ריצ'רד ג' ברנשטיין
 | |
| ברנשטיין בשנת 2007 | |
| הושפע מ | אפלטון קאנט הגל, מרקס, קירקגור, פירס ג'יימס, דיואי, ויטגנשטיין, פול וייס, סלרס, ארנדט, גדמר, הברמאס, רורטי, פרויד, דרידה |
|---|---|
| השפיע על | ננסי פרייזר, שילה בנחביב, אנדרו אראטו, ריינר פורסט, סיימון קריצ'לי, נוה פרומר |
ריצ'רד ג'ייקוב ברנשטיין (באנגלית: Richard Jacob Bernstein; 14 במאי 1932 – 4 ביולי 2022) היה פילוסוף יהודי-אמריקאי, שלימד במכללת האוורפורד (אנ') וב-New School for Social Research (אנ'), שם היה פרופסור לפילוסופיה בקתדרה על שם ורה ליסט. ברנשטיין כתב על מגוון נרחב של נושאים ומסורות פילוסופיות כולל פרגמטיזם, נאו-פרגמטיזם, תאוריה ביקורתית, דקונסטרוקציה, פילוסופיה חברתית, פילוסופיה פוליטית והרמנויטיקה. האורינטציה הפרגמטית והדיאלוגית ששוררה בהגותו באה לידי ביטוי גם במספר חילופי דברים פילוסופיים עם הוגים עכשוויים אחרים כמו: חנה ארנדט, יורגן הברמאס, ריצ'רד רורטי, הנס גאורג גדמר, ז'אק דרידה, אגנש הלר וצ'ארלס טיילור.
ברנשטיין היה אינטלקטואל מעורב, שלא נותר ב"מגדל השן" האקדמי, אלא עסק בסוגיות הנוגעות להיבטים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים של החיים העכשוויים. במהלך חייו תמך ברנשטיין באופן פעיל במספר מטרות חברתיות והיה מעורב בתנועות של דמוקרטיה השתתפותית, תוך שמירה על כמה מהמעלות הקרדינליות של המסורת הפרגמטית האמריקאית, כולל מחויבות לפליביליזם, פלורליזם וטיפוח קהילות ביקורתיות.
ביוגרפיה
ראשית חייו
ברנשטיין נולד בברוקלין, דור שני של במשפחת מהגרים יהודים, הצעיר מבין שלושה אחים. הוא למד בתיכון מידווד, תיכון ציבורי בברוקלין, שם פגש לראשונה את אשתו לעתיד, קרול ל. ברנשטיין.
מפני שהיה צעיר מכדי להתגייס למלחמת העולם השנייה, ברנשטיין נרשם כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת שיקגו, שם התאהב בפילוסופיה, ובסופו של דבר כתב עבודת גמר הצטיינות בשם "אהבה וידידות באפלטון: מחקר על ליסיס ופיידרוס". בני המחזור שלו כללו את סוזן סונטג, פיליפ רות, מייק ניקולס, ג'ורג' שטיינר, ומי שיהפוך לאחד מחבריו הקרובים ביותר - ריצ'רד רורטי . עם סיום הלימודים, ובחלקו משום שהיה צריך יותר נקודות זכות כדי להתחיל בלימודי תואר שני, חזר ברנשטיין לניו יורק לכמה שנים כדי ללמוד באוניברסיטת קולומביה שם לקח קורסים במגוון נושאים, בהם יוונית עתיקה והשילים תואר ראשון בהצטיינות (summa cum laude).
ב-1953, בעקבות עצתו של רורטי, הוא הלך לאוניברסיטת ייל כדי להמשיך בלימודי תואר שני בפילוסופיה, ותחת עצתו של הפרגמטיסט ג'ון אי סמית', כתב את עבודת הגמר שלו על המטאפיזיקה של החוויה של ג'ון דיואי.[1] זו הייתה תקופה שבה העניין בדיואי היה נמוך במיוד, בין היתר בשל ההשפעה הגוברת של הפילוסופיה האנליטית שלוותה בהתרחקות מהפרגמטיזם הקלאסי.
אולם, כבר מהתחלה, ברנשטיין נעשה מודע יותר ויותר להשלכות המזיקות של מה שהוא כינה "אידאולוגיה אנליטית", כלומר "האמונה שהסגנון האנליטי הוא המשחק היחיד בעיר ולפטור את שאר הפילוסופיה, פשוט לא ממש משתלמת".[2] אין לבלבל את ה"אידאולוגיה האנליטית" הזו עם התוצאות הקשות של הפילוסופיה האנליטית. אחת הסיבות שהוא החליט ללכת לאוניברסיטת ייל הייתה משום שזו הייתה אחת המחלקות הבודדות שהתנגדו לאידאולוגיה המפוקפקת הזו, והציעה אווירה ייחודית שבה הוגים ("קונטיננטלים") כמו הגל, קירקגור וניטשה נקראו באותה התלהבות ורצינות כמו ויטגנשטיין וקרנפ. שם, הוא למד תחת קבוצה יוצאת דופן של מורים, בהם קרל המפל, ג'ון סמית', ג'ורג' שרדר ופול וייס.[3]
קריירה
ברנשטיין החל ללמד את הקורסים הראשונים שלו באוניברסיטת ייל כשהיה בן 22. ב-1958, לאחר שנה כמרצה של תוכנית פולברייט באוניברסיטה העברית בירושלים, חזר לאוניברסיטת ייל. חזרתו עלתה במקביל לבואו של חבר חדש בפקולטה,, וילפרד סלרס, שעתיד היה להשפיע רבות על עבודתו של ברנשטיין ועל גישתו הפילוסופית. כפי שמזכיר ברנשטיין: "סלרס היה זה שלימד אותי שאפשר להשתמש בטכניקות אנליטיות כדי להתמודד עם סוגיות פילוסופיות בסיסיות. הערצתי מאוד את האופן שבו הוא שילב הבנה מתוחכמת של ההיסטוריה של הפילוסופיה עם 'דרך המילים החדשה' והשתתפתי ברבים מסמינרים שלו בשלב מאוד יצירתי של התפתחותו הפילוסופית."[4] ב-1964 הוא הפך לעורך של The Review of Metaphysics, כתב העת הפילוסופי שנוסד על ידי פול וייס, ואחד הבודדים ששילבו מאמרים ממסורות ומאסכולות שונות:[5] מאמרים של הוגים אנליטיים בולטים כמו קוויין ו- סלארס זה לצד זה עם מאמרים של ליאו שטראוס ואפילו תרגומים של היידגר.
באותה שנה הוא הצטרף למאבק סטודנטיאלי של התנועה זכויות האזרח ובמחאות כנגד מלחמת וייטנאם, ובקיץ הוא נסע למיסיסיפי כדי לקחת חלק בפרויקט הקיץ החירות של ועדת התיאום הבלתי אלימה של הסטודנטים.[6]
בשנת 1965, לאחר עשור שבו לימד באוניברסיטת ייל, ולמרות התמיכה פה אחד של כל הפקולטה לפילוסופיה ומספר רב של סטודנטים, נדחתה קביעות על ידי ועדת הקביעות של האוניברסיטה.[7] אירוע זה, שאך זכה לכינוי "פרשת ברנשטיין" (Bernstein Affair), עורר מספר מחאות של סטודנטים והוביל בסופו של דבר לרפורמות בשיטת הקביעות באוניברסיטת ייל.[8] פרופסור פול וייס סיכם את חוסר ההתאמה של הקהילה הפילוסופית כשקבע כי "הועדה הגיעה למסקנה באיטיות ובמודע, אבל זה לא אומר שהחלטתה לא הייתה טיפשית, לא הוגנת, מעוררת חרדה, וזו שממנה היא תיקח את זה. האוניברסיטה והמחלקה הרבה זמן להתאושש".[9] מחלקות אחרות לפילוסופיה ניסו עד מהרה לגייס את ברנשטיין הצעיר, שלאחר ששקל הצעות מיותר משלושים מוסדות החליט ללכת למכללת האוורפורד (אנ'), מכללה יוקרתית לאמנויות ליברליות שבה אשתו יכלה גם ללמד בקולג' בקרבת מקום והורשה לו לבנות מחלקה לפילוסופיה במרכז תוכנית הלימודים לתואר ראשון, שבה לימד במשך כ-23 שנים.[10]
ב-1972 פגש לראשונה את יורגן הברמאס, מפגש שהוביל לידידות רבת שנים, שבאה לידי ביטוי גם בחילופים דברים ובפרויקטים משותפים. ב-1976, בזמן שבילה סמסטר בהוורפורד, ביקש הברמאס מברנשטין להצטרף אליו בניהול סמינר שיתקיים בדוברובניק לתמיכה בשמונה מרקסיסטים יוגוסלביים מתנגדי משטר מקבוצת פראקסיס שהודחו מאוניברסיטת בלגרד בגלל דעותיהם הפוליטיות. מחווה זו של סולידריות הפכה למוסד בינלאומי, שמשך במהלך השנים קבוצה של אינטלקטואלים, כולל אלברכט וולמר, צ'ארלס טיילור, אנתוני גידנס, קורנליוס קסטורידיס, ריצ'רד רורטי, אלן טוריין, אגנש הלר, והסטודנטיות הצעירות לתואר שני דאז שילה בנחביב, ננסי פרייזר, וג'ודית באטלר. מעורבותו של ברנשטיין בסמינר בדוברובניק התרחבה בשנת 1980, כשהוא הפך לעורך-שותף מייסד של Praxis International, יורשו של כתב העת היוגוסלבי החשוב Praxis, שבו כתבו מבקרי הסטליניזם ותומכי " המרקסיסזם ההומניסטי".
בשנת 1989 נבחר ברנשטיין לנשיא החטיבה המזרחית של האגודה האמריקאית לפילוסופיה, ונשא נאום נשיאותי שכותרתו "פרגמטיזם, פלורליזם וריפוי פצעים". באותה שנה הוא הוזמן להצטרף לפקולטה לתואר שני של New School for Social Research בניו יורק, שבאותה עת חווה קשיים. יחד עם אגנש הלר ורינר שורמן, הוביל ברנשטיין את שחזור המחלקה לפילוסופיה, והוא שימש כיו"ר בין השנים 1989 ל-2002.[11] בתקופתו בניו סקול כתב ברנשטיין ספרים על חנה ארנדט, זיגמונד פרויד, רוע, פרגמטיות, אלימות, אירוניה והיחס בין האדם לטבע.
חיים אישיים
ברנשטיין היה נשוי לקרול ברנשטיין, שכיהנה כראש המחלקה לאנגלית במכללת ברין מאר בפילדלפיה.[12] נולדו להם ארבעה ילדים.[13]
ברנשטיין מת בניו יורק ב-4 ביולי 2022, בגיל 90.[14]
הגותו
מיזוג אופקים פילוסופיים
עבודת ברנשטיין מגלמת את ה"אתוס" הפרגמטי שאותו ניסח שוב ושוב מאז פרסומיו הראשונים. עבורו, פלורליזם מחויב (engaged pluralism), פליביליזם ודילברציה ציבורית אינם מושגים פילוסופיים מופשטים, אלא קווים מנחים מעשיים שחייבים לכוון פעולה אחראית. הודות לגישה דיאלוגית זו, הוא מילא תפקיד מכריע בהרחבת האופק הפילוסופי של הפילוסופיה האמריקאית.[15]
לברנשטיין טווה חזון קוהרנטי מתוך מסורות אינטלקטואליות סותרות לכאורה.[16] ופתח את הפרגמטיות לזרמים אינטלקטואליים בינלאומיים, כולל פנומנולוגיה, דקונסטרוקציה ותיאוריה ביקורתית. התוצאה הייתה פרגמטיות קוסמופוליטית יותר, כזו שפחות מתמקדת בארצות הברית ומתאימה יותר לעולם גלובלי.[17] זו אמונתו של ברנשטיין שרבים מהנושאים של הפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי צצו מחדש בעבודתם של כמה מהפילוסופים הבולטים של המאה העשרים והעשרים ואחת. ברנשטיין מכנה זאת "המפנה הפרגמטי" (Pragmatic Turn) בפילוסופיה, שינוי עדין אך חשוב שהפגיש הוגים מגוונים כמו ויטגנשטיין, היידגר, פטנאם, הברמאס, הונת, וברנדום.
בשל אורנטציה זו ברנשטיין דאג להזמין לפנסילבניה ולניו יורק דמויות כמו דרידה, גדאמר, הברמאס וקריסטבה.[18]
התגברות על "החרדה הקרטזיאנית"
בספרו Beyond Objectivism and Relativism: Science, Hermeneutics, and Praxis, (מעבר לאובייקטיביזם ורלטיביזם: מדע, הרמנויטיקה ופרקסיס) משנת 1983 ברנשטיין איבחן בעיה חמורה שמשפיעה על חלק ניכר מהפילוסופיה המודרנית, כשהיא נעה בין שתי עמדות סותרות; מצד אחד, החיפוש הדוגמטי אחר אמיתות מוחלטות, ומצד שני, האמונה ש"הכל הולך" בכל הנוגע להצדקת האמונות והרעיונות היקרים ביותר שלנו. לדברי ברנשטיין, מה שעומד בבסיס המצוקה הזו הוא כמיהה עמוקה לוודאות, הדחף "למצוא איזו נקודה קבועה, איזו סלע יציב שעליו נוכל להבטיח את חיינו מפני התהפוכות המאיימות עלינו כל הזמן".[19] הוא קורא לבעיה זו החרדה הקרטזיאנית (Cartesian anxiety), כלומר חרדה קיומית, שנדמה כי מובילה אותנו בלית ברירה לשתי ברירות יסודיות: "או שיש תמיכה כלשהי להוויה שלנו, בסיס קבוע לידע שלנו; או שאיננו יכולים להימלט מהכוחות של חושך שעוטף אותנו בטירוף, בכאוס אינטלקטואלי ומוסרי".[19]
אף על פי שבפילוסופיה החרדה הקרטזיאנית מופיעה בעיקר בדיון בנושאים אפיסטמולוגיים, ברנשטיין מצביע על משהו הרבה יותר עמוק ואוניברסלי בעצם המושג, משהו שחודר כמעט לכל היבטי החיים ויש לו השלכות אתיות ופוליטיות חמורות. אחרי הכל, זה היה בשם האבסולוטים הדתיים והאידאולוגיים שבוצעו כמה מהזוועות והעוולות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית.
האסטרטגיה של ברנשטיין לסילוק החרדה הקרטזיאנית היא לערער על ההנחה הבסיסית שלה, כלומר, שסוג היסודות היחיד שיכול לתמוך בידע שלנו על העולם ובפרקטיקות היומיומיות שלנו חייב להיות בלתי מעורער ומקובע לנצח. כשהוא פונה למסורת העתיקה של הפילוסופיה המעשית, ולכמה מתומכיה העכשוויים כמו ארנדט, הברמאס וגדאמר, ברנשטיין מסוגל להראות שההכרה בסופיותנו ובטעויותנו אינה עומדת בניגוד לאמת, ידע או ביצוע נכון של דברים.
פליביליזם פרגמטי
עבור ברנשטיין, "רוח הפליביליזם הפרגמטי הביקורתי מייצגת את הטוב ביותר במסורת האמריקאית ויש לו משמעות גלובלית".[20] אף על פי שלרוב, הפאליביליזם נתפס כדוקטרינה אפיסטמולוגית, ברנשטיין טוען שאנו יכולים להחדיר את משמעותו למחוזות אחרים של הקיום האנושי: "פליביליזם הוא האמונה שכל טוענת ידע, או באופן כללי יותר, כל טענת תקפות - כולל טענות מוסריות ופוליטיות - פתוחה לבחינה מתמשכת, לשינויים ולביקורת".[21]
ואכן, יותר מאשר דוקטרינה מדעית או אפיסטמולוגית במובן הצר, פליביליזם הוא עמדה אתית ופוליטית, השקפת החיים שעלינו לטפח אם ברצוננו לגרש את החרדה הקרטזיאנית ולהתגבר על הברירה בין רלטיביזם לבין מסדתנות, המשפיעה על התרבות העכשווית. ברנשטיין חקר בעקביות את ההשלכות של תקלות פרגמטיות גם במחשבה פילוסופית וגם בוויכוחים תרבותיים רחבים יותר על הרוע בחיבורים Radical Evil: A Philosophical Interrogation (רוע רדיקלי: חקירה פילוסופית) ו-The Abuse of Evil: The Corruption of Politics and Religion since 9/11 (העולה של הרוע: השחיתות של הפוליטיקה והדת מאז 9/11); ועל האלימות בחיבור Violence: Thinking Without Banisters (אלימות: חשיבה ללא מעקות).
שיפוט מעשי
לאורך עבודתו, ברנשטיין מגן על חשיבותו של השיפוט המעשי להתמודדות עם הסוגיות החברתיות, הפוליטיות, האתיות והתרבותיות המורכבות העומדות בפנינו בחיי היומיום שלנו. העובדה שאין אלגוריתמים או הליכי החלטה א-היסטוריים לטיפול בנושאים אלו אינה חייבת להיות מניע לייאוש (כלומר החרדה הקרטזיאנית), אלא צעד ראשון בהבנה שכאשר מדובר בענייני אנוש, סוג של נימוק המתאים לפרקסיס הוא היכולת לעשות צדק עם מצבים מסוימים ביחס לפרטיקולריות שלהם.[22] לטענתו זה מה שאריסטו כינה "פרונסיס" (phronēsis), "תבונה מעשית" או "פיקחות", צורה של חשיבה וידע הכרוכה בתיווך המבחין בין האוניברסלי לפרטיקולרי: "תיווך זה אינו מושג על ידי פנייה כלשהי לכללים טכניים או לשיטה (במובן הקרטזיאני) או על ידי הנחתה של קביעה אוניברסלית מראש למקרה מסוים. ה'מעלה האינטלקטואלית' של פרונסיס היא סוג של חשיבה, המניבה סוג של ידע אתי שבו מה שהוא אוניברסלי ומה שפרטי נקבעים בצופן."[23]
אפשר לראות בפרויקט של ברנשטיין ניסיון לדמוקרטיזציה של הפרונזיס ולהראות את החשיבות הרבה של טיפוח קהילות דיאלוגיות שבהן נלקחים בחשבון טיעונים ודעות שונות והחלטות הן תוצאה של תהליך של דיון קהילתי רציני.
פלורליזם מחויב ואתוס דמוקרטי
בנוסף לפלביליזם הפרגמטי ולשיפוט המעשי, ברנשטיין גם מדגיש את החשיבות של טיפוח פלורליזם מחויב, שהיה מרכזי גם עבור הפרגמטיסטים האמריקאים הקלאסיים, במיוחד ג'יימס ודיואי. בנאום הנשיאותי שלו לשנת 1988 לחטיבה המזרחית של האגודה הפילוסופית האמריקאית, ברנשטיין הגדיר פלורליזם מחויב כנכונות אמיתית להקשיב לאחרים, להיות דרוך כלפי הפיתוי "לבטל את דברי האחרים על ידי חזרה על אחד מאותן תחבולות הגנה סטנדרטיות, שבהן אנו מגנים אותם כמעורפלים, סתומים או טריוויאלים, או חושבים שתמיד נוכל לתרגם בקלות את מה שזר לאוצר המילים המושרש שלנו".[24]
פלורליזם, במובן האתי הזה, קשור קשר הדוק לדמוקרטיה, לא כמערכת של מוסדות או נהלים פוליטיים אלא כדרך חיים אתית. ככזאת, דמוקרטיה, יותר מצורת ממשל, היא מאמץ מעשי מתמשך, משימה שתמיד מונחת לפנינו ומאלצת אותנו לבנות מחדש ולהמריץ מחדש את המרחב הציבורי שבו אנו נפגשים כדי לדון ב"בעיות של גברים". הדבר, כפי שמדגיש ברנשטיין, דורש מחויבות, עבודה קשה וטיפוח של הרגלים, גישות, רגשות ומוסדות מסוימים. בסופו של דבר, דמוקרטיה בריאה מתבררת כתרופה היעיל ביותר נגד החרדה הקרטזיאנית והשאיפה למוחלטות, והדרך הטובה ביותר להגיע לפתרונות קהילתיים קונקרטיים, אך לא רלטיביסטיים, לדאגות הציבור שלנו.
ביבליוגרפיה נבחרת
בתרגום לעברית
- "אתגרו של המטריאליזם המדעי", עיון: רבעון פילוסופי, כרך י"ח, חוברת א'/ב' (טבת-ניסן תשכ"ז), עמ'. 1-21
- "מהו השוני שממש משנה? גאדאמר, האברמאס ורורטי", עיון: רבעון פילוסופי, כרך ל"ג, חוברת א/ב, בין עיון למעשה (טבת-ניסן תשמ"ד), עמ'. 96-123
- "הציונות של חנה ארנדט?" בתוך: חנה ארנדט בירושלים (עורך: סטיבן אשהיים; עריכה מדעית: מיכל אלטבאואר-רודניק; תרגום מאנגלית: יעקב גוטשלק, אנאלו ורבין), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר’ קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז-2007
ספריו
- John Dewey (Washington Square Press, 1966)
- Praxis and Action: Contemporary Philosophies of Human Activity (Univ. of Pennsylvania Press, 1971)
- The Restructuring of Social and Political Theory (Univ. of Pennsylvania Press, 1978)
- Beyond Objectivism and Relativism: Science, Hermeneutics, and Praxis (Univ. of Pennsylvania Press, 1983)
- Philosophical Profiles: Essays in a Pragmatic Mode (Univ. of Pennsylvania Press, 1986)
- The New Constellation: The Ethical-Political Horizons of Modernity/Postmodernity (MIT Press, 1992)
- Hannah Arendt and the Jewish Question (MIT Press, 1996)
- Freud and the Legacy of Moses (Cambridge Univ. Press, 1998)
- Radical Evil: A Philosophical Interrogation (Blackwell Publishers, 2002)
- The Abuse of Evil: The Corruption of Politics and Religion since 9/11 (Polity Press, 2006)
- The Pragmatic Turn (Polity Press, 2010)
- Violence: Thinking without Banisters (Polity Press, 2013)
- Pragmatic Encounters (Routledge, 2016)
- Ironic Life (Polity Press, 2016)
- Diálogos: Taylor y Bernstein (Gedisa Editorial, 2017)
- Why Read Hannah Arendt Now? (Polity Press, 2018)
- Pragmatic Naturalism: John Dewey's Living Legacy (Kindle Direct Publishing, 2020)
- The Vicissitudes of Nature: From Spinoza to Freud (Polity Press, 2022)
בעריכתו
- John Dewey: On Experience, Nature, and Freedom (Liberal Arts Press, 1960)
- Perspectives on Peirce (Yale University Press, 1965)
- Habermas and Modernity (MIT Press, 1995)
- The Rorty Reader, ed with Christopher J. Voparil (Blackwell, 2010)
ספרי יובל
- Pragmatism, Critique, Judgment: Essays for Richard J. Bernstein. ed. Seyla Benhabib and Nancy Fraser (MIT Press, 2004)
- The Pragmatic Century: Conversations With Richard J. Bernstein. ed. Sheila Greeve Davaney and Warren G. Frisina (State University of New York Press, 2006)
- Richard J. Bernstein and the Expansion of American Philosophy: Thinking in the Plural. ed. Edward S. Casey, Megan Craig, and Marcia Morgan (Lexington Books, 2017)
קישורים חיצוניים
- ראיון ברנשטיין עם WSS ראיון מס' 4: ריצ'רד ברנשטיין, 2013.
- ראיון ברנשטיין עם כתב העת האירופי לפרגמטיזם ופילוסופיה אמריקאית, 2014
- "התפנית הפרגמטית", הרצאת פילוסוף אורח סלצר 2013
- פרופיל המרצה של ברנשטיין בניו סקול
- דיאלוג בין ריצ'רד רוטנבורג וריצ'רד ברנשטיין על ביקורת ותקווה
הערות שוליים
- ^ Yancy 2017, p. xiii.
- ^ Bernstein, R.J. (2007). "The Romance of Philosophy". Proceedings and Addresses of the American Philosophical Association. 81 (2): 110.
- ^ Yancy 2017, pp. xii-xiii.
- ^ Bernstein, R.J. "WSS Interview #4: Richard Bernstein". Wilfrid Sellars Society.
- ^ Casey 2017, p. xiii.
- ^ Westbrook, Robert (2010). "A Tale of two Dicks": 25.
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ Yancy 2017, p. xii.
- ^ "Students & Tenure at Yale", Time Magazine, 22 באוקטובר 1965, אורכב מ-המקור ב-5 בינואר 2012
{{citation}}: (עזרה). - ^ "Fifty Yale Students Picket Over Faculty Tenure Rule". The Stanford Daily. 147. במרץ 1965.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Craig, Megan and Marcia Morgan 2017, p. xx.
- ^ Bernstein, R.J. (2007). "The Romance of Philosophy". Proceedings and Addresses of the American Philosophical Association. 81 (2): 118.
- ^ "Carol L. Bernstein: Mary E. Garrett Alumnae Professor Emeritus of English and Professor Emeritus of Comparative Literature". Inside Bryn Mawr. Bryn Mawr College. נבדק ב-9 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Richard J. Bernstein, 1932-2022". Haverford College. נבדק ב-9 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Meyer, Thomas (5 ביולי 2022). "Philosophie: Nachruf auf Richard J. Bernstein". Süddeutsche Zeitung (בגרמנית). נבדק ב-7 ביולי 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Benhabib, Seyla; Fraser, Nancy (2004). Pragmatism, Critique, Judgment: Essays for Richard J. Bernstein. MIT Press. pp. VIII.
- ^ Greeve Davaney, Sheila; Frisina, Warren G. (2006). The Pragmatic Century: Conversations with Richard J. Bernstein. State University of New York Press. p. VIII.
- ^ Benhabib, Seyla; Fraser, Nancy (2004). Pragmatism, Critique, Judgment: Essays for Richard J. Bernstein. MIT Press. pp. IX.
- ^ Craig, Megan and Marcia Morgan 2017, p. xxi.
- ^ 19.0 19.1 Bernstein, Richard J. (1983). Beyond Objectivism and Relativism: Science, Hermeneutics, and Praxis. University of Pennsylvania Press. p. 18. ISBN 0-8122-1016-6.
- ^ Bernstein, R.J. (2010). The Pragmatic Turn. Polity Press. p. 30. ISBN 978-0-7456-4908-5.
- ^ Bernstein, R.J. (2005). The Abuse of Evil: The Corruption of Politics and Religion since 9/11. Polity Press. p. 43. ISBN 9780745634937.
- ^ Bernstein, Richard J. (1983). Beyond Objectivism and Relativism: Science, Hermeneutics, and Praxis. University of Pennsylvania Press. p. 219. ISBN 0-8122-1016-6.
- ^ Bernstein, Richard J. (1983). Beyond Objectivism and Relativism: Science, Hermeneutics, and Praxis. University of Pennsylvania Press. p. 146. ISBN 0-8122-1016-6.
- ^ Bernstein, R.J. (1992). The New Constellation: Ethical-Political Horizons of Modernity/Postmodernity. MIT Press. pp. 335–36. ISBN 9780262521666.
.jpg)
