דאגלס הרד

דאגלס הארד
Douglas Hurd
לידה	8 במרץ 1930 (גיל: 94); מרלבורו, וילטשייר, אנגליה
שם מלא	דאגלס ריצ'רד הארד
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	טרינטי קולג', איטון קולג'
עיסוק	דיפלומט, פוליטיקאי, מצנט
מפלגה	המפלגה השמרנית
דת	אנגליקניזם
	26 באוקטובר 1989 – 5 ביולי 1995; (5 שנים ו־36 שבועות)
תחת ראשי הממשלה	מרגרט תאצ'ר ; ג'ון מייג'ור
	→ ג'ון מייג'ור מלקולם ריפקינד ←

דאגלס ריצ'רד הארד, הברון הארד מוסטוול (באנגלית: Douglas Richard Hurd, Baron Hurd of Westwell; נולד ב-8 במרץ 1930) הוא פוליטיקאי בריטי חבר המפלגה השמרנית, שכיהן בממשלותיהן של מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור מ-1979 עד 1995.

נולד בעיר השוק מרלבורו שבמחוז וילטשייר, ונכנס לראשונה לפרלמנט הבריטי בפברואר 1974 כחבר פרלמנט מטעם מחוז מיד אוקספורדשייר (ולאחר מכן מטעם מחוז ויטני החל מ-1983). תפקידו הראשון בממשלת בריטניה היה שר המדינה לענייני אירופה בשנים 1979–1983 (היה לשר הראשון במשרד), ומילא תפקידי ממשלה שונים משנת 1984 ואילך, לרבות מזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד (1984–1985), מזכיר הפנים (1985–1989) ומזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים (1989–1995). הוא התמודד ללא הצלחה למנהיגות המפלגה השמרנית ב-1990, אך פרש מהפוליטיקה של הממלכה המאוחדת עם שינוי הרכבו של קבינט ממשלת בריטניה ב-1995.

ב-1997 נכנס הארד אל בית הלורדים, והיה אחד מבכירי הלורדים מטעם המפלגה השמרנית. הוא משמש כמצנט של הקבוצה הרפורמית הטורית (Tory Reform Group). הוא פרש מבית הלורדים בשנת 2016.

שנותיו הראשונות

דאגלס ריצ'רד הארד נולד ב-1930 בעיר השוק מרלבורו השוכנת במחוז וילטשייר. אביו, אנתוני הארד (לימים ייקרא הלורד הארד) וסבו סר פרסי הארד היו גם הם חברי הפרלמנט של בריטניה. דודו, סר ארצ'יבלד אהרד, היה עיתונאי מוביל ברחוב פליט. הארד למד בבית הספר טוייפורד ובאיטון קולג', שם קיבל את המעמד של "תלמיד המלך" (King's Scholar) וזכה במלגת ניוקאסל ב-1947. בשנה זו התקבל לאוניברסיטת קיימברידג'. באוניברסיטה הוא סיים את לימודיו הגבוהים עם תואר ראשון בהיסטוריה בטרינטי קולג'^[1]^[2].^{[דרושה הבהרה]}

ב-1952 הצטרף הארד לשירות הדיפלומטי של הוד מלכותה. הוא הוצב ברפובליקה העממית של סין, בארצות הברית ובאיטליה, כל זאת לפני שעזב את השירות ב-1966 על מנת להיכנס לפוליטיקה כחבר במפלגה השמרנית.

חבר הפרלמנט

הארד נתמנה למזכיר פרלמנטרי אישי (Parliamentary Private Secretary) לאדוארד הית', אז מנהיג המפלגה השמרנית בפרלמנט, ונבחר לראשונה לפרלמנט בפברואר 1974 כנציג מחוז הבחירה מיד אוקספורדשייר. לאחר בחירתו מונה למפקד במסדר האימפריה הבריטית בחלוקת תוארי כבוד שנערכו באותה העת^[3].^{[דרושה הבהרה]} בבחירות הכלליות 1983 הוחלף מחוז הבחירה בוויטני והוא נשאר חבר פרלמנט מטעם מחוז זה עד לפרישתו מבית הנבחרים ב-1997, לאחר שכהן 23 שנים בפרלמנט. (בשנים 2001–2016 יוצג מחוז הבחירה ויטני על ידי מנהיג המפלגה השמרנית וראש ממשלת בריטניה לשעבר, דייוויד קמרון).

בממשלה: 1979–1990

הרד מונה ל"שר המדינה" במשרד החוץ וחבר העמים עם ניצחון מפלגתו בבחירות הכלליות בבריטניה 1979 ונשאר בתפקיד זה במשך כל תקופת כהונת הפרלמנט. אחרי הבחירות ב-1983 העבירה ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר את הארד למשרד הפנים, אך רק כעבור שנה הוא הועלה לקבינט ממשלת בריטניה, והחליף את ג'יימס פרייור כמזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד. בתפקיד זה, כישוריו הדיפלומטים סללו את הדרך לחתימה על ההסכם האנגלו-אירי על עתיד צפון אירלנד, מה שסימן נקודת מפנה בשיתוף הפעולה בין הממלכה המאוחדת ואירלנד בעניין המצב הפוליטי באזור הנפיץ. חודש לפני חתימת ההסכם, עם זאת, חזר הארד למשרד הפנים, הפעם כמזכיר הפנים, בעקבות מינויו של ליאון בריטן למחלקת המסחר והתעשייה. בהיותו חבר מוצק ונאמן בממשלה, כהונתו של הארד כמזכיר הפנים הייתה במידה רבה לא שנויה במחלוקת, אף על פי שהיה בולט בדעתו כי שירות בתי הסוהר של הוד מלכותה לא פעל ביעילות וטען כי הוא יותר שיקום של עבריינים וגזר דין חלופי.

מועמד בבחירות למנהיגות המפלגה השמרנית 1990

אחרי כהונה בולטת כמזכיר הפנים, הקריירה של הארד התקדמה עוד יותר בחודשים האחרונים והסוערים לכהונתה של ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר. ב-26 באוקטובר 1989 עבר הארד למשרד החוץ וחבר העמים כיורשו של ג'ון מייג'ור, שצמח והתעצם בתוך הקבינט והתמנה לשר האוצר של בריטניה בעקבות התפטרותו של נייג'ל לואסון. זו הייתה המשרה הפוליטית דרכה ביצע הארד ההשפעה הפוליטית הגדולה ביותר שלו.

באמצע נובמבר 1990 תמך הארד במועמדותה של מרגרט תאצ'ר למנהיגת המפלגה השמרנית נגד מייקל הייזלטין, אך עם נסיגתה מהסיבוב השני של התחרות ב-22 בנובמבר, החליט הארד להיכנס למירוץ כמועמד מרכז-ימין מתון, תוך שהוא משתמש במוניטין שלו בתור "חוק וסדר" מכהונתו כמזכיר הפנים. הוא נראה כמועמד מחוץ, מפגר אחרי הייזלטין הכריזמטי ומי שניצח בסופו של דבר, ג'ון מייג'ור, שחלק עם הארד את היותו מועמד מרכז-ימני, אך היה לו יתרון הצעירות והמומנטום הפוליטי. הארד הגיע למקום השלישי, כשהוא זוכה ב-56 מתוך 372 קולות, ובנוסף, יחד עם הייזלטין, הכיר בתבוסתו על מנת לאפשר למייג'ור, אשר ניצח ללא רוב מוחלט, לחזור ללא עוררין לשלטון ולהתמנות לראש ממשלת בריטניה ב-27 בנובמבר 1990. הארד נתפס כחינני כשהכיר בתבוסתו, ועל כן המשיך לכהן כמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים בקבינט של מייג'ור^[4].

מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים

בעיני רבים נתפש הארד כמדינאי עת שימש מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים. הוא פיקח על התגובות הדיפלומטיות של הממלכה המאוחדת לסוף המלחמה הקרה ולהתפרקות ברית המועצות ב-1991, כמו גם על מלחמת המפרץ, שנועדה לסלק את הנוכחות של עיראק בכווית. הארד טיפח יחסים דיפלומטיים טובים עם ארצות הברית בהנהגתו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, וביקש לגלות גישה פייסנית יותר כלפי חברים אחרים בקהילה האירופית, כדי לתחזק את יחסי ארצות הברית-הממלכה המאוחדת שניזוקו במהלך הטון האירוסקפטי בשנותיה האחרונות של מרגרט תאצ'ר. הארד בירך על איחוד גרמניה ב-1990, והיה חתום על אמנת מאסטריכט שייסדה למעשה את האיחוד האירופי ב-1992.

אחד המאפיינים המגדירים את כהונתו של הארד כמזכיר המדינה לענייני חוץ היה התגובה הבריטית למלחמות יוגוסלביה. במהלך מלחמת בוסניה נחשב הארד לקול מוביל בקרב פוליטיקאים אירופים שהתנגדו לשליחת סיוע צבאי לבוסניאקים ולשמירה על אמברגו הנשק, בניגוד לקו שנקט נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, וטען כי מהלך כזה ייצור רק "שלב של שדה הרג" ויאריך את הסכסוך בצורה שגויה. נוסף על כך, הארד התנגד ללחצים דיפלומטיים שנועדו לאפשר לפליטים בוסניים להיכנס לבריטניה וטען כי כדי להותיר זאת, על ממשלת בוסניה לתבוע את השלום^[5]. הארד תיאר את מדיניותו הבריטית בתקופה זו כ"ריאליסטית"^[6]. ב-1991, זמן קצר לאחר שסלובודן מילושביץ' עזב את מנהיגות יוגוסלביה, נועד הארד עמו בסרביה בשם בנק בריטי. ישנה ביקורת על מדיניותו של הארד ביחס למלחמה. ממשלת בוסניה אף איימה להאשים את הארד כשותף לרצח עם בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג, אם כי דבר שכזה לא התרחש מעולם.

הארד היה מעורב בשערורייה ציבורית בדבר מימון בריטי לסכר הידרואלקטרי על גדות נהר פרגאו שבמלזיה, סמוך לגבול המלזי עם תאילנד. עבודות בנייה החלו ב-1991 עם כסף מתקציב סיוע החוץ הבריטי. במקביל, ממשלת מלזיה קנתה ציוד צבאי בריטי בשווי מיליארד לירות שטרלינג. עסקאות נשק אלו הובילו לחקירה של ממשלת בריטניה במרץ 1994. בנובמבר 1994, לאחר הגשת בקשה לביקורת שיפוטית שהובאה על ידי תנועת הפיתוח העולמית, קבעה הערכאה העליונה של בית המשפט העליון הבריטי כי פעולותיו של שר החוץ דאגלס הארד היו "אולטרה וירס" (מחוץ לסמכויותיו המשפטיות ולפיכך בלתי חוקיות) על שהקצה 234 מיליון ליש"ט למימון הסכר, בטענה כי אין מדובר בהטבה כלכלית או הומניטרית לעם המלזי^[7].

בצעד מפתיע, הגיש הארד את התפטרותו מתפקידו כמזכיר המדינה לענייני החוץ וחבר העמים לאחר שש שנים בתפקיד, יום לאחר שראש הממשלה ג'ון מייג'ור, הודיע כי יעביר את הבחירות לראשות המפלגה השמרנית מנובמבר ליולי. הארד אמר שהוא רוצה "להתיר" את עצמו כמטרה אפשרית במאבק על ההנהגה. הארד אמר שהוא לא יתפטר מחברותו בפרלמנט של בריטניה שלו ויישאר פעיל בספסלים האחוריים^[8]. הוא הוחלף במלקולם ריפקינד.

לאחר כהונתו בממשלה

לאחר פרישתו מממשלת בריטניה וממשרד החוץ וחבר העמים, הוא נשאר מצדד נלהב של ג'ון מייג'ור, ושמר על פעילנות (אקטיביזם) פוליטית מגוונת, בין היתר במשרות עסקיות, בעיקר בתור סגן יושב ראש בנק "NatWest" ומנהל מועצת המנהלים של הבנק, תפקיד אותו מילא בנים 1995–1999.

הארד עזב את בית הנבחרים הבריטי לאחר הבחירות הכלליות בבריטניה 1997, וב-13 ביוני 1997 קיבל את התואר הברון הארד מוסטוול, כתושב העיר וסטוול שבמחוז אוקספורדשייר^[9], דבר שאפשר לו להמשיך לשבת בפרלמנט כחבר בבית הלורדים. בפברואר 2003, ימי מלחמת עיראק, אמר הארד בבית הנבחרים כי מדינות הקואליציה הבינלאומית עושות הכל למניעת פגיעה באזרחים. אחרי שצידד באותו דיון במלחמה, קרא לעברו חבר מפלגת הלייבור ג'ורג' גאלאוויי כי ידיו של הארד "מגואלות בדם אנשים תמימים, בהם נשים וילדים"^[10]. הוא פרש סופית מבית הלורדים ב-9 ביוני 2016^[11].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דאגלס הרד בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Honorary Degree for Douglas Hurd
^ You may have a first-class degree - but Lord Winston doesn't want you
^ The London Gazette
^ 1990: Tories choose Major for Number 10, באתר BBC‏, 27 בנובמבר 1990
^ Betrayal in the Balkans, באתר הגרדיאן
^ No apologies for Bosnia
^ Pergau Dam
^ דאגלס הארד, ב-Encyclopedia.com (באנגלית)
^ ידיעה על קבלת התואר (באנגלית)
^ אורי ניר, עמוס בן-ורד, אליהו זהבי, סוכנויות הידיעות, הממשל חושש מהתגברות המחאה במדינות ערב בתגובה להרג האזרחים בבגדאד, באתר הארץ, 11 בפברואר 2003
^ דאגלס ריצ'רד הארד, באתר הפרלמנט של בריטניה (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25122131דאגלס הארד

[1] Honorary Degree for Douglas Hurd

[2] You may have a first-class degree - but Lord Winston doesn't want you

[3] The London Gazette

[4] 1990: Tories choose Major for Number 10, באתר BBC‏, 27 בנובמבר 1990

[5] Betrayal in the Balkans, באתר הגרדיאן

[6] No apologies for Bosnia

[7] Pergau Dam

[8] דאגלס הארד, ב-Encyclopedia.com (באנגלית)

[9] ידיעה על קבלת התואר (באנגלית)

[10] אורי ניר, עמוס בן-ורד, אליהו זהבי, סוכנויות הידיעות, הממשל חושש מהתגברות המחאה במדינות ערב בתגובה להרג האזרחים בבגדאד, באתר הארץ, 11 בפברואר 2003

[11] דאגלס ריצ'רד הארד, באתר הפרלמנט של בריטניה (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

דאגלס הרד

תוכן עניינים

שנותיו הראשונות