רבי יהודה חיוג'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודה חיוג'
לידה 945
פטירה 1000 (בגיל 55 בערך)
ענף מדעי בלשנות
מקום מגורים ספרד
הערות היה גם רב
תרומות עיקריות
תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים

רבי יהודה חיוג' (9451012 לערך) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא בספרד המוסלמית. תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים, כלומר בני שלושה יסודות, הביאה לקפיצת דרך משמעותית, הן בחקר השפה העברית והן בפרשנות המקרא.

רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתהלים (פרק קב פסוק כז) מביא מדברי רבי יהודה ומכתיר אותו בתואר: "המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב".

חייו

יהודה אבו זכריא יחיא אבן דאוד, המכונה חיוג', נולד בעיר פאס במרוקו בסביבות שנת 945. ב-960 נסע לקורדובה, בעת שהיה הוויכוח בן דונש בן לברט לבין מנחם בן סרוק בעיצומו. יש מחלוקת בין החוקרים האם חיוג' הוא יהודה בן דוד, שהיה אחד מתלמידי מנחם, ושהגן על מנחם נגד דונש. ככל הנראה מדובר באותו אדם.

חיי רבי יהודה חיוג' אינם ידועים, כך לא ידוע מי היו רבותיו ולא ידוע מי היו תלמידיו. סביר להניח שהוא לא התבלט בימי חייו ועבודותיו התגלו כיצירות משמעותיות רק לאחר מותו. נפטר בשנת 1012 בערך.

שיטתו

שלשיות השורש

המדקדקים שקדמו לחיוג' סברו שהשורש מוגדר לפי אותן האותיות המתקיימות בכל ההטיות שלו. תוצאה של הגדרה זו היא שאין מספר קבוע של רדיקאלים בשורש, והוא יכול לנוע החל מאחד ועד שבעה רדיקאלים. לדוגמה: המילים הלכתי, אלך - מקורן מהשורש 'לך'. המלים מטה, נטיתי, אטה - השורש הוא בן אות אחת בלבד, 'ט'. מכה, הכיתי, אכה - השורש 'כ'. מדקדקי הערבית גילו כבר במאה השמינית את שלשיותם של השורשים, אך כיוון שחכמי היהודים נמנעו מלימוד משווה של שתי השפות, הגילוי התעכב. חיוג', שהיה מצוי מאד בערבית וגדל בפאס ובקורדובה שהיו מרכזים ערביים חשובים, דילג על המעצור התרבותי וגילה את התופעה הזו גם בעברית.

חיוג' גילה את העובדה שגם בעברית כל השורשים בנויים משלושה יסודות, בין אם הם עיצורים או תחליפיהם (בגזרות). לפי תגלית זו קיימת חוקיות מרבית בתורת הלשון העברית ולכן משמעות השורשים הפכה מדויקת יותר מזו שבשיטה הרב-גונית, שנהגה עד ימיו. ידיעת השורש המדויק מאפשרת גם דיוק רב יותר במשמעות, ולכן תורמת לפרשנות מדויקת יותר של המקרא.

חיוג' בדק בחריצות את השורשים העבריים והגיע למסקנה שרוב השורשים הם תלת עיצוריים, ובאלה שאינם תלת עיצוריים בא במקום אחד העיצורים יסוד אחר, כגון תנועה ארוכה או דגש חזק. שורשים יוצאי דופן אלו מכונים החסרים, הנחים, המורכבים והכפולים ועוד, אלו הנקראים היום – גזרות.

את ניצני התגלית ניתן לראות כבר אצל דונש, שלא חיבר ספרים מיוחדים לדקדוק, אך בתשובותיו נגד רס"ג ומנחם, דרכו הדקדוקית מראה שהוא כבר החל להבחין בכך שהשורש העברי מכיל שלוש אותיות. ואולם הדברים לא נעשו בשיטתיות ובירידה לעומק. דונש מכיר עדיין בשורשים של שתי אותיות, ואפילו של אות אחת. הוא הכיר למשל בקיומו של השורש יג"ע, גם כשבצורה הופיעה ו"ו במקום יו"ד (למשל הוֹגִיעַ), וגם כש-פ' הפועל (כשפה"פ) יו"ד לא באה לידי ביטוי כלל בצורה. כך גם בשורש יב"ש, שגם בו היו"ד נעלמת לפעמים. הוא הדין עם חסרי פ"נ – גם כשהנו"ן לא מופיעה הוא הכיר בנו"ן הנמצאת בשורש (נבלעת). לפי הגורסים שחיוג' הוא מתלמידי מנחם וממגיניו, הרי מצאנו שהוא הולך בעניין זה דווקא אחר דונש.

הפרשנים הפילולוגיים והבלשנים שקמו אחר חיוג' השתמשו בתגלית זו. כך רבי יונה אבן ג'נאח, רבי משה אבן ג'יקטילה, רבי יהודה אבן בלעם, רבי אברהם אבן עזרא ורד"ק. למרות זאת היו פרשנים רבניים וקראים, שלא סרו מן הדרך הרב-גונית (בה יכול להיות למילה שורש בן אות אחת או שתיים או שלוש ועוד), ולא קיבלו את השיטה התלת עיצורית.

רשב"ם נקט בשיטה החד-גונית שגילה חיוג', בניגוד לסבו רש"י, אף על פי שלא קרא ערבית ולא עסק בלשון כמקצוע. נראה שרשב"ם שמע את הדברים מנוצרים אתם היה במגע, אלו שמרו על קשרים עם אנשי הכנסייה הנוצרית בספרד, שלמדו את הדברים מן היהודים עצמם. רשב"ם לא מתבטא במונחים של חיוג', וייתכן ששינה את המושגים כדי להתאימם למקומו.

חילוף ושיכול אותיות[1][2]

אצל הפרשנים הפילולוגיים הייתה נהוגה הגישה של החלפת אותיות בין שורשים או שיכול אותיות השורש כדי להצביע על זהות בין שורשים שונים. ראב"ע מביא בספרו "ספר צחות" (עא,א) דעה, לפיה המילה "קִפּוֹז" (יש' לד,טו) היא כמו קִפוד. כך לגבי המילים "רעואל" - "דעואל". בין הבלשנים בתקופה הנדונה היה נהוג להחליף בין האותיות ש-ס (שתם-סתם), כ-ג, ה-ח, ל-נ (לטושה-נטושה), ע-ח (ערבה-חרבה), א-ע (אל-על), ו-ב (ועוזו-בעוזו), ב-פ (שובך-שופך), ז-ס-צ.

ככלל, היו מספר שיטות בחילופים:

  1. מנחם בן סרוק ויהודה חיוג' החליפו רק אותיות אהו"י וראו באותיות ס-שׂ הגה אחד.
  2. רס"ג, רבי יהודה אבן קוריש ודונש בן לברט הוסיפו עליהם גם חילוף הגאים בעלי קרבה פונטית.
  3. יונה אבן ג'נאח ויהודה אבן בלעם הוסיפו על כולם גם חילוף באותיות בעלות קרבה גרפית ואפילו חילוף הנובע מהקלה על ההגייה.
  4. ראב"ע הוסיף על החילופים של מנחם וחיוג' את חילופי אותיות מ-נ כחילוף פונטי ואת חילוף אותיות ה-ת כחילוף גרפי, רק כשהן משמשות כאותיות משרתות.

כאמור, חיוג' מחליף בשורשים רק אותיות אהו"י, ונדיר שהוא מחליף בין סמ"ך לשי"ן שמאלית. הוא לא נקט בחילוף אותיות והשתדל להימנע מכך. בכך הוא דומה למנחם, ואולי זה מחזק את ההשערה שחיוג' היה מתלמידיו.

באשר לשיכול אותיות, ראב"ע מביא בשם דונש שפירש את הפועל "ויחרגו" (תה' יח,מו) כמו "ויחגרו"; את המילה "נגרזתי" (תה' לא,כג) פירשו "נרגזתי"; "תמחץ" (תה' סח,כד) כמו "חמוץ" (בשם אבן בלעם). אבן ג'נאח הקדיש כחצי פרק מתוך "ספר הרקמה" לתופעה זו. רס"ג ורבי יהודה אבן קוריש השתמשו בשיכול אותיות כאשר היה צורך פרשני לפי ההקשר. מנחם המעיט ככל האפשר משיכול אותיות.

חיוג' שלל את שיכול האותיות בגזרת השלמים, רק בפעלים העלולים השתמש חיוג' בשיכול וגם אז עשה זאת בזהירות ותוך כדי הסבר כי מדובר בשני שורשים בעלי אותה משמעות. נדיר שיחליף שורש מגזרת פ"י עם שורש מגזרת ע"ו, כמו יש"ב עם שו"ב, וכן ל"ה עם ע"ו רדה עם רוד. בתהלים לה,א: "רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי", חיוג' מעדיף לומר שאלו שני שורשים שונים, ולא משוכלים. כך במילה "יקום", הוא רואה את היו"ד כנוספת, ולא כשורשית, כדי לא להיזקק לשיכול אותיות. הוא מחזק בכך את התזה שלו – שבכל שורש יש שלושה יסודות. מטרתו הייתה למנוע הבנה שגויה (לשיטתו) כי קיימים שורשים בני שני יסודות בלבד. אם נראה חילוף שורשים רבים, נטען שהשורש הוא דו-מקומי, כפי השיטה הרב-גונית, ומכך ביקש להימנע.

ספריו

חיוג' חיבר לפחות ארבעה ספרים: כתאב אַלְתַנְקִיט, כתאב אלאפעאל דַ'וַאת חֻרוּף אַלְלִין, כתאב אלאפעאל דַ'וַאת אַלְמִתְ'לַיִן, כתאב אַלְנֻתַף.

  1. "כתאב אַלְתַנְקִיט" = "ספר הניקוד": ספר זה עוסק בענייני ניקוד, בעיקר בניקוד שמות עצם. לעיתים הוא מדבר גם על ענייני דקדוק ומסורה. הספר נכתב בשפה הערבית ותורגם לעברית על ידי ראב"ע. נוט (Nutt) הוציא את הספר בתרגום לאנגלית; דוקעס הוציא מהדורה מדעית של תרגום ראב"ע ב-1884.
  2. "כתאב אלאפעאל דַ'וַאת חֻרוּף אַלְלִין" = "ספר אותיות הנוח והמשך" (=אותיות אהו"י): לספר זה נכתבה הקדמה חשובה על ידי חיוג', על הפעלים שאחת מאותיותיהן היא אהו"י. הספר מטפל בגזרות הנחים: פ"א, פ"י, ע"ו, ע"י, ל"ה, אך איננו מביא את גזרת ל"א. בספר זה חיוג' לוקח שורש בעל אות אהו"י ומטפל בצורות של אותו שורש, ובעיקר צורות של הפועל, על-פי הבניינים השונים (14 בניינים) ועל-פי ציטטות מן התנ"ך. הוא מוסיף חלוקה גם לפי המשמעויות של אותו שורש, מבלי לציין את המשמעויות: "במשמעות אחת מופיעות הצורות האלה, ובמשמעות שנייה מופיעות הצורות האלה", כשעל הקורא לחשוף את המשמעות. הוא מסייע בניתוח הצורה, ונותן לקורא התחלה טובה להבנת המשמעות של השורש. המקור הערבי יצא לאור במהדורה מדעית על ידי מוריס יסטרוב בשנת 1897. הספר תורגם על ידי שני חכמים שהיו אנשי לשון – הראשון היה משה אבן ג'יקטילה שהוסיף גם הערות ולעיתים הוא חולק על דעתו של חיוג'; תרגום זה יצא לאור על ידי נוט (Nutt). תרגום נוסף נעשה על ידי ראב"ע, ויצא לאור על ידי דוקעס.
  3. "כתאב אלאפעאל דַ'וַאת אַלְמִתְ'לַיִן" – "ספר פועלי הכפל": הספר עוסק בגזרת הכפולים. המבנה זהה למבנה שצוין לגבי הספר הקודם. גם ספר זה תורגם על ידי משה אבן ג'יקטילה וראב"ע. לספרים אלו יש חשיבות גם כספרי דקדוק וגם כמילונים, ולכן הם מסייעים מאד למי שעוסק בפרשנות. ספר זה עוסק רבות בחלוקת התנועות.
  4. "כתאב אַלְנֻתַף" – "ספר הליקוטים (או המריטות)": חיוג' התכוון לומר שבכל פעם יתייחס לבעיות שונות, ולא לפי סדר שיטתי של התנ"ך, הוא ימרוט פה ושם נוצות, אך לא יהיה פרשן מלווה. ראב"ע בספרו 'ספר מאזניים' מזכירו בשם "ספר הרקחה". טעותו של ראב"ע נבעה מקריאה מוטעית של המילה נֻתַף שהוא קרא נַתְף, שהיא המילה בה משתמש רב סעדיה גאון לתרגם "קרחה". המעתיקים שיבשו את השם לרקחה (במשמעות בושם). ספר זה שונה מכל הספרים האחרים, כיוון שהוא חיבור כמעט פרשני, אף שתוכנו מתרכז בענייני לשון. הספר מורכב משמונה חלקים, וכל אחד מן החלקים מתייחס לספר מקראי אחר: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר. אך לא הכול שרד, ולמעשה נשאר רק המיעוט. מן הספר יצא בשנת 1916, על ידי פאול קוקובצוב שהיה פרופסור במוסקבה, שהשתמש בכתב היד מספריית לנינגראד. הוא מצא שם שרידים לרוב הספרים הנ"ל. הספר שהוציא נקרא "מקורות חדשים", המקור הערבי עם תרגום לרוסית. בשנת תש"ל הוציא נחמיה אלוני לאור את ספרו של קוקובצוב ללא התרגום הרוסי ועם תוספת קטנה אותה הוא גילה, מתוך הספרים יהושע ושופטים: "מספרי הבלשנות העברית בימי הביניים" (הוצאת מקור). בשנת תשל"ט, פרופ' שרגא אברמסון פרסם בכתב העת "לשוננו" (מב), קטעים רבים מתוך ספרו של חיוג', שנמצאו מצוטטים על ידי פרשן בשם יצחק בן שמואל אַלְכַנְזִי, בפירושו לשמואל. במשך הזמן כלל אברמסון פרסום זה בתוך ספרו "מפי בעלי לשונות" (תשמ"ח). פרופ' אילן אלדר מצא קטע מספרו של חיוג' לתרי עשר, והוציאו לאור כמאמר ב"לשוננו" (מג). בתשס"ב יצא הספר של נאסר בסֵל, שלקח את כל התגליות הקודמות, והוציא מהדורה מדעית עם תרגום לעברית, אם כי מהדורה זו אינה חפה משגיאות.

מהדורות מדעיות לספריו

  • כִּתַאבּ אַלנֻּתַף: פירושו הדקדוקי של ר' יהודה חיוג' לספרי נביאים בעיבוד עלי בן סלימן מבוא ותרגום: אהרן ממן ואפרים בן-פורת, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, 2012.
  • שלושת חיבורי הדקדוק של ר' יהודה חיוג' : במקורם הערבי ובתרגומם לעברית חדשה, מבוא ותרגום: עלי ותד ודניאל סיון, באר שבע : הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, תשע"ב (2011).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מערבי פרץ, "שיכול אותיות" בפרשנותו של ר' אברהם אבן עזרא, ספר שבטיאל, מחקרים בלשון העברית ובמסורת העדות., עמותת "אפיקים והאגודה לטיפוח חברה ותרבות, תשנ"ג, עמ' 169-182
  2. ^ מערבי פרץ, "חילוף אותיות" בפרשנותו של ר' אברהם אבן עזרא., עיוני מקרא ופרשנות כרך ה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן., תש"ס, עמ' 249-269


תקופת חייו של רבי יהודה חיוג' על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן