שד טסמני
 שֵׁד טַסְמַנִי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| תת־מחלקה: | חיות כיס |
| על־סדרה: | חיות כיס אוסטרליות |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| סוג: | Sarcophilus |
| מין: | שד טסמני |
| שם מדעי | |
 Sarcophilus harrisii
| |
| תחום תפוצה | |
 | |
שֵׁד טַסְמַנִי (שם מדעי: Sarcophilus harrisii) הוא חיית כיס טורפת, המין היחיד של הסוג Sarcophilus, המצוי כיום במדינת-האי האוסטרלית טסמניה בלבד.
גודלו כגודל כלב קטן, וגופו חסון ושרירי. הוא הגדול מבין חיות הכיס האוכלות בשר ששרדו עד ימינו[1]. הוא מאופיין בפרווה שחורה, בריח דוחה שהוא מפיץ כאשר הוא מרגיש בלחץ, בצווחות רמות, ובהתנהגות תוקפנית כשהוא צד ואוכל. הוא ניזון הן מציד והן מאכילת נבלות. הגם שהוא בעל חיים יחידאי (כלומר, חי לבדו רוב הזמן), לעיתים הוא אוכל עם שדים טסמניים נוספים.
השד הטסמני הושמד מרובם המוחלט של שטחי אוסטרליה כ-400 שנים לפני בואם של המתיישבים האירופאים לאי בשנת 1788. בהיותם מזיקים לפאונה בטסמניה, השדים הטסמניים ניצודו עד שנת 1941, אז זכו להגנה רשמית. החל משנות התשעים המוקדמות, גידול סרטני מסוים שהחל להתפשט בפניהם של שדים טסמניים רבים הפחית את גודל האוכלוסייה באופן משמעותי, וכיום הוא אף מאיים על הישרדות המין כולו, שייתכן שייקלע בקרוב לסכנת הכחדה ממשית. ממשלת טסמניה תומכת בתוכניות שונות שמטרתן להפחית את הפגיעה במין ולשקמו.
מקור השם וטקסונומיה
חוקר הטבע ג'ורג' האריס (George Harris) חיבר את התיאור הראשון של השד הטסמני שפורסם ב-1807, אז קרא לו Didelphis ursina.[2] בשנת 1838 השד הטסמני קיבל את השם Dasyurus laniarius בידי ריצ'רד אואן, וזאת לפני שתויג תחת הסוג Sarcophilus בשנת 1841 ואז קיבל את השם Sarcophilus harrisii בידי פייר בּוּאטאר (Pierre Boitard), שפירושו "אוהב הבשר של האריס". שכלול מאוחר יותר בטקסונומיה של השד הטסמני שפורסם בשנת 1987 הביא לשינוי שם המין ל-Sarcophilus laniarius; [3] אך לבסוף השם הקודם, Sarcophilus harrisii, נשאר, והשם Sarcophilus laniarius הועבר למין שד טסמני שחי בעבר ונכחד.[2] ניתוחי פילוגניטקאים מראים שבעל החיים הקרוב ביותר לשד הטסמני הוא נמיית הכיס, ובצורה מרוחקת יותר הזאב הטסמני (Thylacinus cynocephalus) שנכחד.[4]
מראה
השד הטסמני הוא חיית הכיס הטורפת הגדולה ביותר ששרדה באוסטרליה. גופו עבה ונמוך יחסית, ראשו גדול וצווארו קצר ומוצק. הוא אוגר שומן באזור הזנב שלו, ולרוב לפרט חולה או זקן יהיה זנב דק ורזה. בשונה מרוב חיות הכיס, רגליו הקדמיות ארוכות מעט מאלה האחוריות, והוא יכול לפרוץ במרוצה פתאומית במהירות מרשימה של 13 קילומטרים לשעה. פרוותו חומה עד שחורה, מלבד כתמים לבנים לא-סימטריים באזור החזה והאחוריים. רוב הזכרים גדולים מן הנקבות - לזכרים אורך גוף ממוצע של 65 סנטימטרים, מלבד זנב שאורכו 25 סנטימטרים ומשקל ממוצע של 8 קילוגרם; לנקבות, לעומת זאת, אורך גוף ממוצע של 57 סנטימטרים, זנב שאורכו 24 סנטימטרים, ומשקל ממוצע של 6 קילוגרם.[5]
לשד הטסמני שפם ארוך בפניו; השפם עוזר לו לאתר את טרפו כשהוא מחפש מזון בלילה ולאמוד את המרחק של שדים טסמניים אחרים במהלך החיפוש אחר מזון והשיטוט בטריטוריה שלו. כאשר שלוותו מופרעת והוא מרגיש מאוים או לחוץ, מסוגל השד הטסמני לשחרר ריח עז ודוחה, המתחרה בחריפותו אף עם ריח הבואש. חוש השמיעה הוא החוש הדומיננטי שלו, וגם חוש הריח שלו מעולה. מאחר שהשד הטסמני צד בלילה ואינו זקוק לחוש ראייה מחודד, חוקרים משערים שהוא רואה בשחור ולבן; כך הוא יכול להבחין בקלות יחסית בתנועה, אך מתקשה בראיית עצמים נייחים.[6] ניתוח של עוצמת הנשיכה של יונקים שונים, בהתחשב בממדי גופם, מראה כי לשד הטסמני הנשיכה החזקה ביותר מכל היונקים החיים כיום;[6] יש לו מערכת שיניים חדות אחת בלבד, הגדלה באיטיות במשך כל תקופת חייו.[7]
צבע האישון חום כהה או שחור, והעיניים קטנות יחסית, דמויות כפתורים וממוקמות, כאצל רוב הטורפים, בקדמת הראש - שכן כך ניתן להבחין בטרף ביתר קלות. האוזניים בינוניות ומזקרות משני צדי הראש. גם אורך הזנב בינוני (25 סנטימטרים בממוצע) ועבה יחסית. האף צורתו כעין משולש, צבעו שחור בוהק והוא ממוקם כמעט בצמוד לפה.
רבייה ומחזור חיים
כאשר נולדים הגורים, הם נעים אל הכיס שבבטן האם. ברגע שהם נכנסים אל הכיס, כל אחד מהגורים נשאר מחובר לפטמת האם ויונק ממנה חלב - כל מזונו בתקופה זו - למשך כ-100 ימים. הכיס של נקבות השד הטסמני, כמו זה של הוומבט, פונה לאחור, ולכן מבחינה פיזית קשה לנקבה לתקשר עם הגורים כשהם בכיס. אף על פי שהשגר גודלו רב, לנקבה ארבע פטמות בלבד, ולכן לא יותר מארבעה גורים ישרדו לבסוף; בממוצע, יותר נקבות שורדות מזכרים.[8] אלה שלא מצליחים להשיג פטמה נאכלים לרוב על ידי אמם כדי לספק אנרגיה לגידול שאר הגורים.
בתוך הכיס, הגורים שיונקים מתפתחים במהירות; עד היום ה-15, לדוגמה, אפרכסות האוזניים כבר נראות - שכן הגורים נולדים נטולי אוזניים. הריסים נראים ביום ה-16, השפם ביום ה-17, והשפתיים מופיעות ביום ה-20. הגורים מתחילים לגדל פרווה ביום ה-49, ובתוך 90 ימים כל גופם מכוסה פרווה. העיניים נפתחות מעט לאחר שהפרווה מכסה את כל הגוף - בין היום ה-87 ל-93, והם יכולים להרפות את פיהם מהפטמות ביום ה-100 בערך.[8] הגורים עוזבים את הכיס כ-105 ימים לאחר לידתם; לאחר עזיבת הכיס נראים הגורים כמעין העתק מוקטן של הוריהם, ומשקלם מגיע ל-200 גרמים בקירוב. בניגוד לגורי הקנגורו, גורי שד טסמני צעירים לא חוזרים אל הכיס לאחר שעזבו אותו לראשונה; במקום זאת, הם נשארים במאורה לשלושה חודשים נוספים, ויוצאים ממנה לראשונה בין אוקטובר לדצמבר, לפני הפיכתם לעצמאיים ולא תלויים בהוריהם בסביבות חודש ינואר.
אקולוגיה, התנהגות ואורח חיים
שדים טסמניים שכיחים ונפוצים למדי בכל טסמניה. הם מוצאים את בתיהם בכל חלקי האי, כולל בפרוורי הערים. השדים הטסמניים מחבבים במיוחד יערות הבנויים מצמחייה קשת-עלים ונמוכה (Sclerophyll) וכן יערות הסמוכים לחופים. השד הטסמני צד את טרפו בשעות בין-הערביים ובלילה, ואת שעות האור הוא מבלה במנוחה בצמחייה צפופה או במאורתו. שדים טסמניים צעירים יכולים לטפס על עצים, אך כשהם גדלים הטיפוס קשה עליהם יותר. השדים הטסמניים מסוגלים אף לשחות. לרוב הם בעלי חיים יחידאים ואינם מתקבצים בלהקות, אף על פי שלעיתים מספר פרטים יאכלו יחד מזון, אולם הם יעדיפו לעשות זאת בגפם.[9] לשד הטסמני טריטוריה של כ-8–20 קילומטר רבוע, טריטוריה שיכולה לחפוף לשטחי בעלי חיים אחרים.
שדים טסמניים יכולים לצוד טרף המגיע עד לגודל של וולבי, אולם בפועל הם סתגלנים ואוכלים פגרים ונבלות לעיתים קרובות הרבה יותר משהם צדים בעלי חיים. על אף שמזונו המועדף של השד הטסמני הוא הוומבט, הוא יצוד כל יונק קטן מספיק, בעלי חיים ביתיים וחיות מחמד (כולל צאן וכבשים בפרט), עופות, דגים, חרקים, צפרדעים וזוחלים. התזונה שלהם מגוונת ביותר, ובהיותם בעלי חיים סתגלנים, היא תלויה במזון הנמצא בזמן מסוים.[6] בממוצע, הם אוכלים כ-15% ממשקל גופם כל יום; אך הם מסוגלים לאכול למעלה מ-40% ממשקל גופם בשלושים דקות בלבד, אם הם נקלעים לשעת כושר.[10] באוכלם, השדים הטסמניים מחסלים כל זכר לטרף; הם זוללים את העצמות והעור יחד עם הבשר והאיברים הפנימיים. מסיבה זו, זכה השד הטסמני להכרת תודה מחקלאים מקומיים, שכן בזכות המהירות הרבה שבה הם מחסלים את גוויות בעלי החיים המתים, הם מונעים התרבות חרקים וחיידקים שעלולים להזיק למשק החי.
האכילה היא מאורע חברתי אצל השדים הטסמניים, ורבים מהקולות דמויי הצווחות המיוחסים להם מקורם בעצם בסעודה צעקנית שבה משתתפים פרטים רבים: למעלה מ-12 שדים טסמניים יכולים להתקבץ סביב בשר אחד, וקולות האכילה נשמעים עד למרחק של מספר קילומטרים, מה שמושך שדים טסמניים נוספים להצטרף לסעודה. מחקר שנערך בנוגע למנהגי האכילה של השדים הטסמניים גילה כי הם משתמשים ב-20 תנוחות גוף - כולל הפיהוק חושף השיניים המהווה את אחד מסמלי השדים הטסמנים, וכן 11 קולות וצלילים שונים בהם הם משתמשים כדי לתקשר זה עם זה בעת האכילה. הם מציגים את עוצמתם וממחישים את הדומיננטיות שלהם בסדרת צלילים, מחוות והצגות גופניות, כולל לחימה שעלולה לגרום לפציעות.[10] זכרים בוגרים הם האגרסיביים ביותר, וצלקות המעידות על פציעות ישנות נפוצות כתוצאה מקרבות על נקבות ומזון.
סכנת הכחדה ושימור
לזמן מסוים הייתה טסמניה מפלטם האחרון של חיות הכיס הטורפות גדולות הממדים. כל חיות הכיס הטורפות הגדולות הוכחדו בכל אוסטרליה לאחר הגעת האירופאים לאזור, ורק הקטנות והסתגלניות ביותר שרדו. ממצאי מאובנים ממערב ויקטוריה מוכיחים כי השד הטסמני חי באדמת אוסטרליה עד לפני כ-600 שנים, כ-400 שנים לפני הגעת האירופאים,[5] והשמדתם מיוחסת לכך שנטרפו בידי כלבי הדינגו וניצודו בידי האבוריג'ינים - הילידים האוסטרלים.[11] בטסמניה, שאין בה כלבי דינגו, חיו כיסאים אוכלי בשר רבים עוד כשבאו האירופאים. השמדת קרובו של השד הטסמני, הזאב הטסמני, בידי האירופאים מוכרת וידועה היטב, אך גם השד הטסמני היה נתון בסכנה.
המתיישבים הראשונים בטסמניה צדו את השד הטסמני למטרות מאכל, ואת בשרו הם תיארו כדומה בטעמו לבשר עגל.[2] המתיישבים האמינו שהשד הטסמני יצוד ויהרוג חיות משק, ולכן בשנת 1830 יצאה לדרכה תוכנית ראשונה שמטרתה הייתה לחסל שדים טסמניים משטחים כפריים וחקלאיים, והציעה פרסים על הריגתם. במשך מאה השנים הבאות, לכידה והרעלה של שדים טסמניים הביאה את האוכלוסייה אל סף הכחדה. לאחר מות הזאב הטסמני האחרון בשנת 1936, הסכנה האורבת לשד הטסמני זוהתה. הוא הוגן רשמית בחוק בשנת 1941, והאוכלוסייה החלה להתאושש באיטיות.
בהיסטוריה הכתובה מתועדים לפחות שני מקרים של הצטמצמות מספרית ניכרת של אוכלוסיית השד הטסמני, אולי בשל מגפה או מחלה אחרת: בשנים 1909 ו-1950.[5] החוקרים מאמינים שגודל האוכלוסייה כיום עומד על בין 100,000 ל-150,000 פרטים, החיים בממוצע בצפיפות של כ-10–20 קילומטרים רבועים.[6] טסמניה בפרט ואוסטרליה בכלל אסרו על ייצוא שדים טסמניים אל מעבר לגבולות המדינה.
מחלת הגידולים המדבקת
DFTD (Devil Facial Tumour Disease; בתרגום חופשי: מחלת הגידול בפני השד הטסמני), שהופיעה לראשונה בשנת 1996, היא מחלת סרטן מדבקת, המשחיתה את פני השדים הטסמניים וגורמת לבסוף למותם. זוהי מחלה ייחודית במנגנונה והיא הסרטן המדבק הראשון שהתגלה. הפרטים החולים מדביקים זה את זה בנשיכות על ידי מעבר התאים הסרטניים עצמם. ריצוף גנטי של תאי הסרטן מראה כי אינם תאים מקוריים של החיה החולה אלא תאים שעוברים מחיה לחיה באופן טפילי. המחלה פוגעת באופן נרחב ביותר באוכלוסיית השדים הטסמניים עקב קרבתם הגנטית הרבה, אשר נוצרה לאחרונה כתוצאה מסחף גנטי עקב ההתמעטות הקיצונית של אוכלוסיית המין, בעיקר בגלל האדם, שגרם לשדים לאבד שטחי מחיה, וגם קטל רבים מהם. הסחף הגנטי פגע קשות במגוון הגנטי של המין, ובכך הקטין את ההסתברות של המצאות פרטים בעלי מאגר גנים שונה שיאפשר עמידות חיסונית כנגד גורם המחלה. המחלה מועברת בדרך כלל בזמן האכילה של השדים - השדים נוהגים לאכול בקבוצה, ובמהלך האכילה הם צווחים (מכאן שמם, "שד טסמני") ונושכים זה את זה, וכך מעבירים את המחלה. אומדן הנזק שגרם הגידול מוערך בירידה שנעה מ-20% ל-80% באוכלוסיית השדים הטסמניים, ב-65% משטח המדינה,[12][13] ומביאה ל-100% תמותה תוך 12-18 חודשים.[14] משמופיעים הסימנים הראשונים הפרט לא ישרוד מעל 3 חודשים. המחלה גורמת לצמיחת גידולים לא תקינים בפני השד הטסמני, לרוב בקרבת הפה, מפריעה באכילה ובעיכול ולרוב מביאה לבסוף למוות כתוצאה מרעב. המין נרשם כ"פגיע" בשנת 1995 בטסמניה, ובשנת 2006 הוערכה הסכנה המאיימת על המין כ"בינונית".[15] "איגוד השימור העולמי" (World Conservation Union; IUCN) לא מתייחס למין כמאוים או פגיע; בפעם האחרונה שמצב השימור של השד הטסמני נבדק על ידי הארגון, בשנת 1996, המין הוגדר כנמצא ב"סכנה נמוכה ביותר". האוכלוסייה בטבע נתונה תחת השגחה כדי לעקוב אחר התפשטות המחלה ושינויים בשיעורי הפגיעה ממנה בקרב השדים הטסמניים. ההשגחה כוללת לכידת שדים טסמניים באזור מוגדר ובדיקת תפוצת הגידול ומספר הפרטים שחלו; אותו אזור מוגדר נבדק שוב לאחר זמן מה כדי לאפיין את התפשטות הגידול במשך הזמן. לפי שעה, נראה כי השפעות הגידול לטווח-קצר על האוכלוסייה כולה יכולות להיות קשות; מעקב ארוך-טווח באתרי רבייה חיוני כדי להעריך האם האוכלוסייה יכולה להתאושש ובאיזו מידה.[13] אולם, לפני מספר שנים התגלה כי יש שוני גנטי מסוים בין הפריטים בצד המערבי לבין הפריטים בצד המזרחי, כאשר ערכו ניסוי והדביקו שד טסמני מערבי צעיר במחלת הסרטן המידבקת, והוא פיתח נוגדנים אליה ולא לקה בה, במספר ניסיונות חוזרים. תוצאות ניסוי אלו מראות כי ישנו שוני גנטי בין האוכלוסיות, ויש סיכוי רב שתהיה אוכלוסייה נקייה מן המחלה גם ללא התערבות אדם בצד המערבי, ולפי שעה המחלה עדיין לא הגיעה אל הצד המערבי של האי.
עובדי שטח בודקים אף הם את היעילות שבניסיון דיכוי המחלה, על ידי לכידת פרטים נגועים והעברתם, בתקווה שהרחקתם של אלה תפחית את ההדבקה בקרב האחרים. שתי אוכלוסיות נקיות מהגידול התבססו במתקנים מוגנים באחד מפרוורי הובארט, בירת טסמניה, ובאי "מריה" לחופיה המזרחיים של טסמניה, ורבייה בשבי גם היא אפשרות לגידול האוכלוסייה. צמצום האוכלוסייה מהווה גם בעיה אקולוגית, מאחר שכפי הנראה נוכחות המין באקוסיסטמה של היערות הטסמניים דוחקת את אוכלוסיית השועל המצוי (Vulpes vulpes) שהוכנס לראשונה לטסמניה באופן בלתי חוקי בשנת 2001, והצמצום במספר השדים הטסמניים יגדיל את כוחם של השועלים המצויים ויערער גם את יציבותם של מינים מקומיים אחרים[14][16]; השועל מהווה מין פולש בעייתי בכל שאר מדינות אוסטרליה, והוא יעכב את השבתם לטבע והתאוששותם של מינים רבים, כולל השד הטסמני עצמו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- מידע על השד הטסמני (באנגלית)
- פרץ גלעדי, להציל את השד הטסמני, באתר GoTravel
הערות שוליים
- ^ זאב טסמני נכחד בתחילת המאה ה-20
- ^ 2.0 2.1 2.2 Harris, G. P. 1807. Description of two species of Didelphis for Van Diemen's Land. Transactions of the Linnean Society of London, Volume IX
- ^ Werdelin, L. 1987.Some observations on Sarcophilus laniarius and the evolution of Sarcophilus. Records of the Queen Victoria Museum, Launceston, 90:1-27
- ^ Krajewski, C. et al. 1992. Phylogenetic relationships of the thylacine (Mammalia:Thylacinidae) among dasyuroid marsupials: evidence from cytochrome b DNA sequences. Proceedings of the Royal Society B-Biological Sciences 250:19-27 PMID 1361058
- ^ 5.0 5.1 5.2 Guiler, E.R. 1983. Tasmanian Devil in R. Strahan Ed. The Australian Museum Complete Book of Australian Mammals. p 27-28. Angus & Robertson מסת"ב 0-207-14454-0
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Department of Primary Industries, Water and Environment. Tasmanian Devil - Frequently Asked Questions
- ^ Department of Primary Industries, Water and Environment. Tasmanian Devil - Frequently Asked Questions
- ^ 8.0 8.1 Guiler, E.R. 1970. Observations on the Tasmanian Devil, Sarcophilus harrisii II. Reproduction, Breeding and Growth of Pouch Young. Australian Journal of Zoology 18:63-70
- ^ Fisher, D.O. et al. 2001. The ecological basis of life history variation in marsupials, Appendix A. Ecology 82:3531-3540
- ^ 10.0 10.1 Pemberton, D. and Renouf, D. 1993. A field-study of communication and social behaviour of Tasmanina Devils at feeding sites. Australian Journal of Zoology, 41:507-526
- ^ Johnson, C.N. and Wroe, S. 2003. Causes of extinction of vertebrates during the Holocene of mainland Australia: arrival of the dingo, or human impact? Holocene 13:941-948
- ^ DPIWE. 2005. Devil Facial Tumour Disease - Update June 2005
- ^ 13.0 13.1 DPIWE. 2005. Tasmanian Devil Facial Tumor Disease, Disease Management Strategy
- ^ 14.0 14.1 DPIWE. Disease Affecting Tasmanian Devils
- ^ DPIWE. 2006. Devil Facial Tumor Disease, Newsletter March
- ^ Bostanci, A. 2005. A Devil of a Disease. Science, 307:1035 PMID 15718445
- ^ שם
Devilgift
Tassie sends devils to celebrate birth, AAP, October 17, 2005