גזרה (דקדוק)
בדקדוק של השפות השמיות, המונח גִזרה מתייחס לקבוצה של שורשים שכללי הנטייה שלהם שונים מכללי הנטייה הרגילים. בניסוח אחר, הגזרות הן שורה של כללי-משנה (minor rules) להטיית פעלים ושמות עצם. הגזרות הן דוגמה מובהקת לתופעה מורפו-פונמית, כלומר לתופעה שבה מאפיינים פונטיים ופונולוגיים (תורת ההגה) משפיעים על המורפולוגיה (תורת הצורות).
בבלשנות השמית מקובל לתאר את המורפולוגיה כמתבססת על מורפמות מופשטות (צורנים) המכונות "שורשים". על פי התאוריה הזו, שורש טיפוסי הוא בן שלושה יסודות, והוא משתלב במערכת נוספת של מורפמות המכונות "בניינים" או "משקלים" ליצירת מילים. ברוב השורשים שלושת יסודות השורש הם שלושה עיצורים; הגזרות הן קבוצות השורשים שבהם לאחד או יותר משלושת העיצורים יש מאפיינים חריגים, או שאין בהם שלושה עיצורים כלל.
בדרך כלל מתארים את היווצרות הגזרות בשני תהליכים מקבילים: בתהליך אחד הפכו שורשים שלשיים רגילים לשורשים "חלשים" בגלל תהליכים פונטיים ופונולוגיים שחלו באחד מעיצורי השורש. תהליך זה מאפיין למשל את השורשים שבהם העיצורים נ או י; למשל, הפועל נָסַע בזמן עתיד היה אמור להיות *יִנְסַע (כמו יִלְבַּש), אבל בעיצור נ חלה הידמות לעיצור ס שאחריו ונוצרה הצורה יִסַּע. בתהליך שני הפכו שורשים שמלכתחילה היו, לפי ההשערה הרווחת, דו-עיצוריים, לשורשים במתכונת תלת-עיצורית, על ידי הוספת עיצורים או תנועות לתוך השורש; למשל השורש ק"ם, שבו יש תנועה ארוכה (קָם, יָקוּם) במקום שבדרך כלל יש בו תנועה קצרה.
שתי קבוצות השורשים האלה מכונות "הגזרות" או "הפעלים העלולים" (מקור המונח "עלולים" מערבית במשמעות "חולים"), ואת מערכת הנטייה הרגילה של הפועל מכנים "גזרת השלמים". משייכים לגזרות גם את קבוצת השורשים שבה עיצור השורש השני זהה לעיצור השלישי; קבוצה זו מכונה "גזרת הכפולים". תיאור הגזרות בעברית ובערבית (ובעקבותיהן ביתר השפות השמיות) מתבסס על הבלשנות הערבית של ימי הביניים, ששימשה תשתית גם לבלשנות של מדקדקי העברית בימי הביניים. שמות הגזרות מתבססות על השורש פע"ל (בערבית: فعل), כך ש-פ' הפועל (פה"פ) היא האות הראשונה בשורש, ע' הפועל (עה"פ) היא האות השנייה בשורש, ו-ל' הפועל (לה"פ) היא האות השלישית בשורש. בבלשנות השמית המודרנית מקובל להשתמש גם בשורש קט"ל (בערבית قتل) עבור שמות המשקלים והגזרות, כיוון ששורש זה קיים (בחילופי ט-ת) בכל השפות השמיות וכיוון שאיננו מושפע מחילופי בגדכפ"ת ומתכונות העיצורים הגרוניים.
רשימת הגזרות
גזרות שלמות
בשם "גזרות שלמות" מכנים גזרות שבהם אף אחת מאותיות השורש לא נשמטת בשום הטיה.
- שלמים - שורשים "רגילים" בעלי שלוש אותיות שלעולם לא נשמטות או נחות.
- מרובעים - שורשים המורכבים מ-4 אותיות. שורשים כאלה יכולים לבוא רק בבניין פיעל, פועל או התפעל (למעט הפועל בסלנג ״השפריץ״, הניטה בבניינים הפעיל והופעל).
גזרות נחות
"גזרות נחות" הן גזרות שבחלק מההטיות אחת מאותיות השורש "נחה" (כלומר כותבים אותה אבל לא הוגים אותה).
- פ"א - שורשים שבהם פ' הפועל היא העיצור א. כוללת פעלים בבניין קל כגון "אכל", "אמר"' "אבה". פעלים אלה מתאפיינים בצורת עתיד מיוחדת: יֹאכַל, יֹאמַר, יֹאבֶה, שבה ה-א' אינה נשמעת והתנועה שלפניה משתנה לחולם. הגזרה חלה רק בחלק מהפעלים ובאחרים אינה חלה: יֶאֱהַב. הערבית אינה סובלת שתי המזות רצופות, שהשנייה מנוקד בשווא, ולכן במקרים כאלה ההמזה תהפוך לאם קריאה מתאימה או שתושמט כליל.
- פ"ו, פ"י - שורשים שבהם פה"פ היא ו' או י'. מתייחסים אליהם כגזרה אחת, גם בגלל תהליכי היקש בין הגזרות, וגם משום שבעברית מקראית חל מעתק מהעיצור ו לעיצור י בראשי המילים, ולכן גם בשורשי פ"ו נראה כאילו פה"פ היא י' (השווה "ילד" בעברית לעומת ولد ולד בערבית). שורשים אלה היו ככל הנראה דו-עיצוריים, וה-ו' נוספה להם לרוב כעיצור אפנתטי, עד שהפכה לחלק מן השורש (epenthesis - עיצור או תנועה שנוספים למילה כדי לשמור על תבנית או משקל, למשל ה-נ' בשם-התואר "ידני"). הגזרה מתאפיינת בכיווצי דו-תנועות (דיפתונגים) כאשר ל-ו' או לי' קודמת תנועה, למשל *הַוְלִיד > הוֹלִיד או *הַיְשִׁיר > הֵישִׁיר.
- ע"ו, ע"י - שורשים שבהם עה"פ היא ו' או י'. מכונים גם "שורשים חלולים". גם שורשים אלה היו, ככל הנראה, במקורם דו-עיצוריים. גזרה זו דומה מאד לגזרת ע"ע (ראו להלן).
- ל"ו, ל"י - שורשים שבהם האות האחרונה היא ו' או י'. גם מקורם של השורשים האלה, ככל הנראה, בשורשים דו-עיצוריים. בעברית מקובל לפעמים לכנות את הגזרה גזרת ל"ה, כיוון שבסופי המילים י' מתחלפת ב-ה' לא-עיצורית: בָּנַיַ > בָּנָה (בערבית מקובל לסמן במקרים כאלה "אלף מקצורה" ألف مقصورة - ى). אין לבלבל שורשים אלה עם השורשים בהם לה"פ היא ה' עיצורית, כגון גָבַהּ. בצורות מסוימות מושמטת הי' כליל, למשל בצירוף ו' ההיפוך: וַיַּרְא.
- ל"א - גזרה המאפיינת בעיקר את העברית, ובמידה מסוימת גם דיאלקטים של ערבית. גזרה זו כוללת שורשים שלה"פ שלהם היא א'. ה-א' נאלמת בסופי המילים, וגורמת לשינוי בתנועה שבאה לפניה, למשל *מָצַאְתִּי > מָצָאתִי. בלשון חז"ל וגם בעברית ישראלית פעלים מגזרת ל"א נוטים לעיתים קרובות כמו פעלים מגזרת ל"ו-ל"י (למשל, בלשון חז"ל: "מצינו" במקום "מצאנו"; בעברית מודרנית, בשפה המדוברת, מקובלות צורות כגון "מיליתי" במקום "מילאתי" ו"למלות" במקום "למלא").
גזרות חסרות
"גזרות חסרות" הן גזרות שבחלק מההטיות אחת מאותיות השורש חסרה.
- פ"נ - שורשים שבהם פ' הפועל היא העיצור נ. אופיינית בעיקר לעברית, וכוללת פעלים כגון "נסע", "נזל", "הביט", "השיק". בפעלים אלה העיצור נ' עובר לפעמים הידמות לעיצור שבא אחריו, ונבלע בו. יש גם קבוצת שורשים שפה"פ שלהם היא י' ונטייתם זהה לנטיית גזרת פ"נ. בעברית המודרנית לא תמיד חלה ההידמות, וכך נוצרות צורות מקבילות במשמעות שונה כמו הִבִּיט-הִנְבִּיט.
- פי"צ - שורשים שבהם פה"פ היא י', ועה"פ היא צ'. נבדלת מגזרת פ"י פ"ו בכך שהיא גזרה חסרה (ולא נחה) כלומר פה"פ לא נחה אלא נשמטת, לדוגמה "הציב" (בניגוד ל"הופיע" או "הֵישִׁיר"). לגזרה זו שייכים השורשים המתחילים באותיות "יצ" ולאחר מכן אחת מהאותיות "בקעת גר", וכן הפועל "יזע".
גזרות אחרות
- גזרת הכפולים (או ע"ע) - שורשים שבהם עה"פ זהה ללה"פ. גם שורשים אלה היו, כנראה, דו-עיצוריים, אולם בהם לא נוסף עיצור אפנטתי, אלא הוכפלה עה"פ (העיצור השני בשורש). בכתיבה, מתבטאת ההכפלה לעיתים קרובות בדגש חזק (בערבית: שַדַּה الشّدّة). בחלק מהנטייה זהה גזרה זו לגזרת ע"ו-ע"י.
- גזרות מורכבות - ישנם שורשים השייכים ליותר מגזרה אחת, ולכל אחת מהן יכולה להיות השפעה על הצורה הסופית, עד כי מילים מסוימות בערבית הן בנות אות אחת כתוצאה מהשמטת אותיות שורש. לדוגמה: "אפה" מורכבת מגזרת פ"א ו-ל"ה, ו"נכה" מורכמת מגזרת פ"נ ול"ה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות, תל אביב תשל"ב
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: גזרה |
| ערך מילוני בוויקימילון: גזרת השלמים |
