מדחן
מַדְחָן – מתקן המוצב בקרבת מקום חניה לכלי רכב ומשמש לגביית תשלום עבור חניה בזמן קצוב.
המדחן פועל על העקרון של תשלום במטבע עבור יחידת זמן קבועה. שעון המדחן קובע את הזמן הקצוב לחניה בהתאם לסכום ששולשל לתוכו. פקח חניה (אנ') עירוני מוודא כי נהג המכונית החונה שילם עבור החניה, ואם לא שילם או עבר את מכסת הזמן – יקנס בשיעור גבוה הרבה יותר מהתשלום הנגבה במדחן.
המדחן שימש במשך עשרות שנים פתרון יעיל לחניה מוסדרת ברחובות הראשיים של ערים בכל רחבי העולם. יש לו שני חסרונות עיקריים - תקלות בתפעולו והתנכלות של גנבים וונדליסטים. במאה ה-21 פחת השימוש במדחן בעקבות פיתוח אפליקציות מובייל, כגון פנגו, המחליפות אותו.
השם העברי נוצר על ידי הלחם המילים מד + חנ(יה) והחליף את המילה הלועזית פרקומטר.
היסטוריה
עם הגידול במספר המכוניות נקבעו חוקי עזר עירוניים שקבעו זמן חנייה מקסימלי לאורך רחובות ראשיים בערים, אולם לא נמצאה דרך יעילה לכפות את מגבלת הזמן על הנהגים. בשנים 1925-1926 הוצע להתקין בכל רכב שעון אשר מציג את הזמן שעבר מאז שהרכב הפסיק את תנועתו, כדי לציין את זמן החנייה של הרכב[1].
באוגוסט 1928 הוגשה בקשת פטנט בארצות הברית על ידי רוג'ר בבסון שהציעה מדחן שמודד את זמן החנייה ופועל על ידי חיבור המצבר של המכונית למדחן. החיבור בין המכונית למדחן ניתן להתרה רק כל עוד החנייה היא במסגרת חלון זמן מותר ולאחר מכן יש לשלשל מטבעות למדחן על מנת לאפשר את הוצאת הכבל המחבר[2].
המדחן הראשון שידוע שהותקן בפועל הומצא על ידי קארל מאגי[3] והותקן באוקלהומה סיטי ביולי 1935[4][5]. 174 מדחנים הותקנו אז. מאגי הגיש פטנט ראשון על מדחן כבר בדצמבר 1932, ולאחר מכן יזם ביחד עם פרופסור ת'וסן מאוניברסיטת אוקלהומה תחרות לתכנון מפורט של המדחן. משלא הוגשה אף הצעה ראויה תכנן ת'וסן ביחד עם תלמיד שלו מדחן עליו הוגש פטנט שני בנובמבר 1933. מאגי הקים חברת מדחנים ושכר את השירותים של חברה מטולסה לייצור המדחנים[6].
בשנת 1936 הותקנו מדחנים בדאלאס, פורט וורת', אל פאסו ועוד 23 ערים. עד סוף 1938 הותקנו מדחנים ב-85 ערים ב-26 ממדינות ארצות הברית. בשנת 1951 הגיע מספר הערים בהן הותקנו מדחנים לכ-2,800. בשנה זו הותקנו מדחנים בניו יורק[7].
טכנולוגיה
פטנטים רבים הוגשו על שיפורים למדחנים. כבר בשנת 1930 הציע בבסון מדחן שישלב בתוכו לוח פרסומות[8].
שיטות שונות הוצעו כדי להודיע לפקח האם החנייה הנוכחית היא בתוך מסגרת הזמן המותרת. במדחנים הישנים הורם דגל שציין שהלקוח שילם עבור החנייה. מדחנים אחרים תוכננו עם נורה או סט של נורה אדומה וירוקה לציון שהחנייה במסגרת הזמן המותר. פטנט משנת 1935 הציע שהמדחן יכלול חלון שיציג את המטבע שהוכנס על ידי הנהג, על מנת שהפקח יוכל לוודא שהנהג שילם במטבע תקין ולא במטבע מזויף[9].
בשנת 1974 הוצע להשתמש בשעון דיגיטלי למדידת הזמן וצג דיגיטלי שיראה את הזמן שנותר[10].
עלו במשך השנים הצעות שונות לזיהוי אוטומטי של כלי רכב חונים. ביולי 1930 הגיש בבסון פטנט על מדחן אשר פועל ללא חיבור למכונית וכולל מנוף המפעיל אוטומטית את המדחן בעת שהרכב נכנס לחנייה ולוחץ על המנוף[11]. הצעה להפעלה אוטומטית על ידי מנגנון אלקטרו מגנטי הוצע בשנת 1936[12]. הוצע גם להפעיל גלאי מתכות לזיהוי שהרכב החונה עזב את החניה ובעקבות זאת לאפס את השעון[10].
המדחנים המכניים סבלו מתקלות רבות ועלויות התפעול והתיקון של המדחנים הקטינו את ההכנסות מהמדחנים. בעיה נוספת הייתה פריצות למדחנים כדי לרוקן את תכולת המטבעות שלהם[13]. בשנת 1962 הוערך שכמחצית הכסף המוכנס למדחנים בניו יורק נגנב[14]. לכל מדחן מוקצב שטח חניה קבוע, ובכך יש בזבוז של שטח חניה בהשוואה לשיטות תשלום אחרות, מפני שמכונית קטנה תופסת בשיטה זו שטח שהוקצב למכונית גדולה.
באמצע שנות ה-80 החל ייצורם של מדחנים שבהם המנגנון המכני הוחלף במנגנון אלקטרוני.
מדחן כרטיס
בסוף המאה ה-20 החלו לפעול בערים מכונות להנפקת שוברי חניה, הקרויות מדחני כרטיס, על מנת להבחין ביניהן ובין הדגם הקודם של המדחן (שנועד לשרת מכונית בודדת או זוג מכוניות), שבגרסתו האלקטרונית נקרא מדחן צג[15]. להבדיל מהדגם הקודם, שבו המדחן צמוד למכונית שאותה הוא משרת, מדחן כרטיס מנפיק שובר חניה, שעליו מודפסת שעת סיום החניה, בהתאם למטבעות שהוזנו למדחן. את השובר יש לשים על חלון המכונית, היכולה לחנות גם הרחק מהמדחן, כך שמדחן כרטיס יחיד משרת עשרות מקומות חניה.
מכונות אלה פועלות באמצעות מנגנון אלקטרוני, ובחלק מהן מתאפשר תשלום גם באמצעות כרטיס אשראי, בנוסף לצורת התשלום הוותיקה באמצעות מטבעות.
ישראל
שימוש ראשון במדחנים בישראל נעשה בחיפה ביוזמתו של ראש העיר אבא חושי, שביקש לפתור את בעיית מצוקת החנייה בהדר הכרמל. המדחנים הותקנו במרץ 1953 על ידי חברה אמריקאית שקבלה זיכיון לעשר שנים להפעלת המדחנים מהעירייה[16]. בשנת 1970 עברו המדחנים מידי הזכיין לרשות העירייה[17].
בשנת 1955 הזמינה עיריית תל אביב 100 מדחנים ראשונים מחברה בריטית[18] ואלו הגיעו לישראל במרץ 1956[19]. דמי החנייה לשעה היו מאה פרוטות, והקנס על אי תשלום היה 4 לירות. בתחילת שנות ה-60 הופעלו מדחנים בירושלים[20], ובהמשך הותקנו בערים נוספות[21].
בשנות ה-70 החל מעבר ממדחנים לשימוש בכרטיסי חניה, בעקבות התקלות הרבות במדחנים ואירועים של גניבה מהמדחנים[22].
בסוף המאה ה-20 חזרו מדחנים לרחובות הערים, הפעם בגרסה אלקטרונית, של מדחני כרטיס ומדחני צג.[23].
הערות שוליים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מדחנים |
- ^ פטנט ארצות הברית 1,620,098, פטנט ארצות הברית 1,905,875
- ^ פטנט ארצות הברית 1,731,839
- ^ פטנט ארצות הברית 2118318
- ^ Popular Mechanics, October 1935, page 519
- ^ Inglewood Did Not Invent The Parking Meter
- ^ Parking Meter, Encyclopedia of the Great Plains, page 806
- ^ Lots of Parking: Land Use in a Car Culture, pages 37-42
- ^ פטנט ארצות הברית 2068121
- ^ פטנט ארצות הברית 2,088,154
- ^ 10.0 10.1 פטנט ארצות הברית 3,930,363
- ^ פטנט ארצות הברית 1973275
- ^ פטנט ארצות הברית 2095114
- ^ המפתחות להצלחה, מעריב, 24 במרץ 1966
- ^ החצי נגנב, מעריב, 23 בפברואר 1962
- ^ מדחנים, באתר IPI
- ^ מדחנים בחיפה, על המשמר, 19 במרץ 1953
ראובן בן צבי, מלחמת המדחנים, מעריב, 13 באפריל 1953 - ^ מתנגד להעלאת אגרת החנייה במדחנים בחיפה, מעריב, 27 באוקטובר 1970
- ^ 100 מדחנים הוזמנו לתל אביב, מעריב, 10 במרץ 1955
- ^ יותקנו מדחנים ותמרורים חדשים ברחובות תל אביב, דבר, 4 במרץ 1956
- ^ מדחנים בירושלים, מעריב, 9 בינואר 1961
- ^ מליון וחצי לירות - לסלילת שדרות בנתניה, מעריב, 15 במאי 1963
יותקנו מדחנים, מעריב, 29 ביולי 1964
10 מדחנים ראשונים ברח' צה"ל והרצל, מעריב, 29 במרץ 1965
מדחנים בחולון, דבר, 28 בינואר 1969 - ^ דנקה הרניש, חניה זולה ויעילה, דבר, 14 באוגוסט 1970
- ^ אפי לנדאו, אורפארק מובילה במיכרז המדחנים בירושלים עם הצעה של 16.26 מיליון שקל, באתר גלובס, 6 באוגוסט 1997
יעל ניסקי, חניה בתל אביב, באתר של "רשת 13", 24 בינואר 2007 (במקור, מאתר "nana10")
