שכירות לנכרי בשבת
 | |
| טחנת רוח, מתקן שאסור להשכיר לנכרי בשבת משום מראית עין | |
| תלמוד בבלי | מסכת עבודה זרה, דף כ"א ; מסכת שבת, דף י"ט עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות שבת, פרק ו', הלכה י"ט |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן רמ"ג ואורח חיים, סימן רמ"ו |
| מקורות נוספים | משנה ברורה, סימן רמ"ג ; משנה ברורה, סימן רמ"ו |
הלכות שכירות לנכרי בשבת הם הדינים הנוגעים ליהודי המשכיר דבר מה לנכרי, והנכרי עושה מלאכות בשבת בדבר המושכר. הדינים השונים נובעים מחשש מראית עין של אמירה לנכרי, ובמקרה והנכרי שכר בעל חי, גם מטעם שביתת בהמה.
הלכות שכירות יחד עם הלכות קבלנות של נכרי בשבת מופיעות בארבעה טורים ובשולחן ערוך בסימנים הראשונים של הלכות שבת.
רקע
מותר להרוויח מנכסים המושכרים בשבת, כל עוד מקפידים לקבל את התשלום בהבלעה, ככל עסק או עוסק הפועל בשבת. גם אם השוכר הנכרי עושה מלאכות בחפץ של היהודי לא נאסרה השכירות, כי ההלכה נפסקה כבית הלל שלא נצטוו ישראל על שביתת כלים[1].
אולם במקרים מסוימים אסרו חכמים השכרת דברים שעושים בהם מלאכה כיוון שיש חשש מראית עין של אמירה לנכרי, כי במקרים אלו נראה לצופה מבחוץ שהנכרי הוא פועל שהיהודי מעסיק, או לפחות שלוחו. כמו כן, אם הדבר המושכר הוא בעל חיים, השכירות אסורה גם מטעם שביתת בהמה, וצריך לנקוט בצעדים מסויימים למנוע זאת.
דיני השכרת דברים ליהודי מחלל שבת שווים מעיקר הדין להשכרה לנכרי, אבל כמה פוסקים החמירו שלא להשכיר כלל ליהודי משום סייג שלא לזלזל בחילול שבת[2].
מלאכת פרהסיה
חז"ל אסרו להשכיר לנכרי עסק (מבנה או מתקן) שהמלאכות שנעשות בו נעשות בפרהסיה, כגון מרחץ, ריחיים או ספינה. הטעם לכך הוא מפני מראית העין: כיון שהמבנה או המתקן נקראים על שם היהודי, ואילו העובדה שהוא מושכר לנכרי מפורסמת פחות, נראה הדבר לצופים מבחוץ כאילו הנכרי העובד שם הוא פועלו של היהודי – דבר האסור מטעם אמירה לנכרי[3].
במקרה של "הפסד מרובה", דהיינו שהיהודי עלול להפסיד הרבה אם העסק לא יפעל בשבת, הותר להשכיר את העסק[4], ואפילו שלא בהבלעה, דהיינו רק לשבת[5]. כמו כן, בדיעבד אם הושכר העסק מותר להשתמש ברווח, מלבד מקרה שהשכירות אסורה משום "שכר שבת" שאז השכר אסור אפילו בדיעבד[6].
השולחן ערוך והרמ"א באורח חיים בסימן רמ"ג פירטו כמה אופנים בהם מותר להשכיר גם דבר של פרהסיה:
רגילות להשכיר
דבר שהדרך להשכירו לאחרים מותר להשכירו לנכרי אף אם הוא יעשה בו מלאכה בשבת. כיון שנפוץ להשכיר דבר כזה, יבינו הרואים שהנכרי שכר אותו מן היהודי ולא יחשדו שהוא מועסק אצל היהודי כשכיר[7].
כמו כן מותר להשכיר דבר שרגילים ליתן לאחרים באריסות, כי במקרה כזה גם אם לא ידעו הרואים את האמת שהשדה מושכרת יחשבו שהנכרי הוא אריסו של היהודי, שמותר לו לעשות את עבודתו בשבת בקרקע של יהודי, ולא יחשדו אותו שהוא מעסיקו כפועל[8].
דבר שברוב העולם לא משכירים או נותנים אותו באריסות, אבל במקום מסוים נוהגים להשכירו, מותר להשכירו לנכרי במקום ההוא[9]. בשו"ת נודע ביהודה[10] הגביל את ההיתר רק לדבר שזהות בעליו אינה ניכרת מבחוץ וידועה רק לבני המקום, כגון שהוא נמצא שלא ברשות היהודי. אבל אם הדבר נמצא ברשות היהודי, כך שכל אורח שנקלע לעיר מבחין מיד שהעסק שייך ליהודי, אסור להשכירו. כי יש חשש שהלה יחשוד בו; הוא מודע לבעלותו של היהודי על העסק אבל לא לנוהג המקום להשכיר מבנה כזה.
פרסום השכירות
אם העסק היה מושכר לנכרי בימות החול במשך זמן רב עד שנתפרסם הדבר, מותר להשכיר גם בשבת[11]. בראשונים מובא ההיתר באופן שהעסק היה מושכר במשך כמה שנים, אבל הפוסקים כותבים שהכל לפי ראות עיני המורה אם כבר נתפרסם הדבר, ולכן מקילים יותר בימינו שנהוג שהשוכר מחליף את השלטים והסמלים של העסק[12].
הבית יוסף[13] הביא בשם המהר"י אבוהב שאם השכיר את העסק לשנים רבות בבת אחת, מן הסתם יצא קול ונתפרסם שהעסק מושכר לנכרי ושוב אין חשש מראית עין. בשולחן ערוך לא הובא היתר זה, ובכף החיים[14] כתב שהמחבר אכן לא נקט כך להלכה. בשו"ת חתם סופר[15] כתב שגם המהר"י אבוהב לא התיר רק אם ברור שההשכרה התפרסמה. ובשו"ת כתב סופר[16] כתב שהיתר זה מועיל רק בהסכם שכירות להרבה שנים, אך לא בהסכם אחר כמו אריסות.
אי פרסום בעלות היהודי
השכרת דבר שבפרהסיה אסורה רק אם שמו של הישראל נקרא עליו, אבל מותר להשכיר אותו מיד לאחר שהוא קנה או שכר אותו, כי שמו של היהודי עדיין לא נקרא על העסק[17].
המהר"י אבוהב[18] הביא בשם רבינו חננאל בשם גאון, שמרחץ בדירה שבחצר שרק דיירי החצר רוחצים בו מותר להשכירו לנכרי מפני שלשכנים ידוע שהוא מושכר, וכך פסק הרמ"א[19]. אף על פי שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, בדרבנן מותר[20]. אולם במרדכי[21] הביא בשם רבינו חננאל להיפך, שדוקא אם המרחץ אינו ברשות הישראל מותר להשכירו, כי הוא לא נקרא על שמו. המגן אברהם[22] פסק שצריך את שני התנאים, שהמרחץ לא יהיה ברשות ישראל, ושרק שכיני המרחץ ירחצו בו. ההסבר לפסק זה הוא שבעלות המרחץ שאינו ברשות ישראל ידועה לכל הרוחצים בו, אבל רק שכיני המרחץ יודעים על השכירות, ולכן צריך לוודא שרק מי שיודע על השכירות רוחץ בו.
עסק הנמצא מחוץ לתחום של יישוב יהודי, באופן שאפילו יהודי אחד לא נמצא שם בשבת, מותר להשכירו לנכרי כי אין בו חשש מראית עין[23]. בשו"ת מהרי"ץ[24] כתב שאם מצויים מטיילים המגיעים למקום ההוא בשבת באיסור, אסור להשכיר אותו. במדינת ישראל יש לקחת בחשבון את חיילי הצבא הנמצאים בכל הישובים הערביים[25].
השכרה בערב שבת
בברייתא המובאת בגמרא במסכת שבת נאסר להשכיר דברים לנכרי בערב שבת:
תנו רבנן, לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר
לדעת הרבינו יונה, ברייתא זו היא מקור לכך שאסור להשכיר לנכרי בערב שבת כלי המשמש לעשיית מלאכה. הטעם לאיסור זה הוא מפני כשהיהודי נותן את הכלי לנכרי בערב שבת והלה מתחיל לעבוד בו מיד למחרת ביום השבת, נראה הדבר כאילו הנכרי הוא שלוחו של היהודי – דבר האסור מטעם אמירה לנכרי[26]. השולחן ערוך[27] הביא את דעת רבינו יונה כ"יש אומרים", ואילו הרמ"א פסק כדעתו.
האיסור הוא רק כשמשכיר דבר לנכרי, ולא כשרק משאיל לו, כי החשש של מראית עין קיים רק כאשר היהודי מרוויח מפעולת הנכרי[28]. כמו כן, מותר להשכיר דברים שעושים בהם מלאכה דרבנן[29]; אבל כלי שעושים בו מלאכה דאורייתא אסור להשכירו אפילו אם המלאכה אינה נעשית בגוף החפץ אלא בתוכו[30].
אולם הרמב"ם והרי"ף לא הביאו ברייתא זו להלכה, כי לדעתם היא הולכת לפי שיטת בית שמאי הסבורים שישראל נצטוו על שביתת כלים[31]. במקרה זה אין איסור שביתת כלים מדאורייתא אפילו לבית שמאי, כי המלאכה אינה בשביל היהודי; אבל עדיין יש איסור שביתת כלים מדרבנן אם משכירים אותם בערב שבת, וזהו האיסור המובא בברייתא[32]. בשולחן ערוך פסק המחבר כדעת הרמב"ם והרי"ף[33].
פירוש נוסף לברייתא שהובא בראשונים אבל נדחה מן ההלכה, הוא שהאיסור בברייתא הוא תנאי נוסף בדיני הבלעה השייכים בהשכרת דברים לנכרי. שאפילו אם הדבר מושכר לנכרי לכמה ימים ביחד והתשלום ניתן בהבלעה, אין הדבר נחשב כהבלעה אם היום הראשון של השכירות הוא שבת וממנו מתחילים לחשב את ימי השכירות[34]. תנאי זה שייך בכל דבר שמשכירים לנכרי, ולא רק בכלים המשמשים לעשיית מלאכות; והוא מיוחד למקרה שמשכירים דברים לנכרי, ואינו שייך כשמשכירים דברים ליהודי[35].
השכרת בהמה
אסור להשכיר בהמה לנכרי שיעשה עמה מלאכה בשבת, כי שכירות אינה מקנה את הבהמה לשוכר לגמרי[36], והיהודי עדיין בעליה, והוא מצווה על שביתתה[37]. אך גם במקרה שיהודי שכר בהמה מנכרי הוא מצווה על שביתתה, כי יש צד ששכירות כן מקנה את הבהמה לשוכר במקצת לענין שביתת בהמה[38]. אבל במקרה שיהודי שכר את הבהמה מותר להשכירה הלאה לנכרי אחר, כי ממה נפשך אינה קנויה לו[39]. אם קנין היהודי הוא בספק, כגון שהקנה לנכרי או קנה ממנו רק במשיכה או בקניין כסף, צריך להחמיר[40].
יהודי שהשכיר בהמה לנכרי והלה לא החזירה בזמן והבהמה נשארה אצלו בשבת, צריך היהודי להפקיר את הבהמה או להקנות אותה לנכרי. הפוסקים מקילים במקרה זה להפקיר אותה בינו לבין עצמו, אף על פי שבדרך כלל צריך הפקר להתבצע בפני שלשה אנשים, כדי שלא יחטפו אותה ממנו[41]. אולם הרמ"א פסק כרבינו פרץ[42] שפסק שיכול להפקיר את הבהמה רק לשבת, כך שלא יוכלו לקנות אותה. והטור[43] והרמ"א[44] כתבו שאפילו אם מישהו עשה בה קנין בשבת אינו קונה אותה, כי כוונת המפקיר היתה רק להפקיע ממנו את האיסור[45].
לדעת רוב הפוסקים, הפקרת הבהמה בכל אופן מותרת רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לדרוש מהנכרי להחזיר את הבהמה לפני שבת[46]. דעת הב"ח[47] היא להתיר לכתחילה להשכיר גם לשבת (בהבלעה) אם מפקירים את הבהמה בפני שלשה אנשים. בפוסקים הובאה מחלוקת אם ניתן להשכיר בהמה לגוי על ידי שהנכרי יקבל אחריות על מיתה וגניבה התייקרות והוזלה, שאז יש לנכרי קנין חזק בבהמה[48]. הרמ"א פסק שניתן לסמוך על היתר זה, ואף על היתרים נוספים שהובאו בשולחן ערוך למקרה שבו היהודי והנכרי שותפים בבהמה. כגון ש"מלווים" את הבהמה לנכרי (ומותר לו למכור אותה, ולהחזיר כסף), או לעשות אותה אפותיקי או משכון, או להתנות שאם הגוי יעשה בה מלאכה יתחייב באחריות על הבהמה גם במקרה ואירע אונס. על היתרים אלו ניתן לסמוך לדעת המחבר רק בשותפות, ולדעת הרמ"א אף בסתם שכירות[49].
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות ג (ח"א), ירושלים תשפ"א
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ו', הלכה ט'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף א'
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות ג (ח"א), ירושלים תשפ"א, עמוד מד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"א עמוד ב'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ג, סעיף א'
- ^ רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ד, סעיף א'; ומגן אברהם סעיף קטן יח.
- ^ טורי זהב על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ה סעיף קטן ג; ביאור הלכה, סימן רמ"ד, סעיף דבמקום פסיד"א .
- ^ בית חדש על הארבעה טורים, אורח חיים, סימן רמ"ג אות ב; מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ג סעיף קטן ה; משנה ברורה, סימן רמ"ג, סעיף קטן ט"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"א עמוד ב'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ג, סעיף א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"א עמוד ב'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ג, סעיף א'
- ^ הרא"ש עבודה זרה פרק א סימן כה; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ג, סעיף ב'
- ^ רבי יחזקאל לנדא, שו"ת נודע ביהודה, או"ח מהדו"ק סימן יב
- ^ הרא"ש עבודה זרה פרק א סימן כה, והארבעה טורים, אורח חיים, סימן רמ"ג בשם רב האי גאון
- ^ רבי שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות ג (ח"א), ירושלים תשפ"א, עמוד טו; רבי יצחק יעקב ווייס מנחת יצחק חלק ז' סימן יא
- ^ על הטור אורח חיים סימן רמג
- ^ רבי יעקב חיים סופר, כף החיים, סימן רמ"ג סעיף קטן יג
- ^ רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן נט
- ^ רבי אברהם שמואל בנימין סופר, שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן מב
- ^ בית יוסף אורח חיים סימן רמג; רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ג, סעיף ב'
- ^ פירוש מהר"י אבוהב לטור אורח חיים סימן רמג
- ^ בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ג, סעיף ב'
- ^ טורי זהב אורח חיים סימן רמ"ג סעיף קטן ג
- ^ המרדכי, מסכת שבת רמז תיא
- ^ מגן אברהם אורח חיים סימן רמג סעיף קטן ד
- ^ אליה רבה סימן רמג אות ב; פרי מגדים אורח חיים סימן רמג אשל אברהם אות א; משנה ברורה, סימן רמ"ג, סעיף קטן ג'.
- ^ רבי יוסף צבי דושינסקי, שו"ת מהרי"ץ חלק א, סימן כה
- ^ רבי שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות ג (ח"א), ירושלים תשפ"א, עמוד כא
- ^ רא"ש מסכת שבת פרק א סימן לו; ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רמ"ו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף א'
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף י"ט עמוד א', ד"ה לא ישכיר[דרושה הבהרה]; סמ"ג לאוין סה; ספר התרומה סימן רכא; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף א'
- ^ חידושי רבי עקיבא איגר על שולחן ערוך אורח חיים סימן רמו סעיף א; ביאור הלכה, סימן רמ"ו, סעיף א', ד"ה כגון מחרשה
- ^ פרי מגדים, משבצות זהב, אורח חיים סימן רמו ס"ק א; משנה ברורה, סימן רמ"ו, סעיפים קטנים א'–ב'
- ^ בעל המאור והר"ן דף ז עמוד א מדפי הרי"ף; בית יוסף על הטור אורח חיים סימן רמו
- ^ הרא"ש מסכת שבת פרק א סימן לו; פירוש מהר"י אבוהב על הטור אורח חיים סימן רמו
- ^ בית יוסף על הטור אורח חיים סימן רמו; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף א'
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף י"ט עמוד א', ד"ה לא ישכיר; הרא"ש מסכת שבת פרק א סימן לו; הר"ן והרמב"ן במלחמות ה' דף ז עמוד א
- ^ הרא"ש מסכת שבת פרק א סימן לו; פירוש מהר"י אבוהב ובית יוסף על הטור אורח חיים סימן רמו
- ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ט"ו עמוד א', ד"ה והשתא; מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ג' סעיף קטן ח
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רמ"ו; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ג'.
- ^ הגהות אשר"י עבודה זרה פרק א סימן כב.
- ^ מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ג' סעיף קטן ח; שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ח'; משנה ברורה, סימן רמ"ו, סעיף קטן י"ב
- ^ משנה ברורה, סימן רמ"ו, סעיף קטן י"ב.
- ^ תשובות הריב"ש סימן כה; דעת המחבר בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ב'.
- ^ הגהות סמ"ק סימן רפ"ב
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רמ"ו
- ^ בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ב'
- ^ מגן אברהם סימן רמו סעיף קטן יא; פרי מגדים משבצות זהב אורח חיים סימן רמו סעיף קטן ה
- ^ צמח צדק (הקדמון) סימן לה; טורי זהב אורח חיים סימן רמו סעיף קטן ה
- ^ בית חדש אורח חיים סימן רמו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ד'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ו, סעיף ד'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.