קהילת יהודי טריפולי
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
קהילת יהודי טריפולי שבלוב התקיימה מהעת העתיקה ועד לאמצע המאה ה-20, כאשר בעקבות אירועי אלימות מצד תושבי המקום, עזבו אחרוני בני הקהילה את העיר.
תולדות הקהילה
העדויות הראשונות על קיומן של קהילות יהודיות מבוססות בשטחי לוב המודרנית הן מן התקופה ההלניסטית, אולם יש רגליים להשערה כי יהודים התיישבו בלוב עוד קודם לכן, בעקבות גלות אשור או גלות בבל[2], ובקרב הקהילה יש אף מסורת כי ראשית הגעת סוחרים למקום יחד עם הפיניקים. לאורך ההיסטוריה ידעה הקהילה היהודית בלוב עליות ומורדות על פי אופיים של הכובשים הרבים ששלטו בלוב.
היהודים שהתגוררו בערי החוף טריפולי, בנגזי וקירני לעיתים הושמדו או הוגלו. חלק קטן מהיהודים נדחקו מפנים המדינה לאזורים מדבריים על מנת לשמור על יהדותם.
על קיום קהילה יהודית בטריפולי במאה ה-7 ידוע מעדויות היסטוריות שונות. הקהילה חוזרת ונזכרת בזמן שלטונו של הח'ליף הפאטימי אל-חאכם באמר אללה אשר גזר גזירות שמד על היהודים בארצות שלטונו. בין היתר הורה להפוך את בית הכנסת של קהילת טריפולי למסגד. לאחר כיבוש העיר על ידי הצלבנים המשיכה הקהילה היהודית בעיר להתקיים. בשנת 1175 לערך ביקר בעיר בנימין מטודלה והוא מספר על רעידת אדמה שפגעה ברבים מתושבי העיר.
הקהילה המשיכה להתקיים גם לאחר הכיבוש הממלוכי של העיר, עת עברה טריפולי ובתוכה הקהילה היהודית אל העיר החדשה שהוקמה בהר שממזרח לנמל. בתקופת שלטון הממלוכים, ביקר בעיר רבי אשתורי הפרחי, שתיארה כ'עיר גדולה'. באותה עת, היו בטריפולי יהודים רבניים, קראים ואף שומרונים.
רבי עובדיה מברטנורא סיפר על מאה משפחות שהתגוררו בעיר בשנת 1489, אך יש שפקפקו בדיוק שבנתון מספרי זה וחשבוהו למוגזם. לאחר גירוש ספרד באו לעיר יהודים ממגורשי ספרד והקהילה גדלה. במאה ה-17 משה בוג'אנח היה בין ראשי הקהילה.
הקהילה היהודית בטריפולי התרכזה בשתי שכונות: השכונה הגדולה (בערבית: الحارة الكبيرة - אלחארה אלכבירה) והשכונה הקטנה (בערבית: الحارة الصّغيرة - אלחארה אזרירה)
בשנת 1868 נשרף בית הכנסת צלאת בן שאיף שהוקם מחדש לאחר מספר שנים.
חינוך
בעקבות החדירה האירופית ללוב נפתחו בטריפולי בתי ספר איטלקיים ב-1876 לבנים, על ידי ג'יאנטו פאג'י, וב-1887 לבנות, על ידי בארולינה נונס-ויס; ב-1880 נפתחו בתי הספר הטורקיים בפני היהודים; ב-1890 כי"ח מקימה רשת חינוך; ב-1893 נוסד "יגדיל-תורה", שפתח שעריו ב-1904 ב"תלמוד-תורה" ב"דאר אסרוסי", ובמקביל "תלמוד תורה" בבנגזי.
עם הכיבוש האיטלקי ב-1911 התרחבה רשת החינוך האיטלקית בכל לוב. בטריפולי "תלמוד תורה" חידש את לימודיו, נפתח בית הספר האיטלקי-יהודי "פייטרו וורי" (בהנהלת אמה פולקו), בתי הספר האיטלקיים "סקואולה רומא" ו"טומזאו", וכן בית הספר של כי"ח. ביוזמת התנועה הציונית נפתח בי"ס העברי באחד מאגפי "פייטרו וורי" (בהנהלת יעקב פרג'ון), שבו למדו רוב תלמידי הקהילה ותוכנית הלימודים שלו הייתה על פי המתכונת הארצישראלית. כמו כן, נפתחו הלימודים העל-יסודיים: בית הספר התיכון האיטלקי – Liceo, בתי"ס מקצועיים – טכניים ומסחריים איטלקיים, בי"ס טכני עברי, בי"ס תיכון מקצועי לבנות, וישיבת "נווה שלום-אוצר התורה" (שהייתה בעצם בי"ס תיכון עברי).
תרבות
משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד העלייה הגדולה, התיאטרון היהודי בלוב קנה לו יותר ויותר אחיזה רחבה בציבוריות היהודית, בתנועות הנוער הציוניות ובבתיה"ס העבריים ברחבי לוב. התיאטרון היווה לא רק כלי בידורי, שלעיתים מילא תפקיד בהעלאת המורל בעיתות אופל וצוקה, כי אם גם ובעיקר אמצעי חינוכי-תרבותי ולהחייאת השפה העברית, להפצתה ולהנחלתה. הוא גם שימש מכשיר לגיוס כספים, לקיום הפעילות הציונית, לתרומות לקק"ל ולמוסדות שונים בא"י. ההצגות והמחזות נכתבו ובוימו על ידי בוגרי ומדריכי התנועה הציונית, מנהלי ומורי בתיה"ס, השליחים מא"י והחיילים הארצישראליים. הם גם היו המנצחים, הכוראוגרפים, התפאורנים והאחראים על התלבושות והאביזרים. כל אלה, אשר נטלו חלק בהפקה ובמשחק, בוגרים, נערים וילדים היו על טהרת ההתנדבות, עם תחושת שליחות עילאית. ההצגות היו בנושאים שונים ומגוונים, תנ"כיים, מועדי ישראל, לאומיים, ציוניים, ארצישראליים, אקטואליים וכלליים, שהעבירו מסרים שונים, החדירו את התודעה הציונית וחשפו בפני הקהל פרקים חשובים בתולדות העם היהודי וא"י. הצגות, כמו: יוסף ואחיו, יעקב ועשו, שאול ודוד, דוד וגולית, בת יפתח, יהודית והולופרניס, אסתר ואחשורוש, יהודה המכבי, בר-כוכבא, החלוץ הקטן, מחורבן לבנין, תל-חי, ביקור בא"י, פעמי משיח, עברית חיה, הכינור (לחנה סנש), נס המרד (של גטו ורשה), הפרידה, ועוד רבות אחרות.
ההצגות והמחזות הוצגו בעברית, בטריפולי בהנהלתם של עמישדי גואטה, האחים סמבירא, השליח יאיר דואר ואחרים.
המטבח היהודי הטריפולטאי-לובי
השבת והחגים במחזור השנה, וכן האירועים השונים במעגל החיים, העשירו את המטבח בגיוון התבשילים, המתכונים ודברי המתיקה, שבאו לידי ביטוי גם במטבח של העניים, שכלכלו את תקציבם בהתאם.
מאכלי שבת ויומי חול
התבשילים לכבוד שבת קודש כללו:
- קוסקוס בשפה הטריפולטאית "כסכסו" קוסקוס ー סולת בלולה בשמן המתבשלת על אדים, זכר למנחה בבית המקדש;
- מפרום ー קציצות בתוך פלחי תפוחי אדמה, זכר למן, הנתון בין שתי שכבות טל;
- חריימה ー תבשיל חריף עם דגים, לקיים אמרת חז"ל – "כל האוכל דג ביום דג ינצל מדג";
- הדפינה (החמין) ー עשוי ממגוון של תבשילים, קדרות ונזידים, עם "בזארת הדפינה" (תוספות שונות, כמו ביצים קשות, "מסראן מחשי" ー מעי ממולא, "קוקלה" ー כופתת סולת עם בשר ושומן, וכו').
- רינגה.
- צ'רשי (מוכר כתרשי) ー תוספת לקוסקוס, משמעות המילה היא "מחית".
- עריסה ー תבשיל לימים קרים, המבוסס על בישול איטי של חיטה, בשר ושומן ברוטב.
- רוזטה ー משקה.
- בוקה דה דמאה.
- שורבה ー תבשיל פסטה (או אורז) לרוב עם דג או עוף ברוטב אדום.
- מקטעה ー מרק.
מאכלי החגים ומועדי ישראל
בחגים התבשילים עשירים ומגוונים יותר וחלק מהם היו ייחודיים לחג מסוים ולעיתים הייתה בהם סמליות, כמו:
- הבזין ー גבנוני בצק מבושל, המסמלים את הר סיני/הר המוריה, ועליו תבשיל עם בשר, בחג השבועות, בראש השנה ובחג הסוכות;
- הברכיות, שעלו על שלחן ערב ראש השנה, שמות מרכיביהן היו בצליל הברכה;
- עסבנה ー מעיים הממולאים בבשר אורז ודברים נוספים, נהגו לאכול אותו בעיקר בסוכות ובפסח.
- ספנז ー סופגנין, מעין סופגנייה שטוחה, שהוכן ב"לילת התנור" (בליל ערב ראש השנה ובליל ערב כיפורים), וכן בליל הושענה רבה ("לילת זאת הברכה") ובחג החנוכה ובעיקר ב"ראש חודש לבנאת" (ראש חודש הבנות הוא ראש חודש טבת);
- בימי החג; חלקי פנים של כבש צלויים בליל הושענא רבה ("לילת אלכבדה ולראיה");
- חלאוות פורים ー כלומר מגדנות פורים, דברי מתיקה רבים ומגוונים ("דבלא", "מק'רוט", "בוריק בלוז", "כעך מלבס" וכו');
- בולו ー לחם מתוק עם פירות יבשים ושקדים, נאכלים עם ביצה לאחר הפסח.
- ספרא (מאפה) ー נהגו להכין באירועים מיוחדים ובחלק מהמקומות גם בפורים.
- הבסיסה ー תערובת של מיני תבואה ותבלינים קלויים וטחונים, סוכר ומיני פירות יבשים בלולים בשמן בערב ראש חודש ניסן;
- הלליק (החרוסת) ー סוג חרוסת המיוחדת ליהודי לוב;
- אורז אדום עם בשר וירק לפסח.
- המרוזיה ー תבשיל עם צימוקים ובשר כבש בדרך כלל בימי חג הפסח;
- עבמבר ー עוגית שקדים לא חמצה לפסח.
- עג'את אלמימונה ー כלומר חביתה עם "מרגז" ובולו אלמימונה כלומר עוגת שמרים עגולה, שבמרכזה משובצת ביצה קשה ביום המימונה החל באסרו חג של פסח;
- שך אלכעך או שקאק מחרוזת כעכים בצורות סמליות ー בחג השבועות;
- נזיד העדשים והדוידה כלומר פתיתי בצק וירקות בתשעה באב, וכו';
רוב מגוון התבשילים והמאפים היה נהוג, בדרך כלל, בכל הקהילות היהודיות בלוב, אך, בשל תנאים שונים והשפעות סביבתיות, התפתחו גרסאות בשינויים מזעריים, בין קהילה לקהילה, שהתבטאו באופן ההכנה ובתוספות השונות למתכונים.[3]
אישים בולטים
בין דמויות הקהילה ניתן למנות את הרב יאנה[4], הרב פריג'א זוארץ, רבי אפרים עטייה[5], ועוד רבים.
לדוגמה שלמה (מומו) תשובה, היה בעל בית דפוס בלוב ובישראל, נמנה עם בכירי החוג הדרמטי של "מכבי טריפולי". הוא סייע בבחירת ההצגות, שרובן היו בנושאים תנ"כיים, כמו: יוסף הצדיק, אסתר ואחשורוש, יהודית והולפרניס, בכתיבת התמליל, שרובן הוצגו בערבית מדוברת, השזורה באמרות כנף בערבית ספרותית, ובבימוי ההצגות ובהכנת התפאורות והתלבושות, וגם כשחקן. אחד מהתפקידים הבכירים והמורכבים, ואולי החשוב ביותר, שמומו מילא היה ראש אורחת הישמעאלים, בהצגה יוסף הצדיק. תפקיד, שמילא בכישרון רב, וליווה אותו כל ימי חייו. נחשב לאישיות מיוחדת במינה: ציוני נלהב וקנאי למסורת ולמנהגי העדה; מלא חוכמת-חיים וידע רב; בעל יוזמה ונמרץְ; טוב לב ואוהב הבריות; צנוע ועניו; עדין נפש ונעים הליכות.
תקופת השואה
בשנת 1911 נכבשה לוב על ידי איטליה. בתחילה ידעו היהודים עידן של פריחה תרבותית וכלכלית, תוך שהם מהווים גשר בין האוכלוסייה המקומית למוקדי הכלכלה האיטלקיים. בתקופה זו התגבשו המוסדות הקהילתיים, נוסדה התנועה הציונית, הוקמו תנועות נוער ציוניות ומוסדות חינוך עבריים והחלה תחיית השפה העברית.
בשנות ה-30 פיתח השלטון הפשיסטי מדיניות שנתפשה על ידי היהודים כאנטישמיות. מדיניות זו כללה חובת נוכחות בבתי-ספר בשבת, פתיחת חנויות בשבת ובשנת 1938 החלת "חוקי גזע".
בשנת 1940 הצטרפה איטליה למלחמת העולם השנייה לצידה של גרמניה הנאצית ולוב הפכה לאחת מזירות המלחמה, שבה ריחפה מעל ראשי היהודים אימת "הפתרון הסופי"; בנוסף לפגיעה קשה מהפגזות והפצצות בעלות הברית, ובקרבות בקו החזית. אך סבלותיהם החמירו בשל אכיפת "חוקי הגזע" ותקנות מחמירות נוספות, גיוס לעבודות כפייה, מאסרים והוצאות להורג, עקירת אוכלוסין, גירוש לתוניסיה והגליה לאיטליה, שממנה הועברו חלקם למחנות הריכוז הגרמניים אינסברוק-רייכנאו וברגן-בלזן. רוב יהודי קירנאיקה (אזור החוף המזרחי של לוב) הועברו למחנה הריכוז בג'אדו בתנאים קשים, שהביאו למות כרבע מהם.
במהלך המלחמה, שבה נספו כ-700 מיהודי לוב, התרחש המפגש המרגש בין יהודי לוב לבין החיילים הארצישראליים בצבא הבריטי. יהודי לוב זקפו את קומתם למראה החיילים העטורים במגיני דוד. גם החיילים הארצישראליים חשו כי התגשמה מטרת התנדבותם והיא הצלת יהודים במרחב הכיבוש הפשיסטי-נאצי. הם גם סייעו בשיקום הקהילה ובחידוש והעצמת החינוך העברי, שהפך להיות על-פי המתכונת הארצישראלית.
תחילת מלחמת העולם השנייה
(מתוך פנקס הקהילות) הסימנים הראשונים להתקרבות מלחמת העולם השנייה הורגשו בטריפולי כבר בשנת 1936, כאשר נודע על הקמת ה"ציר" רומא–ברלין. שלב שני בתהליך חל עם פרסום "מנשר הגזע" הפשיסטי ביולי 1938, והחלתם של חוקי הגזע באיטליה, בספטמבר 1938. עוד בטרם הוחלו חוקי הגזע בלוב הייתה לפרסומם באיטליה השפעה פסיכולוגית שלילית על יהודי טריפולי, ובמיוחד על אלה בעלי האזרחות האיטלקית, שלא ציפו לכך שמדינה "תרבותית" כמו איטליה תפלה אותם לרעה משאר אזרחיה. על אף החוקים, תמיד נמצא באיטליה מקלט לפליטים יהודים מאירופה שברחו מגזרות הנאצים, וגם בטריפולי מצאו פליטים יהודים מאירופה מקלט. החל משנת 1940 פעל במקום הארגון האיטלקי DELASEM שסייע לפליטים יהודים. גורם חשוב לא פחות ביישומם האיטי והמתון של חוקי הגזע בלוב היה אישיותו של המושל האיטלקי, איטלו באלבו. אף על פי שבאלבו הקפיד על הפעלתן של גזירות השבת שכן בהן ראה צורך חיוני - שמירה על רמה מסוימת של הכנסות הממשלה מן המגזר המסחרי - הרי שבשאלת האנטישמיות והגזרות שנבעו ממניעים לא כלכליים אלא מתפיסה גזענית, הייתה התנגדותו נחרצת. יחסו של באלבו מנע את הפעלתם של חוקי הגזע בלוב, עד מותו בתאונה ביוני 1940. למרות הגורמים שמיתנו את האנטישמיות האיטלקית בלוב, הביאה השתלשלות נסיבות המלחמה להחמרת הרדיפות ואף להגליית קבוצת יהודים למחנות ריכוז באירופה.
הרדיפות הראשונות לאחר חוקי הגזע
באוקטובר 1938 הוחל ביישומם האיטי של אחדים מחוקי הגזע, שאפילו באלבו לא הצליח למנוע את הפעלתם. החוק הראשון אסר על יהודים בעלי אזרחות זרה לגור באיטליה או בלוב. חוק זה התכוון לפגוע בעיקר בפליטים יהודים מאירופה שנמלטו מגזרות הנאצים. חוק שני הטיל נומרוס קלאזוס על ילדי יהודים בבתי הספר הציבוריים, היסודיים והתיכוניים כאחת. חוק שלישי אסר על יהודים לכהן במשרות ציבוריות. מיד פוטרו בטריפולי 46 יהודים שהועסקו במשרות ציבוריות. משפחות מבוססות איבדו את מטה לחמן, ואלפי תלמידים יהודים נשארו ללא מסגרת לימודית. על מסמכים רשמיים כגון תעודות זהות הוטבעה חותמת "יהודי" ובעיתונות המקומית רבו המאמרים הגזעניים. צעירים איטלקים ביזו יהודים ברחוב ושרקו אחר נשים יהודיות. נתרבו גם תקריות האלימות - תקיפת יהודים בשוק ויידוי אבנים לחנויות ובתים.
ככל תושבי טריפולי גם היהודים נפגעו עקב הפעילות המלחמתית, במיוחד בהפצצות בעלות הברית. ארבעה בתי כנסת בעיר נהרסו כליל, ואחרים ניזוקו. בית העלמין היהודי שעקב מיקומו שימש להצבת סוללות נגד מטוסים, נפגע קשות וכמה מן הקברים נבזזו. יהודים רבים נמלטו מן העיר לערי השדה ולכפרים הערביים בסביבה, שם נאלצו לשכור מן הערבים מגורים במחירים מופקעים.
הנוכחות הגרמנית בטריפולי
החל משנת 1938 הורגשה בטריפולי ובלוב נוכחות גרמנית, ואולם, חיילים גרמנים במדים שנשלחו כסיוע צבאי על פי בקשת איטליה נראו בטריפולי רק לאחר נחיתת הגרמנים בעיר, ב-12 בפברואר 1941. נוכחותם צוינה במצעד צבאי ברחובותיה הראשיים של הבירה, מצעד שכל התושבים חויבו לחזות בו. באותו יום נצטווה הרב הראשי של לוב, אלדו לאטס, למסור את מפתחות המועדונים הציוניים ה"מכבים" ו"בן יהודה". אנשים בדרגים הרשמיים ופקידים נאצים הפעילו לחץ בלתי פוסק על השלטונות האיטלקים להחמיר את המדיניות היהודית המתונה מדי לטעמם. בראשית שנת 1941 נשלל המונופול על הסחר הסיטונאי מיהודי טריפולי. אבל בשטח לא ניתן לשנות בן לילה את הסדר הכלכלי בלוב - בפועל נשארו יהודים בעלי עסקים. שלא כמו באירופה היחס האישי של גרמנים ליהודים בטריפולי ובלוב היה ענייני ועסקי. הגרמנים הזדקקו לשירותים המסחריים והמקצועיים של היהודים במקום. דווחו מקרים אחדים של התאכזרות, שוד ופגיעה ביהודים בידי חיילים גרמנים. אך לרוב כאשר גרמני נכנס לחנות יהודית הוא התנהג באדיבות. יתרה מזאת, חיילים אהבו לקנות בחנויות יהודיות ובתי עסק יהודים. הדבר הביא להתפשטות שמועה שאמרה שהתנהגותם הייתה חלק ממדיניות גרמנית מתוכננת - לקנות את כל סחורות היהודים, לרוקן את החנויות שלהם ולהשאיר בידיהם כסף נייר חסר ערך, כדי לשבור את הבסיס הכלכלי היהודי בלוב.
ההחמרה ב-1942
באביב 1942 הורע גורל יהודי לוב באופן משמעותי. נרמז בחוק שהיהודים נחותים לא רק לעומת האזרחים האיטלקיים אלא גם לעומת הילידים המוסלמים. על פי חוק אחר החלה "אריזציה" של רכוש יהודי. על היהודים נאסר לבצע עסקאות בנכסי דלא ניידי ובמפעלים חקלאיים. כמו כן נאסר על היהודים ליהנות מכל זיכיון שמקורו ברכוש מדינה – חקלאות, יערות, מחצבים, אשראי, ביטוח, תובלה ושייט. נאסר על היהודים להיות חברים באגודה שיתופית ולפרסם פרסום שתוכנו אינו דתי. בעקבות חוקי האריזציה הייתה מנת השפלתם היומיומית של היהודים המעורים בתרבות האיטלקית טריפולי גדושה אף יותר מזו של אחיהם באיטליה. במיוחד גברו השפלות בזמן האנדרלמוסיה שגרמו הפצצות בעלות הברית. הפשיסטים התנכלו ליהודים ברחוב העליבו אותם בכינויי גנאי ודחפו אותם. כאשר יהודים ניסו לעשות את דרכם ברכבת כדי להימלט מן ההפצצות הם הורדו בכוח מהרכבת בטענה שהם מסריחים.
הגזרה השנייה שגזרו האיטלקים ב-1942 הייתה הגליה והטלת עבודת כפייה. עקב החלטתו של מוסליני שהיהודים הם גורם בלתי אמין מבחינה ביטחונית, במיוחד אלה מבניהם שהיו בעלי נתינות אויב. בטריפולי ובסביבתה נפגעו בעלי האזרחות הבריטית והצרפתית שהוגלו יחד עם יהודי קירנאיקה. בעלי הנתינות הלובית נשארו במקומם ונאלצו לספק עובדים לעבודות כפייה בסביבה, רובם הגדול נשלחו למחנה.
ההגליה למחנות ריכוז באירופה
מתוך כ־300 יהודים בעלי אזרחות בריטית בלוב, היו כ־200 היו תושבי טריפולי. הם הוגלו כיוון שהיו נתינים של מדינת אויב. כבר בסוף ינואר 1942 הם נשלחו לנאפולי באוניות משא מזוהמות וללא רכוש וללא ציוד של ממש, מבלי שסיבות הגירוש והיעד הובהרו להם. באיטליה פוזרו בעיקר לשלושה מחנות - ארצו, צ'יוויטלה דל טורונטו ובניו א רילולי.
במחנות האלה שוכנו היהודים שהיו בעלי אזרחות בריטית. המחנות היו במבני ציבור, בבתים פרטיים גדולים, בקבוצות גדולות עד 100 איש ובצפיפות רבה, אולם בלי להפריד את המשפחות. המחנות נמצאו בדרך כלל במקומות מבודדים ולא כולם היו מגודרים. המשגיחים היו בעיקר שוטרים איטלקיים מעובדי המדור לביטחון ציבורי, היציאה מן המחנות הייתה אסורה. תנאי החיים היו נסבלים, העצורים קיבלו חבילות מזון מן הצלב האדום ולכן תזונתם הייתה משופרת לעומת זו של שכניהם במחנה - נתינים זרים אחרים, חלקם יהודים, בריטים, הודים, רוסים ופולנים. הקשרים עם הקבוצות האחרות היו טובים, ויחד עם יהודי פולין פתחו בית ספר לכ-25 ילדים בכיתות א-ה. מחנות אלו נשאו אופי של מחנות מעצר ומעבר יותר מאשר של מחנות ריכוז. יהודי לוב לא חויב לעבוד. סבלם נבע בעיקר בשל ההגליה לסביבה זרה, מהצפיפות, ממזג האוויר האירופי- במיוחד בחורף, מהגבלות התנועה ומחוסר הידיעה מה ילד יום. עם זאת, בזכות המגע השוטף עם תושבי הסביבה היו יהודי לוב מעודכנים בחדשות המלחמה.
עם תפיסת השלטון באיטליה בידי גרמניה ב-8 בספטמבר 1943 הורע מיד מצב היהודים במחנות אלה. ב-28 באוקטובר 1943 נלקחו הגברים ממחנה צ'יוויטליה דל טורונטו בידי האס אס למחנות קורצ'טה וקייטי לעבודות ביצורים בקו החזית ליד הנהר סאנגרו. הנשים והילדים נשארו מאחור. העבודה נמשכה מבוקר עד ערב. כאשר החלו התקיפות מן האוויר הוחזרה הקבוצה לצ'יוויטליה דל טורונטו ברגל. בינתיים בינואר 1944 הועברה קבוצה אחת מיהודי צ'יוויטליה דל טורונטו למחנה ברגן בלזן. יתר היהודים הועברו בערך באותו זמן למחנה ריכוז איטלקי בפוסולי די קארפי. במאי 1944 הועברו גם הם לגרמניה לברגן-בלזן. למחנה זה הועברו גם היהודים האסורים בארצו וכמה אסירים יהודים ממחנה פרמונטי שבדרום איטליה. האחרונים הגיעו לשם עוד ב-1940 לאחר שאחד מבני המשפחה נחשד בריגול ונאסר.
במחנה ברגן-בלזן
כ-370 יהודים בעלי נתינות בריטית מלוב שולחו למחנה ברגן-בלזן שבצפון גרמניה. הם עברו לשם בארבעה טרנספורטים, הראשון צ'יוויטליה דל טורונטו; השני והשלישי מפוסולי די קארפי; ואחד מארצו. הטרנספורט הראשון הגיע בינואר 1944 והאחרון באוגוסט 1944. רובם המכריע הועברו בנובמבר-דצמבר 1944. מחנה ברגן-בלזן הוקם ב-1943 כדי לשמש מחנה זמני לקבוצות של יהודים אירופאים שיועדו להחלפה באזרחים גרמנים שהיו כלואים בגבולות האימפריה הבריטית. למחנה הגיעו יהודים מארצות שונות: פולין, צרפת, רומניה, הונגריה, הולנד; וגם יהודים בעלי דרכונים בריטיים או דרום-אמריקאיים. דרי המחנה לא חיו כקבוצה הומוגנית תחת חוקים אחידים המחייבים את כולם. מחנה ברגן-בלזן היה מחולק למספר אגפים מופרדים זה מזה בקפידה, וביניהם חצצו גדרות תיל. ה"מחנות בתוך המחנה" טופלו בצורה שונה זה מזה ובכל אחד מהם שררו תנאים שונים. האגף הגדול ביותר בסוף שנות 1944 היה "מחנה הכוכב" שנקרא כך משום שתושביו נאלצו לשאת את הטלאי הצהוב. שם גרו כ-1,400 יהודים ממדינות שונות. הגברים והנשים שוכנו במדורים נפרדים, אך המשפחות הורשו להתאחד במשך היום. כבר במהלך 1944 היו מנות המזון זעומות, וכל יושבי "מחנה הכוכב", אף הזקנים ביותר, חויבו לעבוד. פלוגת העבודה הגדולה ביותר הייתה "פלוגת הנעליים". על העובדים היה לפרום נעליים ישנות שהובאו ממערב גרמניה, לגזור ולמיין את העור שעוד היה ניתן לשימוש. פלוגות עבודה נוספות הועסקו בניסור גזעי עצים ביערות באזור, בעבודות תיעול וחפירה במחנה ובקרצוף סירים במטבח. נוסף על העבודה הקשה סבלו מהתעללות ואכזריות של חיילי האס אס במקום. מחנה שבו היו תנאים טובים בהרבה היה "מחנה הנייטרליים" שבו גרו יהודים בעלי נתינות של מדינות נייטרליות כמו ספרד, פורטוגל, ארגנטינה וטורקיה. היה גם "מחנה מיוחד" ו"מחנה ההונגרים" ששהו בו 1,683 היהודים מרכבת קסטנר.
קבוצת יהודי לוב בברגן-בלזן שמרה על ליכוד פנימי, ויחסית לאסירים אחרים במחנה היה מצבם טוב יותר, לפחות בהתחלה. זאת משום שהגיעו ממחנות הכליאה באיטליה ועדיין היו בידיהם שאריות של חבילות המזון שקיבלו מן הצלב האדום מתוקף היותם נתיני בריטניה. מידת סבלם של יהודי לוב במחנה הייתה תלויה בעיקר בשני גורמים: אורך השהות במקום, והאגף שבו נמצאו. תנאי המחנה, שהיו סבירים בראשית 1944 כאשר הגיעו היהודים אליהם, הידרדרו לקראת סוף 1944, עם עזיבתם. בסוף 1944 הפכו את התנאים במחנה לגיהנום ממש. גוויות של עשרות אלפי אנשים שמתו מרעב, תשישות וטיפוס הבהרות היו מוטלות חודשים ארוכים ללא קבורה. היו קבוצות מלוב ששהו במקום רק שבועות מספר, והיו שנשארו עד נובמבר 1944 ואף עד ינואר 1945. חלקם נמצאו באגף "המיוחסים" שבו לא הופרדו משפחות ולא התעללו באסירים; וחלקם שוכנו ב"מחנה הכוכב" שהיה מלכתחילה צפוף, הגברים הופרדו מהנשים והייתה התעללות מתמדת של אנשי האס אס. סבלם של יהודי לוב נבע גם מכך שהיו נטע זר באירופה. הם לא היו מורגלים בתנאי מזג האוויר החורפי המושלג. וחשו עצמם מבודדים מאוד עקב מוצאם ושפתם. לראשונה נקלעו לחיים בצל המשרפות כיוון שהיו עדים להגעתם של אסירים מאירופה שהיו מגיעים מדי פעם ואחר כך נעלמים בהישלחם למזרח להשמדה. התקשורת של יהודי לוב עם יהודים אחרים במחנה התנהלה בעברית.
לאחר מלחמת העולם השנייה
בקיץ 1963 התחולל אירוע מזעזע שטלטל עמוקות את הקהילה היהודית והזכיר לה עד כמה היא פגיעה. באירוע זה נרצח ח'לפאלה נחום בביתו בטריפולי. נחום היה יהודי ידוע מאוד בלוב. המשטרה סירבה להאמין כי מדובר בערבים שרצחו והאשימו את היהודים. לאחר זמן הותקף עוד יהודי מהקהילה, רק אז פעלה המשטרה ותפסה כנופיה המורכבת מעשרה ערבים האחראית גם לרצח של נחום ולפגיעות נוספות. מדי פעם אף התערבה הממשלה כדי להגן על היהודים מפני תקיפות גופניות.
ב-1967, במקביל למשבר בין ישראל למצרים, נפתח בטריפולי "שבוע פלסטין" במטרה לשחרר את פלסטין וזאת בהיתר הממשלה ובאישור המלך. מה שהתחיל בהפגנות הפך עד מהרה להתנפלות המונית על יהודים ועל רכושם. האימהות הספיקו להוציא את ילדיהם מבתי הספר כדי שלא יפגעו וחנויות של יהודים הועלו באש.
המשטרה לא הצליחה להשתלט על המצב והוכרז מצב חירום. באותו יום נהרסו למעלה מ-60% נכסים יהודיים קהילתיים ופרטיים. לפחות עשרה יהודים נהרגו ורבים נפצעו. לאחר הפרעות היהודים חיו בפחד תמידי, הסתגרו בבתיהם וסבלו מחוסר מוצרי יסוד. בית הכנסת 'בית אל' שהכיל בתוכו עשרה ספרי תורה מהודרים ומקושטים בכסף ובשנהב וכן מאות ספרי קודש ותשמישי קדושה נשרף כליל באותו יום של הפורענות.
פינוי היהודים
לנוכח המצב הקשה החלה הממשלה לספק ליהודים תעודות מסע ו"אישורי העברה אווירית". הפינוי בוצע בתנאים קשים באמצעות טיסות שכר שאורגנו על יד ממשלת לוב וחברת אליטליה. היהודים חשבו שהיעדרותם היא זמנית עד שהרוחות יירגעו, אך בפועל החרימה הממשלה את החנויות השייכות ליהודים על כל תכולתן. יהודי טריפולי הובאו ברובם ללאטינה. בשנים הבאות, הצליחו כמה יהודים לחזור לטריפולי לביקורים חטופים במטרה להעריך את אבדותיהם ולקבוע מה עדיין יכלו להציל.
ההפיכה של קדאפי (1969)
ב-1 בספטמבר 1969, בעת שהמלך אידריס שהה בחוץ לארץ, ארגן מועמר קדאפי, בעל דרגת סגן בצבא לוב, הפיכה צבאית. בעיתון 'אל-ראיד', שהפך בהמשך לעיתונה הרשמי של הממשלה החדשה, פורסם מאמר, תחת הכותרת "דעת הקהל", שקרא לממשלה להחרים את נכסי היהודים שעקרו לאיטליה ולהחזיר אותם לעם. בנוסף הייתה במאמר דרישה מהמועצות העירוניות בטריפולי, בנגאזי ושאר הערים לחלל את בתי הקברות היהודיים ולהשליך את גופותיהם לים. ואכן, משטר קדאפי חוקק חוקים חדשים שיאפשרו לו לקחת חסות על כל הרכוש היהודי שנשאר. ארבעת בתי הקברות היהודיים בטריפולי הוחרבו ועליהם נבנו בניינים, מבלי לאפשר פינוי של עצמות הנקברים. ארבעים וארבעה בתי כנסת בטריפולי הפכו למסגדים. מעשה זה מחק לצמיתות את עברה היהודי של לוב.
לקריאה נוספת
- יעקב חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב: מראשית התיישבות היהודים בלוב ועד עלייתם וקליטתם בארץ, באר שבע: המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ה'תשס"א-2000
- פרופ' מוריס רומני, יהודי לוב: דו־קיום, רדיפות, עלייה, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2017 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
קישורים חיצוניים
- תולדות יהודי לוב, באתר מרכז מורשת יהדות לוב
- מרכז אור שלום, לשימור מסורת יהודי לוב
אינס אליאס, קהילת יהודי לוב היא זכר לעולם שלא יחזור, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2018- ד"ר עירית אברמסקי-בליי, "ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת השואה", בשביל הזיכרון סדרה ישנה – 36 (עמ' 55–60), יד ושם, 2000
הערות שוליים
- ^ רבי יששכר חכמון זצ“ל, מרכז מורשת יהדות לוב
- ^ יהודי לוב בעת העתיקה, באתר מרכז מורשת יהדות לוב.
- ^ על פי אתר יהודי לוב
- ^ נתניה | יאנה מכלוף, הרב (1902 - 1998), באתר moreshet.netanya.muni.il
- ^ מורשת נתניה | אפרים עטייה, באתר moreshet.netanya.muni.il
39201492קהילת יהודי טריפולי