ג'ון דין (עורך דין אמריקאי)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ון דין
John Wesley Dean III
ג'ון דין בבית הלבן, מרץ 1973
ג'ון דין בבית הלבן, מרץ 1973
לידה 14 באוקטובר 1938 (גיל: 86)
אקרון, אוהיו
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת ג'ורג'טאון
עיסוק עורך דין
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
היועץ המשפטי של הבית הלבן ה־16
8 בפברואר 1970 – 30 באפריל 1973
(3 שנים ו־11 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון

ג'ון וסלי דין השלישי (באנגלית: John Wesley Dean III; נולד ב-14 באוקטובר 1938) הוא עורך דין אמריקאי ששימש כיועץ המשפטי של הבית הלבן בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון, מיולי 1970 ועד אפריל 1973. דין ידוע בתפקידו בטיוח פרשת ווטרגייט ובעדותו לאחר מכן בקונגרס. דין הודה באשמה בתמורה להפחתה בעונשו, והפך לעד מפתח של התביעה. אותו ריצה בפורט הולבירד מחוץ לבולטימור, מרילנד. לאחר ריצוי עונשו, נשלל רישיונו לעסוק בעריכת דין.

זמן קצר לאחר השימועים של ווטרגייט, דין כתב על חוויותיו בסדרת ספרים וסייר בארצות הברית כדי להרצות עליהן. מאוחר יותר הוא הפך לפרשן פוליטי, מחבר ספרים ובעל טור ב-FindLaw's Writ, כתב עת משפטי.

דין היה מחסידיו של השמרן והמועמד הרפובליקני לנשיאות בארי גולדווטר, אך מאוחר יותר הפך למבקר של המפלגה הרפובליקנית. מתח ביקורת בעיקר על תמיכת המפלגה בנשיאים ג'ורג' ווקר בוש ודונלד טראמפ, ועל נאו-שמרנות, כוח ביצוע חזק, מעקב המונים ומלחמת עיראק.

חיים אישיים

דין נולד באקרון, אוהיו, והתגורר במריון, עיר הולדתו של הנשיא ה-29 של ארצות הברית, וורן הארדינג, שלימים הפך דין לביוגרף שלו.[1] משפחתו עברה לפלוסמור, אילינוי, שם למד בבית הספר היסודי. בהמשך למד באקדמיה הצבאית של סטונטון עם בארי גולדווטר ג'וניור, בנו של הסנאטור בארי גולדווטר, והפך לחבר קרוב של המשפחה.[2] הוא למד באוניברסיטת קולגייט, ולאחר מכן עבר לקולג' של ווסטר באוהיו, שם השיג תואר ראשון בשנת 1961. קיבל תואר משפטן (JD) ממרכז המשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון בשנת 1965.[3]

דין נישא לקרלה אן הנינגס ב-4 בפברואר 1962; נולד להם ילד אחד, ג'ון ווסלי דין הרביעי, והזוג התגרש ב-1970. דין התחתן בשנית עם מורין (מו)קיין ב-13 באוקטובר 1972.[4]

עורך דין בוושינגטון

לאחר סיום לימודיו, דין הצטרף לוולץ' אנד מורגן, משרד עורכי דין בוושינגטון הבירה, שם הואשם עד מהרה בהפרות של ניגוד עניינים ופוטר: נטען כי החל לנהל משא ומתן על עסקה פרטית משלו עבור רישיון שידור של תחנת טלוויזיה, לאחר שהמשרד שלו הטיל עליו לבצע את אותה משימה עבור לקוח.[2][5]

בין השנים 1966–1967 עבד דין כיועץ המיעוט הראשי של הרפובליקנים בוועדת המשפט של בית הנבחרים של ארצות הברית. לאחר מכן שימש כמנהל שותף של הוועדה הלאומית לרפורמה בחוקים הפליליים הפדרליים במשך כשנתיים.[6]

ניהול הקמפיין של ניקסון

דין התנדב לכתוב ניירות עמדה על פשע עבור מסע הבחירות של ריצ'רד ניקסון לנשיאות ארצות הברית 1968. בשנה שלאחר מכן, הוא הפך לסגן עמית במשרד התובע הכללי של ארצות הברית, וכיהן תחת התובע הכללי ג'ון ניוטון מיטשל, עמו היה ביחסי ידידות.

ביולי 1970 מונה דין לשמש כיועץ המשפטי של הבית הלבן, לאחר שהמחזיק הקודם בתפקיד, צ'אק קולסון, הפך למנהל של משרד הקישור הציבורי.

שערוריית ווטרגייט

תחילתו של ווטרגייט

באביב 1971 הוקמה הוועדה להיבחרות מחדש של הנשיא, כונתה גם CRP או בלעג CREEP. הוועדה נועדה, באופן רשמי, להוות ארגון לגיוס כספים לנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון למטרת היבחרותו מחדש בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972. באופן לא רשמי, חברי הוועדה עסקו גם בחבלה פוליטית נגד מתנגדיו של ניקסון, הפוליטיקאים הדמוקרטיים השונים המתמודדים בבחירות. חברי הוועדה שתפקידם היה לפרוץ, להאזין ולהשיג את המידע נקראו "השרברבים".

ב-27 בינואר 1972, דין, היועץ המשפטי של הבית הלבן, נפגש עם ג'ב מגרודר (סגן יו"ר הוועדה להיבחרות מחדש) וג'ון מיטשל (אז התובע הכללי של ארצות הברית, ובקרוב יו"ר הוועדה), במשרדו של מיטשל, למצגת של גורדון לידי (יועץ בוועדה וסוכן FBI לשעבר). לידי הציג תוכנית ראשונית לפעולות איסוף מודיעין במהלך הקמפיין של ניקסון לנשיאות. התגובה לתוכניתו של לידי לא הייתה חיובית. הוא נצטווה להקטין את רעיונותיו, והציג תוכנית מתוקנת לאותה קבוצה (מיטשל, דין ומגרודר) ב-4 בפברואר, שגם היא לא אושרה.[7]

בסוף מרץ 1972 בפלורידה, מיטשל אישר תוכנית מוקטנת לפעולת איסוף מודיעין. לימים, תוכנית זו הובילה לניסיונות לצותת למטה הוועדה הלאומית הדמוקרטית (DNC) במתחם ווטרגייט בוושינגטון הבירה ולפרשת ווטרגייט.

ניסיון הפריצה הראשון של השרברבים בסוף מאי הצליח, אך המידע שהשיגו היה באיכות ירודה או קשה להבנה, והם רצו לצלם מסמכים נוספים. באופן ספציפי, הפורצים התעניינו במידע שלדעתם הוחזק אצל יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, לארי אובריאן.

בפריצה השנייה, בליל ה-16 ביוני, גילו אבטחת המלון ותפסו את הפורצים. לאחר מעצרם, דין תפס ראיות וכסף מכספת הבית הלבן של הווארד האנט, סוכן CIA לשעבר שהיה אחראי על הפריצות, והשמיד חלק מהראיות לפני שהחוקרים הצליחו למצוא אותן.[8]

מעורבות בטיוח הפריצה

ב-28 בפברואר 1973, ממלא מקום מנהל ה-FBI, פטריק גריי, העיד בפני ועדת המשפט של הסנאט במהלך מינויו להחליף את ג'ון אדגר הובר כמנהל ה-FBI. חמוש במאמרים בעיתונים המצביעים על כך שלבית הלבן יש תיקי FBI על ווטרגייט, יו"ר וועדת המשפט סם ארווין שאל את גריי מה הוא יודע על כך שהבית הלבן השיג את התיקים.

גריי אמר שהוא מסר דוחות של ה-FBI לג'ון דין, ושוחח עמו על חקירת ה-FBI בהזדמנויות רבות; התברר גם שגריי השמיד ראיות חשובות שדין הפקיד בידו. המועמדות של גריי לתפקיד נכשלה, וג'ון דין נקשר ישירות לטיוח של הפריצה למתחם ווטרגייט.

ראש הסגל של הבית הלבן, בוב הולדמן, טען מאוחר יותר כי כבר משלב מוקדם ניקסון מינה את דין לקחת את התפקיד הראשי בתיאום הטיוח של ווטרגייט, ושהטיוח עבד היטב במשך חודשים רבים.

היבטים מסוימים של השערורייה התגלו לפני יום הבחירות 1972, אך ניקסון נבחר מחדש עם תוצאות שהיו כמעט קונצנזוס בחבר האלקטורים: ניקסון וספירו אגניו זכו באלקטורים של 49 מדינות, כולל בדקוטה הדרומית, המדינה של ג'ורג' מקגוורן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.[9] מקגוורן זכה באלקטורים של מדינה אחת בלבד, מסצ'וסטס, ושל מחוז קולומביה. 14 האלקטורים של מסצ'וסטס ושלושת האלקטורים של מחוז קולומביה הסתכמו ב-17 אלקטורים בלבד, מתוך 520.[10]

שיתוף פעולה עם התביעה

ב-22 במרץ 1973 ביקש ניקסון שדין ירכיב דו"ח עם כל מה שידע על פרשת ווטרגייט, והזמין אותו לשהות בקמפ דייוויד לצורך ביצוע המשימה. דין הגיע לקמפ דייוויד ועבד מעט על הדו"ח, אבל מכיוון שהוא היה אחד המשתתפים הראשיים בטיוח, המשימה העמידה אותו במצב קשה של התייחסות למעורבות שלו ושל אחרים; הוא הגיע למסקנה (שהייתה למעשה נכונה) שגורמים גבוהים יותר מייעדים אותו להיות השעיר לעזאזל. דין לא השלים את הדו"ח.[11]

ב-23 במרץ נידונו חמשת הפורצים למתחם ווטרגייט, יחד עם גורדון לידי והווארד האנט, לקנסות חמורים ועונש מאסר של עד 40 שנה.

ב-6 באפריל דין שכר עורך דין והחל לשתף פעולה עם הסנאטורים שכיהנו בוועדת החקירה של הסנאט לחקירת פרשת ווטרגייט בסנאט, תוך שהוא ממשיך לעבוד כיועץ המשפטי של הבית הלבן תחת ניקסון והשתתף במאמצי טיוח, ולא חשף את הניגוד הברור הזה לניקסון עד זמן מה לאחר מכן. דין גם קיבל עצות מעורך הדין ששכר, צ'ארלס שאפר, בעניינים הקשורים לפגיעויותת של צוות אחר בבית הלבן.

דין המשיך לספק מידע לתובעים, שהגיעו להתקדמות משמעותית בחקירת הטיוח. עד אז הם כמעט התעלמו מהטיוח, והתרכזו בעיקר בפריצה בפועל ובאירועים שקדמו לה.

דין הופיע גם בפני חבר המושבעים הגדול של פרשת ווטרגייט, שם השתמש בתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית ושמר על זכות השתיקה מספר רב של פעמים. הבחירה של דין בזכות השתיקה נבעה משתי סיבות: כדי להימנע מהפללה עצמית, וכדי לשמור את עדותו לשימועי ווטרגייט בסנאט.[11]

פיטוריו על ידי ניקסון

ג'ון דין ביריד הספרים של מיאמי במהלך הצגת ספרו הגנת ניקסון, 2014

יחד עם תחושת הריחוק שלו מהמעגל הפנימי של ניקסון, "חומת ברלין" של ראש הסגל הולדמן והיועץ הבכיר ג'ון ארליכמן, דין חש שהוא עומד להפוך לשעיר לעזאזל וחזר לוושינגטון מקמפ דייוויד מבלי להשלים את הדו"ח שלו. ניקסון פיטר את דין ב-30 באפריל, באותו היום שבו הודיע על התפטרותם של הולדמן וארליכמן.

כשנודע לניקסון שדין החל לשתף פעולה עם תובעים פדרליים, הוא לחץ על התובע הכללי ריצ'רד קליינדינסט לא לתת לדין חסינות מהעמדה לדין בכך שסיפר לקלינדינסט שדין משקר למשרד המשפטים לגבי שיחותיו עם הנשיא.

ב-17 באפריל 1973, ניקסון אמר לעוזר התובע הכללי הנרי פיטרסן (שפיקח על חקירת ווטרגייט) שהוא לא רוצה שאף אחד מסגל עובדי הבית הלבן יקבל חסינות מהעמדה לדין. פיטרסן הודיע לניקסון שהדבר עלול לגרום לבעיות משפטיות בתיק, אך ניקסון הודיע בפומבי על עמדתו באותו ערב.[12] נטען כי המניע של ניקסון למנוע מדין את החסינות נועד כדי למנוע ממנו להעיד נגדו ונגד עוזרים מרכזיים שלו.

עדות לוועדת החקירה של ווטרגייט בסנאט

הוועדה וועדת החקירה של הסנאט לחקירת פרשת ווטרגייט הצביעה להעניק לג'ון דין חסינות מהעמדה למשפט (בהצבעה מפוצלת בישיבה פרטית ששונתה אז להצבעה פה אחד והוכרזה כך לציבור). ב-25 ביוני 1973 דין החל את עדותו בפני הוועדה.

בעדותו הוא אמד וסקר את פקידי הממשל, כולל ניקסון, מיטשל והוא עצמו. עדותו זכתה לרייטינג גבוה מאוד בטלוויזיה מאז פרץ דרך בחקירה, ותשומת הלב התקשורתית גברה במהירות, עם סיקור עיתונים מפורט יותר.

דין היה פקיד הממשל הראשון שהאשים את ניקסון במעורבות ישירה בפרשת ווטרגייט ובטיוח שנבע מכך. אף שפגעה באמינותו של הנשיא, לעדותו של דין הייתה השפעה משפטית מועטה, שכן זו הייתה רק המילה שלו נגד מילתו של ניקסון. ניקסון הכחיש בתוקף את כל ההאשמות בטיוח, ודין לא סיפק ראיות מעבר להערות שונות שרשם בעצמו בפגישותיו עם הנשיא.

לבסוף נחשפה מעורבות הנשיא בטיוח הפרשה, כאשר נחשף כי ניקסון הקליט בחשאי את הפגישות בבית הלבן, וההקלטות זומנו לסנאט. רק אז ההאשמות של דין הוכחו במידה רבה. (נחשפו ב-16 ביולי בעדות של אלכסנדר באטרפילד, סגן ראש הסגל של הבית הלבן). לדין היו חשדות שניקסון מקליט שיחות, והוא נתן טיפים לתובעים לחקור עדים בכיוון הזה, מה שהוביל לגילוייו של באטרפילד. את דבריו של דין בקלטת אפשר לשמוע בסדרת הטלוויזיה התיעודית הבריטית Watergate.[13]

מחקר על דיוק זיכרונו של דין

כשנחשף כי ניקסון הקליט בחשאי את כל הפגישות בחדר הסגלגל, הפסיכולוג וחוקר הזיכרון המפורסם אולריק נייסר ניתח את זיכרונותיו של דין מהפגישות, כפי שבאו לידי ביטוי בעדותו, בהשוואה להקלטות של הפגישות בפועל.[14] ממחקר מעמיק של חקר זיכרון במסגרת מעבדה, ניסר ראה "מאגר נתונים רב ערך" בזיכרונו של דין.[15]

נייסר גילה שלמרות ביטחונו של דין, הקלטות הוכיחו שהזיכרון שלו הוא הכל מלבד רשמקול.[16] דין לא הצליח להיזכר בשיחות כלשהן מילה במילה, ולעיתים קרובות לא הצליח לזכור את עיקרי השיחות בצורה נכונה.[16] נייסר לא הסביר את ההבדל כאחד של הונאה; במקום זאת, הוא חשב שהראיות תומכות בתיאוריה שזיכרון אינו דומה לרשמקול ובמקום זאת יש לחשוב עליו כשחזורים של מידע המושפע מאוד מחזרות או ניסיונות להשמעה חוזרת.[14]

משפט פלילי

דין הודה בשיבוש מהלכי משפט בפני שופט משפט ווטרגייט ג'ון ג'יי סיריקה ב-19 באוקטובר 1973. הוא הודה שפיקח על תשלומי דמי שתיקה לפורצי ווטרגייט, בעיקר הווארד האנט, וחשף את קיומה של רשימת האויבים של ניקסון.

התובע המיוחד של ווטרגייט, ארצ'יבלד קוקס היה מעוניין להיפגש עם דין ותכנן לעשות זאת כמה ימים לאחר מכן, אך קוקס פוטר על ידי ניקסון למחרת; רק כעבור חודש נכנס לתפקידו לאון ג'בורסקי.

ב-2 באוגוסט 1974, גזר סיריקה על דין עונש של שנה עד ארבע שנים בכלא אבטחה מינימלית. אבל כאשר דין הסגיר את עצמו כמתוכנן ב-3 בספטמבר, הוא הועבר למשמורת של שירות המרשלים של ארצות הברית והוחזק במקום זאת בפורט הולבירד (ליד בולטימור, מרילנד) בבית בטוח מיוחד המשמש בעיקר לעדים שהעידו נגד המאפיה.

הוא בילה את ימיו במשרדי התובע המיוחד ג'בורסקי, והעיד במשפטם של קושרי ווטרגייט ג'ון מיטשל, בוב הולדמן, ג'ון ארליכמן, רוברט מרדיאן וקנת פרקינסון, שהסתיים בדצמבר.

כולם מלבד פרקינסון הורשעו, בעיקר על סמך עדויותיו של דין. עורך דינו של דין ביקש להפחית את עונשו וב-8 בינואר קיבל השופט סיריקה את הבקשה, תוך התאמת עונשו של דין לזמן ריצוי, שעמד על ארבעה חודשים. עם טיעוניו לעבירות פשע, נשלל רישיונו לעסוק בעריכת דין בווירג'יניה ובמחוז קולומביה.[17][18]

החיים אחרי ווטרגייט

ג'ון דין בכנס השנתי של אגודת הארכיונאים האמריקאים, 2008

בנקאות וספרים

זמן קצר לאחר ווטרגייט, הפך דין לבנקאי השקעות, סופר ומרצה והתבסס בבוורלי הילס, קליפורניה. בשני ספרי הזיכרונות שכתב, אמביציה עיוורת (1976) והכבוד האבוד (1982), הוא תיאר את חוויותיו בבית הלבן, תוך התמקדות באירועי פרשת ווטרגייט. אמביציה עיוורת נכתבה על ידי סופרת צללים, עיתונאית שלימים זכתה בפרס פוליצר על שם טיילור בראנץ',[19] ומאוחר יותר הפכה למיני-סדרת טלוויזיה בשנת 1979.

בשנת 1992, שכר דין את עורך הדין ניל פפיאנו והגיש את הראשונה שבסדרה של תביעות דיבה נגד גורדון לידי והוצאת "Will and St. Martin's Press", על פרסום הספר הפיכה שקטה מאת לן קולודני ורוברט גטלין. בספר נטען כי דין תכנן את הפריצות לווטרגייט ואת הטיוח של הפריצות למתחם וכי המטרה האמיתית של הפריצות הייתה לתפוס מידע המצביע על דין ועל מורין בינר (ארוסתו דאז). לאחר ששמע על עבודתו של קולודני, לידי הוציא גרסת כריכה רכה מתוקנת של הספר התומכת בתיאוריה של קולודני.[20] תיאוריה זו הייתה לאחר מכן הנושא של תוכנית התחקירים של רשת A&E משנת 1992 The Key to Watergate.[21] בהקדמה לספרו שמרנים ללא מצפון משנת 2006, דין הכחיש בתוקף את התיאוריה של קולודני, והצביע על כך שהמקור הראשי של קולודני (פיליפ מקין ביילי) נכנס ויצא ממוסדות לחולי נפש.

דין הכריע את תביעת הדיבה נגד קולודני והמוציא לאור שלו, סנט מרטין פרס, בתנאים שכתב דין בהקדמת הספר שלא יכול היה לחשוף בתנאי ההסדר, מלבד ש (משפחת) "הדינים היו מרוצים". תביעתו של דין נגד לידי נדחתה ללא משוא פנים או שיפוט מוקדם.[22] כמו כן ב-2006, הופיע דין כמרואיין בסרט התיעודי The US vs. John Lennon, על מאמצי ממשל ניקסון להרחיק את ג'ון לנון מארצות הברית.

בשנת 2001, דין פרסם את The Rehnquist Choice: The Untold Story of the Nixon Appointment that Redefined the Supreme Court, חשיפה של תהליך הבחירה של הבית הלבן בשופט חדש בבית המשפט העליון ב-1971, שהוביל למינוי ויליאם רנקוויסט.[23]

שלוש שנים לאחר מכן, דין כתב ספר ביקורתי חריף על ממשלו של ג'ורג' וו. בוש, גרוע יותר מווטרגייט, שבו קרא להדחה של בוש וסגן הנשיא דיק צ'ייני על כך ששיקרו לכאורה לקונגרס.[24]

ספרו הבא, שיצא בשנת 2006, היה שמרנים ללא מצפון, מחזה על ספרו של המנהיג השמרן בארי גולדווטר, המצפון של שמרן. בספר נטען כי השמרנות שלאחר גולדווטר נעשתה בשיתוף אנשים עם אישיות ומדיניות סמכותית, תוך ציטוט נתונים של בוב אלטמאייר. לדברי דין, השמרנות המודרנית, במיוחד בימין הנוצרי, חובקת ציות, אי שוויון, חוסר סובלנות וממשל חודרני חזק, בניגוד מוחלט לפילוסופיות ולמדיניות של גולדווטר. תוך שימוש בעבודתו המלומדת של אלטמאייר, הוא טוען שיש נטייה לפרקטיקות פוליטיות מפוקפקות מבחינה אתית כאשר סמכותיים נמצאים בשלטון ושהמצב הפוליטי הנוכחי מסוכן בגלל זה.

בספר, דין מצטט את התנהגותם של חברי מפתח בהנהגת המפלגה הרפובליקנית, כולל ג'ורג' ווקר בוש, דיק צ'ייני, ניוט גינגריץ', טום דיליי, וביל פריסט, כעדות ברורה לקשר בין שמרנות ימנית מודרנית לגישה אוטוריטרית זו לממשל. הוא שם דגש מיוחד על התנערות מהאיזונים והבלמים על ידי חברי הקונגרס הרפובליקנים ועל חוסר הגינות של המעמד האינטלקטואלי השמרני בתמיכה במפלגה הרפובליקנית, כתוצאה מהציות והיהירות הטבועים במנטליות האוטוריטרית.[25]

ספרו של דין מ-2007 Broken Government: How Republican Rule Destroyed the Legislative, Executive and Judicial Branches הוא, כפי שכתב בהקדמה שלו, הכרך השלישי של טרילוגיה לא מתוכננת. בספר האחרון הזה, דין, שכינה את עצמו שוב ושוב "שמרן גולדווטר", בנה על ספריו הקודמים, גרוע יותר מווטרגייט ושמרנים ללא מצפון כדי לטעון שהמפלגה הרפובליקנית פגעה קשות בכל שלושת הזרועות של הממשל הפדרלי בשירות הנוקשות האידאולוגית, ללא תשומת לב לאינטרס הציבורי או לטובת הכלל. דין מסכם שהשמרנות חייבת לחדש את עצמה כדי להישאר נאמנה לאידיאלים המרכזיים שלה של ממשל מוגבל ושלטון החוק.[26]

בשנת 2008, דין היה שותף בעריכה של Pure Goldwater, אוסף כתבים של המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1964 והסנאטור האמריקאי לשעבר בארי גולדווטר, בין השאר כאקט של נאמנות לאיש שהגדיר את האידיאלים הפוליטיים שלו. העורך המשותף שלו היה בנו של גולדווטר, בארי גולדווטר הבן.[27]

ההיסטוריון סטנלי קוטלר הואשם בעריכת קלטות ניקסון כדי לגרום לדין להופיע באור חיובי יותר.[28]

הופעות פומביות

לאחר שנודע כי ג'ורג' ווקר בוש אישר לסוכנות לביטחון לאומי לבצע האזנות סתר ללא צווים, דין טען כי בוש הוא "הנשיא הראשון שהודה בעבירה הניתנת לדין".[29] ב-31 במרץ 2006, דין העיד בפני ועדת המשפט של הסנאט במהלך דיונים על הצנזורה על בוש בנושא. הסנאטור ראסל פיינגולד, שנתן חסות להחלטת הצנזורה, הציג את דין כ"פטריוט" ששם את "שלטון החוק מעל האינטרסים של הנשיא". בעדותו, דין טען כי ניקסון טייח את הפריצה למתחם ווטרגייט מכיוון שהוא מאמין שזה לטובת הביטחון הלאומי. זה עורר ויכוח נוקב עם הסנאטורית הרפובליקנית מדרום קרוליינה, לינדזי גרהאם, שטענה שוב ושוב כי ניקסון אישר את הפריצה למטה הדמוקרטי. דין ענה לבסוף, "את מראה שאתה לא מכיר את הנושא הזה כל כך טוב." הצופים צחקו, ועד מהרה הסנאטורית "התפרצה בזעם".[30]

ב-17 בספטמבר 2009, דין הופיע ב-Countdown עם האשמות חדשות על ווטרגייט. הוא אמר שהוא מצא מידע באמצעות הקלטות של ניקסון שהראה אחרי מה הפורצים מחפשים: מידע על תוכנית נקמה בה מעורבת גם הוועדה הדמוקרטית הלאומית במיאמי ביץ', פלורידה. דין גם טוען כי ניקסון לא הורה ישירות על הפריצה, אלא שארליכמן הורה על כך בשמו של ניקסון.[31]

בהתקשרויות נאומו ב-2014, דין כינה את ווטרגייט "שערוריית עורכי דין", שלמרות כל הרע, הביאה לרפורמות אתיות משפטיות נחוצות.[32]

מאוחר יותר התגלה דין כמבקר חריף של דונלד טראמפ, ובשנת 2017 אמר עליו דין שהוא גרוע אפילו יותר מניקסון. לדבריו, "זה סיוט. הם לא יודעים מה הסכנה שלהם. הם לא יודעים על מה הם מסתכלים. הם לא יודעים אם הם חלק מקונספירציה שעלולה להתפתח. אני לא יודע אם לשכור עורכי דין או לא, איך הם ישלמו עבורם אם כן. זה מקום לא נעים".[33][34]

בפברואר 2018, דין הזהיר כי עדותו של ריק גייטס (יועצו הפוליטי לשעבר של טראמפ) עשויה להיות "הסוף" של הנשיאות של טראמפ.[35][36]

בספטמבר 2018, דין הזהיר מפני אישורו של ברט קוואנו לבית המשפט העליון של ארצות הברית,[37][38][39] חשש עיקרי הוא שהמינוי יביא ל"בית המשפט הידידותי ביותר לסמכויות הנשיאותיות" בימינו.[40][41]

ב-7 בנובמבר 2018, למחרת בחירות האמצע, טראמפ אילץ את התובע הכללי ג'ף סשנס להתפטר. דין התייחס להדחה במונחים צבעוניים, ואמר כי "נראה שהיא מתוכננת כמו רצח" וכי ליועץ המיוחד רוברט מולר היו כנראה תוכניות מגירה, אולי כוללות כתבי אישום חתומים.[42][43]

בתחילת יוני 2019, דין העיד, יחד עם עורכי דין ומומחים משפטיים שונים בארצות הברית, בפני ועדת המשפט של בית הנבחרים על ההשלכות והפעולות האפשריות כתוצאה מדו"ח מולר.[44]

בשנת 2022, דין אמר שלוועדת חקירה לחקר אירועי ה-6 בינואר יש תיק מכריע נגד דונלד טראמפ ושישנה יכולת להדיח אותו.[45]דין פרש מבנקאות ההשקעות בשנת 2000 בעודו ממשיך לעבוד כסופר ומרצה, והפך לבעל טור במגזין המקוון של FindLaw,Writ. מתגורר בבוורלי הילס, קליפורניה.

בתרבות

במיני סדרת הטלוויזיה Blind Ambition משנת 1979, דמותו של דין גולמה על ידי השחקן מרטין שין.

בסרט "ניקסון" משנת 1995, בבימויו של אוליבר סטון, גילם את דין דייוויד הייד פירס.

בסרט דיק משנת 1999 גילם את דין ג'ים ברויאר.

במיני סדרת הטלוויזיה גזלייט משנת 2022, דן סטיבנס גילם את דמותו של דין.

במיני סדרת טלוויזיה משנת 2023, "שרברבי הבית הלבן", השחקן דונל גליסון גילם את דמותו של דין.

ביבליוגרפיה

  • Dean, John W. (1976). Blind Ambition: The White House Years. New York: Simon and Schuster. ISBN 0-671-22438-7.
  • Dean, John W. (1982). Lost Honor: The Rest of the Story. Los Angeles: Stratford Press. ISBN 0-936906-15-4.
  • Dean, John W. (2001). The Rehnquist Choice: The Untold Story of the Nixon Appointment that Redefined the Supreme Court. New York: Free Press. ISBN 0-7432-2607-0.
  • Dean, John W. (2002). Unmasking Deep Throat. [S.l.]: Salon Media. ISBN 0-9721874-1-3.
  • Dean, John W. (2004). Warren G. Harding (The American Presidents). New York: Times Books. ISBN 0-8050-6956-9.
  • Dean, John W. (2004). The Secret Presidency of George W. Bush. New York: Little, Brown. ISBN 0-316-00023-X.
  • Dean, John W. (2006). Conservatives without Conscience. New York: Viking Adult. ISBN 0-670-03774-5.
  • Dean, John W. (2007). Broken Government: How Republican Rule Destroyed the Legislative, Executive and Judicial Branches. New York: Viking Adult. ISBN 978-0-670-01820-8.
  • Dean, John W.; Barry M. Goldwater, Jr. (2008). Pure Goldwater. New York: Palgrave Macmillan. ISBN 978-1-4039-7741-0.
  • Dean, John W. (2009). Blind Ambition: The Updated Edition: The End of the Story. New York: Polimedia. ISBN 978-0-9768617-5-1.
  • Dean, John W. (2014). The Nixon Defense: What He Knew and When He Knew It. New York: Viking. ISBN 978-0-670-02536-7.
  • Dean, John W. (2020). Authoritarian Nightmare: Trump and His Followers. New York: Melville House. ISBN 978-1-6121990-5-4.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון דין בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Dean, John W. (2004). Warren G. Harding (The American Presidents). New York: Times Books. ISBN 0-8050-6956-9.
  2. ^ 2.0 2.1 Russ Baker (2009). Family of Secrets (Paperback ed.). Bloomsbury Press. p. 224. ISBN 978-1-59691-557-2.
  3. ^ "John Wesley Dean III". Britannica.com. נבדק ב-22 באוגוסט 2012. {{cite encyclopedia}}: (עזרה)
  4. ^ Dean, Maureen; Gorey, Hays (1975). "Mo": A Woman's View of Watergate. Simon and Schuster. ISBN 978-0-671-22161-4.
  5. ^ "The Nation: How John Dean Came Center Stage". TIME Magazine. 101 (26). 25 ביוני 1973. נבדק ב-26 בינואר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ "John W. Dean III". www.nixonlibrary.gov. אורכב מ-המקור ב-31 בדצמבר 2016. נבדק ב-13 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Magruder, Jeb Stuart (1974). An American Life: One Man's Road to Watergate. New York: Atheneum. pp. 192–197. ISBN 0-689-10603-3.
  8. ^ Blind Ambition, by John Dean, Simon & Schuster 1976; Watergate, by Fred Emery, Touchstone Publishers 1994.
  9. ^ Haldeman, H.R.; Joseph DiMona (1978). The Ends of Power. New York: Times Books. ISBN 0-8129-0724-8.
  10. ^ מספר האלקטורים משתנה עם השנים, כיום ישנם 538 חברים בחבר האלקטורים.
  11. ^ 11.0 11.1 Blind Ambition: The White House Years, by John Dean, New York 1976, Simon & Schuster, pp. 196–274.
  12. ^ 93rd Congress (1974). House Judiciary Committee Hearings: Statement of Information. Washington D.C: U.S. Government Printing Office. pp. 84–86.
  13. ^ "Watergate, Series1:5 Impeachment". BBC. 5 ביוני 1994. נבדק ב-5 במאי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ 14.0 14.1 Neisser, U. (1981). John Dean's memory: A case study. Cognition, 9(1), 1–22.
  15. ^ Foer, J. (2011). Moonwalking with Einstein: The art and science of remembering everything; Penguin.
  16. ^ 16.0 16.1 Schacter, D. L. (1996). Searching for Memory: The Brain, The Mind, and the Past; Basic Books.
  17. ^ "Virginia State Bar Attorney Records Search (citing to 12 November 1973 revocation of license following hearing of Disciplinary Board, VSB Docket No. 74-CCC-7004)". www.vsb.org. אורכב מ-המקור ב-8 באוגוסט 2021. נבדק ב-26 בינואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Blind Ambition: The White House Years, by John Dean, New York 1976, Simon & Schuster, pp. 274–390.
  19. ^ "Taylor Branch | Biography". taylorbranch.com. נבדק ב-2 במאי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Stephen Bates (5 בפברואר 2001). "Flipping His Liddy". Slate. אורכב מ-המקור ב-15 בנובמבר 2009. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Mario Ricciardi (27 בדצמבר 2010), The Key to Watergate (pt. 1), אורכב מ-המקור ב-18 בנובמבר 2021, נבדק ב-2 במאי 2018 {{citation}}: (עזרה)
  22. ^ "Liddy Case Dismissed". CBS News. 29 בינואר 2001. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Dean, John (2002). The Rehnquist Choice: The Untold Story of the Nixon Appointment That Redefined the Supreme Court. United States: Free Press. ISBN 978-0743233200.
  24. ^ Dean, John (2004). Worse Than Watergate: The Secret Presidency of George W. Bush. United States: Little, Brown and Company. ISBN 978-0316000239.
  25. ^ Dean, John (2006). Conservatives Without Conscience. United States: Viking Press. ISBN 978-0670037742.
  26. ^ Dean, John (2008). Broken Government: How Republican Rule Destroyed the Legislative, Executive, and Judicial Branches. United States: Penguin Books. ISBN 978-0143114215.
  27. ^ Dean, John (2008). Pure Goldwater. United States: St. Martin's Press. ASIN B00FO9R8HU.
  28. ^ Patricia Cohen (31 בינואר 2009). "John Dean's Role at Issue in Nixon Tapes Feud". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-29 בדצמבר 2011. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Jackson, David (28 בדצמבר 2005). "War-powers debate on front burner". USA Today. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ Milbank, Dana (1 באפריל 2006). "Watergate Remembered, After a Fashion". The Washington Post. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ "'Countdown with Keith Olbermann' for Thursday, September 17, 2009". NBC News. 18 בספטמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Watergate's lasting legacy is to legal ethics reform, says John Dean". abajournal.com.
  33. ^ Barabak, Mark Z. (1 ביוני 2017). "John Dean helped bring down Richard Nixon. Now he thinks Donald Trump is even worse". Los Angeles Times. נבדק ב-20 ביולי 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ Buie, Jordan (28 באוגוסט 2017). "Former White House counsel for Nixon: Trump scarier than Nixon". The Tennessean. נבדק ב-21 ביוני 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Savransky, Rebecca (26 בפברואר 2018). "John Dean warns Gates's testimony may be 'the end' of Trump's presidency". TheHill (באנגלית). נבדק ב-26 בפברואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Mazza, Ed (26 בפברואר 2018). "Watergate Figure John Dean Says Rick Gates' Testimony Could Be The End Of The Trump Presidency". Huffington Post. נבדק ב-26 בפברואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Terkel, Amanda (16 בספטמבר 2018). "Here Is What Brett Kavanaugh Said About Sexual Misconduct In His Hearings". Huffington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-19 בספטמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "Kavanaugh hearing: John Dean warns of a Supreme Court overly deferential to presidential power". Washington Post (באנגלית). נבדק ב-19 בספטמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ "John Dean: If Kavanaugh's confirmed, a president who shoots someone on Fifth Avenue can't be prosecuted in office". NBC News (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-19 בספטמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ CBS News (7 בספטמבר 2018), John Dean testifies on presidential powers at Kavanaugh hearing, אורכב מ-המקור ב-18 בנובמבר 2021, נבדק ב-3 ביוני 2019 {{citation}}: (עזרה)
  41. ^ "Former Nixon White House Counsel Case Against Kavanaugh". IJR (באנגלית אמריקאית). 7 בספטמבר 2018. נבדק ב-3 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, August 2023)
  42. ^ Haltiwanger, John (7 בנובמבר 2018). "Richard Nixon's White House counsel says Jeff Sessions' ousting 'like a planned murder'". Business Insider. נבדק ב-7 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ Fenwick, Cody (7 בנובמבר 2018). "Watergate's John Dean Explains How Trump Planned Sessions' Firing 'Like a Murder' — And Details How Mueller Could Protect the Probe". AlterNet. נבדק ב-7 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Cheney, Kyle (3 ביוני 2019). "Dems to call Watergate star John Dean to testify on Mueller report". POLITICO (באנגלית). נבדק ב-3 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ Mitchell, Taiyler Simone. "Nixon's Watergate lawyer says Trump's 2024 bid is 'a defense of sorts' against Jan 6 indictment but it won't matter because the committee has an 'overwhelming case'". Business Insider (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-12-19.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'ון דין (עורך דין אמריקאי)37898928Q1630448

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27ון_דין_(עורך_דין_אמריקאי)&oldid=2530773"