קפיטליזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קפיטליסט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדם סמית היה אחד הראשונים שניסח את תפיסות השוק החופשי

קַפִּיטָלִיזְם הוא מונח מתחום מדעי החברה שנוצר בתחילת המאה העשרים לתיאור שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה למאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות לקניין פרטי ועל הסדרת יחסים כלכליים באמצעות מנגנון השוק, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות מוסדות חברתיים. לאורך ההיסטוריה ואף כיום ישנו מגוון רחב של משטרים חברתיים כלכליים המכנים את עצמם "קפיטליסטים". הנבדלים זה מזה בעוצמת חשיבות עקרון זכות הקניין, ובמקומה של הממשלה כפעילה בשוק ואחראית ליחידים. ישנן גישות בולטות הרואות במשטר הקפיטליסטי מימוש של רעיונות מתחום ההגות הליברלית.

אטימולוגיה

המונח קפיטליזם מבוסס על שם-התואר הלטיני capitalis ("ראשי, עיקרי"), שנגזר משם העצם caput, שפירושו "ראש", שכן הונו של אדם בתקופה העתיקה נמנה במונחים של צאן, בקר ועבדים.

השימוש הראשון המוכר במונח "קפיטליזם" מופיע אצל תאקרי בשנת 1854, במשמעות בעלות על הון. השימוש המודרני הרחב הראשון במונח בא בספר "הקפיטל" של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המתייחס למערכת הייצור הקפיטליסטית ול"קפיטליסט" במובן של בעלים של אמצעי הייצור. שימושם המקורי של מרקס ואנגלס במונח היה ככינוי גנאי. מאקס ובר השתמש בו בחיבורו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" אך רק לאחר פרסום ספרו של הכלכלן ורנר זומברט "קפיטליזם מודרני" משנת 1906 המונח הפך לתיאור תפיסה המנוגדת לסוציאליזם. כיום, אף שאדם סמית לא השתמש מעולם במונח קפיטליזם, ותיאר את המערכת הכלכלית המועדפת עליו כ"מערכת החירות הטבעית", ישנם המחשיבים אותו ל"אבי הקפיטליזם".

המערכת הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית

מאחר שהמושג קפיטליזם נוצר כחלק מוויכוח תאורטי במדעי החברה, קשה לדבר על התאוריה הקפיטליסטית באופן חד משמעי. ישנן שתי גישות מרכזיות - הראשונה אומרת כי תאוריה קפיטליסטית מגדירה מה צריך לעשות כדי להביא להיווצרות סדר מתפתח מאליו, אך אינו עוסק בהערכת טיבם, איכותם או מידת מוסריותם של השינויים. במלים אחרות, הקפיטליזם עוסק במה שיש ומה שיכול להיות, לא במה שצריך להיות. ישנם אחרות המשעינות את התאוריה הקפיטליסטית על עקרנות ליברליים המסבירים כיצד ראוי ונכון לנהל את הכלכלה והחברה.

בעלות פרטית על הקניין

קפיטליזם הוא שיטה כלכלית וחברתית, שבסיסה הרעיוני הוא הקשר בין חירות אישית לזכות הקנין. תפיסה זו רואה את המונח זכות הקנין כיכולתו של פרט לעשות כל שימוש ראוי ברכושו. על פי גרסאות מסוימות גם גופו של אדם נחשב חלק מ"רכושו". כאשר הסייג היחיד הוא שמימוש הבחירה החופשית של אדם לא יפגע בחירותו של פרט אחר לפעול באופן דומה. גישה זו נשענת על שני נימוקים. הראשון הרואה בזכות הקנין זכות מוסרית שאין לשלול אותה, והשני שהתפקוד היעיל ביותר של מערכת כלכלית וחברתית יושג כאשר תישמר החירות האישית של הפרט, ובמיוחד כשתישמר זכותו לבעלות פרטית על קניין.

פעולה רציונלית

הגישה הקפיטליסטית מניחה הנחות מסוימות על טבע האדם. המודל הבסיסי שלה הוא רציונליזם ותועלתנות. המודל הרציונלי התועלתני הטהור מניח שכל אדם יודע ומסוגל לשקול את כל האפשרויות הפיננסיות הקיימות, ולדרג אותן. בנוסף הוא יודע להגדיר לעצמו את התועלות האפשריות לכל אפשרות מבין דרכי הפעולה, ולבחור בדרך הפעולה האופטימלית שתביא אותו לתועלת המקסימלית.

המודל הטהור כמובן לא קיים במציאות, אך הטענה היא שהוא קירוב די טוב לדרך שבה פועלים אנשים במציאות.

הגבלת שימוש באלימות וכוח המדינה

על פי גישה זו פעולה רציונלית המבוססת על בחירה חופשית אינה יכולה להתקיים כאשר אדם אינו יכול לבחור באופן חופשי. מעבר לפעולת גורמים (כמו מזג האוויר) שאינם בשליטתו של האדם, ההגבלה הנפוצה על חירות הבחירה קיימת כאשר אדם אחד מונע מאדם אחר לבחור באופן חופשי, לרוב באמצעות שימוש באלימות. גישה זו מתעלמת מאילוצים חברתיים מבניים, שאינם אלימות ישירה.

על–פי התאוריה הקפיטליסטית, כדי לאפשר מימוש של בחירה חופשית ובעלות פרטית על הקניין יש ליצור חסם יעיל שיהפוך את השימוש באלימות לבלתי משתלם בהשוואה להתנהגות שלווה. לשם כך, יש צורך בכינון מערכת חוק וסדר יעילה, שבמרכזה מערכת משפטית חזקה המבוססת על מערכת חוקים או חוקה איתנים. בנוסף יש לצמצם בצורה משמעותית את התחומים בהם פועלת המדינה, וגם במקומות אלה להגביל את כוחה.

התאוריה הליברלית מגדירה קפיטליזם על פי התאמתו לארבעה עקרונות בסיסיים:

  • החירות היא זכות היסוד החשובה ביותר של האדם, וממנה נובעת זכותו לבעלות פרטית על קניין.
  • חברה היא תוצר של שיתוף פעולה בדרכי שלום ומרצון בין פרטים.
  • הבטחת הקניין, שיתוף הפעולה והשלום תלויים במערכת משפטית חזקה.
  • את כוח המדינה יש להגביל ככל האפשר, גם בעוצמתו וגם בתחומי תחולתו.

גישות להגדרת חברה קפיטליסטית

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו למכלול ועזרו לשכתב אותו. הסיבה היא לא מסביר היטב כלל את הגישה המרקסיסטית, על פיה החברה מבוססת על מאבקים בין מעמדות מנצלים ומנוצלים.

ישנן שלוש גישות עיקריות לרעיונות היסוד הקפיטליסטיים, המכתיבות במידה רבה את הגישה לרעיון הקפיטליסטי ולאופן מימושו:

  • הגישה המרקסיסטית: המרקסיזם מאמין בהיתכנות שיתוף פעולה בדרכי שלום בין פרטים, אך טוען כי רעיון הקניין הפרטי אינו אלא פיקציה שיצרה הבורגנות כדי להבטיח את יחסי הייצור בין מעמדות מנצלים (בורגנים) ומנוצלים (פרולטריון). ההון הוא "קניינה המשותף של החברה" ולכן הוא שייך לכל חבריה ומכאן הוא מסיק כי יש לבטל את הקניין הפרטי מכל וכל, שכן הדבר היחיד שהוא מבטא הוא את הכוח החברתי שיש לבורגנות, לא זכות ממשית. לפי המרקסיזם, החברה הקומוניסטית תבטל את חלוקת העבודה, ובכך תממש את מקסימום הפוטנציאל הניתן למימוש של תהליך האוניברסליזציה. במצב כזה לא יהיה האדם מוגבל לתחום צר של הקיום האנושי, אלא יוכל לעסוק במגוון רחב של פעילויות, ולהרחיב את עולמו. בחברה הקומוניסטית לא יתקיימו לא דת ולא לאום.
  • הגישה הפונקציונליסטית: גישה זו גורסת כי אין הכרח בהיווצרות תודעה כוזבת וכי ברוב המקרים, אם כי לא כולם, השמירה על קניין פרטי תועיל לבני האדם. על–פי תפיסה זו, במקרים מסוימים ניתן לנקוט בצעדים המנוגדים לתורה הקפיטליסטית, וזאת כאשר בעלי–הכוח יודעים שהתוצאה הסופית של צעדים אלו תהיה טובה יותר מזו שהייתה נוצרת באופן טבעי בקפיטליזם. על פי הגישה הפונקציונליסטית, מדינות שבהן ישנו משק מעורב, שבו ננקטים צעדים קפיטליסטיים ובלתי-קפיטליסטיים כאחד, יכולות להיחשב קפיטליסטיות במהותן, גם אם אינן כאלו באופן מלא.
  • הגישה הליברלית-קלאסית: לפי גישה זו שיתוף פעולה בדרכי שלום בין אנשים הוא תוצר טבעי של פעולה על–פי עקרונות הקפיטליזם. בניגוד לגישה המרקסיסטית, טוענת גישה זו כי הקפיטליזם אינו המקור לעיוותים במבנה הבעלות על ההון, אלא התורם העיקרי לתיקונם. בניגוד לגישה הפונקציונליסטית, סבורים המחזיקים בגישה הליברלית כי אין למעשה צעדים המנוגדים לקפיטליזם, שיניבו תוצאות טובות יותר מאלו שהיו נוצרות באופן טבעי תחת משטר קפיטליסטי. על פי הגישה הליברלית, מדינה שאינה מקדשת את זכות הבעלות הפרטית על הקניין אינה יכולה להיחשב קפיטליסטית. אפשר לראות בהגנה טובה יותר על זכויות הפרט וזכויות הקניין סימנים מעודדים, אך חשוב שלא לראות בחברות בעלות מאפיינים קפיטליסטיים מסוימים קפיטליסטיות ממש. לפיכך, חלק גדול מהמדינות המוגדרות על פי הגישה הפונקציונליסטית כקפיטליסטיות יוגדרו קורפורטיסטיות או מדינות של כלכלה מעורבת.

כלכלה קפיטליסטית

חברות קפיטליסטיות נבדלות זו מזו בפרמטרים רבים. עם זאת, ישנן גישות הסבורות שניתן לדרג את "מידת הקפיטליסטיות" של חברות שונות. דירוגים אלו מתייחסים לארבע נקודות היסוד של הגישה הקפיטליסטית: בעלות פרטית על הקניין, מידת הוולונטריות בארגון החברה, הגיבוי המשפטי לחופש הקניין, ובמיוחד ההגבלות על כוח המדינה. ישנן מספר שיטות ליצירת דירוג כזה:

מידת החופש הכלכלי

אחת הגישות המקובלות לקביעת מידת הקפיטליסטיות של מדינה מנסה להגדיר את מידת החופש הכלכלי לו זוכים אזרחי אותה מדינה, במנותק משאר החירויות האזרחיות המיושמות בה. כך, לדוגמה, בוחנים מכון הריטג' וה"וול סטריט ג'ורנל" ו מוסד פרייזר הקנדי נקודות שונות הנחשבות בעיניהם ל"סמנים" חזקים לחופש כלכלי, ומכאן למידת הקפיטליסטיות של מדינה, ובעיקר:

  • מעורבות ממשלתית ישירה בתחומים כמו תשלומי העברה וסובסידיות, גובה המיסוי, שוק העבודה, בקרת מחירים, אינפלציה, וגובה החוב הממשלתי.
  • מעורבות ממשלתית "עקיפה" בדמות הגבלות על סחר, ניהול עסקים וניהול המערכת הבנקאית (במיוחד דרך רגולציה), תקנות ממשלתיות ופיקוח ממשלתי, והביורוקרטיה הכרוכה בהקמת עסקים חדשים, וכדומה.
  • איתנות המערכת המשפטית בנקודות כמו אבטחת זכויות רכוש, עצמאות הרשות השופטת, הגנה על זכויות יוצרים ויושרת המערכת המשפטית.

לפי תוצאות מדדים אלו יוצא כי שלוש המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר הן הונג קונג, סינגפור וניו זילנד, כאשר לדירוג גבוה זוכות גם הממלכה המאוחדת, אירלנד, שווייץ, לוקסמבורג וארצות הברית. בתחתית טבלת החופש הכלכלי מדורגות מדינות כמו זימבבואה, קוריאה הצפונית, בורמה, ונצואלה, ואחרות.

מדידת החופש הכלכלי מאפשרת גם להבחין כי מידת הקפיטליסטיות של מדינה היא לעיתים קרובות אילוץ, לא פחות משהיא בחירה. לדוגמה, במדידת מכון הריטג' אפשר לראות כי מבין 30 המדינות המובילות בחופש כלכלי 22 הן כלכלות קטנות, רבות מהן מצויות בצילה של כלכלה סמוכה גדולה יותר (לדוגמה, הונג-קונג, אירלנד או ניו זילנד), או נטולות משאבים טבעיים (שווייץ, אסטוניה, קפריסין). בתחתית הרשימה אפשר למצוא מדינות חדשות רבות שאין להן ניסיון דמוקרטי, כמו מדינות מאפריקה, מדינות ברית המועצות לשעבר, או מדינות מוסלמיות.

חשוב לציין כי כאן, כמו גם בצורות השוואה אחרות, אין טענה כי המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר הן בהכרח קפיטליסטיות. למעשה, הדירוג הוא יחסי, כשרוב המדינות אינן קפיטליסטיות בלבד אלא מדינות של "כלכלה מעורבת", שבה דרים זה לצד זה אלמנטים קפיטליסטיים ואלמנטים סוציאליסטיים. ההבדלים בין המדינות, לפיכך, הם בעיקרם הבדלים של מינון.

חופש כלכלי ודמוקרטיות

שיטת בחינה אחרת אינה דוחה לחלוטין את המיון לפי חופש כלכלי, אך מכניסה לחישוב גם את סוגיית החירות האישית לה זוכים אזרחי המדינה. לפי גישה זו, ישנן ארבע קטגוריות רחבות של דירוג קפיטליזם למדינות:

  • מדינות דמוקרטיות וקפיטליסטיות: מדינות שבהן יש מסורת של דמוקרטיה (כלומר, שמירה על זכויות פוליטיות). מבין 30 המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר לפי נתוני מכון הריטג' 2 אינן דמוקרטיות (סינגפור ובחריין), ו-28 הן דמוקרטיות (חלקן חדשות). בין המדינות הבולטות ברשימה זו ניתן למנות את הממלכה המאוחדת, אירלנד, ניו זילנד, צ'ילה, פינלנד, דנמרק, שווייץ, אוסטרליה, ארצות הברית, שוודיה, וגרמניה (כולן בין עשרים המובילות מבחינת החופש הכלכלי). שמידת החופש הכלכלי (או הדמוקרטי) אינה זהה בכולן, ואפשר להבחין בין מדינות עם מורשת ענפה של מדינת רווחה כמו דנמרק או שוודיה; כאלו שביצעו "סיבוב פרסה" ונסוגו במידה זו או אחרת ממדיניות כזו כמו הממלכה המאוחדת, אירלנד או אוסטרליה; ומדינות שבאו ממורשת שונה כמו שווייץ, ארצות הברית או צ'ילה.
  • מדינות לא דמוקרטיות וקפיטליסטיות: מדינות שבהן אין דמוקרטיה, אך נשמר חופש כלכלי רב. ישנו מספר מצומצם של מדינות כאלו, שביניהן בולטות סינגפור (מקום שני לפי דירוג הריטג'), בחריין (20), איחוד האמירויות (42), ארמניה (44), כווית (48), עומאן (54). מאחר שאין מדינה לא דמוקרטית וקפיטליסטית בינונית או גדולה (מעל 10 מיליון תושבים) בין המדינות המוגדרות חופשיות מבחינה כלכלית, אפשר לצרף להגדרה גם את התיאור "קטנה".
  • מדינות דמוקרטיות ולא קפיטליסטיות: מדינות שבהן יש שלטון דמוקרטי ושמירה על חירויות אישיות, אך המדיניות הכלכלית אינה קפיטליסטית או אנטי-קפיטליסטית. הדוגמאות למדינות כאלו הן מועטות, ובמקרים רבים גם מידת הדמוקרטיות שלהן מפוקפקת. המדינה הדמוקרטית המובהקת היחידה ברשימה מהצד הבלתי-קפיטליסטי של דירוג הריטג' היא הודו (מקום 121, אם כי היא עוברת מהפך לכיוון קפיטליסטי הרבה יותר בשנים האחרונות). ניתן לציין כדוגמאות למדינות דמוקרטיות למחצה את רומניה (129), אוקראינה (118), ארגנטינה (116), רוסיה (115), טורקיה (106), בוסניה (99), גאורגיה (91), קרואטיה (82) וברזיל (80) (שלוש האחרונות נמצאות כמעט בקו האמצע בין חופש ואי חופש כלכלי).
  • מדינות לא דמוקרטיות ולא קפיטליסטיות: מדינות שבהן אין שלטון דמוקרטי ואין מדיניות קפיטליסטית. כאן ניתן להבחין במספר קטגוריות משנה: מדינות קומוניסטיות (כמו קוריאה הצפונית, קובה והרפובליקה העממית של סין), מדינות ברית המועצות לשעבר (טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, ועוד), מדינות מוסלמיות (לוב, תימן, איראן, ועוד), מדינות אפריקה (זימבבואה, ניגריה, גמביה, קמרון, ועוד), מדינות מרכז אמריקה (האיטי, הרפובליקה הדומיניקנית, הונדורס, סורינאם, ועוד), מדינות מזרח אסיה (וייטנאם, מיאנמר, לאוס, אינדונזיה, ועוד).

מדינות קפיטליסטיות ומדינות רווחה

גישה שלישית, המתמקדת כמעט בלעדית במדינות המערב, מבחינה בתוך קבוצת המדינות הדמוקרטיות והקפיטליסטיות בעיקרן בין שני סוגים עיקריים:

  • מדינות רווחה: מדינות בהן נקוטה מדיניות של שוק חופשי במספר היבטים חשובים, כמו שמירה על זכויות קניין, שווקים פיננסיים פתוחים, מדיניות מוניטרית גמישה ומיעוט הגבלות על ייצוא וייבוא, לצד מנגנונים ענפים של הגנה על זכויות עובדים, ביטוח אבטלה, בריאות ופנסיה, מערכת השכלה בעלות נמוכה חינם, תמיכה באוכלוסיות נזקקות, ושליטה של המדינה במגוון שירותים ומוצרים בסיסיים. נהוג למנות עם החברות הבולטות בקבוצה זו את מדינות סקנדינביה, ובהיבטים מסוימים גם מדינות כצרפת, בלגיה, והולנד.
  • מדינות קפיטליסטיות יותר: מדינות בהן מנגנוני הרווחה מפותחים או מקיפים פחות, או מדינות בהן מדיניות השוק החופשי מפותחת ומקיפה יותר. עם מדינות אלו מונים בדרך כלל את ארצות הברית, כשלצידה (במובנים שונים) מדינות כאירלנד, ניו זילנד, אוסטרליה ומדינות שאינן דמוקרטיות מערביות כהונג קונג.

ערעור מסוים על נתונים אלו מציבים נתוני דוחות "החופש הכלכלי בעולם".[1] השוואה של נתונים אלו בקבוצת מדינות הרווחה בשנים 1975–2004 מצביעה על עליה של 39.6 אחוז במידת החופש הכלכלי בשנים אלו בבריטניה, עליה של 40 אחוז בשוודיה, 31 אחוז בדנמרק, 32.7 אחוז בפינלנד, 20.3 אחוז בהולנד, ו-30.9 אחוז בנורווגיה.[2] דו"ח "החופש הכלכלי בעולם" לשנת 2008‏[3] מדרג את מדינות סקנדינביה השונות במקומות 11, 14, 16, 27 ו-34 (נורווגיה). דוגמה טיפוסית לכך היא ההגמשה המשמעותית בשוק העבודה בדנמרק, והליכי הפרטה משמעותיים במדינות רווחה רבות. במקביל, התבססו אלמנטים רבים, שנחשבו קודם לכן ייחודיים למדינות רווחה, גם בקבוצת המדינות ה"יותר קפיטליסטיות."

תנועה דו-כיוונית זו צמצמה את ההבדלים בין סוגי המדינות, ואלו מתמצים היום בעיקר בגובה נטל המס ונתח פעילות הממשלה מכלל הפעילות הכלכלית, במידת הקשיחות בשוק העבודה, ובהיקף ההטבות הסוציאליות בתחומי האבטלה וההשכלה. המשבר הכלכלי שתחילתו ב-2007 הוביל למעורבות עמוקה יותר של ממשלות רבות בשווקים הפיננסיים, במדיניות המוניטרית ולשחיקה בשמירה על זכויות הקניין, שרידדו עוד יותר את הפערים בין סוגי המדינות.

כלכלות קפיטליסטיות, מאפיינים וביקורת

ישנם מספר מאפיינים המופיעים בתכיפות רבה ובאופן מובהק בכלכלות היותר קפיטליסטיות.

צמיחה כלכלית ורמת חיים גבוהה

אחד המאפיינים הבולטים של כלכלות קפיטליסטיות יותר הוא צמיחה בתוצר המקומי הגולמי וב"רמת החיים".[4] כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי[5] מגלים כי במדינות בעלות החופש הכלכלי הפחות ביותר (היינו, הפחות קפיטליסטיות לפי המדידה המקובלת) ישנו קיטון של 0.5 אחוז בממוצע בתוצר, לעומת גידול של 2.4 אחוז בממוצע במדינות בעלות החופש הכלכלי הרב יותר. ההפרש בולט עוד יותר כאשר משווים את גובה התמ"ג במדינות הפחות קפיטליסטיות (2,998 דולר בממוצע) לזו שבמדינות היותר קפיטליסטיות (24,402 דולר בממוצע לשנה).[6]

מתאם דומה בין רמת חיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה ניתן לגלות גם בנתונים אחרים. יש מתאם מובהק בין תוחלת החיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה (55.0 בפחות קפיטליסטיות, 77.8 שנה ביותר קפיטליסטיות);[7] בגובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, ברמת האלפביתיות, בתמותת תינוקות (מתאם הפוך), עבודת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האו"ם.[8]

דגש אינדיבידואליסטי

חברות שבהן נהוגה כלכלה קפיטליסטית יותר מאופיינות בהדגשה רבה של הפרט ופעולותיו. העקרונות הקפיטליסטיים מתייחסים לחברה במובן הבסיסי והמוגבל ביותר—כשיתוף פעולה מרצון בין פרטים, שהמניע לו הוא הרצון של אותם פרטים בהשגת מטרותיהם האישיות.

השיטה הקפיטליסטית אינה מגלה עניין, לטוב או לרע, בטיב שיתוף הפעולה בין הפרטים. הם יכולים לשתף פעולה בבניית בית תפילה, מפעל לנעליים, מכון לחיזוי אסטרולוגי או אנציקלופדיה חופשית. כל עוד הפעולות נעשות מרצון ואינן פוגעות בזכויותיהם של אנשים אחרים, טיבן הספציפי של הפעולות אינו מעלה או מוריד.

מסיבות שונות, הקשורות ככל הנראה לאופיו של האדם, הענקת חופש זה לבחור עם מי, איך ובמה לשתף פעולה מחוללת תוצאת לוואי של נטייה לפירוק מסגרות חברתיות מסורתיות המבוססות על חיברות וכפייה. הקפיטליזם אינו נותן עדיפות מובנית כלשהי למסורת, תבונה, כוח, מעמד, גיל, וותק או כל תכונה אחרת. כל אדם נדרש להשתתף ב"משחק החיים" בעצמו ולעמוד מול העולם בזכות עצמו ויכולותיו.

פירוק המסגרות המסורתיות וה"אטומיזציה" של החברה עוררו ביקורת חריפה על הקפיטליזם מצד אנשי דת, שטענו כי הבחירה החופשית שמציע הקפיטליזם חותרת תחת ערכיה המסורתיים של החברה.[9] אם אנשים יוכלו לבחור, כך הטענה, הם יבחרו לעשות את "הרע בעיני אלוקים" ומכאן שבחירה חופשית תחת הקפיטליזם תוביל בהכרח להידרדרות מוסרית.[10] כדי למנוע זאת אימצו חלק מאנשי הדת תפישה המפרידה בין "החיים הכלכליים" ל"חיים המוסריים", כך שאדם יוכל לפעול מרצון ובאופן חופשי בספירה הכלכלית של חייו, ועדיין לשמר ערכים "מסורתיים" בספירה האישית.[11]

ביקורת חריפה עוד יותר הוטחה בקפיטליזם מחוגים סוציאליסטיים. טענות אלו ניתן למיין לשלושה סוגים עיקריים:

  • היעדר רצון חופשי של הפרט: לפי טענה זו, בעולם אידאלי בני האדם יבחרו לעשות טוב, אך מאחר שעולמנו אינו אידאלי, יהיו האנשים אשר ידעו לנצל את כוחם על חשבון אחרים. לכן, מתן חופש פעולה לבני האדם במצב לא אידאלי יביא בהכרח לפעולות רעות מצידם. במצב זה שולטת האליטה בתודעה הקולקטיבית, ומשכנעת את הכל כי הבדלי ההון טבעיים, ולכולם חופש לעשות ולהיות כל שירצו.
  • חופש למנצלים (אליטה בורגנית) ולא למנוצלים (פרולטריון): לפי טענה זו, החופש הוא אשליה עבור רוב האנשים ומתקיים בפועל רק עבור קומץ של "בעלי הון". רוב האנשים, גם אם הם רוצים לעשות שימוש ברצונם החופשי, אינם יכולים לעשות זאת משום שנגזלה מהם "זכותם הטבעית" לחלק שווה בנכסי החברה. לכן, עד שלא יתקיים מצב של שוויון מלא בין בני האדם, אין טעם להעניק חופש לאף גורם, ויש להעביר את הזכות להחליט מ"בעלי ההון" באופן זמני לידי המדינה והמומחים מתוכה, כדי שזו תיצור שוויון בין האנשים. השלב הבא הוא ביטולה של המדינה כבעלת האמצעים, והעברתם לידי החברה שתתנהל באופן שוויוני.
  • עדיפות החברה: הסוציאליזם אינו מבטל את הפרט למען החברה כפי שעושה הפשיזם, אלא מבקש להגביל את הכוחות הכלכליים של אלו שלטענתם, צברו במשך דורות הון כלכלי רב, ושלטו במבנה-על אידאולוגי אשר גרמו להמון להאמין בדרכם. עם זאת, שלב המעבר למדינה שבבעלותה אמצעי הייצור, מבטא את "הרצון הכללי" של החברה ליצור שוויון כלכלי ובעקבותיו שחרור התודעה והגוף, שלאחריו לא יהיה צורך בפעולה כוחנית על מנת לשמור על "רצון כללי" זה והוא יהיה התנדבותי.

זכויות פוליטיות וזכויות אזרח

יש מתאם בולט בין מידת הקפיטליסטיות של מדינה למידת הדמוקרטיות שלה.[12] לפי נתוני Freedom House ודו"ח "חירות בעולם" (Freedom in the World Report) המתפרסם על-ידה, מידת החירות בחמישון התחתון מבחינת חופש כלכלי בתחום בחירות חופשיות והוגנות, חירויות אזרח וחופש דיבור, היא 5.0 לזכויות פוליטיות ו-4.6 לזכויות אזרח (בסולם של 1–7, כש-7 הוא היעדר מוחלט של זכויות פוליטיות וזכויות אזרח), לעומת 1.7 ו-1.8 (בהתאמה) לחמישון העליון מבחינת חופש כלכלי.[13]

יש הסבורים כי בחינה כזו יש בה משום הטעייה, שכן רוב המדינות הקפיטליסטיות יותר הן דמוקרטיות מערביות וותיקות. הקפיטליזם נולד וצמח במערב יד ביד עם הדמוקרטיזציה, ולכן מתאם כזה יתקיים שם. עם זאת, אין הכרח כי מתאם כזה יימצא גם בהשוואה של מדינות צעירות יותר ובעלות מסורת דמוקרטית קצרת ימים יותר.[14]

טיעון זה נדחה על ידי כלכלנים בולטים,[15] המצביעים על כך שכשליש משלושים המדינות הקפיטליסטיות ביותר ומחצית מ-50 המובילות הן דמוקרטיות צעירות או מדינות צעירות שנוסדו לפני שנים לא רבות. קפסטיין וקונברס[16] חקרו יותר ממאה דמוקרטיות צעירות (מאז 1960) ואת השוני בדפוסים הכלכליים בין דמוקרטיות צעירות שנותרו דמוקרטיות, ואחרות שהפכו אוטוקרטיות או דיקטטורות. ממצאיהם מורים כי בין המדינות שנותרו דמוקרטיות ובין המדינות שחל במשטרן היפוך יש פער ניכר בתחומי מדיניות כלכלית כמו ריסון תקציבי, פתיחות כלכלית והשקעות הון.[17]

לגליזם והגנה משפטית

הגנה משפטית חזקה על הבעלות הפרטית על הקניין היא אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם, ומהווה חלק חשוב בכל כלכלה וחברה בעלות מאפיינים קפיטליסטיים. בחברות שבהן יש כלכלה קפיטליסטית קיימת הפרדה ברורה בין הרשות השופטת לרשות המבצעת והמחוקקת, ישנו מבנה-על משפטי (לרוב, חוקה או אסופת חוקי יסוד) שמהווה מדריך לרשות השופטת וישנה מסורת המעניקה כוח לרשות השופטת לבטל או לערער על פעולות של הרשות המבצעת ועל חוקים סותרי-חוקה של הרשות המחוקקת.

ניעות כלכלית

אחד המאפיינים הטיפוסיים לחברות קפיטליסטיות היא מידה רבה של ניעות (מובּיליות) חברתית. בניגוד לחברות מסורתיות יותר, כמו חברות שבטיות, פיאודליות או חברות אריסטוקרטיות, מאופיינות הכלכלות הקפיטליסטיות בשינויים מהירים בכל דרגי החברה, משום שניעות כזו היא חלק בלתי נפרד ואף בלתי נמנע מהדינמיקה הקפיטליסטית. האתוס המריטוקרטי של הקפיטליזם מהלל את יכולתו של כל פרט, אם רק ברצונו או ביכולתו לעשות זאת, לעבור מעוני לעושר וגם, בכיוון ההפוך, לרדת במהירות מנכסיו ולאבד את עושרו, אם אינו מקפיד להמשיך ולפתח את עושרו באמצעות התחדשות יזמית, השקעה והתפתחות. העושר שנוצר על ידי מייסד חברה אינו מתפוגג במהירות, אך הוא משנה את אופיו כאשר היורשים עוברים מעמדה של יזם מוביל בשוק לעמדה של משקיע ומממן של יזמים אחרים באמצעות השקעה בחברות צומחות.

לדוגמה, אם משווים את רשימת החברות הפרטיות הגדולות ביותר בארצות הברית המופיעה במגזין "פורבס"[18] מגלים כי רק 8 מבין 25 הראשונות שימרו את מקומן משנת 1996 עד 2004. בין 25 העשירים ביותר בעולם לשנת 2004, לפי נתוני "פורבס" 14 מתוך 17 הראשונים (הרשימה מנוכה מכפל יורשים) לא ירשו את הונם אלא צברו אותו במהלך חייהם.

למעשה, נדירים למדי המקרים בהם אבות מורישים לבנים ומשם לנכדים חברה הנותרת חזקה ומשפיעה. בני משפחותיהם של העשירים הגדולים ביותר בראשית המאה ה-20, כמו מורגן, קרופ, דיימלר, או קרנגי, כלל אינם מופיעים ברשימה. אחרים, כמו קלוג (515), פורד (552), דיסני (552), רוקפלר (472) או הרסט (472) מדורגים בשוליה.

סוציולוגים רבים מבקרים את האתוס המריטוקרטי עליו נשען הטיעון הקפיטליסטי. אמנם, חסמי הכניסה למעמד חברתי אינם קשיחים כבעבר, או עוברים בירושה. אך בפועל, גם היום מרכיב משמעותי המנבא את סיכויי אדם להיות עשיר הוא הרקע החברתי והכלכלי בו צמח. הם מוסיפים כי הסיכוי לניעות כלכלית אינו תלוי רק ביכולת להרוויח כסף בתור שכזו, אלא גם ברשתות חברתיות המעניקות הון תרבותי וחברתי לאדם מיום היוולדו. הרשתות הללו גם מעניקות אפשרויות כלכליות משמעותיות כמו זמינות אשראי ואפשרויות בשוק התעסוקה.

הטיה צרכנית

חברות קפיטליסטיות נוטות להיות חברות בעלות הטיה צרכנית חזקה. הייצור בכלכלה קפיטליסטית מכוון בראש ובראשונה לצריכה המונית של מוצרים. יש יצרנים המתמחים בייצור עבור קבוצות נישה, אך רוב היצרנים בכלכלה קפיטליסטית תלויים כמעט לחלוטין בשיווק מוצריהם בקנה מידה רחב (ייצור המוני).[19]

רבים רואים בהטיה הצרכנית הזו בכלכלות קפיטליסטיות וולגריזציה ורידוד תרבותי. היזמים חותרים לייצר מוצרים שאינם קולעים דווקא לטעמן של האליטות אנינות הטעם אלא מכוונים לציבור הרחב ובהכרח, גם ליכולתו של ציבור זה לספוג מוצרי תרבות.[20]

אותם מבקרים גם טוענים כי הייצור ההמוני, בין אם של מוצרי תרבות ובין אם של מוצרי צריכה, אינו משקף את רצונו האמיתי של הציבור הרחב, אלא את רצונם של היצרנים למכור את המוצרים. באמצעות פרסום מתוחכם, נטען, גורמים היצרנים לצרכנים לרצות מוצרים שאין להם צורך או רצון אמיתי בהם ולמעשה "מייצרים" בו זמנית גם את הצורך בצריכה וגם את המוצרים לצריכה, כאשר הם מציגים את הצריכה כסמן מעמד וכדבר לעצמו, מנותק מצורך אמיתי במוצר.

רבים ממבקרים אלו בעידן הפוסט מודרני הם חסידי האנטי גלובליזציה, הטוענים כי הקפיטליסטים תכליתם ליצור עוד ועוד עושר גם במחיר של שינויי דפוסי החיים של רבים בעולם המערבי ובעולם השלישי. לפיכך, הם מנסים ליצור מודעות לצריכה העודפת בעזרת פעילות כמו מחאה ומאבק בתאגידים שלדעתם פוגעים באקולוגיה של כדור הארץ. או ניסיונות ליצירת אלטרנטיביות לדרך החיים הקפיטליסטית על ידי קניות המבוססות על סחר חליפין, ויום ללא קניות שהפך לנוהג במדינות שונות במערב, ובהן ישראל.

התשובה לטיעון זה באה בדרך כלל באמצעות הצבעה על כך שהביקורת מתעלמת מהבדלים בין מוצרים ומפריזה בכוחו של הפרסום לשכנע אנשים לצרוך מוצר שאין להם צורך בו.[21] אנשים עשויים להעדיף, לפחות באופן ראשוני, סוג אחד של ביטוח על פני סוג אחר של ביטוח בזכות פרסום טוב יותר של חברה מסוימת, אך עצם הצורך לבטח מעוגן בצורך ממשי של צרכנים, לא בתעמולה פרסומית מתוחכמת. הרכישות העיקריות שמבצעים אנשים כמו דירה, מכונית, ריהוט, מכשירי חשמל, השכלה, וכדומה, מעוגנות בצורך במוצרים אלו וביכולת הכספית לרכוש אותם, לא בפרסום ששכנע אנשים לרכוש דירה.[22] אנשים קונים גם מוצרים שעיקר יעדם הוא לשמש סמל סטטוס, אך רכישת סמלי סטטוס כאלו לפי הקפיטליסטים, מעוגנת בצורך של אנשים בשכנוע אחרים בסביבתם בשייכותם למעמד מסוים. צורך זה לפי מצדדי הגישה, אינו מיוצר על ידי "הקפיטליסטים" אלא הוא חלק מאופיים של בני האדם מאז ומתמיד.

מעבר לכך, טוענים חסידי הקפיטליזם, העוינות למוצרים בייצור המוני משקפת מידה של אליטיזם והתנשאות. מבקרי הצריכה ההמונית, במסווה של דאגה לצרכנים האומללים המתומרנים על ידי בעלי ההון, מתיימרים למעשה לדעת בעצמם מה טוב יותר עבור הצרכנים ומה הם צריכים לרצות או מה הם רוצים "באמת". או, במלים אחרות, המבקרים אינם מבקשים לבטל את השליטה בצרכנים, הם פשוט מאמינים שהם אלו שצריכים לשלוט בהם.[23]

אי שוויון בהתפלגות ההכנסות

אחת הביקורות החריפות ביותר על הקפיטליזם אשר הועלה באופן מפורסם על ידי קארל מרקס היא שבחברות בהן הוא בולט קיים אי שוויון גדול בעושר בין עניים לעשירים. חלק קטן מאד באוכלוסייה, המאיון העליון, מחזיק בחלק גדול מאד מההכנסות, ואילו רוב האזרחים האחרים מחזיקים בהרבה פחות מכפי שראוי להיות מקובל.

בחינה של התפלגות ההכנסות בחברות שונות, בעלות מידה שונה של משטר קפיטליסטי, אינה נותנת חיזוק לטענה העובדתית שבשורש טיעון זה. בממוצע עולמי, נהנה העשירון התחתון מבחינת הכנסה מ-2.26 אחוז מכלל ההכנסות. הממוצע במדינות הקפיטליסטיות יותר הוא 2.5 ובקפיטליסטיות פחות 2.1. כלומר, אין למעשה קשר בין סוג המשטר הכלכלי, קפיטליסטי או לא, לגובה הכנסותיהם של העניים כחלק מכלל ההכנסות. השוואה של עשר המדינות הראשונות והאחרונות (שלגביהן יש נתונים כאן) לפי מידת החופש הכלכלי בהן מעלה הפרש קטן (2.6 לעומת 2.1 אחוז) לטובת המדינות הפחות קפיטליסטיות.

בדיקה של גובה הכנסותיו של העשירון העליון מעלה תוצאות מאלפות אף יותר. בחזרה על ההשוואה הקודמת בין עשר המדינות היותר ופחות קפיטליסטיות עולה כי במדינות היותר קפיטליסטיות נהנה העשירון העליון מ-28.54 אחוז מההכנסות, לעומת 32 אחוז בפחות קפיטליסטיות. נתונים של עשר מדינות מאמצע הטבלה (מקום שמונים ואילך) מעלות נתון של 36.76 אחוז לעשירון העליון.

עם זאת, מחקרים עדכניים הבודקים את שכבת ההון העליונה (המאיון העליון) מחזקים את התפיסה לפיה הקפיטליזם בן זמננו תורם ליצירת ריכוז הון בשכבה דקה של משתתפים בשוק.

תשובה אחרת לטיעון שעושרם של העשירים הוא "אי צדק" היא, שהטענה מבוססת על ההנחה שהזירה הכלכלית היא "משחק סכום אפס", בו מחלקים עוגה שגודלה נתון וקבוע לחלקים, כך שהנתח הגדול יותר ממנו נהנים העשירים בא על חשבון חלקם של העניים יותר. בפועל, נטען, השוק פועל כ"משחק סכום אפס" רק לעיתים נדירות ולמעשה, פעולת מנגנוני היצע וביקוש תלויה בכך שכל הצדדים הפועלים בשוק יניחו כי מדובר במשחק שאינו משחק סכום אפס: בכל עסקה נדרשים שני צדדים המניחים כי שניהם יוצאים נשכרים מהעסקה והדבר שקיבלו עולה בערכו על הדבר שנתנו. אשר לפעולת המתעשרים בשוק, אלו צוברים ברוב המקרים את הונם בזכות יזמות ונטילת סיכונים, שאחרים אינם מוכנים ליטול, ובתוצר הסופי של פעולתם—הרחבת השוק או העוגה הכוללת—חולקים כל המשתתפים בשוק. לדוגמה, לפי נתוני הבנק העולמי, ההכנסה השנתית הממוצעת של העשירון התחתון במדינות הפחות קפיטליסטיות היא 823 דולר. הכנסתו השנתית של אותו עשירון במדינות היותר קפיטליסטיות היא 6,877 דולר לשנה (פי 8.3).

תנודתיות ומשברים כלכליים

קיים ויכוח אקדמי בשאלה האם מחזור העסקים הוא חלק טבעי מהשוק החופשי או שמא הוא נגרם מהתערבות ממשלתית בכלכלה (בין אם באופן ישיר או באמצעות הבנק המרכזי. הגישה המרקסיטית והקיינסיאנית גורסות כי משברים הם חלק טבעי מהקפיטליזם, בעוד שהאוסטרים והמוניטריסטים גורסים כי משברים הם תוצאה ישירה של התערבות ממשלתית. אחת מהאפיזודות הבולטות בהקשר זה הוא השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית ובעולם בשנות השלושים. בעקבות המשבר, ומסיבות נוספות, נוצרו במדינות רבות מנגנונים אנטי-משבריים שהיו מנוגדים לגישות קפיטליסטיות. משבר זה הביא להיווצרה של התערבות ממשלתית רבה יחסית בכלכלת ארצות הברית במסגרת הניו דיל.

החל מאמצע שנות השבעים, עם היווצרות הסטגפלציה, מאורע שלא היה יכול להתרחש על פי התאוריה הקיינסיאנית דאז, סר במידת מה חינו של טיעון זה נגד הקפיטליזם וחלו תמורות בתורה הקיינסיאנית. בין הסיבות לכך היו הצטברות עדויות רבות לכך שהנטייה המשברית שאובחנה בקפיטליזם אינה נובעת למעשה ממנגנוני שוק אלא ממנגנונים רגולטורים בשווקים (טיעון זה נכון במיוחד ביחס לשפל הגדול).

בעקבות המשבר הכלכלי שהחל ב-2007 ניצת הדיון בשנית כשהשמאל הכלכלי טוען כי שורש המשבר בתכונה טבעית של השוק או דה-רגולציה והימין הכלכלי מצביע על מדיניות הריבית הנמוכה שהונהגה בארצות הברית בשנות ה-90 והאלפיים לצד תוכניות עידוד משכנתאות רחבות היקף של הממשל הפדרלי כשורשו של המשבר.

קפיטליזם ואימפריאליזם

נאו-אימפריאליזם

ג'.א. הובסון, העלה בראשית המאה העשרים את התאוריה שהאימפריאליזם של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים (במיוחד "המרוץ לאפריקה") הוא תוצר של הקפיטליזם. לפי הובסון, בגלל תהליך ריכוז העושר בידיים מועטות יותר ויצירת מונופולים תחת המשטר הקפיטליסטי נוצרה תת-צריכה באירופה ובצפון אמריקה, והצריכה התפשטות של הקפיטליזם לשווקים חדשים מעבר לים וכיבוש אימפריאלי.

על הרעיון עט כמוצא שלל רב לנין בספרו "אימפריאליזם: השלב האחרון של הקפיטליזם". חסידי המרקסיזם התלבטו אז בקשיים שנבעו מכישלון חוק הדלות הגוברת של מרקס. לטענתו של מרקס היה מצבו של מעמד אמור להחמיר בהדרגה עם התפתחות הקפיטליזם. בפועל, מצבו הלך והשתפר. לפי לנין, ההסבר לכך הוא האימפריאליזם. כך הוא כותב ב פרק שבע של "אימפריאליזם":

"הקפיטליזם הופך לקפיטליזם-אימפריאליסטי בשלב מתקדם של התפתחותו, כאשר כמה ממאפייניו הבסיסיים מתהפכים... כלכלית, התהליך העיקרי הוא החלפת התחרות החופשית במונופול קפיטליסטי... המונופול הוא המעבר מקפיטליזם לשיטה מדרג גבוה יותר... אימפריאליזם הוא השלב המונופוליסטי של הקפיטליזם."

כנגד תאוריה זו של לנין והובסון הועלו מספר הסתייגויות. ראשית, נטען[דרושה הבהרה] כי שאיפות אימפריאליסטיות אפיינו לא רק מדינות בשלב "קפיטליזם מתקדם" אלא גם מדינות מפותחות פחות כמו איטליה, רוסיה או יפן, שעל פי התאוריה לא היו אמורות להידרש לכך בשלב זה.

שנית, אם השאיפה האימפריאלית נועדה למצוא שווקים חדשים של צרכנים בגלל תת-הצריכה במערב, היינו צריכים להבחין בשתי תופעות: עוני הולך ומתגבר במערב, והתעשרות גוברת בעולם האימפריאלי, שכן בלי התעשרות אין צרכנים. התופעה הראשונה נסתרה כבר בשלב הקודם (כשל חוק הדלות הגוברת של מרקס[דרוש מקור]) ואילו השנייה לא תאמה את אופן הפעולה של המעצמות האימפריאליסטיות, שכוון לניצול פשוט של משאבי הטבע במדינות עליהן השתלטו.

אם המטרה הייתה ניצול משאבים בגלל העלות הפחותה של הפקתם או היצע גדול יותר של חומרי גלם במדינות האימפריה, הרי שהאימפריאליזם סתר כל הגיון כלכלי קפיטליסטי, שכן ברוב המקרים הייתה עלות הכיבוש האימפריאלי והניהול האדמיניסטרטיבי גבוהה מהרווחים שהופקו ממנו.[דרוש מקור]

ברמה עקרונית יותר, נטען כי הכיבוש האימפריאלי בוצע על ידי מדינות ותוך הרחבה של כוח הממשלה והפרת הכלל הקפיטליסטי של סחר חופשי מרצון. קפיטליסטים וליברלים התנגדו לאימפריאליזם בדיוק מסיבות אלו ולמעשה, נטען, עצם הכיבוש האימפריאלי על ידי המדינה ובחסותה מעיד על היעדר קפיטליזם או היחלשותו. אם בכלל, שיקף האימפריאליזם תפישות בתר-קפיטליסטיות מרקנטליסטיות, שראו ערך בצבירת "בוליון" בדמות משאבי טבע ושטחי אדמה, רעיון שהקפיטליזם מנוגד לו לחלוטין.

גלובליזציה

החל מראשית שנות התשעים זכו רעיונותיו של לנין לתחיה מחודשת במסגרת תנועות האנטי-גלובליזציה. תנועות אלו טוענות כי חברות גדולות במערב, בתמיכה ובגיבוי ממשלתי או דמוי-ממשלתי (כמו באמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית) מכוננות במסגרת הגלובליזציה הגוברת כיבוש אימפריאלי כלכלי של העולם השלישי.

כיבוש זה מתבטא בכך שהחברות מוזילות את הייצור של מוצרים שונים באמצעות פתיחת מפעלים בעולם השלישי והעסקת עובדים בעלות נמוכה יותר ובתנאים ירודים יותר בהשוואה למפעלים מקבילים במערב. מפעלים אלו מושכים את אזרחי המדינות העניות בעולם השלישי מאחר שהשכר והתנאים בהם טובים מאלו הזמינים להם באופן אחר ומוכנים, תמורת הפיתוי הכספי, לזנוח את דרכי החיים המסורתיות שלהם.

תומכי הקפיטליזם טוענים כאן כי תנועות האנטי-גלובליזציה טועות פעמיים. הן טועות פעם ראשונה בסברתן כי פעילי התנועות האנטי-גלובליות יודעים טוב יותר מתושבי העולם השלישי מה נכון וטוב עבורם. הן טועות פעם נוספת כאשר הן מבלבלות בין תופעות של קורפורטיזם ובמיוחד כזה שבין חברות גדולות לממשלות בעולם השלישי, לפעולה קפיטליסטית. בין השתיים אין קשר ולמעשה, הן סותרות זו את זו.

אידאולוגיות הקשורות לקפיטליזם

ישנן כמה אידאולוגיות פוליטיות הרואות עצמו נשענות על עקרונות קפיטליסטיים וקוראות למימושן בפועל.

  • ליברטריאניזם וליברליזם: אידאולוגיות אלו תומכות בחופש הפרט הן במישור הכלכלי והן במישור האזרחי, כיוון שהן שוללת יזימת כפייה באופן כללי. הזכות של אדם לעשן קנאביס היא לפיכך זכות קניינית ממש כפי זכותו למכור ולקנות כל דבר אחר. בין חברי התנועה מינארכיסטים ואנרכו-קפיטליסטים. בעוד שהמינארכיסטים מעוניינים במדינה קטנה, או מדינת שומר לילה מהגנה על האזרחים מפני אלימות, גניבה, ורמיה, האנרכו-קפיטליסטים מעוניינים בחברה ללא מונופול על הכוח בה כל השירותים, ובכללם שירותי הגנה, יסופקו על ידי התאגדות חופשית של פרטים.
  • שמרנות: מתייחס בעיקר לגישה לפעולת השוק של כמה גורמים שמרניים, בפרט שמרנות אמריקאית. רובם של השמרנים, עם זאת, תומכים בכלכלה מעורבת ברמה מסוימת וכן רואים מקום לחקיקה ממשלתית שמטרתה לתפיסתם מניעת התדרדרות מוסרית.
  • אובייקטיביזם: מיעוט מבין תומכי הקפיטליזם מחזיק בפילוסופיית האובייקטיביזם של איין ראנד אשר קוראת לאגואיזם רציונלי, וכך טוענת כי מסחר, בו ניתן ערך אחד תמורת ערך אחר לטובת שני הצדדים הוא הדרך המוסרית היחידה לנהל חברה צודקת, וקיומה של זו תלוי בקיומם של אנשים חופשיים הפועלים באופן רציונלי במסגרת זכויותיהם.
  • קפיטליזם מרקנטליסטי או קורפורטיזם: תומך בכינון שוק חופשי בתוך המדינה, אך תומך בהגנה פרוטקציוניסטית ממתחרות מבחוץ.
  • דיריגיזם: תומך בכינון שוק חופשי ברובו בתוך המדינה, לצד מעורבות של המדינה להכוונת התעשייה בכיוונים החשובים יותר או לייעולה.

תורות כלכליות שאינן מבוססות על קפיטליזם

  • סוציאליזם: שיטה כלכלית הגורסת כי ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי-הייצור (אדמה, תעשייה וכיוצא בזה) יוביל לחירות רבה יותר לכל אדם. לשם כך על החברה להפקיע את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור מידי בעלי ההון, ולהעבירה לבעלות משותפת-ציבורית. בתוך הסוציאליזם ישנה מחלוקת על האופן שבו יש לבצע מהלך כזה, על מעורבות המדינה בתהליך ועל ההשלכות שלו. עם הזרמים המצויים בתוך הסוציאליזם ניתן למנות את: האנרכיזם, הסינדיקליזם, הסוציאל-דמוקרטיה ועוד.
  • סוציאליזם ליברטאני או אנרכיזם: תנועת המעמד הבינוני בספרד במלחמת האזרחים. חברה לגופים אנטי-פשיסטיים שונים, ביניהם אנרכיסטים וסוציאליסטים. טוען כי נדרשת שליטה קולקטיבית בכלכלה בלי בעלות פרטית על אמצעי-ייצור כלשהם או מעורבות של המדינה.
  • סוציאל-דמוקרטיה: טוענת בזכות רגולציה נרחבת של המדינה ומעורבות עמוקה שלה בתחומים שונים כדי ליצור יותר שוויוניות. תומכת בדרך כלל בהלאמת תעשיות מסוימות. יש המשייכים אותה לקפיטליזם בגלל תמיכתה בקניין פרטי ובהסתמכות משמעותית על מנגנוני שוק.
  • דיסטריביוציניזם: מטיף לחלוקה שוויונית של כל הרכוש וחזרה לכלכלה קיומית בסיסית.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: קפיטליזם
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: קפיטליסט
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: קפיטליזם
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קפיטליזם

הערות שוליים

  1. ^ ראו כאן ו כאן
  2. ^ השינוי בארצות הברית ובהונג קונג, לשם השוואה היה 15 אחוז ו-4.8 אחוז בהתאמה.
  3. ^ Kim R. Holmes, Edwin J. Feulner, Mary Anastasia O'Grady, 2008 Index of Economic Freedom, New York: The Heritage Foundation and The Wall Street Journal, 2008.
  4. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 21; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23; Kane, T, KR Holmes, and MA O'Grady. Index of Economic Freedom. The Link Between Economic Opportunity and Prosperity. Washington, DC: Heritage Foundation (2007).
  5. ^ Documents & Reports - All Documents | The World Bank
  6. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 22.
  7. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 22; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23.
  8. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23-27.
  9. ^ Vaticana, LE. Catechism of the Catholic Church. Washington DC: United States Catholic Conference (1997), סעיף 2425. קישור: http://www.vatican.va/archive/ENG0015/__P8C.HTM#$2FY.
  10. ^ CARITAS IN VERITATE של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 (29/6/09) קישור: http://www.vatican.va/holy_father/benedict_xvi/encyclicals/documents/hf_ben-xvi_enc_20090629_caritas-in-veritate_en.html.
  11. ^ Dean, William D. The Religious Critic in American Culture. Albany: State University of New York Press, 1994.Conference (1997); esp. Tawney, R. H. Religion and the Rise of Capitalism : A Historical Study. Gloucester, Mass: P. Smith, 1962, pp. 212 ff.
  12. ^ Walker, M. 1988. Freedom, Democracy and Economic Welfare. Vancouver: The Fraser Institute; תפישה נאו-מרקסיסטית של הנושא ניתן למצוא אצל Samuel Bowles & Herbert Gintis, Democracy and Capitalism, London: Routledge & Kegan, 1986. ניתוח רב השפעה הביא יוזף שומפטר ב-Capitalism, Socialism and Democracy (1942).
  13. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 26.
  14. ^ טענה כזו משתמעת, לדוגמה, ממחקרו של מאמון: Mamoon, Dawood (2008): How Does Democracy fare with Economic Welfare for a Trading Nation.
  15. ^ Péter Tamás Bauer, Michael Walker, Freedom, democracy, and economic welfare: proceedings of symposium, Vancouver: Fraser Institute, 1993; Wright, L.M. 1982. "A Comparative Survey of Economic Freedoms." In Freedom in the World: Political Rights and Civil Liberties, ed. R. Gastil. Westport, Connecticut: Greenwood Press.
  16. ^ Kapstein, Ethan and Converse, Nathan (2006): The Economics of Young Democracies: Policies and Performance. http://mpra.ub.uni-muenchen.de/553/1/MPRA_paper_553.pdf
  17. ^ Kapstein, Ethan and Converse, Nathan (2006): The Economics of Young Democracies: Policies and Performance. pp. 31-42; תפישה דומה ניתן למצוא אצל William Easterly, The White Man's Burden: Why the West's Efforts to Aid the Rest Have Done So Much Ill and So Little Good, New York: Penguin P., 2006.
  18. ^ Forbes Lists, World's Richest People, and more - Forbes.com
  19. ^ Mises, Ludwig von.  Anti-Capitalistic Mentality, the (Lib Works Ludwig Von Mises Pb). Liberty Fund Inc., 2006; Mises, Ludwig von. Human Action. Mises Institute, 1999, ch. 15.
  20. ^ ראייה זו משותפת גם לרוב המכריע של בעלי השקפה קפיטליסטית, וחזקה במיוחד אצל בעלי השקפה שמרנית מביניהם.
  21. ^ Kirkpatrick, Jerry, In Defence of Advertising: Arguments from reason, ethical egoism and laissez-faire Capitalism TLJ books, 2007, pp. 25 ff & pp. 65 ff.
  22. ^ Hayek, Friedrich A., "The non Sequitur of the "dependence effect", Southern Economic Journal, Vol. 27, April 1961. קישור: http://mises.org/etexts/HayNonseq.pdf.
  23. ^ Reisman, George. Capitalism: A Treatise on Economics. Jameson Books, 1996; Mises, Ludwig von.  Anti-Capitalistic Mentality, the (Lib Works Ludwig Von Mises Pb). Liberty Fund Inc., 2006; Mises, Ludwig von. Human Action. Mises Institute, 1999.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קפיטליזם&oldid=2178665"