דיטריך פון יאגו
| קובץ:Bárdossy and wife 1941 (cropped) - Dietrich von Jagow.jpg | |
| לידה |
29 בפברואר 1892 פרנקפורט על האודר, פרובינציית ברנדנבורג, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| התאבד |
26 באפריל 1945 (בגיל 53) מראנו, אוסטמרק (אנ'), גרמניה הנאצית |
| מדינה |
הקיסרות הגרמנית רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית |
| השכלה | בית הספר מורוויק של הצי הימי |
| תקופת הפעילות | 1 באפריל 1912 – 26 באפריל 1945 (33 שנים) |
| דרגה | אובר-גרופנפיהרר |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה הפוטש של קאפ ההתקוממויות בשלזיה (אנ') הפוטש במרתף הבירה מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
| אות הזהב המפלגתי | |
דיטריך וילהלם ברנהרד פון יאגו (בגרמנית: Dietrich Wilhelm Bernhard Von Jagow; 29 בפברואר 1892 – 26 באפריל 1945) היה חובל, פוליטיקאי ודיפלומט גרמני, חבר במפלגה הנאצית, ברייכסטאג ובשטורמאבטיילונג, בין האחראים לשואת יהודי הונגריה. התאבד בשלהי מלחמת העולם השנייה[1].
ביוגרפיה
ילדות
דיטריך פון יאגו נולד למשפחה אריסטוקרטית[2] בפרנקפורט על האודר, פרובינציית ברנדנבורג, ב-29 בפברואר 1892[1]. בן דודו היה גוטליב פון יאגו (אנ'), שר החוץ של גרמניה בין השנים 1913–1916. מגיל צעיר הטמיעו בו הוריו את ערכי מעמד היונקרים, עם דגש חזק על מסירות עמוקה למדינה.
חובל במלחמת העולם הראשונה
לאחר שסיים את חוק לימודיו בבית הספר מורוויק של הצי הימי, התגייס יאגו לחיל הים של צבא הקיסרות הגרמנית כקצין זוטר, ב-1 באפריל 1912. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת על גבי צוללת, ועם חתימת הסכם שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918 וסיום המלחמה, עבר לפקד על שולת מוקשים[3].
לוחם מיליציות
בתום המלחמה הצטרף לשורות הפרייקור בריגדת ארהארדט, ולקח חלק בפוטש של קאפ במרץ 1920[4]. באותה תקופה גם פרש משירותו בחיל הים, לאחר שסירב להישבע אמונים לרפובליקת ויימאר. הוא השתקע בבוואריה והצטרף לארגון הימין הרדיקלי והאנטישמי אורגניזיישן קונסול (אנ'), אשר היה אחראי למספר התנקשויות פוליטיות ברפובליקה הצעירה. למחייתו התפרנס כאיש מכירות של חברת בוואריאן ווד פרוססינג, אשר שימשה כסניף רדום של ארגון הקונסול.
באותה שנה נרשם יאגו כחבר במפלגה הנאצית, וכעבור מספר חודשים, בשלהי 1921, הצטרף גם לשורות השטורמאבטיילונג[5]. הוא החל לקחת חלק במאבקי כוח אלימים, ואף לחם נגד מיליציות פולניות בשלזיה. מפקד פלוגתו באותה העת היה הברון מנפרד פון קילינגר. השניים התחברו במהרה ושמרו על קשרי ידידות ארוכי שנים.
יאגו התקדם בשורות המיליציות במהרה, ובראשית 1922 שלח אותו אדולף היטלר להקים את השלוחה הראשונה של המפלגה הנאצית בטיבינגן[6]. בכך הפך לאחד המנהיגים הנאצים הבולטים והחשובים ביותר בווירטמברג. באותה העת עבד גם כמרצה אורח באוניברסיטת אברהרד קרלס[7]. עם קבלת הפרופסורה שלו, ניצל יאגו את עמדתו על מנת להנחיל את תורת הפולקסגמיינשאפט בה האמין לתלמידיו.
מעט לאחר מכן הצטרף לסגל ההנהלה של חנות הספרים המפורסמת "אוסיאנדר", משרה שקיבל הודות לעזרתם של שני חובלים אשר עבדו במקום, אותם הכיר זה מכבר[8]. כעבור מספר חודשים מינה אותו היטלר למפקח, ומאוחר יותר לראש המטה, של ארגון השטורמאבטיילונג בווירטמברג[9].
האווירה החברתית ששררה בוירטמברג דאז הייתה לאומנית בעיקרה, ועדויות רבות מאותה העת מציירות את העיר כמלאה בכרזות של אדולף היטלר ושל אריך לודנדורף, לצדן של אמירות אנטישמיות שונות. יאגו שגשג תחת התנאים הללו, הן כפרופסור והן כבכיר במיליציה. ב-24 ביוני נעצר ונחקר כחשוד אפשרי בהתנקשותו של ולטר רתנאו, שר החוץ הגרמני דאז, אשר נרצח בשל מוצאו היהודי. אף על פי שלא הורשע, מצאו גורמי החקירה כי העביר את מרבית זמנו בהדרכת תלמידיו באימונים צבאיים שונים, והובלתם לשורות מיליציית הקונסול.
לאחר כישלון הפוטש במרתף הבירה בנובמבר 1923, עזב יאגו את המפלגה הנאצית, אך נותר פעיל במספר מיליציות קטנות בוירטמברג. בחמש השנים הבאות השתתף בפעילויות הליגה הויקינגית (אנ'), ובמקרה אחד ב-1925, הוביל קבוצת סטודנטים לתגרת רחוב עם חברי ארגון הרייכסבאנר-רוט-שוורץ-גולד, אחת הזרועות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ב-1927 הצטרף לארגון קסדת הפלדה, וכעבור שנתיים שב לשורות המפלגה הנאצית[10].
בשלהי שנות ה-20 החל יאגו לשמש כמנהיג המקומי של המפלגה הנאצית באסלינגן אם נקר, וכמנהיג בפועל של החלוקה המנהלית שהוקמה בוירטמברג. ב-1931 מונה למנהיגה של קבוצת השטורמאבטיילונג "דרום-מערב", אשר הייתה אחראית על כל יחידות המיליציה בחלקה הדרום-מערבי של גרמניה[10].
מאוחר יותר באותה שנה הסתכסך עם פריץ באואר, שופט סוציאל-דמוקרטי אשר שימש כיושב הראש של אחת מזרועות מפלגתו. כסוציאל-דמוקרט, יהודי, הגשים באואר את כל המושאים שיאגו, אשר היה ידוע בתור אישיות מיליטנטית ואנטישמית, שנא ותיעב. בשנה הבאה נבחר כחבר ברייכסטאג, עמדה פוליטית בה החזיק עד למותו.
קצין שטרומאבטיילונג
תחת השלטון הנאצי שירת יאגו במגוון תפקידים, כאשר הראשון מביניהם היה, ככל הנראה, נציב משטרת וירטמברג, מינוי שקיבל באופן אישי מידיו של היטלר ב-8 במרץ 1933, מכוח הסמכות שהוענקה לו עם שרפת הרייכסטאג[11].
כמפקד המערך המשטרתי המקומי נודע יאגו ב”שלטון האימים” האכזרי שהנהיג, בייחוד לאחר שהרשה לאנשי השטורמאבטיילונג שנמצאו בפיקודו להכות יהודים, קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים. במהלך ערב אחד במרץ 1933, הורה על מעצרם של יותר ממאתיים פעילי המפלגה הקומוניסטית ללא כל סיבה נראית לעין[12].
בהמשך נאבק לסגירתם לאלתר של כל משרדי המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית בוירטמברג, בטענה כי איימו על הסדר הציבורי. כמו כן, בשטוטגרט הוביל את אנשיו באופן אישי לסגירת הסניפים המקומיים של המפלגות הללו[12].
באותם ימים עמל יאגו על הטלת חרמות על העסקים היהודים בוירטמברג, וכן על הקמת מחנה הריכוז הייברג, אשר נפרס על שטח קטן בתוך בסיס אימונים צבאי מקומי. היה זה מראשוני מחנות הריכוז, בו נכלאו מתנגדי המשטר השונים. בראשיתו הכיל המחנה כ-1,902 אסירים, ובתוך תשעה חודשים צמח מספר זה ל-15 אלף. במהלך חייו הקצרים של המחנה נהרגו בו כארבעים אסירים בידי השומרים, עובדה שיאגו ציין בגאווה בדיווחים התכופים ששלח לברלין[12].
לא חלף זמן רב בטרם השתמש יאגו בסמכותו על מנת להורות על מעצרו של יריבו המושבע, פריץ באואר, ב-23 במרץ, ללא כל חשד סביר. באואר נכלא במחנה הריכוז החדש שהקים, ובמהלך שהותו במקום הוכה והושפל פעמים רבות בידי אנשי השטורמאבטיילונג.
בחודשים הבאים התערער מעמדו של יאגו בעקבות מאבק כוחות פוליטי שהתעורר בין וילהלם מור (אנ') לבין כריסטיאן מרגנתאלר (אנ'), שבסופו הועבר לפרנקפורט כמפקד חוליית השטורמאבטיילונג החמישית. ביוני 1933 קודם לדרגת אס. אה. אובר-גרופנפיהרר.
במהלך ליל הסכינים הארוכות החליטו אנשי השוצשטאפל להוציא להורג את יאגו, אולם רק במזל הוא הצליח להינצל מידיהם. לאחר מכן סופח לברלין ושימש כראש הענף המקומי של השטורמאבטיילונג בברנדנבורג, בין יולי 1934 לינואר 1942. עם הגעתו צבר מוניטין רב בשל הלהיטות העמוקה שהפגין בציד יהודים, וב-1935 מונה כחבר במועצת העיר.
באותה העת עזב יאגו את הכנסייה האוונגליסטית של וירטמברג, בה היה חבר במשך שנים רבות, באומרו כי השקפותיו הנציונל-סוציאליסטיות לא עלו בקנה אחד עם אמונתו הדתית[13]. הוא שב לקריירה המוקדמת שניהל בחיל הים, כאשר שנתיים קודם לכן, ב-1933, סופח כקצין למצבת המילואים של הרייכסמרינה, לימים הקריגסמרינה, ובין השנים 1936–1937 שימש כקצין מודיעין במלחמת האזרחים בספרד.
כאשר מגזין הפולקסגמיינשאפט בתוך הרייך (גר') נאסר לפרסום בעקבות מאמר חתרני שפרסם, בו הופיעה ביקורת על ההערצה שחשו הגרמנים למלך פרוסיה פרידריך השני, פנו עורכיו של כתב העת אל יאגו בתחינה שיעזור להם. האיסור בוטל ב-23 באוקטובר 1936, עם התערבותו של רודולף הס.
יאגו שב לשרת כחובל במשרה מלאה בספטמבר 1939, כאשר מונה למפקד שולת המוקשים טננברג, אשר שייטה בים הבלטי[14]. מאז ומתמיד התגאה בערכי היונקרים שרכש בילדותו, אותם שילב עם רעיונות האידאולוגיה הנאצית, ובמכתב ששלח לבנו באותו החודש עודד אותו לזכור את ערכיהם המשפחתיים, שתיאר בתור ”מסורת הכבוד, הנאמנות, האבירות והאומץ”. כמו כן הפציר בו שלא יהפוך ל”דאקמאוזר”, קרי פחדן מוסרי, וכי יישאר נאמן ל”רעיון הנציונל-סוציאליזם, עד המוות”[15].
בשנתיים הבאות עבר לפקד על השייטת ה-18 של הקריגסמרינה, אשר כללה ספינות סיור, ספינות טורפדו ושולות מוקשים, והפליגה לאורך תעלת למאנש. הוא נהג להוביל את כוחותיו למפגשים ליליים עם ספינות הצי המלכותי הבריטי, בניסיון להוכיח את השליטה הגרמנית בתעלה.
שגריר בהונגריה
בעקבות יריבויות ארוכות שנים בין השוצשטאפל לבין משרד החוץ הגרמני, ולאחר מרד הלגיונרים והפרעות בבוקרשט בהם תמך הצד הראשון במנהיג הפשיסטי הוריה סימה, והצד השני, יחד עם הוורמאכט, בראש הממשלה יון אנטונסקו, החליט שר החוץ הגרמני דאז, יואכים פון ריבנטרופ, לרסן את סמכות השוצשטאפל, ולמנוע מאנשי הארגון לנהל מדיניות חוץ שחתרה תחת משרדו.
לפיכך שלח ריבנטרופ כמה מאנשי השטורמאבטיילונג, תוך שהוא מנצל את המתיחות שהתקיימה בין שני הארגונים, לשגרירויות שונות במזרח אירופה. ביניהם היו, מנפרד פון קילינגר לרומניה, זיגפריד קאשה (אנ') לקרואטיה, אדולף היינץ בקרלה לבולגריה, האנס לודין (אנ') לסלובקיה, ודיטריך פון יאגו להונגריה[16][17].
אלו שהכירו את יאגו מקרוב ידעו כי ”לא שמח בכלל” כאשר קיבל את החדשות על מינויו החדש כדיפלומט, שכן העדיף להילחם בשדה הקרב[18][19]. החברה ההונגרית דאז נשלטה בידי המעמדות והאצולה המדיאריות (אנ'), אשר החזיקו באדמות רבות ואיישו את מרבית משרות המשרדים הרמים. לא היה זה צירוף מקרים, אפוא, שיאגו, בן למשפחה אריסטוקרטית בעצמו, נבחר לשמש כשגריר.
יאגו העביר את מרבית שנות מלחמת העולם השנייה, החל ב-1941 ועד 1944, בהונגריה[20]. הפוליטיקאי מיקלוש קאלאי תיאר אותו באומרו, ”באותם ימים פגשתי לראשונה את השר הגרמני, מר. דיטריך פון יאגו. הוא היה סוג של אפס, לא פוליטיקאי ולא דיפלומט, אלא פעיל נלהב של השטורמאבטיילונג”. השגריר האמריקאי בבודפשט, הרברט פל (אנ'), תיאר את יאגו בתור ”טיפוס קטן ולא מנומס”.
על אף שמונה לו עוזר אישי, האינטלקטואל האנס פרייר (אנ'), לא התמצא יאגו בהונגריה כלל, ולא למד לדבר את שפת המקום. האליטה ההונגרית הכירה זה מכבר, ולמדה להתרגל, לבורות שהפגינו הגרמנים בכל הנוגע לתרבותם ומנהגיהם, ולא הופתעה מכך. אישיותו המיליטנטית, אשר הובילה אותו להפגין זלזול רב כלפי אזרחים מכל סוג, הקשתה עליו ליצור קשרי חברות חדשים בבודפשט[21]. כמו כן, רקעו המשטרתי לא סייע לו כלל כדיפלומט, והוא נחשב לטיפוס חצוף ויהיר, אשר השרה אווירה בריונית ולא נעימה על סובביו.
הממשלה ההונגרית חוקקה סדרת חוקים אנטישמיים ב-1939 שנועדו לצמצם את פעילות היהודים בקרב כלל האוכלוסייה, והגבילו את מעורבותם העסקית, המקצועית והאמנותית, ל-5 אחוזים. יאגו התלונן, עוד מיומו הראשון בבודפשט, שהחוקים לא היו מספקים, וכי על ההונגרים לחוקק תקנות נוקשות יותר, ולהגביל את המספר ל-0 אחוזים.
בתור שגריר נהג להפעיל לחץ רב ותמידי על הממשלה ההונגרית כי תבצע את חלקה בהשלמת ”הפיתרון הסופי לשאלה היהודית”[22]. בעקבות דרישותיו, הגבירה הממשלה את חומרת החוקים והתקנות שנחקקו כנגד יהודים, ואף על פי שסירבה, תחילה, לגרשם, חייבה את כל הגברים היהודים בעבודות כפייה.
מלבד השאלה היהודית, עסקה סמכותו של יאגו גם בהשגחה על אזורי חבל הבלקן, גיוס פולקסדויטשה (גרמנים אתנים) שחיו בהונגריה לשורות השוצשטאפל, ופיקוח על אספקת המזון ההונגרית שהגיעה לגרמניה, אשר החזיקה בידיה יותר אנשים מאשר אוכל למחייתם, והסתמכה על אדמותיה העשירות של הונגריה, בייחוד אלפלד, לשם כך[23].
על אף שיחסיו של יאגו עם השוצשטאפל לא היו קלים, הוא נדרש מתוקף תפקידו לוודא כי השוואבים, קרי הגרמנים האתנים שחיו באלפלד ומשפחותיהם הגיעו משוואביה, והסקסונים, דהיינו אלו שחיו בטרנסילבניה ומשפחותיהם הגיעו מסקסוניה, יצורפו לשורות הארגון ולא לצבא ההונגרי המלכותי (אנ').
בדומה לקהילות גרמניות אחרות במזרח אירופה, עברו השוואבים והסקסונים תהליכי נאציפיקציה או האחדה החל משנות ה-30, וקיבלו בשמחה את הרעיון כי נאמנותם השתייכה, הלכה למעשה, לארץ אבותיהם. הליגה הגרמנית בהונגריה הפכה ב-1938 לארגון הפולקסדויטשה הגדול ביותר במדינה, ולכל אורך תולדותיה הכילה בין 150 ל-340 אלף חברים.
דיווחו של יאגו מ-1941 ציין כי כאשר ניסו אנשי הצבא ההונגרי לגייס כשמונים ושישה אזרחים שוואבים מהכפר קולה, רק אחד, גיבן שידע כי לא יצליח להתקבל לשורות השוצשטאפל, התנדב בשמחה, בעוד שכל השאר כבר הצטרפו לכוחות הגרמניים בתקווה להילחם בחזית המזרחית. על אף ציפיותיהם הנלהבות, שובצו כולם במשרות שנועדו להילחם בכוחות הפרטיזנים בחבל הבלקן.
כשגריר, נדרש יאגו לוודא שכל משפחות המגויסים יזכו לתמיכה כלכלית, אשר לא הגיעה ישירות מהשגרירות, אלא מהפולקסבונד דר דויטשן אין אונגרן, המחלקה שהוקמה במיוחד לשם כך. מאחר שכל הגברים שגויסו היו אזרחים הונגרים שנדרשו על פי החוק לשרת בצבא המלכותי, הפכה הפעילות לאסורה על פי החוק ההונגרי, והובילה להגשת מספר תלונות רשמיות. רק ב-1942, עם ביקורו של ריבנטרופ בבודפשט, נפגש הלה עם ראש הממשלה לאסלו ברדוסי (אנ'), ופתר את הסוגיה.
בחודשים הבאים הוביל המדינאי האנטישמי אדמירל מיקלוש הורטי לפיטוריו של ראש הממשלה ברדוסי, והחליפו במיקלוש קאלאי. יאגו לא ראה את השינוי כדבר חשוב, וכתב בדיווחו לברלין כי ”קאלאי הוא אינו אדם פוליטי, ולא היה פעיל בשנים האחרונות הן בענייני הפנים או החוץ. נציונל-סוציאליזם הוא מושג זר עבורו, ולא מעורר בו כל סימפתיה. על אף כן הוא ימשיך להציג, ללא כל ספק, את אותה מדיניות כלפי גרמניה, שקודמו דגל בה”.
כמו כן דיווח יאגו כי קאלאי תיאר בנאומו הראשון כראש ממשלה ב-19 במרץ 1942 את המלחמה נגד ברית המועצות בתור ”המלחמה שלנו”, והורה למשטרה לפשוט על כל סניפי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בכך שלח מאות יהודים שהיו פעילים סוציאל-דמוקרטים לעבודות כפייה בראשות הצבא המלכותי, אשר החזיקם תחת תנאים אכזריים ביותר.
במכתביו לריבנטרופ תיאר יאגו את קאלאי כאויב הדבר שכונה בהונגריה דאז בתור ”אנטישמיה מתורבתת”, דהיינו מדיניות אשר העדיפה נידוי חברתי ושימוש באפליות וחרמות כפתרון לשאלה היהודית, על פני אלימות מופגנת. עם זאת, ביולי 1942, סתר יאגו את דבריו הקודמים וציין כי קאלאי הציג נאמנות, מבחינה מעשית, לברית עם גרמניה, וכי ממשלתו ”לקחה פנייה חדה יותר בכל הנוגע לשאלה היהודית מאשר קודמותיה”. בחודשים הבאים גילה כי טעה בהערכת טיבו האמיתי של קאלאי.
בחלוף הזמן ועם התקדמות המלחמה, פנה מרטין לותר (אנ'), הדיפלומט האחראי על השאלה היהודית מטעם משרד החוץ הגרמני, ליאגו, והודיע לו כי משימתו העליונה מעתה והלאה הייתה לשכנע את ההונגרים בחשיבות הפתרון הסופי.
רינבטרופ פתח בסדרת מאמצים עיקשת שנועדה לערב את הונגריה במלחמה שהכריזה ארצו כנגד היהודים, וב-14 באוקטובר 1942, יזם את פגישתם של מזכיר משרד החוץ הגרמני, הברון ארנסט פון וייצזקר, עם השגריר ההונגרי, דמה סטויאי. באותו היום נפגשו גם יאגו ויאנו גיצי (אנ'), שר החוץ ההונגרי. בשתי הפגישות צוין כי הפיהרר היה מאוכזב מאוד מחוסר ההתקדמות שהפגינה הונגריה בנוגע לשאלה היהודית, וכי מקומה של הונגריה בסדר האירופאי החדש, יהיה תלוי לחלוטין ברצונו. בניסיון לקנות זמן נוסף, הבטיחו הדיפלומטים ההונגרים כי קאלאי יישא נאום חשוב ביותר בכל הנוגע לעניין ב-22 באוקטובר.
בפגישה נוספת שהתקיימה כעבור שלושה ימים עם הרוזן גיצי, דרש יאגו ”פיתרון קיצוני” לשאלה היהודית, באומרו כי הונגריה מוכרחת לגרש את כל היהודים שבין גבולותיה לצורך יישוב מחדש במזרח, בקשה עליה חזר פעמים נוספות לאחר מכן. נאומו העתידי של קאלאי אכזב את יאגו, אשר התלונן כי ראש הממשלה תיאר את השאלה היהודית בתור ”אחת הבעיות מני רבות” עמן התמודדה מדינתו, וכינה את אלו שביקשו פתרון עבורה בתור ”אנשים שפלים”.
לאחר חמישה ימים הגיעו יאגו ללשכתו של קאלאי ונפגש עמו. קאלאי טען כי הונגריה תיאלץ להתקדם לכיוון פתרון השאלה היהודית בצעדים קטנים, שכן מרבית אנשי מעמד הביניים שבה היו ממוצא יהודי. דבריו הרגיזו את יאגו, אשר האשים אותו בכך שלא הבין את השאלה היהודית, אותה תיאר בתור ”בעיה בינלאומית” בה היו מעורבות כל אומות ומדינות העולם. כמו כן טען כי כל דאגותיו של קאלאי בנוגע לעתידה הכלכלי של הונגריה לאחר גירוש היהודים עשויות להיפתר בקלות בעזרת שיתוף פעולה של מומחים הונגרים וגרמנים.
השניים נפגשו שוב בנובמבר אותה שנה. קאלאי המשיך לעכב את התקדמות הפתרון הסופי, וטען כי האיכרים ההונגרים לא החזיקו בלבם כל רגשות אנטישמיים, כך שאקטים של גירושי יהודים עשויים למשוך תלונות מעשיות, כגון מחסור בכוח אדם, בייחוד מאחר שכל הגרמנים האתנים, קרי השוואבים והסקסונים, כבר גויסו לשורות השוצשטאפל.
במעין ניסיון סחיטה, אמר קאלאי ליאגו כי אם יגורשו היהודים מהונגריה, הוא ייאלץ לסגור לאלתר את כל מוסדות הלימוד שעסקו בלימוד השפה הגרמנית, ולעצור את גיוס השוואבים והסקסונים. יאגו השיב לו בזעם כי אין מקום להשוואה בין יהודים-הונגרים לבין הגרמנים האתנים שחיו בהונגריה, והזהיר אותו שלא לסגור את בתי הספר, בטענה כי סייעו לכל "הגרמנים האבודים" להשיב את הגרמניות (אנ') הטמונה בהם.
במהלך החודשיים הבאים דיווח יאגו לברלין כי לא ציפה מהממשלה ההונגרית להקשיב להפצרותיו בדבר גירוש יהודיה למחנות ההשמדה. בחודש דצמבר הבטיחו לו הרשויות המקומיות כי הממשלה התכוונה לחוקק חוק אשר ידחוק את היהודים לשולי החברה, אך באותה נשימה הדגישו כי מספרם הדומיננטי של היהודים בקרב מעמד הביניים ההונגרי עשוי להאט את תהליך המיגור, שאם ייעשה באופן חפוז מדי, עשוי להפיל את הכלכלה ההונגרית. יאגו הודה בכעס כי ההנחה הזו הייתה נכונה מטבעה, וכי ”חלקים שלמים בחברה ההונגרית ייאלצו להתחיל לעבוד בצורה אחרת” כתוצאה מאותו ”שינוי ארגוני קיצוני”[24].
יאגו חזר על בקשותיו בדבר גירוש יהודי הונגריה עוד מספר פעמים לאורך שנת 1943, אולם הרשויות ההונגריות הצליחו להתנער מכולן, דבר שפגע בתדמיתו הפוליטית בברלין, והצליח לעכב את הפתרון הסופי במשך זמן נוסף.
גנרל יוזף הסליני (אנ'), מפקד הארמייה ההונגרית הרביעית, יחד עם גנרל סנדור הומלוק (הו'), הנספח הצבאי ההונגרי בברלין, העלו בינואר אותה שנה את ההצעה, ככל הנראה ללא ידיעתו של אדמירל מיקלוש הורטי, לסילוקם כל הפליטים היהודים שהגיעו להונגריה מאז פרוץ המלחמה, אשר מספרם נאמד בכ-100 אלף, למחנות השמדה בטרנסילבניה.
כעבור חודש פנה מרטין לותר (אנ') ליאגו וביקש לדעת האם הצעתם של ההונגרים עדיין נחה על השולחן. ב-18 בפברואר השיב לו כי לא היה בטוח האם הסליני והומלוק דיברו בשם הממשלה ההונגרית או לא. באותה העת כבר איבד הורטי את אמונו בניצחונה של גרמניה הנאצית, ככל הנראה בשל ההפסד שנחלה בקרב על סטלינגרד, אך יאגו עדיין לא ידע על כך. הוא שלח מברק נוסף שעסק בעניין לברלין, אך מכתבו מעולם לא נמצא בין שרידי הארכיון הדיפלומטי של משרד החוץ הגרמני, וככל הנראה הושמד מסיבות לא ידועות.
זמן מה לאחר מכן פנה הברון לאסלו ויי (הו'), מבכירי מפלגת האחדות (אנ'), ליאגו, בדבר ביקורה הקרוב של המשלחת הדיפלומטית של ארצו ללשכתו של מרטין בורמן, במינכן, ב-12 במרץ 1943. ויי חפץ בכך שבורמן יפעיל לחץ על חברי המשלחת, לפעול בנוגע לקידום השאלה היהודית. יאגו הסכים להעביר את דבריו הלאה, לברלין, יחד עם פתק שהפציר ברשויות הגרמניות שלא לחשוף את פניו האמיתיות. במהלך הפגישה האשים בורמן את חברי המשלחת בכך שהונגריה לא ביצעה את חלקה בהגשמת הפתרון הסופי, והתריע על כך שהדבר עתיד היה להשפיע על יחסי שתי מדינותיהם.
לאורך השנה הבאה פנו דיפלומטים הונגרים שונים ששהו בטורקיה, תחת מעטה סודיות, לכוחות בריטים ואמריקאים, בטענה כי לא רצו להילחם לצדה של גרמניה יותר. ריבנטרופ כתב ליאגו ב-29 במרץ 1943, על כך שלמד ממקורותיו, קרי השגרירות ההונגרית בברלין ויירוט תשדורות הטורקים, כי ההונגרים פתחו בשיחות עם בעלות הברית בטורקיה בדבר שביתת נשק. יאגו הזועם נפגש עם קאלאי באותו היום, האשים את ממשלתו בניהול השיחות הנסתרות, והזהיר אותו כי גרמניה לא תרשה להונגריה לעזוב את ברית מדינות הציר. קאלאי הודה בקיום השיחות, אך טען שאנשיו עצרו את כל המגעים עם בעלות הברית, לאחר שאלו דרשו מהם כניעה ללא תנאי. יאגו דיווח לריבנטרופ שלא האמין לדבריו של קאלאי[25][26].
בימים הבאים נסע קאלאי לרומא על מנת להיפגש עם בניטו מוסוליני. יאגו דיווח לריבנטרופ על כך שהשמועות בבודפשט סברו כי מטרת נסיעתו של קאלאי הייתה בחינת המצב באיטליה, והצעת הרעיון כי איטליה, הונגריה ופינלנד, יבקשו לחתום על שביתת נשק מאוחדת עם בעלות הברית. השמועות התגלו כנכונות, ויאגו הודיע לריבנטרופ כי המצב טמן בחובו ”השפעות שליליות ומדאיגות”, אותן ייחס ליהודים ההונגרים.
דיווחיו של יאגו מאותה תקופה מהווים את ניצניו של מבצע מרגרטה, בו כבשה גרמניה הנאצית את הונגריה במהלך מרץ 1944, מחשש כי תחליף צדדים. לדבריו, ראש הממשלה לשעבר של הונגריה, בלה אימרדי, טען בפניו כי יסכים לשמש כמנהיג תחת ממשלת בובות גרמנית.
יאגו התעמת עם קאלאי פעם נוספת ב-9 באפריל 1943 בנוגע לביקורו ברומא, בו שוחח עם גיורג ברצה (הו'), שגרירה לשעבר של הונגריה בלונדון. ברצה היה אנגלופיל ידוע ויאגו חשד, ובצדק, כי ביקורו ברומא, שבמהלכו יצר קשר עם בכירים בוותיקן, היה קשור בצורה כלשהי למאמציה של הונגריה להתנתק מבריתה עם גרמניה. אופי פגישתם היה כעוס ולא נעים, ויאגו דיווח לריבנטרופ כי התרשם שקאלאי חש שלא בנוח בזמן שהטיח בפניו את האשמותיו.
סימנים מקדימים נוספים בדבר התדרדרות היחסים שבין שתי המדינות המשיכו להופיע, ובחלוף הזמן ניצב יאגו אל מול מחאה רשמית שהוגשה בפניו בנוגע לנסיגה הגרמנית לנהר הדון, לאחר קרב סטלינגרד, אשר במהלכה נערכו מספר טבחים בידי אנשי השוצשטאפל בפלוגות הונגריות שהורכבו מיהודים שהועבדו בכפייה. כמו כן, שר ההגנה ההונגרי החדש, וילמוש נאג' נאג'בצוני, הורה לשפר את תנאיהם של היהודים אשר הועבדו בעבודות אלו.
יאגו פנה אל אדמירל הורטי ב-15 באפריל 1943 בדרישה כי יסלק שני חברים מהבית העליון של ועדת ענייני החוץ, פרנץ קורין ואורל אגרי (הו'), מאחר שהיה זה דבר מביש, בעיניו, לראות שני גברים בעלי דם יהודי, דנים בסוגיות פוליטיות. הורטי סירב לדרישתו בטענה שהיה זה עניין הונגרי פנימי אשר לא נגע לשגרירות הגרמנית.
בחלוף הזמן החל הממונה על יאגו, ריבנטרופ, להרגיש כי הלה נכשל בתפקידו כשגריר[27], ובאפריל 1943 שלח את אדמונד וזנמאייר להונגריה על מנת לבצע הערכת מצב חדשה. וזנמאייר דיווח כי המורל ההונגרי בדבר הניצחון המשותף צנח לאחר התבוסה שנחלה גרמניה בקרב סטלינגרד, ושמרבית ההונגרים רצו לפרוש מהמלחמה. ב-25 במאי אותה שנה דיווח יאגו לברלין כי שוחח עם פיליפו אנפוסו (אנ'), השגריר האיטלקי בבודפשט, אשר סיפר לו כי בשיחה שניהל עם קאלאי נודע לו שאסטרטגיית ראש הממשלה הייתה למשוך זמן עד לניצחון בעלות הברית, כך שלא ייאלץ לגרש את יהודי הונגריה.
בימים הבאים שוחח דמה סטויאי עם מחליפו של מרטין לותר במשרד החוץ הגרמני, הורסט וגנר (גר'), בנוגע לשאלה היהודית. במברק ששלח לברלין ב-2 ביוני כתב יאגו כי לא האמין שסטויאי דיבר בשם ממשלתו של קאלאי[25].
היטלר איבד את אמונו בממשלתו של הורטי, ובמרץ 1944 החליט לכבוש את הונגריה במסגרת מבצע מרגרטה על מנת למנוע חתימה על שביתת נשק עם בעלות הברית. ב-15 במרץ צפה הורטי בהופעת אופרה, כאשר קיבל זימון דחוף מידיו של יאגו, אשר ביקש לפגוש אותו באופן מידי בשגרירות הגרמנית. עם הגעתו, מסר לו יאגו מכתב מהיטלר, בו נכתב כי הפיהרר רצה לראותו בטירת שלוס קלסהיים (אנ'), אוסטריה, ב-18 במרץ. כאשר נפגשו התוודה בפניו היטלר כי התכוון לכבוש את הונגריה. הורטי הסכים להמשיך בתפקידו כעוצר המדינה, אולם קאלאי פוטר ממשרתו כראש הממשלה, והוחלף בסטויאי.
העובדה שנותרו בהונגריה כ-762 אלף יהודים בזמן כיבושה נראו ככישלון לו היה יאגו אחראי באופן אישי, והוא הוחלף באס. אס. בריגדפיהרר אדמונד וזנמאייר[28]. הוא שב לברלין ב-8 במאי אותה שנה, וכעבור מספר ימים יצאה לדרכה מבודפשט הרכבת הראשונה שיועדה להגיע לאושוויץ. ממשל סטויאי החל להגשים את חלקו בפתרון הסופי.
מפקד פולקסשטורם
לאחר שחרורו משירות משרד החוץ, מונה יאגו בספטמבר 1944 למפקד פלוגת הפולקסשטורם ה-35 בשלזיה. בכל שנותיו כשגריר לא נהנה יאגו אפילו מעט מהעולם הדיפלומטי אליו נכנס, וקיבל בברכה ובזרועות פתוחות את אורח החיים הצבאי שהכיר ואהב. בני משפחתו סיפרו מאוחר יותר כי נראה הרבה יותר מאושר כאשר פיקד על פלוגתו החדשה, מאשר בכל שנותיו בבודפשט. באותה העת עברו הוא ומשפחתו להתגורר באחוזה בגרוס-מינכן, כיום נישה (אנ'), פולין[29].
יאגו הפגין גבורה יוצאת דופן בחזית הלחימה שבשלזיה העליונה (אנ'), וב-21 בינואר 1945 הצליח להשמיד ארבעה טנקים סובייטים לבדו, בעזרת הפאנצרפאוסט שלו. באותה פעולה נפצע אנושות ואיבד את אחת מעיניו. על אף כן, נודע כי חש גאווה על חלקו בלחימה[30].
הוא נותר בבית החולים עד למרץ 1945, אז עברו הוא ומשפחתו לקונסטנץ בשל התקדמות כוחותיהם של בעלות הברית[30]. באפריל אותה שנה נשלח למשימה דיפלומטית באיטליה, לכפר פאסאנו, בו פעלה המפקדה הצבאית הגרמנית. הפקודות המדויקות שנמסרו לו מפיו של ריבנטרופ אבדו.
בדרכו ליעדו עצר יאגו בדרום טירול, מראן, כיום מראנו, אזור שסופח לרייך כשנתיים קודם לכן. ב-26 באפריל החליט להתאבד בביתו של השגריר הגרמני באיטליה, רודולף ראן (אנ'), וירה לעצמו בראש[31]. במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו כתב כי לא רצה לחיות בעולם שנשלט בידי יהודים, דבר שהאמין שיתרחש לאחר תבוסתה של גרמניה.
מורשת
על אף מסירותו העמוקה לאידאולוגיה הנאצית, נוקה יאגו מאשמה במידת מה בידי שופט מגרמניה המערבית, אשר פסק ב-13 בפברואר 1950 כי היה לא יותר מ”עבריין זוטר”, שכן לא נתפש בתור ”נאצי מסור” ואף פעל ב”דרכים אידיאליסטיות ונאותות”. אלמנתו של יאגו נידונה לחיי עוני יחד עם שבעת ילדיהם, וייתכן שפסיקת בית המשפט נועדה להקל על חייהם, בכך שהתירה להם לקבל קצבת שאירים[32].
בנו של יאגו, הנינג, המשיך להגן על אביו לאורך שנים רבות, והתעקש כי היה ”אידיאליסט פוליטי, אדם תמים ועיקש בכל הנוגע להתפתחויות פוליטיות, אשר באותה העת החזיק באופי הגון שהונחה בידי עקרונות אתיים ונוצריים, שעבורם מוסריות וכבוד היו חשובים ביותר, ושבשנותיו המאוחרות לבטח החזיק בספקות משלו בדבר מעשי הרשע של המשטר הנאצי”. כמו כן טען בנו כי התאבדותו של אביו הייתה מחאה פוליטית כנגד המשטר הנאצי, אשר הלכה יד ביד עם הקוד האריסטוקרטי שעיקרו הוא כבוד, על פי יאגו חי.
לקריאה נוספת
| עברית | English |
|---|---|
| המילטון, צ'ארלס; מנהיגים ואישים ברייך השלישי: הביוגרפיות, הדיוקנאות והחתימות שלהם; בלומינגטון, אוניברסיטת אינדיאנה, 1984 (מסת"ב 9780912138275) | Hamilton, Charles; Leaders And Personalities Of The Third Reich: Their Biographies, Portraits, And Autographs; Bloomington, Indiana University, 1984 (מסת"ב 9780912138275 |
| בלוך, מייקל; ריבנטרופ; ניו יורק, קראון פובלישרס, 1992 (מסת"ב: 0517593106) | Bloch, Michael; Ribbentrop; New York, Crown Publishers, 1992 (מסת"ב 0517593106) |
| סטיבנסון, ג'יל; חזית הבית של היטלר, וירטמברג, תחת השלטון הנאצי; לונדון, בלומסברי אקדמיק, 2006 (מסת"ב 9781852854423) | Stephenson, Jill; Hitler's Home Front Wurttemberg Under The Nazis; London, Bloomsbury Academic, 2006 (מסת"ב 9781852854423) |
| אלי, גוץ; היים, סוזנה; אדריכלי ההשמדה: אושוויץ והיגיון ההרס; פרינסטון, אוניברסיטת פרינסטון, 2015 (מסת"ב: 978-0691089386) | Aly, Götz; Heim, Susanne; Architects Of Annihilation: Auschwitz And The Logic Of Destruction; Princeton, Princeton University Press, 2015 (מסת"ב 978-0691089386) |
| סימנס, דניאל; חיילי הסער: ההיסטוריה החדשה של החולצות החומות של היטלר; ניו הייבן, אוניברסיטת ייל, 2017 (מסת"ב 978–0300231250) | Siemens, Daniel; Stormtroopers: A New History Of Hitler's Brownshirts; New Haven, Yale University Press, 2017 (מסת"ב 978-0300231250 |
קישורים חיצוניים
_-_Dietrich_von_Jagow.jpg){kind=link}
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 המילטון, 1984; אישים ברייך השלישי; עמוד 289; "דיטריך פון יאגו (1892–1945). לויטננט גנרל בשטרומאבטיילונג (אס. אה. אובר-גרופנפיהרר); השגריר הגרמני בהונגריה, 1941–1945. נולד ב-29 בפברואר 1892, בפרנקפורט. פון יאגו מונה למשרת מנהיג פלוגת השטרומאבטיילונג ברלין-ברנדנבורג ב-1934. הוא החזיק בתפקיד עד למאי 1941. קיבל את אות הזהב המפלגתי, וניצל מליל הסכינים הארוכות של 1934, כאשר רהם, מנהיג השטרומאבטיילונג, נרצח. פון יאגו ניצל כל הזדמנות שעמדה לרשותו על מנת לסכל את פעילויותיו של הימלר ושל קצין המיון שלו, גוטלוב ברגר, במאמציהם לגייס כוח אדם לשורות השוצשטאפל בחבל הבלקן. מת ב-26 באפריל 1945 במראנו, איטליה".
- ^ סימנס, 2017; כת הנעורים החומה והאלימות ברפובליקת ויימאר; גבריות צבאית; עמוד 184; "מפקדי שטרומאבטיילונג צעירים ממעמד הביניים כמו קלינטש, בנוסף לכאלו בעלי רקע אריסטוקרטי, כמו פון יאגו, ראו את עצמם כחלוצים של הקהילה העתידית".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 470; "הוא לחם במלחמת העולם הראשונה כלויטננט ומאוחר יותר כסניור-לויטננט בשורות הצי".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 470; "ב-1919 הצטרף לבריגדת ארהארדט והשתתף בפוטש של קאפ ב-1920".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 470; "בערך באותה העת הפך לחבר במפלגה הנאצית, ובין 1921 ל-1923 שימש כמפקד פלוגות השטרומאבטיילונג בוירטמברג".
- ^ סימנס, 2017; כת הנעורים החומה והאלימות ברפובליקת ויימאר; גבריות צבאית; עמוד 183; "בכל הנוגע למנהיגי שטרומאבטיילונג אחרים אשר צמחו באוניברסיטאות השונות, מוטלת בספק רצינותם של לימודיהם. דיטריך פון יאגו, אשר החליף את מקומו של קלינטש כראש השטרומאבטיילונג הזמני בסתיו 1921, עבר להתגורר בטיבינגן בשלהי חודש ינואר 1922".
- ^ סימנס, 2017; כת הנעורים החומה והאלימות ברפובליקת ויימאר; גבריות צבאית; עמוד 183; "מיד לאחר מכן נרשם יאגו כמרצה אורח באוניברסיטת אברהרד קרלס".
- ^ סימנס, 2017; כת הנעורים החומה והאלימות ברפובליקת ויימאר; גבריות צבאית; עמוד 183; "עד לפברואר 1922 הפך פון יאגו למתמחה בחנות הספרים הוותיקה אוסיאנדר, אשר נמצאה כעת בידיהם של שני קצינים לשעבר, אשר היו בעברם חברים בבריגדת ארהארדט. עם זאת, פעילויותיו העיקריות של פון יאגו היו פוליטיות ולא ביבליופיליות".
- ^ סימנס, 2017; כת הנעורים החומה והאלימות ברפובליקת ויימאר; גבריות צבאית; עמוד 183; "היטלר שלח אותו לטיבינגן לשמש כמנהיג השטרומאבטיילונג בוירטמברג (אינספקטור דר אס. אה. פור וירטמברג) בניסיון לפתח את יחידות לוחמי הסער הצעירות שהחלו להתהוות באותה העת, ולפקח עליהן".
- ^ 10.0 10.1 סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 470; "לאחר תחייתה של המפלגה כעבור עשור, הצטרף אליה פון יאגו שוב, ופתח בקריירה מבטיחה בשורות השטרומאבטיילונג. הוא הוביל את פלוגת האס. אה. ברלין-ברנדנבורג בין השנים 1934–1939".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; לחימה מאחורי הקלעים; עמוד 455; "כנגד הרקע המתואר, פרט מסוים אחד בחייהם של כל הארבעה, בקרלה, לודין, פון קילינגר ופון יאגו, דורש הסתכלות קרובה יותר: כולם החזיקו במשרות בכירות בכוחות המשטרתיים של הרייך השלישי. בקרלה שירת כנשיא המשטרה בפרקנפורט מספטמבר 1933 עד ל-1939, וכמפקד המשטרה הזמני בעיר הפולנית לודז' לאחר כיבושה בידי הגרמנים בסתיו 1939. לודין שירת כנשיא המשטרה בקרלסרוהה בפברואר ומרץ 1933. פון קילינגר ופון יאגו שירתו שניהם במשרת נציב הרייך (רייכסקומיסאר) בוירטמברג וסקסוניה. בתפקידים הללו הם תרמו להקמת הרייך השלישי על ידי מעצרם וכליאתם של יריביה הפוליטיים של המפלגה הנאצית. בנוסף היו מעורבים בכליאה והרצח של מתנגדי הרייך, לכאורה, במהלך אותן שנים, וכן בהסתרת הפשעים הללו".
- ^ 12.0 12.1 12.2 סטיבנסון, 2006; לפני המלחמה; עמוד 42; "שלושה ימים לפני הבחירות, ממשלת הרייך, אשר פעלה תחת התנאים שהתקיימו מתוקף החוק להגנת האזרחים והמדינה, מינתה כנציב הרייך את דיטריך פון יאגו, חבר במפלגה הנאצית וברייכסטאג עבור אסלינגן אם נקר, ומנהיג השטרומאבטיילונג בוירטמברג. הוא השליט משטר אימים שהתיר לאנשי האס. אה. לתקוף את מתנגדי השלטון ואת היהודים, עם מעצרם של מאתיים פעילי המפלגה הקומוניסטית בלילה אחד בלבד. משרדיהם ורכושם של פעילי המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בייחוד, הוחרמו, ובשטוטגרט הורה יאגו על חרם כנגד עסקים שהיו שייכים ליהודים. אנשיו החלו להקים מחנה ריכוז בהייברג, דרום וירטמברג, שם, בראשית חודש אפריל 1933, נכלאו כ-1,902 אסירים ב”מעצר הגנתי”. תוך תשעה חודשים גדדל המספר הזה ל-15 אלף, מתוכם מתו כארבעים אסירים כתוצאה מעינויים ותנאי מחיה קשים".
- ^ סטיבנסון, 2006; לפני המלחמה; עמוד 236; "החברות בכנסייה האוונגליסטית נמשכה עד למסירת הודעת עזיבה סופית"; "בשנות ה-30 החל להופיע דפוס של נאצים שונים מוירטמברג שהודיעו כי התכוונו לעזוב את הכנסייה. ביניהם היו: ב-1935, מזכיר המדינה ולדמן; ב-1937, גיאורג סטומפיך, האחראי על המדיניות הקהילתית הן מצד המפלגה והן מצד המדינה, מנהיג השטרומאבטיילונג דיטריך פון יאגו, וקרייסלייטר ריכרד דראוז מהיילברון".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 470; "עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שב לצבא, ולחם במשך שנתיים בשורות הוורמאכט, לפני שהפך לדיפלומט".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; חיילי סער במשרד החוץ; עמוד 449; "שלא כמו בקרלה, אשר יכל רק לשאוף לדרגת המעמד העליון, פון יאגו הגיע משושלת אריסטוקרטית פרוסית שהחזיקה בערכיה בביטחון רב, אותם איחדה עם האידאולוגיה הנאצית. במכתב ששלח לבנו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הזכיר פון יאגו לבנו בן החמש את המסורת המשפחתית של ”כבוד, נאמנות, אבירות ואומץ”, והאיץ בו שלא יהפוך לפחדן מוסרי (דאקמאוזר), וכי יישאר נאמן ל”רעיון הנציונל-סוציאליסטי” עד למותו".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; עמוד 447; "האחרון היה דיטריך פון יאגו, אשר הנהיג בעברו את יחידת השטרומאבטיילונג של ברנדנבורג, וקיבל את משרת השגריר הגרמני בבירת הונגריה, בודפשט, ביולי 1941".
- ^ בלוך, 1992; לקראת ברברוסה; עמוד 330; "לאחר מכן מונה זיגפריד קאשה לשגריר בקרואטיה, דיטריך פון יאגו לשגריר בהונגריה, האנס לודין לשגריר בסלובקיה, ואדולף בקרלה לשגריר בבולגריה. כל האישים הללו פעלו תחת מרטין לותר, אשר החזיק במינוי גם בשטרומאבטיילונג".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; חיילי סער במשרד החוץ; עמוד 451; "דיטריך פון יאגו היה ”מדוכדך מאוד” מכך שנקרא לשירות הדיפלומטי, וככל הנראה התלונן על כך שנאלץ להשתתף בפגישות ובטקסים בזמן שאחיו לנשק לחמו בחזית".
- ^ בלוך, 1992; לקראת ברברוסה; עמוד 330; "היחיד מבין חמשת האישים הללו שניתן לתאר כג'נטלמן היה יאגו, חובל לשעבר. הוא קיבל את משרתו בבודפשט בחוסר רצון רב, והעביר את מרבית הדיונים הרשמיים בשיחות עם אדמירל הורטי, בהן עסקו בהיסטוריה צבאית".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 470; "אחרון חביב, אנו פונים כעת אל חלקו של דיטריך פון יאגו כשגריר הגרמני בהונגריה. צעיר רק בארבע שנים מפון קילינגר, פון יאגו נהנה מקריירה דומה לזו של עמיתו, בטרם סופח למשרד החוץ הגרמני בשלהי יוני 1941".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 470; "לפני תחילת מינויו לא הכיר פון יאגו את הונגריה או את ההונגרים כלל, והזלזול העמוק שחש כלפי החיים האזרחיים לא סייע לו בעבודתו החדשה".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמודים 471–472; "תפקידו של פון יאגו באכיפת המדיניות הגרמנית שנגעה ליהודי הונגריה אינו פשוט להבנה מהמסמכים שנותרו בידינו. בהשוואה ללודין וקאשה, שניתן לתאר בצורה הטובה ביותר כפוליטיקאים-דיפלומטים בעלי אינטרסים אישיים, פון יאגו תמיד נותר ברקע, יותר כצופה מאשר כאדם שלקח יוזמות דיפלומטיות. הוא העביר את דרישות הגרמנים ל”פתרון רדיקלי” של ”השאלה היהודית” לראש הממשלה ההונגרי, מיקלוש קאלאי, דרך שר החוץ ההונגרי יאנו גיצי, ב-17 באוקטובר 1942. לפיכך, ידיעותיו בדבר השאיפות הסופיות של המשטר הנאצי הן ודאיות, על אף שאין זה ברור האם חש מסירות עמוקה למטרתם, שכן דיווחיו הרשמיים נטולים כל פרשנות אישית".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמודים 470–471; "משימותיו העיקריות של פון יאגו כשגריר היו גיוס גרמנים אתנים מהונגריה לשורות השוצשטאפל, פיקוח על הזירה הצבאית בחבל הבלקן, בייחוד לאור פלישה אפשרית של בעלות הברית, והתעסקות בשאלה היהודית".
- ^ אלי, היים, 2015; "עודף אוכלוסין" באזורי המסחר האירופאים; המדיניות הגרמנית נגד מיעוטים באזורי המסחר האירופאים; עמוד 227; "תחת הפצרותיו של השגריר הגרמני בבודפשט, דיטריך פון יאגו, הכריזה הממשלה ההונגרית בדצמבר 1942 על מוכנותה לאמץ את המדיניות הקיצונית והאנטי-יהודית, אולם הצביעה על הקשיים שנמצאו בתהליך גירוש היהודים מתוך ענפי המסחר והתעשייה".
- ^ 25.0 25.1 סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 472; "בכל מקרה, בדיווחיו של פון יאגו למשרד החוץ בשלהי חודש אוקטובר, ושוב באמצע חודש נובמבר, נכתב כי לא האמין שההונגרים ייכנעו לדרישות הגרמנים".
- ^ בלוך, 1992; מזימות נגד היטלר; עמוד 398; "בשבועות הבאים התקרבה הונגריה לאיטליה, בזמן שספגה עוינת חזקה מצד גרמניה: ריבנטרופ הורה ליאגו, מנהיג השטרומאבטיילונג שמינה לשגריר הגרמני בבודפשט ב-1941, להתעלם מקאלאי לחלוטין ולנהל את קשריו הדיפלומטיים עם העוצר באופן אישי".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 472; "לאורך השנה הבאה משרד החוץ הגרמני והמשרד הראשי לביטחון הרייך החלו לאבד את אמונם ביכולותיו של פון יאגו לכפות את רצונותיה של גרמניה על ההונגרים, אותם התחילו לתפוש כבעייתיים, מאז התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד, וההתקדמות של הצבא האדום".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 472; "מצב הרגיעה היחסית הוביל לשינוי דרמטי ב-19 במרץ 1944, כאשר החיילים הגרמנים כבשו את הונגריה. מאחר ששגריר רשמי כבר לא היה נחוץ, פון יאגו שוחרר מתפקידו, ופינה את מקומו לוזנמאייר, אשר מונה למיופה הכוח של הרייך הגרמני הגדול בהונגריה".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 472; "ב-8 במאי 1944 נקרא פון יאגו באופן רשמי חזרה לברלין, לשם הגיע רק ב-1 ביוני, אך לא קיבל כל תפקיד חדש מידי משרד החוץ. בספטמבר הוא שב למקומו הטבעי, העולם הצבאי, כאשר הוצב כמפקדה של פלוגת פולקסשטורם בשלזיה העליונה. משפחתו עברה להתגורר באחוזה בגרוס-מינכן, כיום נישה, פולין, ליד קווילץ'".
- ^ 30.0 30.1 סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמודים 472–473; "בינואר 1945 השמידו פון יאגו ואנשיו ארבעה טנקים סובייטים בעזרת פאנצרפאוסט, הישג צבאי שזיכה אותם בסעיף לשם כבוד בדיווח של הוורמאכט מ-21 בינואר 1945. עם זאת, במהלך המתקפה נפצע פון יאגו בראשו כתוצאה מריקושטים של הטנקים שהתפוצצו, ואיבד את אחת מעיניו. כעבור מספר חודשים בבתי חולים שונים בדרזדן ולייפציג, התאחד עם משפחתו בפעם האחרונה בקונסטנץ, במרץ 1945".
- ^ סימנס, 2017; דיפלומטים של השטרומאבטיילונג והשואה בדרום מזרח אירופה; וריאציות קטלניות של דפוס; עמוד 473; "מיד לאחר מכן שלח אותו משרד החוץ כשליח לכפר האיטלקי פאסאנו באגם גרדה, בו נמצאה המפקדה המנהלתית של כוח הכיבוש הגרמני באיטליה, באחד השלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. ההנחיות שקיבל למסעו אינן ידועות. בדרכו ליעד לן פון יאגו במגוריו של מיופה הכוח הגרמני של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית במראנו, רודולף ראן, שם ירה בעצמו למוות מעט לאחר הגעתו ב-26 באפריל 1945".
- ^ סימנס, 2017; כפירה באשמה; השטרומאבטיילונג בבית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג; עמוד 495; "תהליך הדה-נאציפיקציה של האס. אה. אובר-גרופנפיהרר והדיפלומט הנאצי דיטריך פון יאגו בתור ”עבריין זוטר” ממחיש את הכוונה הכללית של ההליכים המשפטיים שהתקיימו לאחר המלחמה. הפרייבורג שפרוכקאמר, בית המשפט המקומי עבור דה-נאציפיקציה, קבע ב-13 בפברואר 1950 כי פון יאגו לא היה מעורב בהפצת חומרי התעמולה של המשטר הנאצי, וניהל את משרדיו, כאס. אה. אובר-גרופנפיהרר, יועץ המדינה הפרוסית, שגריר, וחבר ברייכסטאג - ”באופן אידיאליסטי וברוח נאותה”. בשל כך, העניק לו בית המשפט תנאים מקלים מאוד. עם אלמנתו ושבעת ילדיהם אשר חיו בתנאי עוני קשים, נראה כי פסיקתם של השופטים נועדה להביא לקיום התנאים החוקיים המתאימים שבאמצעותם יוכלו להעניק להם פנסיה, ולא להצגת תיאור ריאליסטי של המנוח".
