גוטליב פון יאגו
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
 | |
| לידה |
ברלין, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
פוטסדאם, גרמניה הנאצית  |
גוטליב פון יאגו (בגרמנית: Gottlieb von Jagow; 22 ביוני 1863 – 11 בינואר 1935) היה דיפלומט גרמני. הוא כיהן כשר החוץ הגרמני בין ינואר 1913 ל-1916.
ביוגרפיה
ראשית חייו
יאגו נולד ב-22 ביוני 1863 בברלין, והתחנך באוניברסיטת בון. הוא הצטרף לשירות הדיפלומטי בשנת 1895 והוצב לראשונה בשגרירות גרמניה ברומא ולאחר מכן בנציגות הפרוסית במינכן. לאחר שעבר את הבחינה שלו בדיפלומטיה ב-1897, הוא הוצב בנציגות הפרוסית בהמבורג, אך עבר במהירות שוב לרומא, שם התקדם לתפקיד המזכיר השני (יועץ המשלחות). לאחר הפסקה קצרה עם הנציגות הגרמנית בהאג, הוא חזר כמזכיר ראשון לשגרירות ברומא במרץ 1901, שם שהה עד 1906, אז הועבר למשרד החוץ בברלין. הוא הטביע לראשונה את חותמו כמזכירו הפרטי של ברנהרד פון בילוב, קנצלר גרמניה. בדצמבר 1907, הוא מונה לשליח מיוחד ללוקסמבורג, במאי 1909 הוא הפך לשגריר גרמניה ברומא. במהלך המלחמה האיטלקית-עות'מאנית, הוא ניהל משא ומתן חשוב עם ממשלת איטליה ומנע אז מלחמה בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לאיטליה.
ב-1913 מונה למזכיר המדינה (שר החוץ) של גרמניה. הוא נטל חלק פעיל במשא ומתן שקדם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ודאג במיוחד ליחסי גרמניה עם האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא היה החבר הראשון בממשלת גרמניה בברלין שהתוודע לתנאי האולטימטום של 18 באוקטובר 1913 לסרביה, האינדיקציה הראשונה למשבר יולי 1914.
עם זאת, סר מרטין גילברט כתב, "מלחמה נראתה לא סבירה באביב ובקיץ 1914". אשליה של שלום העלתה ויכוחים על מטרות סיפוח קולוניאליות ועליונות באפריקה, ניהלה משא ומתן על נייטרליות למדינות אחרות כדי להקל על הפלישה לצרפת, וניסיונות להתחרות בכוח הצי הבריטי. ב-13 ביולי 1914, הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף שוכנע לשלוח אולטימטום לסרביה, לאחר שקיבל תמיכה גרמנית במהלך.
יאגו התחתן עם הרוזנת לויטגארד ארנסטינה צו זולמס-לאובך (ארנסבורג, 17 בדצמבר 1873 – ארנסבורג, 24 בינואר 1954) בארנסבורג ב-18 ביוני 1914.
דיפלומטיה לקראת מלחמה
במהלך משבר יולי ב-6 ביולי 1914, יאגו היה בטוח שמלחמה אוסטרו-סרבית תהיה מקומית, ושרוסיה עדיין לא הייתה מוכנה למלחמה יבשתית. אמונה זו לא הייתה נכונה: הקנצלר היה סקפטי יותר, מה שהוביל בעקיפין לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. אבל עד ה-29 ביולי הוא היה "מאוד מדוכא" מכך שמדיניות הדואליות של אוסטריה זירזה את המלחמה. לאחר המלחמה ייחס יאגו סיבות עמוקות יותר לפרוץ המלחמה ל"מערכת הבריתות הארורה הזו". הוא ניסה לפני פרוץ המלחמה לשכנע את הקנצלר לאפשר דיון ברייכסטאג על מטרות המלחמה ב-1916, אך הוטל וטו, ואיסור על כל ביקורת על הממשלה. ועידות ארוכות עם הקנצלר והקייזר לא עשו דבר כדי לשנות את מצב רוחו. הוא האמין בטעות שבריטניה תכבד את הגישה של גרמניה לרוטרדם, חלק מקטלוג התלונות שגרמו למלחמה. כתוצאה מכך, הוא נתפס כחוליה "החלשה" בממשלה חלשה לפני שהוחלף. אבל הוא תמיד היה מודע לברית הצרפתית עם בריטניה. יתר על כן, הוא לא הסתיר את הלאומיות הסלאבית הגזעית המאוימת מרוסיה; ברגע שמסילות הברזל שלה יושלמו היא תפלוש. יאגו גם התעסק בלעג בבת בריתה אוסטריה כ"עצבנית" ובו בזמן התעלם מהתחנונים של סרביה לשלום. הוא ניסה להרגיע את בריטניה לתחושת ביטחון מזויפת, תוך "ניתוק קווי התקשורת" הדיפלומטית לאחר שהיה מאוחר מדי. למעשה, התגובה המאוחרת של שבועיים לתחילת פעולות האיבה של אוסטריה נתנה ליאגו את ההזדמנות להאשים את רוסיה בפתיחת המלחמה. ב-24 ביולי הבריטים חשבו שהוא "די מוכן להצטרף להצעות לגבי ארבע המעצמות הפועלות לטובת מתינות בווינה ובסנקט פטרבורג" אבל הוא כבר היה חולה ותשוש ממאמציו, והכיר בכך שסרביה הייתה הקורבן של בריונות. הוא היה חבר בצוות משרד החוץ שדחה הצעה בריטית לוועידת חמשת המעצמות, לאחר שכבר הסכים לתוכניתו של מולטקה יומיים לפני הכרזתה של אוסטריה נגד סרביה ב-28 ביולי 1914. למחרת התעלמו במשך שעות מהמברק של ליכנובסקי, שלטענת יאגו היה אחראי ל"צעד המוטעה" של בתמן-הולווג.
ניהול מדיניות חוץ בזמן מלחמה
ב-2 באוגוסט דרשה גרמניה מבלגיה להעניק מעבר חופשי לצבא הגרמני בשטחה בטענה שצרפת מתעתדת לחלל את הנייטרליות הבלגית.
הביורוקרטיה הזוטרה הייתה אופטימית וסברה שהעליונות הגרמנית תנצח. כשהאימפריה העות'מאנית הכריזה מלחמה על מדינות ההסכמה בנובמבר 1914, יאגו הנחה את ליאו פרובניוס לנסות לשכנע את ממשלת אתיופיה להצטרף גם היא למעצמות המרכז. הטריפוליטנה כפי שהייתה ידועה בניהולם של האחים מנסמן נקבעה על ידי ה"ריאל-פוליטיק" הכלכלי "לשתף פעולה עם טורקיה על ידי משיכת סודאן למרד". התעוררות מרידות שלטה במדיניות החוץ הגרמנית במזרח; במרכזו עמד הדיאלוג של יאגו למען "שחרור פולין". תת-המזכיר ארתור צימרמן, אחד מתומכיו הממשלתיים של בתמן, היה מי שניהל את הסוכן פרבוס בקונסטנטינופול: המטרה הייתה "הרס מוחלט של הצאריזם ופירוק רוסיה למדינות קטנות יותר". אף על פי כן, יאגו היה זהיר מטבעו וספקן במיוחד לגבי המחויבות של הטורקים לברית. עם זאת, במקביל, הוא הבטיח בהצלחה זכויות ריבוניות טורקיות על הדרדנלים ב-18 באפריל 1915. עם זאת, נחוש להמשיך במאבק בגליציה, כאשר יאגו קיבל את הצעתו של הנשיא וילסון למשא ומתן בקונגרס השלום הבינלאומי, הגישור האמריקאי סורב על הסף. הוא קרא לזה schwarmerei; אבל ככל שהמלחמה נמשכה הוא נחלש בשל יומרותיו של צימרמן לקנצלר. ההצלחות ברוסיה עודדו אותו להשאיר את אוסטריה-הונגריה במלחמה על ידי עידון של כל התקרבות אפשרית לצארים.
יאגו הצטרף לאסכולת המחשבה שיש להדוף את רוסיה לאחור עמוק אל האזור העורפי שלה, ותמך במתן עצמאות חלקית של הממלכה הפולנית. הוא אמר לברון בוריאן שהמדינה חייבת להיות נשלטת על ידי דואליזם ו"אוטונומיה נרחבת מאוד" אוסטרית. עם זאת, כמו בבלגיה הוא חיפש "פאן-גרמניזציה", ואזור מכס מאוסטריה-הונגריה, השומר על היצוא הגרמני. מרושעת יותר הייתה תוכנית לטיהור אתני של פולנים ויהודים המותנית בברית צבאית אוסטרו-גרמנית. יאגו עצמו העדיף את המדיניות האחרונה של סיפוח וגרמניזציה. הוא שלח מזכר ב-11 בספטמבר לפאלקנהיין, שדחה כל אפשרות לברית עם צבא אוסטריה ה"מרושל". עד 30 באוקטובר יאגו פיתח את הרעיון שיש לספח את קורלנד וליטא בתמורה לכך שפולין אוסטרית "תכבול" את גורלה של המונרכיה הכפולה לגורל גרמניה. כדיפלומט מוכשר ומיומן, הוא שכנע את המטה הכללי לבטל התנגדויות להצעה הפוליטית לכפות את מיטלורופה על וינה. האיום במוחו של יאגו היה הלאומיות הסלאבית.
עוזרו של וילסון, קולונל האוס, הרגיע את יאגו שמדיניות ארצות הברית ב-1916 לא נועדה להאשים את הפוליטיקאים האזרחיים אלא רק את הצבא: לפי פרידריך כץ, יאגו היה התומך העיקרי של תוכנית כושלת שנועדה לערב את ארצות הברית במלחמה עם מקסיקו. באותה תקופה המהפכה המקסיקנית יצרה מתחים גוברים בין שתי המדינות. כתוצאה מכך ציפה יאגו שארצות הברית לא תיכנס למלחמת העולם הראשונה אם היא תהיה מעורבת בלחימה עם מקסיקו. אף על פי כן, יאגו היה אחראי לתוכנית לונגווי-בריי לכבוש את הרמה שהשקיפה על העיר ורדן שהתאפשרה בעקבות ביקורו של הברון רומברג בברלין, אולם היא היוותה רק עילה להרחבה חדשה של האסטרטגיה הגרמנית עמוק יותר לתוך צרפת עצמה.
יאגו נשאר אנטי-רוסי איתן, במידה שהוא פיטר את הצוות כדי לכונן ברית משוערת עם אושידה, שגריר יפן. קשריו עם אושידה בסנקט פטרבורג גרמו לו 'להשליך' ניסיון שלום נפרד עם רוסיה מטעם גרמניה; הוא אפילו הודה ב-17 במאי 1916 ש"ההונאה כולה מפסיקה להיות חשובה". כל התקרבות דיפלומטית נותקה מכיוון שלא הייתה מתוכננת, כאשר רוסיה פתחה במתקפת ברוסילוב באותו הקיץ. מדיניותו של יאגו נכשלה בצער: הוא תכנן להקים דוכסות גדולה של פולין, כאשר גרמניה קשרה קשר לחלק את המדינה לשניים ואימצה את רעיון המדיניות של פלקנהיין של ממלכה גרמנו-פולנית אשר הוכרזה ב-5 בנובמבר 1916. הוא זיהה שהתבוסה של אוסטריה הקריסה את החזית לרעת גרמניה. אבל גרמניה התעלמה מהמדיניות הקודמת של יאגו של 'מלחמת מניעה' שהוכפשה כעת; מאחר שהיה צריך לעשות משהו ש"מבטיח את עתידנו". האלטרנטיבה החדשה של לודנדורף תהפוך את פולין ל"תלויה בה לחלוטין מבחינה כלכלית".
יאגו פרש לגמלאות בנובמבר 1916. אדם שקט, צנוע ולומד, הוא היה אחד הדוברים הגרועים ברייכסטאג. ג'יימס וו. ג'רארד, שגריר ארצות הברית בגרמניה באותה תקופה, בספרו "ארבע השנים שלי בגרמניה", אמר שיאגו נאלץ לעזוב את תפקידו על ידי תסיסה נגדו בגלל חוסר כוחו בהגנה על מדיניות הממשלה ברייכסטאג.
יאגוב כתב הגנה על המדיניות הגרמנית בשם Ursachen und Ausbruch des Weltkrieges ("סיבות ופרוץ מלחמת העולם"), שפורסמה ב-1919. הוא מת בפוטסדאם ב-11 בינואר 1935.
קישורים חיצוניים
- גוטליב פון יאגו באתר bundesarchiv (בגרמנית)
- גוטליב פון יאגו באתר deutsche-biographie (בגרמנית)
גוטליב פון יאגו39425699Q215575