הבחירות הכלליות בבריטניה 1997
| |||||||||||
| הבחירות הכלליות בבריטניה 1997 | |||||||||||
| 1 במאי 1997 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 71.3% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ||||||||||
| מועמד | טוני בלייר | ג'ון מייג'ור | |||||||||
| מפלגה | מפלגת הלייבור | המפלגה השמרנית | |||||||||
| מספר הקולות | 13,518,167 | 9,600,943 | |||||||||
| מספר המושבים | 418 | 165 | |||||||||
| שינוי במושבים |  145
|
 178
| |||||||||
| אחוזים | 43.2% | 30.7% | |||||||||
 מפת תוצאות הבחירות לפי מחוזות בחירה: אדום - מפלגת הלייבור | |||||||||||
| הזוכה: טוני בלייר | |||||||||||
בבחירות הכלליות בבריטניה שנערכו ב-1 במאי 1997 הועמדו לבחירה כל 659 המושבים בבית הנבחרים הבריטי, הבית התחתון של הפרלמנט. בהנהגתו של טוני בלייר הביאה מפלגת הלייבור לקיצן 18 שנים שבהן ישבה באופוזיציה, כאשר נחלה ניצחון סוחף וזכתה ב-418 מושבים, מספר המושבים הגדול ביותר שבו החזיקה מאז ומעולם.
בעקבות הניצחון היה בלייר לראש ממשלת בריטניה במקומו של מנהיג המפלגה השמרנית ג'ון מייג'ור, והיה לראש הממשלה הצעיר ביותר מאז 1812. מפלגתו של בלייר החזיקה בשלטון ברציפות במשך 13 שנים (לאחר ניצחון בבחירות 2001 ובחירות 2005), עד לבחירות הכלליות ב-2010. בלייר שימש כראש הממשלה עד להתפטרותו בשנת 2007.
בעקבות תבוסת מפלגתו בבחירות התפטר ג'ון מייג'ור מתפקידו כמנהיג המפלגה ופרש מן החיים הפוליטיים. במקומו נבחר כמנהיג ויליאם הייג.
רקע
ראש הממשלה ג'ון מייג'ור (שירש את מרגרט תאצ'ר ב-1990) הוביל את המפלגה השמרנית בבחירות הקודמות שנערכו ב-9 באפריל 1992. בבחירות אלו שמרה המפלגה על כוחה בבית הנבחרים ואף הגדילה אותו קלות (מ-336 מושבים ל-343) וכך שמרה על אחיזתה בממשלה. הלייבור בהנהגתו של ניל קינוק לא הצליח לכבוש את השלטון (מספר מושביו בבית הנבחרים נותר למעשה בעינו, 273 לעומת 271 לפני כן). בעקבות זאת פרש קינוק מהנהגת הלייבור ובמקומו נבחר ג'ון סמית. לאחר מותו הפתאומי של סמית' במאי 1994 נבחר במקומו טוני בלייר.[1]
בשנים שלאחר הבחירות נמצאה הפופולריות של השמרנים בירידה, בעוד שזו של הלייבור עלתה. אף על פי שהמיתון הכלכלי ששרר ב-1992 חלף בתוך שנה, גרמו אירועים אחרים להכתמת המוניטין של השמרנים בניהול ענייני הכלכלה, כמו למשל יום רביעי השחור, ב-16 בספטמבר 1992, שבו הושעתה השתתפות הלירה הבריטית במנגנון שער החליפין האירופי לאחר ששערה צלל מעבר לתחום המותר. פגעו בהם גם טענות שונות לאי סדרים בהתנהלות אישי המפלגה כמו גם המחלוקת בקרבם בסוגיות שונות שנגעו לחברות בקהילה האירופית.
הלייבור מצדו זכה לפופולריות גוברת מאז 1992 וביתר שאת לאחר שבלייר היה למנהיגו. בלייר קירב את עמדות המפלגה למרכז הפוליטי תחת השם "הלייבור החדש" (New Labour). הוא הביא לביטול הסעיף בחוקת המפלגה שחייב אותה לפעול למען הלאמה מסיבית של התעשייה כמו גם את מדיניותה לפעול למען פירוק חד-צדדי של החימוש הגרעיני של בריטניה. הוא גם החליש את קשרי המפלגה עם האיגודים המקצועיים. ב-1996 פרסמה המפלגה מנשר ובו התחייבות למספר צעדים בתחום הכלכלה והחברה במסגרת שינויי עדיפויות תקציביים, לרבות הקטנת מספר התלמידים בכיתות הנמוכות, קיצור תורים בשירותי הבריאות הלאומיים על ידי הוספת תקציבים, הקטנת האבטלה בקרב בני פחות מ-25 וכל זאת מבלי להעלות את שיעורי המסים ותוך ריסון האינפלציה ושיעור הריבית. המשמעת הפנימית במפלגה בשונה מאצל השמרנים הייתה גבוהה.[2]
עקב כל זאת הראו סקרי דעת הקהל בשנים שבין 1992 ל-1997 תמיכה גבוהה ויציבה בלייבור על חשבונם של השמרנים, עד לשיא של 59 אחוזי תמיכה בדצמבר 1996 (בבחירות עצמן הגיע שיעור התמיכה הארצי ל-43.2%). התמיכה בשמרנים ירדה לפי הסקרים עד לשפל של 22 אחוזים (בבחירות עצמן היה שיעור התמיכה הארצי 30.7%).
מערכת הבחירות
הפרלמנט שנבחר בבחירות 1992 השלים את מלוא תקופת כהונתו בהתאם לחוק - חמש שנים. ראש הממשלה מייג'ור הכריז על הבחירות ומועדן ב-17 במרץ והפרלמנט התפזר ב-8 באפריל. הבחירות נקבעו ל-1 במאי, המועד שבו עמדו להיערך בחירות לרשויות המקומיות בבריטניה. מערכת הבחירות נמשכה לפיכך ששה שבועות - זמן ארוך ביחס למקובל בבריטניה.
נקודת המוצא של מערכת בחירות מבחינת השמרנים מבחינת התמיכה בציבור הייתה חלשה. מייג'ור העדיף מערכת בחירות ארוכה כדי "לחשוף את ריקנותו" של הלייבור. הקמפיין השמרני התבסס על השיפור במצב הכלכלי וברמת האבטלה ועל הדגשת היציבות שבשלטון המפלגה וסיסמתו הייתה "תוכלו להיות בטוחים רק עם השמרנים" (You can only be sure with the Conservatives). אולם מייג'ור התלבט במשך כל הקמפיין בין שני מסרים שמרניים שלא התיישבו זה עם זה - האחד כי הלייבור העתיק את מצעו מהשמרנים והאחר כי הלייבור החדש איננו חדש וכי עמדותיו הן מסוכנות. אי ההכרעה ביניהם חיבלה בקמפיין השמרני, כמו גם חילוקי דעות פומביים שהתגלעו בין אישים במפלגה. בין השאר, כמאתיים מועמדים שמרנים לא צייתו למדיניות המפלגה להתנגד לאימוץ המטבע האירופי האחיד על ידי בריטניה ומייג'ור ביקר אותם בטענה שהם כובלים את ידיו בעת שהוא נושא ונותן בעניין עם האיחוד האירופי. לבסוף, עלייתה של מפלגת משאל העם, שערערה על חברות בריטניה באיחוד האירופי - והשיגה לבסוף את מספר הקולות הרביעי בגובהו בבחירות - נגסה בחלק מקהל המצביעים של המפלגה. השמרנים ספגו מכה נוספת כאשר העיתון רב התפוצה סאן החליט לעביר את תמיכתו מהם ללייבור.
הקמפיין של הלייבור היה אפקטיבי יותר. הוא הדגיש את הפילוג בצמרת השמרנים ובזכות אימוץ עמדות מרכזיות יותר מבעבר הצליח למשוך לכיוונו קהל רחב יותר מקהל המצביעים המסורתי של המפלגה והעביר לצד הלייבור מצביעים מאוכזבים של השמרנים, בעיקר בעלי עמדות מתונות. בלייר היה פופולרי מאד וניצב במרכז הקמפיין בהצלחה. הלייבור ניצל היטב את הרצון בשינוי לאחר 18 שנים של שלטון השמרנים. הלייבור השמיע מספר הבטחות בחירות ובהן קביעת שכר מינימום ארצי ועריכת משאלי עם בסקוטלנד ובויילס בנוגע להקמת פרלמנטים מקומיים.
תוצאות
בבחירות השתתפו 31,286,284 מצביעים - 71.3% מכלל בעלי זכות הבחירה.
| מפלגה | מושבים בהם זכתה |
שינוי מהבחירות הקודמות |
אחוז מסך המושבים |
קולות בהם זכתה |
שינוי באחוזים מהבחירות הקודמות |
אחוז מסך הקולות |
|---|---|---|---|---|---|---|
| הלייבור | ||||||
| השמרנית | ||||||
| הליברל דמוקרטית | ||||||
| הלאומית הסקוטית | ||||||
| היוניוניסטית של אלסטר (צפון אירלנד) | ||||||
| הסוציאל-דמוקרטית והלייבור (צפון אירלנד) | ||||||
| פלייד קמרי | ||||||
| שין פיין (צפון אירלנד) | ||||||
| היוניוניסטית הדמוקרטית (צפון אירלנד) | ||||||
| העצמאית | ||||||
| מושב יושב ראש בית הנבחרים |
||||||
| היוניוניסטית הבריטית (צפון אירלנד) | ||||||
| 37 רשימות אחרות[5] |
ניתוח התוצאות
שיטת הבחירות האזורית הרובנית הנוהגת בבריטניה הביאה כרגיל לחוסר מתאם בין מספר הקולות שקיבלו מועמדי כל מפלגה במדינה כולה לבין מספר המושבים שבהם זכו בבית הנבחרים. בבחירות אלו פעלה שיטה זו באופן בולט לטובת הלייבור (שקיבל 43.2% מהקולות ו-63.4% מהמושבים בבית הנבחרים) ולרעת המפלגה השמרנית והמפלגה הליברל-דמוקרטית. כמו כן, מפלגת משאל העם קיבלה 811,849 קולות - ההישג הרביעי בגובהו בבחירות - אך לא זכתה באף מושב בבית הנבחרים.
התבוסה השמרנית הייתה הגדולה ביותר מאז הבחירות ב-1906[7] ושיעור תמיכה הארצי בהם היה הנמוך ביותר מאז 1832. המפלגה איבדה את כל מושביה בסקוטלנד ובויילס, ושורה של שרים מכהנים ושרים לשעבר משורותיה איבדו את מושביהם בפרלמנט. המפלגה נקלעה לתקופת השהייה באופוזיציה הממושכת ביותר שלה מאז המאה ה-18, שתמה עם בחירתו של דייוויד קמרון ב-2010.
המפלגה הליברל-דמוקרטית יותר מאשר הכפילה את ייצוגה בבית הנבחרים וזכתה ביותר מושבים מכל מפלגה שלישית מאז 1929, כל זאת אף על פי שהמספר המוחלט של הקולות שקיבלה היה נמוך מב-1992. המפלגה הלאומית הסקוטית הכפילה את מספר מושביה בפרלמנט משלושה לשישה.
מספר שיא של נשים היו לחברות בבית הנבחרים - 120, מהן 101 מועמדות של הלייבור, שנקט במדיניות של העדפה מתקנת לנשים.
קישורים חיצוניים
- בחירות 1997, באתר ה-BBC
- בחירות 1997, באתר חדשות ה-BBC, 2005
הערות שוליים
- ^ מרגרט בקט שימשה כממלאת מקום מנהיג הלייבור במשך חודשיים, עד לבחירתו של בלייר.
- ^ מקור: http://www.bbc.co.uk/news/special/politics97/background/pastelec/ge97.shtml.
- ^ בבחירות 1992 קיבל הלייבור 11,560,484 קולות.
- ^ בבחירות 1992 קיבלו השמרנים 14,093,007 קולות.
- ^ נכללו בסעיף זה רשימות שקיבלו לפחות 500 קולות.
- ^ כולל 811,849 קולות שניתנו למפלגת משאל העם.
- ^ בבחירות 1906 זכתה המפלגה ב-165 מושבים בבית הנבחרים.