קידוש מזבח
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"ט, פסוק ל"ז ; ספר ויקרא, פרק ו', פסוק ב' |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת זבחים, פרק ט', משניות ג'–ז' |
| תלמוד בבלי | מסכת זבחים, דף כ"ז עמוד ב' ; מסכת זבחים, דף פ"ג עמוד ב'-דף פ"ח |
קידוש מזבח (או המזבח מקדש את הראוי לו) הוא כלל בהלכות הקרבת הקרבנות, לפיו - גם דבר שלא כשר להקרבה, אם עלה למזבח יוקרב. התנאים נחלקו באשר לגדריו המדוייקים[1].
מקור הכלל
המשנה בפרק התשיעי במסכת זבחים[2] מביאה את הכלל "המזבח מקדש את הראוי לו", יחד עם המחלוקת בגדריו. מקור הכלל הוא בפסוק ”הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ[3]” ונחלקו התנאים בגדריו:
- לפי רבי יהושע ”כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד”, לפי שיטה זו, כיון שהפסוק מדגיש את המילים ”עַל מוֹקְדָה”, שהן ציווי על העלאת עולת תמיד באש המזבח, נלמד מכך שכמו עולה שהיא "ראויה לאישים" - ראויה להקטרה על אש המזבח - אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד.
- לפי רבן גמליאל ”כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד”, לפי שיטה זו, התורה מדגישה את המילים ”עַל הַמִּזְבֵּחַ” לומר לנו, שכמו עולה שראויה למזבח אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד, גם אם אינו מיועד להקרבה, אך קומץ שלא קדשו הכהן בכלי שרת לאחר הקמיצה אינו נחשב ראוי למזבח אפילו לפי שיטה זאת[4].
- ההשלכה המעשית במחלוקת היא מקרה של דם או נסכים פסולים שעלו על המזבח, לדעת רבי יהושע אין בהם את הכלל ואינם קרבים, לדעת רבן גמליאל חל עליהם הכלל וקרבים על המזבח.
- דעה שלישית היא דעתו של רבי שמעון שבין אם הזבח כשר ונסכים פסולין, ובין אם הנסכים כשירים והזבח פסול, או אפילו אם שניהם פסולים, הזבח לא ירד והנסכים ירדו, מכיון שהדגשת התורה על "עולה", באה למעט נסכים שבאים רק כטפל לזבח ולא כמצווה בפני עצמה[א].
- שתי דעות נוספות המוזכרות בברייתא, הן דעתם של רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא שלשיטתם הכלל אינו חל כלל על מנחות, כלומר אפילו על קמצים שקדשו בכלי.
- לפי רבי יוסי הגלילי מקור הכלל הוא בפסוק [5] ”כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ”, ומכיון שבפסוק שלאחריו מוזכר כדוגמה "כבשים" רק קרבן עולה ודומיו (בעלי חיים) נכללים בכלל זה, ולא מנחות.
- רבי עקיבא סובר גם כן שהכלל אינו חל על מנחות, אך לשיטתו הלימוד הוא מהפסוק [3] ”הִוא הָעֹלָה”, ובא ללמד שרק על בעלי חיים חל כלל זה.
הכלל
הכלל אומר שלמרות שקרבן שנפסל אסור להעלותו על גבי המזבח להקרבה, אם הוא הועלה על גבי המזבח אין מורידים אותו, מכיון שהמזבח מקדשו בהעלאתו עליו. בכלל הפסולים שעליהם חל הכלל הם: לינה, קרבן שנשחט במחשבת חוץ לזמנו (בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים), או במחשבת חוץ למקומו (בקדשי קדשים)[6], ושקבלו פסולין את דמו, או שזרקו פסולים לעבודה את דמו.
כלל זה חל גם אם הקרבן הועלה על כבש המזבח או הוכנס לתוך כלי שרת[7]. אמנם הכלל הוא שכלי מקדש רק דבר שהוא נועד לשימושו ”כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח”[8]. יוצאים מן הכלל הם המזרקות שלמרות היותם מיועדים לדם, הם מקדשים גם יבש[9].
כמו שכלי שרת מקדש את מה שמכניסים לתוכו למרות שתהליך ההקרבה אינו מתקיים על ידי כלי שרת, כך גם המזבח הפנימי מקדש בין את הראוי לו ובין את שאינו ראוי לו ואפילו קמצים שלא נתקדשו בכלי שרת[10].
אויר המזבח
חכמי הגמרא דנו אם אויר המזבח דינו כמזבח לקדש את הקרבנות[ב] [11]. נידון זה הוא באופן שהכהן מחזיק את הקרבן על ידי מקל ארוך עד המזבח למעלה, והכהן עומד על גבי קרקע העזרה, אך כשהכהן עומד על המזבח עצמו ומחזיק בידיו את הקרבן אין זה נחשב "אויר מזבח", מכיון שגופו של הכהן שאוחז בקרבן מונח על המזבח, וממילא נחשב גם הקרבן כמונח על המזבח עצמו.[דרוש מקור]. להלכה פוסק הרמב"ם שאויר המזבח כמזבח וכן אויר הכבש[12].
הכלל חל כל זמן שהקדשים הפסולים על המזבח, ששוב אין להורידם, אבל אם מחמת סיבה כל שהיא הורידו אותם, שוב אין לחזור ולהעלותם.[13] אמנם אם האש משלה בהם כבר, יש להעלותם גם אם הורידו אותם מחמת סיבה כל שהיא[14].
הכלל אינו חל על בעלי חיים שעלו כשהם חיים לראש המזבח, לדוגמא: עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, אך אם נשחטה בראש המזבח יפשטינה וינתחנה במקומה ככל עולה שצריכה הפשט וניתוח של האיברים ואחריהם ניתנת על גבי המערכה.
כל שפסולו בקודש
כלל משנה לכלל זה, השנוי במחלוקת, הוא הכלל שמקובל בידי רבי שמעון[13]: לפיו ”כל שפסולו בקדש הקדש מקבלו, לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו” המשמעות של הכלל "כל שפסולו בקודש" היא לפי רש"י[13] שאירע פסול לאחר ביאתו לעזרה, לפי תוספות[15] שכבר נתקדש בכלי שרת והועלה על גבי המזבח, ולפי פירוש אחר הכוונה היא שישנה סיטאוציה אחרת בקדשים שאותו פסול עצמו כשר להקרבה, כפי שהגמרא[13] מונה באריכות[16].
רבי יהודה חלוק על כלל זה, ולפי שיטתו גם קרבנות כאלו ש"פסולם בקודש", נדחים לפעמים מהמזבח, למשל אם הקרבן פסול בפסול מהותי בתהליך השחיטה עצמו שלא התבצע כלל בזמן הנכון, או שאירע פסול מהותי ופיזי בדם (שבו תלויה כל כפרת הקרבן), כגון שנשחט בלילה, או שנשפך דמה, או שיצא דמה חוץ לקלעים.
המשנה מונה את אלו שלכל הדיעות הם פסולים מכיון ש"אין פסולן בקודש": ”הרובע והנרבע, ושהוקצה לעבודה זרה, ושנעבדה בו עבודה זרה, והאתנן ומחיר כלב, והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומים”. אך על הגדרת בעל מום כמי ש"אין פסולו בקודש" חולק רבי עקיבא ולפיו גם עליו חל הכלל שאם עלה למזבח לא ירד, אך רבי חנינא סגן הכהנים העיד שאביו שהיה כהן היה "דוחה היה את הבעלי מומין מעל גבי המזבח", ובגמרא[17] מפורש שהכוונה היא שהיה דוחם כלאחר יד ולא בבזיון בפרהסיא[18].
דם שניתן לא במקומו
נחלקו התנאים על דם קרבן שנתנו אותו שלא במקום הנכון, כלומר במקום אחר במזבח עצמו, מעל חוט הסיקרא במקום מתחתיו או להיפך, וכן דם שאמור להנתן על מזבח החיצון וניתן על מזבח הפנימי או להיפך.
בפרשנות המחלוקת התנאית, קיימות שתי דעות[19]:
- לפי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן, אין מחלוקת שאם הזריקה היתה במקומה, שהקריב את הדמים שלמעלה מן המזבח במקומם הראוי ואת שלמטה מחוט הסיקרא במקום הראוי, אלא שהיה זה שלא כראוי (פירש רש"י מחשבת פסול או ביד שמאל), לא יאספנו הכהן מרצפת העזרה, מכיון שהמזבח מקדש את הראוי לו גם אם העבודה לא נעשתה כראוי. המחלוקת היא רק אם השינוי היה במקום שבאותו מזבח עצמו, שזרק את הדם למעלה במקום למטה או להיפך, שלפי רבי יוסי לא יאספנו, מכיון שהמזבח מקדש את הראוי לו אפילו כשנזרק שלא במקומו וממילא אין צורך לעשות שוב את זריקת הדם, ורבי שמעון אומר יאספנו.
האחרונים מפרשים את שיטת רש"י שמדובר במחשבת שלא לשמה, והוא סובר שבמקרה כזה הקרבן אינו פסול ורק הדם הוא זה שנפסל, ומכאן ראיה שמחשבת שלא לשמה אינה מחשבה הפוסלת את הקרבן, אלא חסרון במעשה ההקרבה[20] או שהוא רק חסרון של "לשמה" ולא פסול[21]. אבל אחרים [22] סוברים שהסיבה שלא יאספנו אינו מכיון שהמזבח מכשירו בדיעבד, אלא מפני שהוא נפסל לחלוטין.
- לפי רב חסדא בשם אבימי, באופן שעליו מדבר רבי יוחנן אין חולק שלא יאספנו כיון שהמזבח מקדש את הראוי לו, והמחלוקת היא רק בניתנין לפנים שנתנן בחוץ או להיפך בקרבנות שמקומם הוא במזבח החיצון שנתנן במזבח הפנימי, לפי רבי יוסי הזריקה נחשבת כאילו לא התבצעה כלל ולכן יש לאסוף את הדם מרצפת העזרה ולזרקו שוב במקומו, ולפי רבי שמעון הכלל של המזבח מקדש את הראוי לו הוא אפילו אם מדובר במזבח אחד, מכיון שבסופו של דבר הוא מיועד לזריקה על ה"מזבח", ושני המזבחות מכונים בשם זה.
ביאורים
הערות שוליים
- ^ רש"י על מסכת זבחים, דף פ"ג עמוד א'
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ט', משנה ג'
- ^ 3.0 3.1 ספר ויקרא, פרק ו', פסוק ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ג עמוד ב'
- ^ ספר שמות, פרק כ"ט, פסוק ל"ז.
- ^ בתוספות שם מבואר שבקדשים קלים אין כלל זה, מכיון שקדושת הקרבן חלה עליו רק עם זריקתו ומכיון שזריקתו היתה פסולה לא חלה הקדושה עליו
- ^ מסכת זבחים, דף פ"ו עמוד א'
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ט', משנה ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ז עמוד ב'.
- ^ מסכת זבחים, דף פ"ז עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ג', הלכה י"ב לדעת הכסף משנה פסק זה הוא מספק
- ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ד עמוד א'
- ^ מסכת זבחים, דף פ"ה עמוד ב'
- ^ שם ד"ה כל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"ח עמוד ב', "ברו"ך" בתוספות שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ה עמוד ב'
- ^ על פי רש"י שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ז עמוד א'.
- ^ הגרי"ז בריש מסכת מנחות, ועיין חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות פסולי המוקדשין. כל זה מובא במנחת אברהם זבחים ב ב עמ' מ
- ^ מנחת אברהם שם
- ^ בקרן אורה ובחזון איש על הגמרא שם