ויליאם פיט פסנדן
 | |||||||
| ויליאם פיט פסנדן | |||||||
| לידה |
16 באוקטובר 1806 בוסקאוון, ניו המפשייר, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 בספטמבר 1869 (בגיל 62) פורטלנד, מיין, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אברגרין, פורטלנד, מיין, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ויליאם פיט פסנדן (באנגלית: William Pitt Fessenden; 16 באוקטובר 1806 - 8 בספטמבר 1869) היה פוליטיקאי אמריקאי ממיין. פסנדן היה חבר המפלגה הוויגית, ובהמשך חבר המפלגה הרפובליקנית. הוא כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית וכסנאטור ולאחר מכן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בקבינט של הנשיא אברהם לינקולן בחודשים האחרונים של מלחמת האזרחים.
פסנדן היה עורך דין במקצועו, דמות מובילה בקרב מתנגדי העבדות במיין. בקונגרס הוא לחם בכוחם של בעלי העבדים ששלטו במדינות הדרום. הוא הקים קואליציה מתנגדת עבדות בבית המחוקקים של מדינתו שבחרה אותו לסנאט של ארצות הברית. ארגון זה היה הציר המרכזי של המפלגה הרפובליקנית במיין. בסנאט לקח פסנדן חלק מרכזי בוויכוח על קנזס, שגינה את הרחבת העבדות. הוא הוביל את הרפובליקנים הרדיקליים במתקפה נגד הדמוקרטים סטיבן דאגלס, פרנקלין פירס וג'יימס ביוקנן. נאומיו של פסנדן נקראו במקומות רבים, השפיעו על רפובליקנים כמו אברהם לינקולן ובנו את בסיס התמיכה של לינקולן להשגת מועמדות המפלגה לנשיאות בבחירות של 1860. במהלך מלחמת האזרחים סייע פסנדן לעצב את מדיניות המיסוי והפיננסים של האיחוד. הוא מיתן את גישתו הרדיקלית משכבר, תמך בלינקולן נגד הרדיקלים והיה למזכיר האוצר בממשלו. לאחר המלחמה שב פסנדן למושבו בסנאט ושימש כיושב ראש הוועדה המשותפת לשיקום, שקבעה תנאים לחידוש הייצוג בקונגרס של מדינות הדרום, וניסחה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. בהמשך העניק פסנדן תמיכה מכרעת שמנעה את הדחתו של הנשיא אנדרו ג'ונסון במסגרת משפט ההדחה שהבית פתח נגדו. הוא היה הסנאטור הראשון שהכריז "לא אשם" ובעקבותיו באו שישה סנאטורים רפובליקנים אחרים וכתוצאה מכך זוכה הנשיא ג'ונסון.
ראשית חייו
ויליאם פסנדן נולד בבוסקאוון, ניו המפשייר. אביו היה עורך הדין סמואל פסנדן, שהיה חבר בשני הבתים של בית המחוקקים של מסצ'וסטס בתקופה שמיין הייתה עדיין מחוז בתחומה וטרם הייתה למדינה. אמו הייתה רות גרין. הוריו לא היו נשואים וויליאם הופרד מאמו בלידתו ובשבע שנות חייו הראשונות הוא גדל אצל הורי אביו.[1]
ראשית הקריירה הפוליטית
ב-1823 הוא סיים את לימודיו בקולג' בוודין ולאחר מכן למד משפטים. ב-1827 הוא נמנה עם החברים המייסדים של החברה להתנזרות משתייה של מיין. באותה שנה הוא התקבל ללשכת עורכי הדין ועבד במקצוע זה יחד עם אביו. הוא החל לעסוק בעריכת דין בברידג'טון, לאחר מכן שנה בבנגור ולאחר מכן בפורטלנד. ב-1832 הוא נבחר לבית הנבחרים של מיין והיה נואם מוביל בו. הוא סירב לקבל מינוי לקונגרס ב-1831 וב-1838 ונבחר שוב לבית המחוקקים של מיין ב-1840 והיה ליושב ראש הוועדה של הבית שבחנה את חוקי המדינה.
ב-1840 נבחר פסנדן לתקופת כהונה בבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג המפלגה הוויגית. במהלך כהונתו הוא פעל לביטול הכלל ששלל הגשתן של עצומות נגד העבדות ונאם בנושאי הלוואות, חוקי פשיטת הרגל והצבא. בסוף תקופת כהונתו בקונגרס הוא שב לעסקיו הפרטיים בעריכת דין עד שבשנים 1845–1846 הוא כיהן שוב בבית המחוקקים של מיין. הוא רכש מוניטין לאומי כעורך דין וכמתנגד לעבדות.[2] ב-1849 הוא עתר בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית והצליח להפוך פסק דין של השופט ג'וזף סטורי באמצעות שימוש בטיעון שדניאל ובסטר ציין שהוא הטוב ביותר שהוא שמע מזה עשרים שנה. בשנים 1853–1854 הוא שב לכהן בבית המחוקקים של מיין.
סנאטור
דעותיו הנחרצות של פסנדן נגד העבדות הובילו לבחירתו ב-1854 כחבר הסנאט של ארצות הברית, בזכות תמיכת הוויגים וחברי המפלגה הדמוקרטית מתנגדי העבדות.[2] עם כניסתו לסנאט הוא החל מיד לפעול נגד חוק קנזס נברסקה. נאומו בנושא הסכם קלייטון-בולוור (Clayton–Bulwer Treaty) ב-1856 זכה לשבחים רבים וב-1858 נאומו בנושא חוקת לקומפטון (Lecompton Constitution) של קנזס, והביקורת שהוא מתח על פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, נחשבו לדיון המעמיק ביותר בסוגית העבדות. הוא השתתף בארגונה של המפלגה הרפובליקנית ונבחר מחדש מטעמה לסנאט ב-1860.[2]
ב-1861 היה פסנדן חבר בוועידת השלום שניסתה למנוע את פרוץ מלחמת האזרחים, אך כאשר החלו מעשי האיבה הוא עמד על כך שהמלחמה תנוהל באופן נחרץ.[2] עם פרישתם של הסנאטורים ממדינות הדרום, השיגו הרפובליקנים רוב בסנאט ופסנדן נבחר כיושב ראש ועדת הכספים של הסנאט. במהלך המלחמה היה פסנדן הסנאטור הבולט ביותר בחיזוק האשראי הלאומי. הוא התנגד לחוק ההילך החוקי כבלתי נחוץ ובלתי צודק. כיושב ראש ועדת הכספים, ניהל פסנדן את כל האמצעים הנוגעים להכנסות, מיסוי והקצבות והוכרז על ידי הסנאטור צ'ארלס סמנר כמי שהיה "בשדה הקרב הפיננסי כפי שהיו הגנרלים הטובים ביותר שלנו במלחמה".[3]
מזכיר האוצר
עם התפטרותו של סלמון צ'ייס מתפקידו כמזכיר האוצר, מינה הנשיא לינקולן את פסנדן במקומו. הייתה זו שעה קשה למערכת הפיננסית של ארצות הברית. צייס לקח זמן קצר לפני כן הלוואה ויכולת העמידה של ארצות הברית נראתה חלשה. האינפלציה השתוללה. שוויו של שטר הכסף של הדולר היה רק 34 סנט. שווי הזהב היה 280 דולר לאונקיה. בתחילה סירב פסנדן לקבל על עצמו את התפקיד, אך לבסוף הוא נכנע ללחץ הציבורי. כאשר הוא הודיע על הסכמתו ירד שער הזהב ל-225 דולר לאונקיה. הוא הכריז שלא יונפקו שטרות נוספים ופנה אל הציבור והכין את השוק להלוואה שהוכחה כהצלחה מסחררת כאשר הוא גייס סכום של 400 מיליון דולר.[2] הלוואה זו הייתה בצורה של אגרות חוב נושאות ריבית בשיעור של 7.3%, שהונפקו בעריכים החל מ-50 דולר, כך שגם אנשים שלרשותם עמד הון קטן יכלו לרכוש אותן. הוא גם נקט בצעדים שאושרו על ידי הקונגרס, שאפשרו לאחר מכן את הביסוס והמימון של ההלוואות הממשלתיות בריבית של 4% ו-4.5%.
פסנדן החל את כהונתו כמזכיר האוצר ב-5 ביולי 1864. כאשר המצב הפיננסי החל להשתפר באמצעות העמדתה של הלוואה גדולה נוספת, בהתאם לכוונותיו, הוא התפטר מתפקידו ב-3 במרץ 1865, ושב לכהן בסנאט. הייתה זו הפעם השלישית בה הוא נבחר לסנאט ותקופת כהונתו הרצופה השנייה שנמשכה עד ליומו האחרון.
שובו לסנאט
בשנים 1865–1867 שימש פסנדן כיושב ראש הוועדה המשותפת של הקונגרס לשיקום (United States Congress Joint Committee on Reconstruction), שהייתה אחראית על הפיקוח של שובן של מדינות קונפדרציה לשעבר בחזרה אל האיחוד. הוא כתב את דוח הוועדה שהצדיק את סמכות הקונגרס על המדינות המורדות, הראה את היחסים שלהן עם הממשלה על פי החוקה ועל פי חוקי המדינות, והמליץ על אמצעי הביטחון החוקתיים שנדרשו בעקבות המלחמה. בנקודת זמן זו זכה פסנדן להכרה כמנהיג הסיעה הרפובליקנית בסנאט. הוא נחשב לרפובליקני מתון, יותר מאשר רדיקלי.
במהלך משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון ב-1868, פעל פסנדן בניגוד לדעת מנהיגות המפלגה ויחד עם שישה סנאטורים רפובליקנים נוספים הוא הצביע בעד זיכויו של הנשיא. שבעת הסנאטורים הללו, פסנדן, ג'וזף פאולר, ג'יימס גרימס, ג'ון הנדרסון, לימן טרמבול, פיטר ואן וינקל ואדמונד רוס.[4] הם הוטרדו מהאופן בו ההליכים תומרנו כדי להציג עדויות חד-צדדיות. הם קראו תיגר כנגד עמדת מפלגתם וכנגד דעת הקהל והצביעו נגד הרשעת הנשיא. כתוצאה מכך כשלה ההצבעה להדחת הנשיא ברוב של 35 תומכים מול 19 מתנגדים על חודו של קול אחד ולא הושג הרוב הדרוש של שני שלישים להדחה. לאחר המשפט ניהל חבר בית הבחרים בנג'מין בטלר שימוע לחקירת הדיווחים שהסנאטורים הרפובליקנים קיבלו שוחד כדי להצביע בעד זיכויו של הנשיא. בשימוע שערך בטלר, ובשימועים שהתקיימו לאחר מכן, עלו עדויות שכמה מההצבעות בעד הזיכוי בוצעו בתמורה להבטחה לתפקידים או לכספים.[5][6]
משובו לסנאט ועד 1867 שימש פסנדן שוב כיושב ראש וועדת הכספים. לאחר מכן ועד 1869 הוא שימש כיושב ראש הוועדה לענייני בניינים ציבוריים ואדמות ועד מרץ 1869 ומאז ועד למותו כיושב ראש ועדת ההקצבות של הסנאט וכיושב ראש הוועדה המשותפת של הקונגרס לספריית הקונגרס. ב-1867 הוא היה אחד משני הסנאטורים (השני היה ג'סטין מוריל מוורמונט) שהצביעו נגד רכישת אלסקה.[7] נאומו האחרון של פסנדן בסנאט היה בנוגע לחוק לחיזוק האשראי הציבורי. הוא דחף לתשלום קרן החוב הציבורי בזהב והתנגד לאפשרות של תשלום בשטרות כסף.
במשך כמה שנים היה פסנדן הנגיד של מכון סמית'סוניאן. ב-1858 הוא קיבל תואר דוקטור למשפטים מקולג' בוודין וב-1864 הוא קיבל תואר דומה מאוניברסיטת הרווארד.
מותו וחייו האישיים
ויליאם פסנדן נפטר ב-8 בספטמבר 1869 בפורטלנד, בעודו מכהן בסנאט. הוא נטמן בבית הקברות אברגרין שבפורטלנד. ב-14 בדצמבר אותה שנה נשא ג'ורג' הנרי ויליאמס נאום הספד לזכרו בפני הסנאט.
שניים מאחיו, סמואל קלמנט פסנדן ותומאס אמורי פסנדן, היו גם הם חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מיין.
ב-1832 נשא פסנדן לאישה א אלן מ. דירינג, שנפטרה ב-1857. לשניים נולדו שלושה בנים ששירתו במלחמת האזרחים. סמואל פסנדן נהרג בקרב בול ראן השני (אנ'). השניים האחרים היו בריגדיר גנרל ג'יימס דירינג פסנדן ומייג'ור גנרל פרנסיס פסנדן, שכתב ביוגרפיה של אביו בהיקף של שני כרכים, "חייו ושירותו של ויליאם פיט פסנדן", שיצאו לאור ב-1907. הבן הרביעי, ויליאם האווארד פסנדן, נשאר במיין כדי לטפל בעסקי עריכת הדין של אביו. ילדתם החמישית, מרי אליזבת דירינג פסנדן, נפטרה בילדותה.
פסנדן הוא האדם היחידי בעיר מגוריו פורטלנד שבמיין, שעל שמו נקראו שלושה רחובות: רחוב ויליאם, רחוב פיט ורחוב פסנדן, כולם בשכונת אוקדייל שבעיר.
קישורים חיצוניים
- ויליאם פיט פסנדן באתר מחלקת האוצר של ארצות הברית (באנגלית)
- ויליאם פיט פסנדן באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ויליאם פיט פסנדן באנציקלופדיית אפלטון לביוגרפיה אמריקאית (1900) (באנגלית)
- ויליאם פיט פסנדן באנציקלופדיה הבינלאומית (1905) (באנגלית)
- ויליאם פיט פסנדן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Jellison, Charles. Fessenden of Maine, Civil War Senator (1962), a standard scholarly biography, p. 4.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Fessenden, William Pitt" . Encyclopædia Britannica. 10 (11th ed.). Cambridge University Press. p. 293.
- ^ Appletons' Cyclopædia of American Biography (1900, volume 2), p. 444.
- ^ "Andrew Johnson Trial: The Consciences of Seven Republicans Save Johnson".
- ^ The man whose impeachment vote saved Andrew Johnson, The National Constitution Center, May 16, 2020
- ^ Eric Black, Why President Andrew Johnson was impeached, and why we should care today, MinnPost, Nov. 2, 2011.
- ^ DONALD MARQUAND DOZER, Anti-Expansionism during the Johnson Administration, p. 261.
| מזכירי האוצר של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] ויליאם פיט פסנדן29324139