החזיר ביהדות
החזיר ביהדות מקבל התייחסות רחבה, הן בהקשר ההלכתי, האגדתי ובמנהגי קהילות ישראל. היחס לחזיר, כהמשך להיותו אסור באכילה, הוא כחיה מאוסה, נגועת מחלות ומקושרת לרוב עם תכונות שליליות. החזיר מסמל במסורת היהודית את אדום, ובהמשך לכך את האימפריה הרומית.
בהלכה
איסור אכילת בשר חזיר
ערך מורחב – בשר חזיר
על אכילת החזיר נאסר בפירוש בתורה:
וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם
איסור זה, ככל מצוות לא תעשה, עונשו מלקות. אף על פי כן, הפך החזיר במשך השנים בעיני ההמון לאיסור חמור יותר משאר איסורי האכילה[1].
גידול חזירים בארץ ישראל
בנוסף לאיסור האכילה, אסרו חז"ל גידול חזירים בארץ ישראל[2], על-פי הגמרא בעקבות מעשה:
תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים...
הרמב"ם, בפירושו למשנה הבין שאין הבדל בין חזירים לכל חיה אסורה באכילה אחרת, אך המשנה מנתה את החזיר, מכיוון שהדרך לגדלה בעדרים, מה שאין כן שאר החיות האסורות באכילה[3]. במשנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק ה', הלכה ט', הרמב"ם נוקט טעם אחר להלכה: ”וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לסְפָר, ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי.” על אף שטעם זה (בנוגע לחזירים) לא נאמר בפירוש בגמרא.
בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן ת"ט, סעיף ב') נפסק כי ”לא יגדל ישראל חזירים בכל מקום, אפילו למשוח בהם עורות; ואין צריך לומר לסחורה.”
את השתלשלותה של ההלכה, יש לראות בחוק המודרני הנהוג במדינת ישראל, חוק איסור גידול חזיר.
חזיר וחזיר הבר
בתוספתא כלאיים פרק א' הלכה ה' נאמר: ”שור ושור הבר חמור וחמור הבר חזיר וחזיר הבר אף-על-פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה”, כך שחז"ל הכירו בעובדה שאלו הם שני מינים.
היזקי החזיר
מצינו במשנה מחלוקת בין חכמים וסומכוס האם חזיר שנבר והזיק בחוטמו, נחשב כנזק רגיל שהחזיר מועד עליו ומשלם עליו כדין שן או רגל, או שאין החזיר מועד עליו ולכן משלם רק על מחצית הנזק, כדין קרן[4]. הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"ז עמוד ב') הסבירה כי מחלוקת חכמים וסומכוס היא אודות דין צרורות. הלכה כחכמים.
החזיר כחיה מזוהמת
על-פי ההלכה, אסור להתפלל בתוך ארבע אמות מצואה. הגמרא מוסיפה לכך את פי החזיר, שנחשב כצואה, אף אם זה עתה רחץ בנהר, וכן את צואתו ממש, בדומה לצואת אדם ומספר חיות נוספות[5].
באגדה
האגדה והמדרש היהודי עוסקים רבות בחזיר, בהקשרים שונים. חז"ל מנו את איסור אכילת החזיר (יחד עם שעטנז, חליצת יבמה, טהרת נגע הצרעת ושעיר המשתלח) כאחת המצוות חסרות הנימוק שבתורה, וכמצווה עליה מלגלגים אומות העולם[6]. לאורך הדורות, הפך החזיר לסמל למאכל אסור. כך בחז"ל לעיתים משמש החזיר כארכיטיפ של בשר או מאכל שאינו כשר[7].
החזיר כחיה מגונה
כבר בתנ"ך משמש החזיר כסמל לחיה מגונה ומכוערת:
נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם
הרמב"ם במורה הנבוכים משתמש בעובדה שמזונו של החזיר באשפתות כנימוק לאיסור התורה לאוכלו:
אומַר אפוא שכּל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר והחֵלֶב. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית זוהמה אפילו בבקעה, במחנה, כל שכּן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית-הכסא כמו שאתה רואה את ארצות הפרַנקים עכשיו. יודע אתה את דברם (של החכמים) ז"ל: פי חזיר כצואה עוברת דמי. כן חלבי הבטן משׂביעים ומשבשים את העיכול ויוצרים דם קר וצמיג וראוי היה להם שיישׂרפו
— מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק מח (מהדורת אוניברסיטת תל אביב)
החזיר כדימוי לאישים ואומות
החזיר בשל היותו מפריס פרסה, אחד מסימני הכשרות בבעלי החיים אך לא מעלה גרה, נתפס כצבוע. בשל כך, שימש החזיר כמשל לאנשים צבועים בתנ"ך ובמדרש:
המדרש אומר על עשו:
ומעשו - לאימפריה הרומית, המשויכת לעשו ולאדום בתודעה היהודית.
ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון: כל הנביאים לא פרסמוה (=את רומי) אלא שנים, אסף אמר: יכרסמנה חזיר מיער ומשה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה היא, למה מושלה כחזיר, אלא מה חזיר זה בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו לומר ראוני שאני טהור, כך אומה זו גוזלת וחומסת ונראית כאלו מצעת בימה. מעשה בשלטון אחד בקסרין שהיה הורג המנאפים והגנבים והמכשפים, ואמרו סנקליטין שלו שעשה שלשתן בלילה אחד
— ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תתל
החזיר כחיה נגועת מחלות
התלמוד אומר:
עשרה קבים נגעים ירדו לעולם ט' נטלו חזירים ואחד כל העולם
ובשל כך אמרו חכמים במסכת שבת: ”רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא ליטעום מידי והדר ליפוק, דאי לא טעים מידי . . אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר” (תרגום: רב ושמואל אמרו שניהם: מי שהקיז דם שיטעם משהו ואחר כך יצא, שאם לא יטעם משהו . . אם יפגוש בחזיר הוא עלול לחלות בצרעת).
טעם בשר החזיר
הגמרא (מסכת חולין, דף ק"ט עמוד ב') אומרת: ”אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא”.
על פי אגדה זו, טעמו של מוח דג השיבוטה (או מין אחר[8]) זהה בטעמו לטעם בשר החזיר.
עובדות אודות החזיר בחז"ל
החזירה יולדת לשישים יום[9], ככל שבניה גדלים החזירה קטנה[10], ככל שמזקין כוחו גובר[11], לחזיר יש 600,000 "קלפים" בבית המסס שלו[12], אחת לשבע שנים עכבר השדה ("עכברא דטורא") הופך לחזיר[13], בני המעיים של החזירים דומים לשל בני האדם[14], תודרוס הרופא העיד בפני חכמים שאין פרה או חזירה יוצאת מאלכסנדריה בלי שיחתכו קודם לכן את רחמה[15].
הפסיקתא זוטרתא (פרשת שמיני) מסבירה את הטעם לקריאת החזיר בשם זה, כי ”שמחזר כל גופו ואינו מחזר צוארו”.
החזיר לעתיד לבוא
ישנו מדרש המובא אצל המפרשים לפיו בעתיד, בימות המשיח, יחזור החזיר להיות מותר באכילה, ולכן גם נקרא שמו 'חזיר'. מקורו של מדרש זה בגרסה או בפרשנות של דברי המדרש תנחומא[16],. האור החיים מבאר שאין הכוונה שהאיסור לאכול בעל חיים ללא סימני טהרה, יבוטל, שכן מעיקרי האמונה היהודית היא שהתורה לא תשונה, אלא שבעתיד החזיר יחל לעלות גרה, ולכן יהיה חיה טהורה, המותרת באכילה[17]. לעומתו, ישנם רבים שפירשו אגדה זו באופן אלגורי, כסמל לשפע הגשמי הרב העתיד להיות בימות המשיח או לביטול המקטרגים על ישראל[18][19]
במנהג
בקהילות רבות, נהגו שלא לקרוא לחזיר בשמו, בעברית או בשפה המקומית, ובמקום זאת קראו לחיה בכינוי: "דבר אחר". המקור לכך הוא מן התלמוד[20], דבר המצביע על דחייה וגועל מן החיה, עד כדי הימנעות מהזכרת שמה[21] (שימוש דומה במונח נעשה גם ביחס ליחסי אישות ולעבודה זרה).
ארכאולוגיה
צריכת החזיר בעת העתיקה בארץ ישראל נלמדת גם לפי ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר עצמות בעלי החיים שמתגלים בחפירות ארכאולוגיות. בתקופת הברזל א' (מאות 12 - 11 לפנה"ס בקירוב), בה הופיע לראשונה ישראל כקבוצה מובחנת מהכנענים ומגויי הים (ובהם הפלשתים) בארץ ישראל, הועלתה ההצעה כי העדרן של עצמות חזיר מאתרים בני-התקופה יכולה לציין אותם כאתרים ישראליים, בניגוד לקבוצות אחרות בהן הייתה אכילת בשר חזיר מקובלת, למשל בקרב הפלשתים. המחקר הארכאוזואולוגי מסייע בזיהוי שרידי חזירים באתרים, בקביעת היותם חיות משק או חיות ציד, ובמקורם כבעלי-חיים מקומיים או מיובאים[22].
העדות הארכאולוגית לצריכת בשר חזיר או הימנעות ממנה משמשת במחקר של ימי הבית השני, התקופה הרומית בארץ ישראל והתקופה הביזאנטית בארץ ישראל, כאמצעי להבחנה בין קבוצות אתניות שונות בחברה: יהודים ושומרונים (שנמנעים מצריכת חזיר) מול פגאנים ולאחר מכן נוצרים, שצרכו בשר חזיר כבדרך קבע[23].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חמי בן-נון, אבשלום אליצור, יגאל ורדי, מתי גוטרייך ושושנה כץ, זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית, ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם, שערי משפט, 2005
- משגב הר פלד, The Diaiogical Beast: The Identification Of Rome With The Pig In early Rabbinic Literature, דוקטורט לפילוסופיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בולטימור, מרילנד; 2013
הערות שוליים
- ^ דוגמה לדבר, ניתן לראות בדברי הרא"ה בספרו בדק הבית (בית ד' שער ד): ”ולדבריו משהו נבלה או חזיר שנבלע בקדרה מותר לבשל באותו קדרה, חס ושלום נשתקע הדבר ולא נאמר”, וב"משמרת הבית" (שם): ”מה ראה לומר ולדבריו משהו חזיר וכו', ומה התמה שמצא באיסור החזיר יותר משאר האיסורין. ואולי להבהיל אוזן הנערים שהחזיר מרוחק בעיניהם הרבה מאוד.”
- ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ז', משנה ז'.
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת בבא קמא, פרק ז' משנה ז'.
- ^ תוספתא בבא קמא, א, ה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א'-ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ז עמוד ב'
- ^ לדוגמה, במשנה, מסכת שביעית, פרק ח', משנה י': ”ועוד אמרו לפניו, אומר היה רבי אליעזר, האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר” ועוד.
- ^ פורטל הדף היומי: לזיהוי דג השיבוטא, מאת ד"ר משה רענן
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ח' עמוד א'. עובדתית, הריון החזירה משתנה בהתאם לגילה ונע בסביבות 114 ימים.
- ^ איכה רבה, פרק א', נא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף נ"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ג' (דפוס וילנא: דף דף "ח, עמוד א').
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"א עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת בכורות, פרק ד', משנה ד'.
- ^ שמיני י"ד, ראו בפירוש רבינו בחיי ויקרא י"א ז, חידושי הריטב"א לקידושין דף מ"ט עמוד ב', וריקאנטי פרשת שמיני דה' ובספר
- ^ ”"והוא גרה לא יגר": פירוש: תנאי הוא הדבר, 'כל זמן שהוא גרה לא יגר'. אבל לעתיד לבוא - יעלה גרה ויחזור להיות מותר. ולא שיישאר בלא גרה ויותר, כי תורה לא תשונה.” (אור החיים, פירושו לספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ז')
- ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ב', סימן תתכח.
- ^ ראה על זה: הרב עדין שטיינזלץ, "עתיד הקב"ה להחזירו", תרביץ, רבעון למדעי היהדות, ל"ו, תשכ"ז, עמ' 297–298, וכן הרב חיים קרלינסקי, "החזיר ו"היתרו" לעתיד לבא", שנה בשנה, תשל"ב, עמ' 243-254, וכן יוסף ויכלדרי, "מטומאה לטהרה?'המבשר תורני, כ"ט אב תשע"ח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"ט עמוד א'; מסכת פסחים, דף ג' עמוד ב' ועוד.
- ^ מנהג זה הביא לקוריוז משעשע: המודיע מדווח: שניים נהרגו בתאונה עם "דבר אחר בר", הארץ, 23.09.2012
- ^ Hesse, B. and Wapnish, P. (1997). "Can Pig Remains Be Used for Ethnic Diagnosis in the Ancient Near East?" In The Archaeology of Israel: Constructing the Past, Interpreting the Present. edited by N.A. Silberman and D. Small, 238-70. Sheffield: Sheffield Academic Press
- ^ ר' בוכניק, גיא בר-עוז ורוני רייך, "טביעת אצבע יהודית בשרידי עצמות בעלי החיים מסוף ימי הבית השני בירושלים", בתוך: ברוך, א. ופאוסט, א. (עורכים): חידושים בחקר ירושלים, 13, רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 86-73.
