הבחירות הכלליות בבריטניה 1979
| |||||||||||
| הבחירות הכלליות בבריטניה 1979 | |||||||||||
| 3 במאי 1979 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 76.0% ( 3.2%)
| ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ג'יימס קלהאן | |||||||||||
| מועמד | מרגרט תאצ'ר | ג'יימס קלהאן | |||||||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית | מפלגת הלייבור | |||||||||
| מספר הקולות | 13,697,923 | 11,532,218 | |||||||||
| מספר המושבים | 339 | 269 | |||||||||
| שינוי במושבים | 62
|
 50
| |||||||||
| אחוזים | 43.9% | 36.9% | |||||||||
| שינוי באחוזים | 8.1%
|
2.3%
| |||||||||
 | |||||||||||
| הזוכה: מרגרט תאצ'ר | |||||||||||
הבחירות הכלליות בבריטניה 1979 התקיימו ב-3 במאי 1979, ובהן נבחרו 635 חברי בית הנבחרים הבריטי. בבחירות ניצחה המפגלה השמרנית, בהנהגתה של מרגרט תאצ'ר, ברוב פרלמנטרי בן 43 מושבים, והחליפה את ממשלת הלייבור המכהנת בראשותו של ג'יימס קלהאן. הבחירות היו הראשונות בסדרת ארבעה ניצחונות רצופים בבחירות עבור המפלגה השמרנית, ותאצ'ר נבחרה לאישה הראשונה לעמוד בראשות ממשלת בריטניה, ואף בראשות ממשלה אירופית כלשהי.
כהונת הפרלמנט של בריטניה הקודמת החלה באוקטובר 1974, כאשר הרולד וילסון הוביל את מפלגת הלייבור עם רוב של 3 מושבים. לאחר שנה וחצי הוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה והוחלף בג'יימס קלהאן, ותוך שנה נעלם הרוב הפרלמנטרי הצר של הממשלה. קלהאן חתם על הסכמים עם המפלגה הליברלית, המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP), המפלגה הלאומית הסקוטית ופלייד קמרי על מנת להישאר בשלטון. עם זאת, ב-28 במרץ 1979, בעקבות תבוסת משאל העם על כינון אספה מחוקקת לסקוטלנד, הגישה תאצ'ר הצעת אי-אמון בממשלת הלייבור, וההצעה התקבלה בפער של קול אחד בלבד (311 מול 310 קולות) והובילה לבחירות כלליות חמישה חודשים לפני הסיום המתוכנן של כהונת הממשלה.
מסע הבחירות של הלייבור ניזוק מסדרת סכסוכים ושביתות תעשייתיות בחורף 1978-79, שנודע בשם "החורף העגום". המפלגה מיקדה את מסע הבחירות שלה בתמיכה בשירות הבריאות הלאומי ובתעסוקה מלאה. קלהאן הודיע בתחילת סתיו 1978 שהוא לא יקדים את הבחירות לשנת 1978 (על אף ספקולציות שהועלו בתקשורת באותה עת), לאחר שסקרים פרטיים שנערכו עבור הלייבור בסתיו 1978 הראו שמפלגת הלייבור אינה צפויה לזכות ברוב פרלמנטרי[1].
מטה הבחירות של המפלגה השמרנית העסיק את חברת הפרסום "Saatchi & Saatchi". בקמפיין הבטיחה המפלגה לרסן את האינפלציה ולהגביל את כוחם של איגודי העובדים.
תדמיתה של המפלגה הליברלית נפגעה לאחר שנטען שמנהיגה לשעבר, ג'רמי ת'ורפ, היה מעורב ביחסים לא צנועים וקשר קשר לרצח. למנהיג המפלגה הליברלית התמנה דייוויד סטיל. לפיכך, הנהגתן של שלוש המפלגות הגדולות התחלפה טרם הבחירות.
מעבר הקולות (swing) ממפלגת הלייבור למפלגה השמרנית היה 5.2%, שהוא המעבר הגדול ביותר מאז הבחירות הכלליות ב-1945 (בהן זכתה מפלגת הלייבור בראשות קלמנט אטלי). מרגרט תאצ'ר נבחרה לראשת הממשלה, ואת מקומו של קלהאן כמנהיג הלייבור תפס מייקל פוט ב-1980. תוצאות הבחירות שודרו בשידור חי ב-BBC, והוצגו על ידי דייוויד דימבלבי ורובין דיי.
מערכת הבחירות נחשבת כמערכת בחינות מכוננת בפוליטיקה של הממלכה המאוחדת, מאחר שאחריהן שלטה המפלגה השמרנית בבריטניה במשך 18 שנים (עד לבחירות הכלליות ב-1997, בהן ניצח טוני בלייר). כמו כן, בהן נבחרה בפעם הראשונה בהיסטוריה של בריטניה אישה לראשות הממשלה.
נקודות לציון
לאחר שנפלה ממשלתו בהצבעת אי-אמון ב-28 במרץ 1979, נאלץ ראש ממשלת בריטניה ג'יימס קלהאן להודיע כי יבקש את פיזור הפרלמנט של בריטניה כדי להתחיל בבחירות כלליות. התאריכים העיקריים לקראת הבחירות היו:
| תאריך | פירוט |
|---|---|
| יום השבת, 7 באפריל | פירוק הפרלמנט ה-47 ומסע הבחירות מתחיל באורח רשמי; 2,576 מועמדים נרשמו להתמודדות על 635 מושבי הפרלמנט |
| יום רביעי, 2 במאי | סיום מסעי הבחירות באורח רשמי |
| יום שישי, 3 במאי | יום הבחירות |
| יום רביעי, 9 במאי | הפרלמנט ה-48 מתכנס לראשונה |
| יום שלישי, 15 במאי | טקס פתיחת הפרלמנט |
רקע
כלכלת הממלכה המאוחדת בשנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה חלשה עד כדי כך, שהשר מטעם הלייבור ג'יימס קלהאן (שכיהן לאחר מכן כראש הממשלה) הזהיר את חבריו לממשלה ב-1974 מהאפשרות של "התמוטטות הדמוקרטיה", ואמר להם: "אילו הייתי צעיר, הייתי מהגר"[2]. לאחר התפטרותו הפתאומית של הרולד וילסון מראשות הממשלה מטעם הלייבור באפריל 1976, החליף אותו קלהאן כראש הממשלה. עד מרץ 1977 הפכה ממשלת הלייבור לממשלת מיעוט בשל מספר תבוסות בבחירות ביניים, ומאז עד אוגוסט 1978 שרדה ממשלת קלהאן רק באמצעות הסכמים עם המפלגה הליברלית ומספר מפלגות קטנות אחרות. קלהאן שקל לערוך בחירות בסתיו 1978[3], אך בסופו של דבר החליט שמצב מפלגתו בסקרים עשוי להשתפר לאחר הורדת מיסים שצפויה להיערך בקרוב, ושיפור כלכלי פוטנציאלי ב-1979. אף על פי שסקרי דעת קהל שפורסמו הראו כי הלייבור עשוי לנצח, סקרים פרטיים שהוזמנו על ידי הלייבור הראו כי שתי המפלגה הגדולות נהנות ממידה שווה של תמיכה ציבורית.
בחורף 1978 – 1979, שכונה "החורף העגום" (Winter of Discontent), פתחו איגודי העובדים בסדרת שביתות לאור התנגדותם להמשך הקפאת השכר. במהלך החורף העגום צנחה בחדות התמיכה בלייבור בסקרי דעת הקהל. נראה היה שהלייבור הצליח לשפר את המצב, אך בפברואר הראו חלק מהסקרים שהשמרנים עוקפים את הלייבור, והחל להסתמן הפסד ברור של הלייבור בבחירות הקרובות. בהכנות לקראת הבחירות, תמכו הדיילי מירור והגרדיאן בלייבור, ואילו הסאן, הדיילי מייל, הדיילי אקספרס והדיילי טלגרף הביעו את תמיכתם בשמרנים[4].
בבחירות הפנימיות, מרגרט תאצ'ר זכתה בבחירות להנהגת המפלגה השמרנית ב-1975, בהתמודדה מול ראש הממשלה לשעבר אדוארד הית'. כמו כן, ב-1976 החליף דייוויד סטיל את ג'רמי ת'ורפ כמנהיג המפלגה הליברלית, לאחר שהאחרון הואשם בנטיות לא צנועות ובקנוניה לרצח ונאלץ להתפטר. פרשת ת'ורפ הובילה לירידה בתמיכה במפלגה הליברלית.
תוצאות
התוצאות בישרו על מעבר קולות (swing) של 5.2% ממפלגת הלייבור למפלגה השמרנית. מעבר זה היה הגדול ביותר מאז הבחירות הכלליות ב-1945 והבטיח לשמרנים רוב בן 43 מושבים. כמו כן, נבחרה אישה לראשות הממשלה, באופן חסר-תקדים. הניצחון השמרני ב-1979 החל את שלטון השמרנים, שנמשך 18 שנים, עד לבחירתו של טוני בלייר ב-1997. המפלגה הלאומית הסקוטית ידעה ירידה דרסטית בתמיכה בה, והפסידה תשעה מתוך 11 חברי הפרלמנט שלה. הליברלים חוו מערכת בחירות מאכזבת, ומנהיגיהם לשעבר, ג'רמי ת'ורפ, איבד לשמרנים את מושבו בפרלמנט מטעם מחוז הבחירה "צפון דבון".
| 339 | 269 | 11 | 16 |
| שמרנים | לייבור | ל"ד | אחרים |
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל הממלכה המאוחדת | ||
|
פורטל מדע המדינה | ||
קישורים חיצוניים
.jpg){kind=link}
הערות שוליים
- ^ Andy Beckett, When the Lights Went Out: Britain in the Seventies, London: Faber, 2009, p.460
- ^ When the Lights Went Out: Britain in the Seventies, עמ' 175, באתר גוגל ספרים (באנגלית)
- ^ 1979: Thatcher wins Tory landslide, באתר BBC, 5 באפריל 2005
- ^ Newspaper support in UK general elections, באתר הגרדיאן, 4 במאי 2010
 מערכות בחירות בבריטניה
| |
|---|---|
|
