דמוקרטיה השתתפותית

דמוקרטיה השתתפותית (באנגלית: Participatory democracy) היא תפיסה דמוקרטית ופוליטית אשר מקדמת השתתפות ציבורית בפורומים שונים של קבלת החלטות ציבורית. תפיסה זו שמה דגש על הפעילות הפוליטית של החברה האזרחית במטרה להרחיב את מספר המשתתפים בתהליכי קבלת החלטות בארגון, בקהילה, במדינה ובמערכת הבינלאומית. מקורות התפיסה אידאולוגיים גרידא אבל לעיתים קרובות ההצדקות לגישה נעוצות באכזבה מתהליכי החלטות ומתפקוד הדמוקרטיה הייצוגית ובטענה כי בעשורים האחרונים מתחוללים שינויים במערכת היחסים בין האזרח לשלטון במדינות דמוקרטיות, הבאים לידי ביטוי, בין היתר, בירידת האמון של האזרח במערכת השלטונית. ביטויי הדמוקרטיה ההשתפותית ניכרים בפעולות כמו תקציבים משתפים, משאלי עם, יוזמות חקיקה אזרחיות, מנהלים קהילתיים, ועדות אזרחים ודוגמאות רבות נוספות שתכליתן מחד לפתח את האזרח באמצעות הנחלת ידע וניסיון פוליטי, ומאידך לצמצם את הפערים הקיימים בינו לבין מוסדות השלטון וקובעי המדיניות.

מקורות היסטוריים

הקדמה

את שורשיה של הדמוקרטיה ההשתתפותית ניתן לאתר עוד בדמוקרטיה האתונאית הישירה, שניהלה מערכת פוליטית על ידי הצבעתם האישית והרציפה של אזרחים על תהליכי חקיקה ומדיניות.^[1] מאז שנות התישעים נעשה מאמץ לעגן את הגישה ההשתתפותית לדמוקרטיה בתאוריות רפובליקניות של השתתפות אזרחית ובתאוריות רדיקלות של יצירת "מרחב ציבורי" ובניית "חברה אזרחית". התפיסה של דמוקרטיה השתתפותית אינה זרה לתפיסה הליברלית שהעמידה את זכויות האדם] במרכז, בתפיסה הרדיקלית ששאפה להבטיח שהדמוקרטיה אכן תהיה שלטון העם, ובתפיסה הסוציאל-דמוקרטית ששאפה לפעול למען הרחבת הדמוקרטיה לתחומי חיים נוספים כגון החברתיים והכלכליים.^[2]

ז'אן-ז'אק רוסו

מצדדי הגישה ההשתתפותית נשענים בעיקר על כתביו של רוסו ועל הבנתו את טבעה של המערכת הפוליטית כפי שמשתקף באמנה החברתית. לשיטתו ההבדלים הקיימים בין הפרטים לא צריכים להוביל לאי שוויון פוליטי. רוסו תפס את האזרחים כעצמאיים אולם בה בעת כתלויים אחד בשני. כלומר, צריכה להיות תלות שווה של כל אזרח בקולקטיב. למשל במהלך כינוסה של אספה פוליטית, אדם אחד לא יוכל לשכנע אחרים להצביע בעד הצעתו אם היא לא משרתת את האחרים באותה רמה שהיא משרתת אותו.^[3] מדיניות שתתקבל תהיה מדיניות שמכווינה לשיתוף מלא בנטל או בהטבות. מכתביו של רוסו עולה שהשתתפות מתייחסת בעיקר לתהליך קבלת ההחלטות. האזרח לומד לקחת במכלול השיקולים גם את האינטרסים הרחבים יותר ולא רק את הצרים האישיים שלו, אם הוא רוצה לזכות בשיתוף פעולה. רוסו מדגיש נוספות את חשיבות ההשתתפות מבחינה חינוכית ותרומתה ליכולותיו של האזרח.^[4] התאוריה של רוסו נתנה בסיס מצוין לתאורטיקנים של הגישה ההשתתפותית אולם רוסו התייחס בעיקר לחברה מצומצמת ולכן הייתה מוגבלת במידה. אחרים כמו ג'ון סטיוארט מילו- G.D.H Cole ניסו להביא את התאוריה של דמוקרטיה השתתפותית למערכת פוליטית מודרנית. ^[5]

ג'ון סטיוארט מיל

מיל תפס מוסדות פוליטיים בראש ובראשונה כבעלי משמעות חינוכית. מיל טען שיש לבחון את איכות הממשלה על ידי בדיקה של עד כמה היא מקדמת את הניהול הטוב של ענייני החברה על ידי אמצעים מוסריים ואינטלקטואלים. את הממשלה הוא תפס כמערכת של ארגונים הפועלת לטובת עסקי הציבור.

מבחינת ההתאמה למדינה המודרנית מיל טוען שאין טעם בהשתתפות בממשלה הלאומית אם הפרט לא התנסה קודם לכן ברמה המקומית. רק ברמה המקומית הוא לומד איך למשול בעצמו. "אקט פוליטי הנעשה על ידי הפרט רק לכמה שנים, כאשר שום דבר בחיי היום יום לא הכין אותו לקראת זה, מותיר את היכולת האינטלקטואלית שלו ועמדותיו הערכיות כמו בראשית דרכו. ברמה המקומית לא רק שיש השפעה על אורח חייך באופן ממשי אלא גם יש לך סיכוי גדול יותר להיבחר". מיל טוען כי דרך דיון פוליטי הפרט הופך להיות חלק מקהילה טובה יותר, ולא רק שכאשר יש לו מה לעשות עבור הציבור הוא אמור להרגיש שהרצון הכללי הוא רצונו האישי, אלא שזה אף תלוי במאמץ שלו. מיל ראה גם חשיבות גדולה בתהליכים השתתפותיים במקום העבודה, שבו מבלה הפרט זמן רב במהלך חייו.^[6]

ג'ורג קול

כמו רוסו, גם קול טוען שרצון, ולא כוח, הוא הבסיס לארגון חברתי או פוליטי. הוא גורס שעל כל פרט בכל התאגדות מוטלת החובה להשתתף בארגון וברגולציה של אותה התאגדות. לשיטתו זה לא רק עניין של יעילות אלא עניין מהותי של יכולת הבעה עצמית ברמה גבוהה של כל משתתף ומשתתף. חברה להגדרתו היא צבר של התאגדויות המוחזקים יחדיו על ידי הרצונות של חברי ההתאגדות. קול תפס את הדמוקרטיה הייצוגית כבלתי מייצגת לחלוטין, הן מכוון שאין לנציגים יכולת לייצג את הפרט כמכלול שלם על כל מטרותיו, והן מכוון שלבוחר אין שום שליטה באמת על הנציג, והמערכת הפוליטית מותירה את כל הכוח בידי הנציג שנבחר.^[7]

התפתחות מודרנית

הדמוקרטיה ההשתתפותית החלה לפרוח בשנות ה-60 של המאה ה-20. תאורטיקנים ואנשי ציבור החלו לחשוב ששיתוף של אזרחים בקבלת החלטות קולקטיבית בנושאים המשפיעים על חייהם צריך להיות ערך מוסרי בלתי נפרד מתאוריה דמוקרטית. לשיטתם, מכוון שכל קשר חברתי הוא פוליטי במובן שהוא סובב סביב מבנה של סמכות, הארכה של טווח ההשתתפות מוביל לידי דמוקרטיזציה בחברה. הם הסבירו שניתן להסתכל על החברה כמורכבת ממערכות פוליטיות שונות, כאשר למבנה הסמכות ישנו השפעה חשובה על תכונות פסיכולוגיות של הפרט שיוצר אינטראקציה איתם. לטובת יישום מדיניות דמוקרטית ברמה הלאומית, התכונות ההכרחיות לפיתוח של הפרט יכולות להתפתח רק על ידי דמוקרטיזציה של מבני הסמכות בכל המערכות הפוליטיות, ולכן זה חשוב שכל הפרטים יאמצו את כל ההזדמנויות על מנת להשתתף פוליטית.^[8]

רבים מייחסים את פריצתה לתודעה הציבורית של הגישה ההשתתפותית לאירועים שהתרחשו בארצות הברית באותה תקופה. – SDS Students for Democratic Society- תנועת סטודנטים ממישיגן שפעלה למען חברה דמוקרטית ויצאה בקריאה לשינוי הדמוקרטיה בארצות הברית. חברי התנועה גרסו שארצות הברית איננה מתפקדת עוד כדמוקרטיה לאור המערכת הפוליטית הייצוגית וכי יש להגביר את השתתפות האזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות של החברה. אחת מן ההצהרות שלימים הפכה להצהרה מכוננת עבור מצדדי הגישה ההשתתפותית היא הצהרת Port Huron שנכתבה בכינוס שערכה התנועה, ובה הודגשה בין היתר הביקורת הרבה כלפי החברה האמריקנית. ההצהרה נתנה משקל כבד למרחק הקיים בין האזרח לבין השלטון:

"הבידוד הרב של הפרט ממוקדי הכוח, מהקהילה ומהיכולת לשאוף, משמעותה עליית הדמוקרטיה ללא הציבור. הציבור הרחב מורחק באופן מבני, והססן מבחינה פסיכולוגית מרוב כבוד למוסדות הדמוקרטיים"

.^[9] תהליך גיבוש ואופי ההצהרה היוו בעצמם סממנים לתהליך השתתפותי כאשר עיקרו לא היה קבלת החלטות אלא רק המלצות לשינויי מדיניות שיהיו פתוחות למשא ומתן עתידי ולשינויים בעקבות דיונים משותפים. בנוסף נטען בהצהרה שכולם יכולים להביע את דעתם על הנושא ודעותיהם ישקלו באופן שווה.

במשך השנים השתמשה התנועה, ותנועות אחרות שנוצרו בעקבותיה, בעיקר בטכנולוגיית המחשבים והרשתות שאפשרו להגיע ליותר אזרחים אקטיביסטים ששאפו לשנות את הדמוקרטיה בארצות הברית.

בעשורים הבאים ניתן להבחין במדינות רבות ושונות, אף מבחינת אופיין הדמוקרטי, שאמצו אלמנטים ופעילויות של דמוקרטיה השתתפותית. פעילויות אלו קודמו בעיקר על ידי חברה אזרחית וארגונים חוץ ממשלתיים, כאשר ניתן להצביע על הבולטות שביניהם כגון: תקציב משתף (Participatory budget) בעיר פורטו אלגרה שבברזיל, מנהליים קהילתיים בישראל, ועידות אזרחים בדנמרק, קהילת שלום בקולומביה ומדינות רבות נוספות כגון מוזמביק, הודו, איטליה ואחרות המאמצות פעילויות דומות בימינו אנו. ^[10]

קרול פייטמן (Carole Pateman), מתומכות הגישה ההשתתפותית, סוקרת בספרה משנות ה-70 "Participation and democratic theory" תאוריות דמוקרטיות מודרניות ומסבירה את הסיבות לדחיקתה לשוליים של תאוריה דמוקרטית השתתפותית במחצית הראשונה של המאה ה-20. לשיטתה, בתחילת המאה ה-20 המורכבות של חברות תעשייתיות וההתהוות של ביורוקרטיה ארגונית גרמה לרבים לחשוב שלא ניתן לקיים דמוקרטיה בעלת מאפיינים השתתפותיים. התפיסה השלטת הייתה שבכל חברה חייבת לשלוט אליטה, כאשר האחרונה תפעל דרך ממשל של נציגים. כמו כן, התמוטטותה של רפובליקת ויימאר, חוסר יציבות של מדינות רבות לאחר מלחמות העולם, ונטישת משטרים קולוניאליים, הביאו בין היתר לידי עידוד תפיסות הרואות כערך עליון את השמירה על היציבות הדמוקרטית.

^[11] ממחקרים אמפיריים רחבים שנעשו החל משנות ה-50 ועד שנות ה-70 במרבית המדינות המערביות בתחום ההתנהגות הפוליטית, הגיעו רבים לידי מסקנה שקיים חוסר עניין בפוליטיקה ובפעילות פוליטית מצד האזרחים, ובעיקר אלו השייכים למעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. כמו כן לשיטת אותם חוקרים מעמד זה התאפיין בגישות טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות.

המסקנות שהצטיירו מן הממצאים היו שתפיסות קלאסיות של האדם הדמוקרטי המשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים אינן מציאותיות, וניסיון לעודד אותן עלול להוביל לאי יציבות של המערכת הדמוקרטית. טיעון נוסף שהקשה על תפיסות דמוקרטיות השתתפותיות היה שהגישה נשענת על טיעונים נורמטיביים, להבדיל מהתפיסה המודרנית אשר שואפת להתבסס על טיעונים אמפיריים מדעיים.

קרול פייטמן, שמציגה בתחילת ספרה את תפיסתם הדמוקרטית של יוזף שומפטר, רוברט א. דאהל Bernard Berelson, Giovanni Sartori and Harry Eckstein, טוענת כי תאורטיקנים אלו יצאו נגד אלמנטים של השתתפות המוני אזרחים בתהליך הפוליטי. למשל, לשיטתו של שומפטר הדמוקרטיה היא שיטה פוליטית - סוג מסוים של הסדר מוסדי על מנת שיהיה ניתן להגיע להחלטות פוליטיות חקיקתיות ומנהליות. פייטמן גרסה כי שומפטר תפס את השתתפות האזרחים בחיים הפוליטיים אך ורק בתהליך ההצבעה למנהיגים ובמהלך דיונים, אולם לא נתן לה תפקיד מרכזי. לשיטתה, שומפטר שם את הדגש על הנהגה אליטרית כאשר ההמון חסר יכולת לפעול ולהניע פעילות פוליטית. התאורטיקנים האחרים שיצאה פייטמן נגד דעותיהם טענו כי ההמון לא צריך להיות שותף יתר על המידה בתהליך הפוליטי, על אחת כמה וכמה שההמון מצדד בגישות טוטליטריות, איננו בקיא ואיננו מביע עניין בתהליכים הפוליטיים.^[12]

עקרונות הדמוקרטיה ההשתתפותית

דמוקרטיה מוגדרת כשלטון עצמי שמשמעותו השתתפות המוני אזרחים בשלטון.
התפיסה דורשת שוויונית רבה במישור הפוליטי: בעצמה, בהשפעה ובגישה למוקדי ההכרעות. דמוקרטיה לשיטת המצדדים היא פעילות מתמדת ולא פעילות המתרחשת לסירוגין.
הפרטים ומוסדות המדינה לא יכולים להיות נפרדים אחד מן השני.
קידום השתתפות מקסימלית של כלל האזרחים חייב לכלול תהליכים חברתיים שיעודדו דמוקרטיזציה במרחבים ציבוריים רבים אשר יביאו לידי פיתוחו של האזרח הפשוט.
טיפוח הפרט הוא מטרה נעלה. השתתפות במסגרות שלטוניות ובקבלת החלטות מעצבת אדם בוגר, מנוסה, עצמאי, גאה, סובלני ורחב אופקים.
המערכת הפוליטית ההשתתפותית משמרת את עצמה עקב התהליך החינוכי. ההתנסות דמוקרטית תורמת לגיבוש עמדות דמוקרטיות וחיזוקן.
התפיסה מדגישה את האמון באזרחים, בתבונתם ובשיקול דעתם.
דמוקרטיה אינה הסדר נוח של בעיות שלטון וירושת שלטון, אלא היא דרך חיים ומטרה ערכית.
מכוון שמרבית האנשים מבלים את רוב זמנם בעבודה, רצוי לקדם את תחום ההשתתפות גם במרחבים אלו. כדי להגיע למצב בו לפרט יש עצמאות וביטחון לטובת שוויון השתתפותי יש צורך לתת דגש לאלמנטים הכלכליים.^[13]
אין כל מניעה שתאוריה דמוקרטית תהיה נורמטיבית ולא תיאורית.^[14]

דוגמאות לדמוקרטיה השתתפותית

שינויים בתפיסות הפוליטיות של אזרחים ברחבי העולם בעשורים האחרונים הביאו בין היתר לידי ניסיונות רבים, הן מצד פעילות של חברה אזרחית והן מצדם של מוסדות המדינה, לשתף אזרחים בתהליכים פוליטיים. מקומות שונים בעולם החלו לאמץ שיטות של שיתוף אזרחים, כאשר בכל מקום אנו מזהים סוג שונה של שיתוף ציבור, מאפיינים שונים של תהליכי השיתוף ומטרות שונות לכל שיתוף. ^[15]

דנמרק-ועידות אזרחים

דנמרק הייתה מדינה חלוצה בסוג זה של שיתוף ציבור ואף ייצאה מודל של ועידת אזרחים למדינות רבות אחרות. ועידה זו היא מרחב בו מועלות סוגיות ציבוריות שונות לדיון, כאשר מטרותיה העיקריות הן לסייע לקובעי מדיניות ולטפח את הידע והמעורבות של האזרח בתהליכים פוליטיים.

ועידת אזרחים יכולה להיות תוצר רצוני של גוף ממשלתי, אקדמי או וולונטרי. בדנמרק, הגוף שאחראי על הועידה בוחר מבין מגישי המועמדות בין עשרה לשישה עשר איש. לפני תחילת הדיונים עוברים האזרחים תהליך לימודי מקיף של הסוגיה שעל סדר היום. לאחר דיוני הועידה מגובש מסמך המלצות המוצג לגופים הרלוונטיים ולקובעי המדיניות.^[16]

ישראל- ועידות אזרחים ומנהלים קהילתיים

בשנת 2000 התקיים בישראל פרויקט ועידת אזרחים במרכז צפורי. מבין 400 פונים נבחרו 10 משתתפים אשר עברו תהליך למידה מקיף על תחום התחבורה במדינת ישראל ובסופו נדרשו לכתוב מסמך המלצות לקובעי מדיניות. הועידה נתנה במה לאזרחים מן השורה לחוות את דעתם בנושא, ואף להמליץ על סוגי מדיניות שיש לנקוט בהם. אחד הקשיים שעלו ממסקנות הועידה היה הקושי לאתר פתרונות ישימים. כלומר, פרט לעובדה שהפתרונות צריכים להיות טובים ולטפל בסוגיה מסוימת, עליהם לעמוד במבחן העלויות והיתכנות. שיקולי מדיניות נשענים בין היתר על משאבים ולכן קיים צורך לבחון פתרונות שהם בהכרח ישימים.^[17]

פרט לכך בישראל ניתן למצוא סוג נוסף של דמוקרטיה השתתפותית בדמות מנהלים קהילתיים. מנהל קהילתי הוא תוצר של תהליך דו סטרי המתאפיין לרוב הן בדרישה מצד האזרחים להתקרב לקובעי המדיניות והן מצד הרשויות להתקרב לאזרחים. המנהל הקהילתי מתווך בין הרשויות לבין התושבים ומשמש עבור האחרונים אמצעי להבעת רצונותיהם ודרישותיהם כלפי הרשויות. החל משנות השמונים פועלים בישראל מנהלים קהילתיים אשר נוצרו בעיקר לאור רצונו של השלטון לשתף את האזרחים בתהליכים הפוליטיים ברמה העירונית. את המנהלים הקהילתיים בישראל מנהלים הן אנשים מצד העיריות והן מצד התושבים, אשר האחרונים נבחרים בבחירות דמוקרטיות הנערכות בשכונות המנהל. המנהלים מאפשרים לאנשי השכונה להיות מעורבים, להציע הצעות לשיפור ולייעול, ולהנגיש עצמם אל הרשויות המקומיות.^[18]

ברזיל-תקציב משתף

תקציב משתף היא שיטה המאפשרת לאזרחים מן השורה לדון ולהחליט בענייני תעדוף ההוצאות של התקציב העירוני או הציבורי. את השיטה יזמה מפלגת הפועלים בפורטו אלגרה שבברזיל.

מאז שנת 1989 מתקיים בברזיל סוג של דמוקרטיה השתתפותית בדמות תקציב משתף, (participatory budgeting). החוקה שנחקקה בשנת 1988 אפשרה לכוחות פוליטיים לבצע ניסיונות חדשים בהשתתפות אזרחים בתהליכי קבלת החלטות ברשויות מקומיות. תקציב משתף הוא תהליך מתמשך שאורך מספר רב של חודשים, ובו נוטלים חלק פעיל תושבי האזור, מעצבים מדיניות וקובעים סדרי עדיפויות בנושאי הקצאת משאבים עירוניים.^[19]

בשנת 1989 כניסוי לסגנון שלטון דמוקרטי על העירייה. פורטו אלגרה אורגנה מחדש כדי להתאים לעצמה 16 מועצות מקומיות, כאשר המשתתפים בהם נפגשו על בסיס שבועי או דו-חודשי על-מנת לבחון ולדון בצורכי האזרחים המקומיים, כאשר בסופו של דבר יבחרו סדרי העדיפויות התקציביים. בשנים האחרונות שיטת ה-PB התפשטה למעל 1,000 ערים ברחבי העולם. התקציב המשתף בפורטו אלגרה מבוסס על מערכת מוסדות שמפעילה את התהליך הפרוצדורלי ברמה המוניציפלית ונשען על שלושה עקרונות מרכזיים: 1. לכל האזרחים יש אפשרות להשתתף, לארגונים קהילתיים אין שום סטטוס מיוחד על פני אחרים. 2. תהליך זה מתנהל ברמות ובשלבים שונים, כאשר בכל שלב ישנם סוגי נציגים שונים וההחלטות מתקבלות על פי כללים שנקבעו מראש. המוסדות שאחראיים על ניהול תהליך התקציב המשתף הם מוסדות אשר תשתיתם החוקית נקבעה על ידי המשתתפים. 3. משאבים ותרומות נאספים באופן אובייקטיבי על ידי כללים והנחיות סדורות.^[20]

המטרה העיקרית של התקציב המשתף היא לעודד את הדינמיקה בין האזרחים לרשויות ולהקים מכניזם בר קיימא לניהול משותף של המשאבים הציבוריים, באמצעות קבלת החלטות משותפת.

פעילות זאת של תקציב משתף בברזיל פועלת כבר למעלה מ-20 שנה כאשר אחת הערים המובילות של התחום היא פורטו אלגרה. האומות המאוחדות אף הכתירו פעילות זו של העיר פורטו אלגרה כאחת מ-40 הפרקטיקות של ניהול עירוני הטובות ביותר בעולם.^[21]

קולומביה-קהילת שלום

בכפר קטן בקולומביה ששמו San José de Apartadó massacre נערך ניסוי של דמוקרטיה השתתפותית כמענה של התושבים לעימות מזוין שהתרחש באזורם. הכפר הכריז על עצמו כקהילת שלום- community of peace - וניצל את האוטונומיה על מנת לקבל החלטות בעצמו. התושבים אימצו תפיסה של התנגדות אזרחית לא אלימה על מנת להגן על זכותם להישאר בשטח. הם חתמו על הסכם ציבורי שבו התחייבו לא לשתף פעולה עם אף אחד מן הצדדים החמושים כולל עם גורמי המדינה הרשמיים של קולומביה. הכפר התארגן בצורה עצמאית, יצר קשר עם גורמים בינלאומיים שהיו מוכנים לסייע ולהגן על ציבורים שנמצאים בסכנה.^[22]

קהילת השלום הייתה מבוססת על היסודות הפוליטיים והמוסריים הבאים: 1. השתתפות חברתית: כולם לוקחים חלק ולכולם יש זכות לקבל החלטות. כלומר, כל חבר בגוף הפוליטי נהנה מזכות שווה להוביל תהליכים. ליחיד ישנה השפעה מהותית על הכלל ולכן ערכי הזדהות ואחריות משמעותיים עבור הקהילה. 2. הכלל השני הוא חופש: הקהילה הגדירה חופש כיכולת שיש בידי הפרטים והקהילה לקבל החלטות אוטונומיות, ללא כל הרגשת לחץ או נידוי אם לא חושבים כמו דעת הרוב. 3. שקיפות: משמעות גדולה ניתנת למידת הכנות ויושר הלב ששוררים בין חברי הקהילה. סוג השתתפות זה של אזרחים בקולומביה נבע בראש ובראשונה מרצונם ופעילותם המשמעותית של האזרחים להיות שותפים בקביעת גורלם.^[23]

הבדלים בין דמוקרטיה השתתפותית לדמוקרטיה דיונית

מרבית התאורטיקנים מוצאים אלמנטים משותפים בין הדמוקרטיה הדיונית (Deliberative democracy) לבין ההשתתפותית. אולם ישנם גם מספר הבדלים: בראשונה, הגישה ההשתתפותית שמה דגש נרחב יותר על המימד הכמותי של הדמוקרטיה, כלומר, כמה שיותר אנשים שישתתפו בתהליכי קבלת ההחלטות כך ייטב. להבדיל, הגישה הדיונית שמה את עיקר דגש על המימד האיכותי, כלומר, שיתוף אזרחים ויצירת דיון מצומצם, איכותי ורציונלי. הגישה מעניקה חשיבות יותר לאיכות הדיון מאשר לכמות המשתתפים. יש הטוענים כי הגדלת כמות המשתתפים מפחיתה מאיכות הדיון. בשנייה, כאשר ישנו רצון לקדם מדיניות בתחום מסוים, מצדדי הגישה הדיונית, להבדיל מההשתתפותית, יטענו שיש צורך לאגד ציבור אשר מומחה ויודע דבר בהכרח בתחום הנידון. מספר האנשים שלרוב מבין בצורה טובה בתחום מסוים אינו גדול. בשלישית, ניתן להבחין בשוני נוסף על ידי משאלי עם, שמאפיינים דמוקרטיה השתתפותית אך לרוב לא מייצרים שום דיון רציונלי ואיכותי של האזרחים סביב הסוגיה, אלא רק הצבעה של כן או לא סביב שאלה שהוגדרה על ידי השלטון.^[24]

ביקורת

דמוקרטיה ייצוגית

Benjamin R. Barber, ממצדדי הגישה ההשתתפותית, טען כי תפקידה הבלעדי של דמוקרטיה ליברלית ייצוגית הוא לבצע בדיקה ורגולציה של כוח פוליטי, אשר לשיטתו מחד מגן על החירות ומאידך הורס אותה. כמו כן יצא נגד הנחות על טבע האדם של הליברליזם, שלפיו מציגים את האנשים בחברה כהדוניסטים, אגרסיביים ורכושניים. רעיונות אלו לטענתו מגבילים את אפשרויות הדמוקרטיה לשת"פ בין האזרחים לשלטון. עוד מוסיף כי ממשלה ייצוגית מצמצמת אלמנטים של השתתפות ואזרחות, אשר לבסוף גוזלות את מקורות האנרגיה והלגיטימציה הנצרכות לממשל יעיל. ברבר מכנה את הדמוקרטיה הייצוגית כדמוקרטיה רזה (thin democracy), אשר בין היתר מרחיקה את בני האדם אחד מן השני. ^[25]

טענות נוספות הועלו על ידי לייבלי ו-Carole Pateman, מנושאי המסר ההשתתפותי, אשר גרסו שהדמוקרטיה המערבית לגווניה אינה דמוקרטית דיו וכי ההגדרה שניתנת לדמוקרטיה צרה מדי. השיטה הייצוגית והבחירות החופשיות אינן מבטיחות לאזרח השפעה כלשהי על עיצוב המדיניות. בנוסף, טוענים מצדדי הגישה ההשתתפותית שאין זה מספיק ליצור סדר, יציבות ויעילות כפי שמתיימרת לעשות הגישה הייצוגית, אלא יש לדאוג לשוויון, צדק חברתי חירות אמיתית. העם איננו יכול ליזום תהליכים היוצאים מלמטה למעלה מכוון שהכוח מרוכז בידי קבוצה אחת השואפת לשמר את הסטטוס קוו.^[26]

דמוקרטיה פלורליסטית

מצדדי הגישה ההשתתפותית טוענים שדמוקרטיה פלורליסטית היא גישה של מסווה לשלטון של קבוצות לחץ. דמוקרטיה המתבססת על קבוצות היא הדמוקרטיה הרצויה, באידיאל של שיווי משקל קבוצתי ובטענה שתחרות ומאבק בין קבוצות סופם להועיל לכלל. אולם הגישה הפלורליסטית גורמת להזנחת הפרט ולעיוות טובת הכלל. לשיטת מצדדי הגישה ההשתתפותית תחרות ומאבק עשויים להוביל למדיניות שלא רצויה לאיש. ביקורת נוספת שהועלתה על ידי אחדים מתומכי הגישה, כי למרות קבלתם את עקרון ריבוי הקבוצות והתחרות, הפלורליזם כיום הוא פלורליזם של מונופולים. לשיטתם אין דמוקרטיה בתוך הקבוצות, ורוב האוכלוסייה לא משתתפת בתהליך הפוליטי. המונופולים קשורים ביד אחת לשלטון.^[27]