התפקרות
התפקרות, יציאה לתרבות רעה או יציאה בשאלה (לעיתים בשיבוש חזרה בשאלה) היא תהליך שבו יהודי שומר מצוות פורק עול תורה ומצוות מעליו, נוטש את אורח החיים והאמונה הדתית, ולעיתים גם את הקהילה שחי בה, ועובר באופן מלא או חלקי לאורח חיים חילוני ולהשקפת עולם חילונית. הביטוי מתייחס למהלך אישי, להבדיל מתהליך חילון שבמסגרתו חברה שלמה הופכת חילונית יותר.
המונח נגזר על דרך ההיפוך מהביטוי חזרה בתשובה שפירושו לשוב אל הבורא ולקיים מצוותיו. המונח נטבע לגבי יהודים, אם כי לפעמים משתמשים בו בהשאלה גם לגבי בני דתות אחרות, והוא אינו משמש לציון התבוללות.
כוונת המונח
התורה מחייבת את היהודי במגוון רחב של מצוות המקיפות את כל היבטי חייו. לדוגמה: היהודי מחויב לאמונה בה'. חלק מסדר יומו של הגבר מיועד לתפילה, הפעילות העסקית נפסקת בשבת ובחגי ישראל, ותחום האישות מתנהל על פי ההלכה. עם זאת, יש הבדלים רבים בין היהודים הדתיים במידת אדיקותם במצוות. בנוסף, יש חילונים רבים המקפידים על קיום-בפועל של חלק מהמצוות ממניע דתי או לחלופין, מתוך קרבה מסוימת לדת.
הביטוי "התפקרות" מיוחס לרוב לתהליך בו אדם שהשתייך לציבור שומרי התורה והמצוות חדל באופן גלוי לשמור את המצוות, ולרוב גם עוזב ציבור זה. זה להבדיל מאדם הנשאר דתי למראית עין אשר הפסיק, באופן חבוי, להחזיק בכל או רוב התפיסות הדתיות, והוא למעשה חילוני. הכינוי אינו משמש בדרך כלל לציון מקרים נקודתיים או זמניים המכונה "היחלשות דתית"[א].
היקף התופעה
בעבר
בהיסטוריה ישנם אישים ידועים שעזבו את הדת. החל מאלישע בן אבויה, הידוע בכינויו "אחר", שהיה תנא מתקופת התנאים (המאה ה-1 וה-2 לספירה), ועד לפילוסוף ברוך שפינוזה, במאה ה-17.
קשה להעריך את אחוז עוזבי הדת בעת העתיקה ובימי הביניים, במקום ובזמן מסוים. בספרות חז"ל הם הוגדרו כעבריינים או מומרים תוך הבחנה עקרונית בין מומר לדבר אחד או מומר לכל התורה, מומר לתאבון או להכעיס. בספרות השו"ת ישנן שאלות רבות לגבי התמודדות עם אנשים שהמירו את דתם או הפסיקו לשמור חלק מהמצוות או את כולן, אולם קשה להעריך מה היה האחוז של אנשים אלו, וככל הנראה התופעה היתה שולית.
במאה ה-18 וה-19 הייתה במערב אירופה תופעה של נטישה המונית של הדת. לעומת זאת, במזרח אירופה היו היקפי העזיבה קטנים יותר, אף על פי שעדיין, היו משמעותיים מאוד. בתקופת ההשכלה, התפשטות הליברליזם, ומאוחר יותר, תקומת המרקסיזם, ותחילת הציונות, החל הגל הגדול הראשון של עזיבת העולם החרדי בשל תפיסות חילוניות ואתאיסטיות. עם גל זה נמנים רופאים, אנשי מדע, סופרים ופילוסופים ואיתם ראשי הציונות והתחייה העברית כמו יל"ג, אחד העם, אליעזר בן-יהודה, בוריס שץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מנדלי מוכר ספרים, חיים ברנר, יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק, אד"ם הכהן ורבים אחרים. התפקרותם של רבים מהם הייתה חלקית, והתבטאה בקריאת תיגר על הנורמות הדתיות המקובלות, החזקה בדעות חריגות על המסורת, ונקיטה באמונות ובאורח חיים אשר במרכזו לא הייתה הדת היהודית, אלא המדע ורעיונות אוניברסליים או אידאות כמו הסוציאליזם. במסגרת היציאה החלקית מהעולם הדתי הייתה תופעה של "הגירה" של בוגרי החינוך התורני לעבר דתיות פושרת יותר. לעיתים המשיכו העוזבים לשמור חלק מהמצוות: למשל, א.ד. גורדון הקפיד על מצוות לא תעשה עד סוף ימיו, בזמן שדחה לחלוטין קיום מצוות עשה. לעיתים היה חוסר מחויבות למצוות שבין אדם למקום, אך הזדהות ומשיכה למצוות שבין אדם לחברו. בנוסף, יש שהקפידו על מצוות שמקורן בתורה (מצוות דאורייתא) אך לא על מצוות שמקורן בחז"ל (מצוות דרבנן). על סיבת התופעה ניתן ללמוד מדבריו של הרב קוק, שכתב לאב שילדיו נטשו את מצוות הדת, שהתופעה נובעת מרוח הזמן אשר מושך רבים מהצעירים[1].
בימי העליות הראשונות לפני קום מדינת ישראל, בקרב תנועות הנוער באירופה שהתכוננו לעלייה לישראל וכן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי היו אחוזי נטישה גבוהים של הדת. דבר זה גרם לגורמים מסוימים במדינות המזרח ולחלק מהרבנים במזרח אירופה לייעץ לאנשים שלא לעלות לארץ ישראל. תופעה דומה התחוללה בארצות הברית, דבר שהוליך להתנגדות מסוימת להגירה לארצות הברית ממזרח אירופה. לאחר קום המדינה, קליטת המוני פליטים יהודים ממדינות ערב ובפרט בתקופת המעברות, התחוללה תופעת חילון נרחבת אצל בני הדור הצעיר שנקלטו בחברות נוער בקיבוצים, וזאת עקב קריסת המסגרות החברתיות המסורתיות, ניתוק חלקי ממשפחתם, חוסר באמצעים הנדרשים לשמירת מצוות, והשפעת כור ההיתוך הסוציאליסטי הישראלי, החילוני בעיקרו.
מחקרים עדכניים
בעשור השני של המאה ה-21, נוהגים להבדיל בין הציבור החרדי לשאר הדתיים בהערכת היקף התופעה. מחקרים של הסוציולוג פרופ' מרדכי בר-לב שנערכו בשנות השבעים והתשעים ביקשו לבחון את היקף תופעת ההתפקרות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי-דתי, וטענו כי כ-20% מבוגרי החינוך הממלכתי-דתי עוזבים את הדת[2][3]. מחקר של מכון גוטמן משנת 1993 מצא בנוגע לכלל האוכלוסייה היהודית כי מבין אלו שהגדירו את בית הוריהם כבית שבו "מקפידים לשמור" על המסורת היהודית 6% טענו שהם עצמם אינם שומרים כלל ו-22% הגדירו את עצמם כמסורתיים, וכי מבין אלו שהגדירו את בית הוריהם כבית שבו "שומרים במידה רבה" על המסורת היהודית, 7% טענו שאינם שומרים כלל, ו-44% טענו שהם מסורתיים[4].
בעשור האחרון נערכו מספר סקרים המבקשים לאמוד את היקפי החילון בישראל באמצעות השוואה בין ההגדרה הדתית של אנשים כיום לעומת האופן שבו הם מגדירים מבחינה דתית את בית הוריהם. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בוחנת את הנושא במסגרת הסקר החברתי השנתי שלה, החל משנת 2007. בסקר זה נמצא כי בקרב אלו שהגדירו את בית הוריהם כחרדי, ישנה לאורך השנים יציבות של בין 91% ל-94% המגדירים את עצמם כיום כחרדים או דתיים, כך שבין 6% ל-9% הגדירו את עצמם כמסורתיים-דתיים, מסורתיים לא כל כך דתיים או חילונים. לעומת זאת, בקרב אלו שהגדירו את בית הוריהם כדתי, שיעור המגדירים את עצמם כיום כמסורתיים-דתיים, מסורתיים לא כל כך דתיים או חילונים גבוה בהרבה, אם כי הוא נמצא בירידה הדרגתית: בשנת 2007 עמד שיעור זה על 50.5% ואילו בשנת 2018 הוא עמד על 41.8%[5]. סקר מקיף שערך מכון הסקרים האמריקאי פיו (pew) בישראל במהלך השנים 2014–2015 הצביע על מגמות דומות: בקרב מי שגדלו בבית חרדי 97% הגדירו את עצמם כחרדים או דתיים ורק 2% הגדירו את עצמם כמסורתיים ו-1% כחילונים. לעומת זאת, בקרב שמי שגדלו בבית דתי 35% הגדירו את עצמם כמסורתיים ועוד 5% כחילונים, כך ש-40% לא הגדירו את עצמם כדתיים[6]. סקר מקיף נוסף שערכו העיתונאי שמואל רוזנר והסוקר קמיל פוקס בשנת 2018 מצא כי מבין אלו שגדלו בבית חרדי 9% הגדירו את עצמם כמסורתיים או חילונים ומבין אלו שגדלו בבית דתי 32% הגדירו את עצמם כמסורתיים או חילונים[7].
לאור סקרים אלו טען פרופ' דן בן דוד ששיעורי ההתפקרות הנוכחיים בחברה הדתית-לאומית עומדים על כ-40%, ואף למעלה מכך. לדבריו, הציבור הדתי-לאומי אינו מצטמק באופן הדרגתי בשל היקף הילודה הגבוה בחברה זו[8].
מנגד, מחקר שערך אריאל פינקלשטיין המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכון פיו טען ששיעורי עזיבת הדת נמוכים בהרבה מאלו שמתאר פרופ' בן דוד. פינקלשטיין הראה שישנם הבדלים משמעותיים בין צעירים ומבוגרים, כך שבקרב אלו שגדלו בבית דתי והם בני 20–50 שיעור המגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים עומד על כ-30% ואילו בקרב מבוגרים מעל גיל 50 שגדלו בבית דתי שיעור המגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים גבוה בהרבה ועומד על 53%. לדבריו, הפערים הללו נובעים מהיקפים גבוהים של חילון בתקופת הקמת המדינה שהלכו והצטמצמו לאורך השנים. בנוסף, הוא טען כי שיעור גבוה מאלו שגדלו בבית דתי ומגדירים את עצמם כיום כמסורתים-דתיים או מסורתיים הם אנשים המעידים על עצמם כי מידת הדתיות שלהם כלל לא השתנתה לאורך השנים, כך שרבים מהם מקיימים אורח חיים שנהוג לתפוס אותו בציבור כדתי, הן ברמה הסוציולוגית (חבישת כיפה) והן ברמת שמירת המצוות. לאור זאת, העריך פינקלשטיין ששיעור הדתל"שים האמיתי כיום בחברה הדתית-לאומית עומד על כ-25%, ואולי אף למטה מכך[9]. בדומה לכך, סקר שערך ד"ר עדו ליברמן בקרב 1,500 בוגרים של החינוך הממלכתי-דתי בגילאי 19–30 מצא כי מבין בוגרי החינוך הממלכתי-דתי שגדלו בבית דתי 21.2% מגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים[10].
באשר להיקפי ההתפקרות לפי מגדר הצביעו המחקרים השונים על מגמות נגדיות. בעוד בסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2018, בסקר מכון פיו, ובסקר של ד"ר עדו ליברמן נמצא כי שיעורי החילון בקרב גברים גבוהים יותר, הרי שבנתוני הסקר החברתי שנערכו במהלך השנים בשנים 2007–2017 נמצא כי דווקא בקרב נשים שיעור החילון גבוה יותר[9].
כינויים לתופעה
הכינויים המקובלים לעזיבת הדת הם:
- פריקת עול תורה ומצוות – ביטוי שמקורו במסכת אבות (ג', ה').
- התפקרות – ביטוי שנגזר מן המילה "הפקרות" (כלומר, חופש מוגזם, היעדר פיקוח), וככל הנראה גם מן השם אפיקורס[11] (פילוסוף יווני שתורתו הפכה סמל לחילוניות). ביטוי זה יוצר הקשר שלילי של אדם המבקש לצאת ממסגרת החוק והנורמות החברתיות. מילה זו מופיעה בשפה העברית כבר בספרות מתקופת התלמוד, אך מקובלת בימינו בעיקר בקרב הציבור הדתי והחרדי.
- יציאה לתרבות רעה - ביטוי הנשמע בעיקר מפי אנשים חרדים ודתיים המתנגדים לתופעה, שמקורו במונח המופיע בספרות חז"ל, שמשמעותו הידרדרות מבחינה מוסרית-דתית.
- התחלנות – ביטוי חדש יחסית שנגזר מהמילה "חילוני" במשמעותה המודרנית.
- יציאה בשאלה - ביטוי מודרני, המהווה פרפרזה היפוכית של המושג חזרה בתשובה. הסופר אשר רייך מייחס לעצמו את טביעת הביטוי "חזרה בשאלה"[12], אך חלקו הראשון של הביטוי, המילה 'חזרה', מוחלפת פעמים רבות במילה 'יציאה'. יש המתנגדים לביטוי הזה משתי סיבות:
- "חזרה בתשובה" אין היפוכה חזרה בשאלה, שכן "התשובה" איננה מענה לשאלה (Answer) אלא שיבה (Return) אל ה"מקור", "שורש" (אדם שמתחזק בקיום המצוות ובאמונה באלוהים – חוזר לשורשיו היהודיים). על כן, היפוך המושג אינו חזרה בשאלה, אלא "התרחקות" (וכדומה).
- מהיפוך זה משתמע שלאדם מאמין יש תשובה לכל שאלה, או שאדם שמתרחק מהדת החל לשאול שאלות. רבים לא תופסים ככה את האמונה הדתית ואת האי אמונה, ולכן מרגישים חוסר הזדהות עם הביטוי.
- חזרה בשאלה – היפוך חלקי של הביטוי "חזרה בתשובה", אשר מתייחס לחילוני שנעשה דתי. המילה "תשובה" אמורה אמנם להתפרש בתור מילה נרדפת ל"חזרה" (אל האל), אך כשנטבע המונח "חזרה בשאלה" כהיפוך של "חזרה בתשובה" – הובנה המלה "תשובה" בטעות כ"מענה" (מענה לתהיות על אודות העולם והאמונה).
- חזרה בתשוקה – פרפרזה על "חזרה בתשובה". בכינוי זה משתמשים בעיקר פובליציסטים חרדים[דרוש מקור], והוא מתייחס לעזיבת הדת שסיבתה אינה קושיות על הדת אלא קושי בקיום מצוות הדת ורצון "לפרוק עול" לדעתם.
- דתל"ש – ראשי תיבות של "דתי לשעבר" – ביטוי שנפוץ כיום, ומתייחס לרוב לחברה הדתית-לאומית ולא לחברה החרדית.
- חרדל"ש – ראשי תיבות של "חרדי לשעבר" – נגזר מהביטוי דתל"ש.
- דתל"ב[דרוש מקור] – ראשי תיבות של "דתי לבינתיים" – ביטוי פחות נפוץ, ומתייחס לנערים אשר שוקלים או מתכננים לצאת בשאלה.
- דתל"כ – דתי ללא כיפה.
סיבות לעזיבת הדת
הפסקת האמונה היהודית
כאשר יהודי נתפס לדעה של כפירה ביסודות היהדות, הוא עשוי להפסיק לקיים את המצוות או חלקן, כצו אלוהי או בכלל.
השפעת התקופה
ערך מורחב – חילון
החל מהמאה ה-17 החלה באירופה תופעת חילון, שהשפיעה גם על היהודים. תהליך זה נבע ממספר רב של גורמים כלליים (בין היתר: אידאולוגיות חברתיות, התפתחות המדע והמודרניזציה, ביקורת המקרא), וספציפית אצל היהודים (אמנציפציה, התבוללות, עליית הציונות, השואה, התפצלות היהדות לזרמים שונים), והוא היווה את האטמוספירה הכללית שבתוכה עזבו אנשים את הדת כפרטים.
סיבות אישיות
בדו"ח שחיבר חוקר מדע המדינה נרי הורביץ, נבחנו דיווחיהם של עוזבי הדת מן החברה החרדית[13]. לפי הדו"ח סוג הסיבות הנפוץ ביותר שעלה בדיווחים לא היה קשור לערעור האמונה אלא לביקורת ותחושות אישיות קשות מול מוסדות החברה החרדית, ביניהם ההנהגה הרבנית או הפוליטית, מוסדות החינוך וכיוצא בזה. סוג סיבות נוסף שהיה נפוץ למדי היה קשור לרצון באוטונומיה וחירות אישית שהיו מוגבלים בחברה החרדית. מיעוט של העוזבים תלה זאת בקשיים אמוניים. חלק מהם קשרו את התהליך בטראומה שחוו בחייהם בחברה החרדית[13].
גם שרית ברזילאי, בספרה "לפרוץ מאה שערים"[14], טוענת – על סמך ראיונות עם כחמישים עוזבי דת – שלמעט בודדים, הפסקת האמונה אינה הסיבה הראשונית ליציאה אלא מהווה חלק מתהליך, אשר מונע בדרך כלל מסיבות אישיות אחרות. בנוסף ניתן למצוא כאלו שעזבו את הדת אך נותרו באמונתם בצורה כלשהי.
- משיכה לאורח החיים החילוני והכמיהה לעצמאות - אדם שאינו מוצא סיפוק בחיי תורה ומצוות, עשוי לראות באורח החיים המתירני חלופה המשחררת אותו מן המחויבות. בנוסף, מקווים היוצאים להשתלב ביתר קלות בכלכלה ובתעסוקה, מעבר ללימודי התורה התמידיים וגידול הילדים המאפיינים את החברה החרדית. לא מעט מדווחים שעזבו את הדת כי חשו שהיא פוגעת בעצמאותם ובחירותם הבסיסית. בהקשר זה מוזכרות ההגבלות הקשורות לצניעות, שלעיתים אינם עומדים בקנה אחד עם צרכיו ורצונותיו של הפרט.[דרוש מקור] כאשר פרט בחברה הדתית חש שאינו מעוניין או יכול לעמוד עוד במצופה ממנו בחברתו, הוא לעיתים עוזב את קהילתו ומהגר לסביבה חופשית יותר. הוא עשוי להתערות בקרב החילוניים ולאבד את מנהגי הדת, אך לעיתים אין אמונתו מתערערת ורק התנהגותו מושפעת מהעולם החילוני.
- חולשה לימודית או חברתית - צעירים עם קשיי למידה או התנהגות, המתקשים למצוא את מקומם במסגרת הלימודית או החברתית המקובלת בקהילה החרדית, עשויים בהעדר מסגרת מתאימה, להידרדר לרחוב ומשם להגיע לעולם החילוני, ולעתים אף לפשע.
- מרד נעורים - צעירים בגיל ההתבגרות לעיתים מתמרדים נגד הוריהם ונגד המוסכמות החברתיות בהן הם גדלים. השפעות שונות מזרזות את המרד, כמו השפעה חברתית וחשיפה לגירויים ותרחישי חיים שונים, בנוסף לרצון להתגייס לצה"ל, דבר שהקהילה החרדית מתנגדת לו. מרד הנעורים אינו פוסח על בני החברה הדתית והחרדית. לעיתים, כתוצאה ממרד נעוריו, המתבגר הדתי או החרדי עוזב את הדת לגמרי, לרוב בגלל התנגדות ההורים וחוסר רצונם להכיר ברצונות הילד.
- טראומה - אלימות קשה, התעללות, עינוי או התעללות פסיכולוגית שאדם עבר מצד רב או אדם אחר שהוא מזהה עם מסגרת דתית, עלולים לגרום טראומה שתוביל את הקורבן לסלידה מהחברה בה גדל ולרצון לעזוב.[13]
- היעדר קהילה תומכת - במהלך העת העתיקה וימי הביניים, אחד החסמים העיקריים לעזיבת הדת היה מבנה הקהילה היהודית הגדול יחסית, והיעדר אופציה חברתית חלופית ליהודי המפסיק לקיים מצוות. יהודי שהפסיק לקיים מצוות נרדף וספג סנקציות פליליות בתוך קהילתו. כדי להסתפח לחברה הלא־יהודית היה עליו להתנצר. בתקופת האמנציפציה ועליית תנועת ההשכלה הוסרו חסמים אלו כשהחברה הלא־יהודית נעשתה ליברלית יותר. רוב היהודים נטשו את עול המצוות, חלקם הצליחו להתערות בחברות הנוצריות בלא להמיר את דתם, אולם בדרך כלל הקהילה היהודית עברה מודרניזציה ורוב חבריה לא הרגישו מחויבים לשמירת המצוות. מצב זה הקל מאוד על עזיבת הדת המסורתית. כאשר קהילה יהודית התפרקה, בגלל הגירה, השמדה או חילון המוני, הנשארים נותרו ללא משענת קהילתית ונטו להתבוללות. כך קרה גם למהגרים לארצות חדשות בהן לא היו קהילות יהודיות מסודרות.
- לחץ חברתי - אדם הנמצא בחברה מושפע במקרים רבים מהסובבים אותו. דתי הנמצא בחברה חילונית עשוי לרצות להידמות לרוב או לפחות לטעום מאורחות חייו. כך גם, אנשים היוצרים קשר משמעותי עם אדם חילוני שהם מעריצים, מורה או בן זוג, עשויים להיות מושפעים מהם ולסגל את אורח חייהם החילוני (או הדתי).
- סיבות אישיות וחברתיות - במקרים מסוימים, נוטשים דתיים את החברה החרדית או הדתית מסיבות חברתיות או אישיות, ולא בגלל אופייה של החברה עצמה. לעיתים חשים העוזבים כי שינוי באורח החיים יהווה מעין קרש הצלה או פתרון לבעיות אישיות וחברתיות מסוימות. במקרים כאלה, ההעדפה לחברה החילונית אינה בשל ערכיה או אורח החיים הנהוג בה, אלא פשוט משום שהיא שונה ולפי שעה, אין לה חלופה דתית.
ההתפקרות בראי החברה הדתית והחרדית
בחברה החרדית העמדה העקרונית כלפי ההתפקרות היא שלילית, אך היחס לנושרים הוא בדרך כלל יחס של קירוב והכלה, מתוך תקווה שגישה סבלנית תשיב את הצעיר לחיק המשפחה והיהדות.
בהקשר לכך סיפר רבי גרשון אדלשטיין על אב שבנו שסר מן התורה ביקש ממנו לקנות לו כלי תחבורה. האב הסתפק אם להתנות את הקנייה בכך שהבן לא יסע בשבת אולם החזון איש הורה לאב לקנות לבנו את כלי התחבורה ללא תנאים כדי לשמור על הקשר עם הבן[15].
הרב גרשון אדלשטיין ראה ביוצאים בשאלה וב"נושרים" תינוקות שנשבו ו"אנוסים", וקרא "לנהוג בהם מנהג כבוד וידידות". הוא התנגד בחריפות לגישה להרחיקם מהבית או לגעור בהם, ואף הגדיל בתיאור החובה לקרבם לחיק המשפחה, אפילו יותר משאר הילדים, והורה לתמוך בהם כלכלית גם כאשר מדובר בדברים כמו לבוש הנוגד את ההלכה[16], לצד ניסיון לגרום להם להשתנות על ידי הסברה בנעימות[17].
בחסידות בעלזא הורה האדמו"ר בהחלטה תקדימית על הקמת ארגון שנקרא "אהבת קדומים" שידאג ליוצאים בשאלה מקרב החסידות.
בחברה הדתית לאומית ישנם לעיתים קווי אופי מקבילים להתייחסות החרדית ליוצאים בשאלה, ולעיתים התגובות פחות שליליות. ככלל, במשפחות וחברות שהדבר נפוץ יותר בקרבן התגובות לרוב רכות יותר.[דרוש מקור]
קשיי העוזבים
בתהליך היציאה עומד היוצא בפני אתגרים שונים, בגלל השינוי הדרסטי שחווה באורח חייו. לעיתים הקשר עם המשפחה נפגע או אף מתנתק לחלוטין. בעבר, בתקופת ההשכלה ובין מלחמות העולם, היו משפחות שישבו שבעה על העוזב את הדת, בעיקר כאשר העזיבה הייתה מעורבת בנישואי תערובת, או מעורבות בפעילות אנטי דתית. פעמים רבות, היוצא חי חיים כפולים ומסתיר את השינוי שעבר מהמשפחה ומהחברה שיצא ממנה. השינוי באורח החיים עשוי להביא עמו תחושת בדידות, ייסורי מצפון, התחבטויות ועימות פנימי בין המעשים והרצון לבין השקפת העולם. היוצא עלול להתקשות להסתגל ולהשתלב בחברה החדשה, השונה ממה שהכיר עד אז, ואף להיראות בה כנטע זר. במקרים רבים, הוא מאבד את מקור פרנסתו הקודם ועליו למצוא מקום עבודה חדש. במקרים מסוימים, בני הזוג של היוצא אינם עוברים את התהליך עמו, מה שמוביל למחלוקות ולגירושין. רבים מהיוצאים בשאלה מבקשים לרכוש השכלה כללית שאינה מקובלת בחברה שיצאו ממנה.
החברה הדתית המסורתית כוללת דתיים-לאומיים המגלים יותר סובלנות כלפי יוצאים בשאלה, וחרדים מגלים בדרך כלל פחות סובלנות. מסיבה זו, נטישת החברה הדתית כרוכה פעמים רבות גם בשינוי מקום המגורים.
קשיים ייחודיים לחרדים
המרחק מהעולם החרדי לחילוני עצום במובנים רבים, ולכן היציאה מהעולם החרדי פירושה עבור חרדי מהפך קיצוני ביותר, ודורשת סיבות חזקות מאוד. מאידך, בחוגים דתיים פחות, עזיבת הדת מתרחשת לא פעם באופן הדרגתי בגיל ההתבגרות ואחריו.[דרוש מקור] סוציולוגים שהתייחסו לתופעה דימו את היציאה מהעולם הדתי להגירה. בפני חרדים העוזבים את הדת ניצבים קשיים, שאינם ניצבים בדרך כלל בפני דתיים. כמה מהקשיים העיקריים:
- אין להם השכלה פורמלית המתאימה לדרישות התנהלות בעולם החילוני. חרדים רבים אינם לומדים לימודי ליבה בבית הספר. חסר להם ידע בסיסי במקצועות כמו חשבון ואנגלית[18]. במקרים רבים הם אינם נבחנים במבחני בגרות ואין להם תעודות על השכלה. בעיה זו משמעותית יותר לנערים שעזבו בגלל התמודדות עם קושי לימודי.
- הם אינם מכירים את ההתנהלות היומיומית בעולם החילוני. טענה זו נכונה בעיקר לנערים רווקים היוצאים בשאלה בגיל צעיר ולמדו בישיבות, בהן התגוררו, ולנשים שהתחתנו בגיל צעיר ובעליהן עובדים. בלא מעט מקרים הם אינם מבינים את קוד ההתנהגות הבלתי כתוב בעולם החילוני, למשל בתחום יחסי המשפחה.
- בהרבה מקרים אין להם קשרים חברתיים עם אנשים מחוץ לעולם החרדי.
- היציאה מהעולם החרדי של צעירים חרדים תביא ברוב המקרים לשלילת הפטור שלהם מגיוס, אף שנתוני האיכות שלהם יהיו נמוכים לנוכח היעדרם של לימודי ליבה. כך, חרדי העוזב את העולם החרדי לפני גיל 26 עלול להתמודד עם 3 שנות שירות חובה בצה"ל (לא פעם כאשר הוא כבר נשוי עם ילדים) בתפקידים שדרישות האיכות בהם מהנמוכות ביותר בצבא.
אובדנות
בעקבות הקשיים הרבים שעוברים העוזבים, אבדן תחושת השייכות והבדידות גבוהים אחוזי ההתאבדויות בקרב אוכלוסיית היוצאים ביחס לשאר האוכלוסייה. על פי סקר שנערך ב-2013 על ידי עמותת "בשביל החיים"[19] ופורסם בעיתון הארץ[20][21], כ-40% מהיוצאים לשאלה הם בעלי נטיות אובדניות ובקרב אלו הנמצאים בעיצומו של תהליך היציאה לשאלה אחוז בעלי הנטיות האובדניות אף מגיע ל-45%. כמו כן, רווחת בדיווחים של יוצאים תקופה בה היו דפוסי שתייה ועישון סמים קלים בצורה בלתי מבוקרת כביטוי של מצוקה רגשית, בדידות ודיכאון[22].
"טרנס-יוצא"
- ערך מורחב – חרדים אנוסים
"טרנס-יוצא" הוא מונח שטבעה הסופרת שרית ברזילאי, ומתייחס ליוצאים בשאלה מסוג ייחודי – אלה שאיבדו את אמונתם הדתית האורתודוקסית ואינם מקפידים עוד על שמירת המצוות, אך עדיין חיים בתוך חברה חרדית ומציגים כלפי חוץ חזות חרדית. כבר משנות השלושים תיאר הסופר יהושע בר יוסף מקרה ייחודי זה בספריו. פתח לעולמם של הטרנס-יוצאים נותנת רשת האינטרנט. אלו יכולים למצוא בה בימה חופשית ומוגנת יחסית באמצעות כתיבה בבלוגים ובפורומים. טרנס-יוצאים משתמשים בכינויים כמו "חסיד מורד", "כופר עם שטריימל", "מאמין בעל כורחו" ו"אנוסים". היהודים בארצות הברית מכנים חברים בקבוצה זו בשם "אורתופרקס" (Orthoprax), שפירושו "נוהג על פי הדת", בניגוד ל"אורתודוקס" (דהיינו "אורתודוקסי"), שמציין אדם דתי מאמין.
בין הסיבות שמונה ברזילאי לתופעה: החשש לפגוע במשפחה, תחושה שהשהות בקהילה הדתית נוחה על אף הדיסוננס באמונה ובקיום המצוות, תלות כלכלית, תחושה שאין בידי הפרט הכישורים הנדרשים או המוטיבציה להתערות בחברה החילונית, והשתייכות רגשית לחברה הדתית או החרדית.
אימוץ הזהות החדשה
בעת תהליך העזיבה נדרש הפרט, מבחינה חברתית, לכונן זהות השונה מזו שבה הורגל או הזדהה, לא בהכרח מרצונו, בתקופה בה החלו ספקותיו להדהד בו. חלק ניכר מהעוזבים למעשה עוברים תהליך של בנייה או גילוי של זהותם האמיתית בענייני אמונה ודת בעת תהליך עזיבתם ומזדהים על פי המונח אשר לפי שעה מתאר את השקפתם על הצד הטוב ביותר, כאשר הזהות תכונה לרוב בכינויה הנפוץ. היות שלא כל העוזבים מפרידים את הדת מחייהם לחלוטין ולעיתים גם לא במידה רבה במיוחד, וחלקם ממשיכים לתרגל אספקטים שונים שלה ואף להתהדר בהם, הרי לעיתים הדבר יוצר דילמת זהות[ב], שהעוזבים פותרים בדרכים מגוונות. רובם מזדהים כדתל"שים, או (הרבה פחות נפוץ) "דתי לפעמים", אך מבחינה סוציולוגית, רובם תופסים את עצמם או מזדהים כחילונים או לא דתיים. מעטים מצהירים על עמדה תאוסופית, ומגדירים עצמם כאגנוסטים, אתאיסטים, דאיסטים, או פנתאיסטים, הגדרות שנפוצות בקרב חילונים, ומעידות בעקיפין על זיקתם לפרקטיקה הדתית כשלעצמה. חלקם אף מאמצים זהויות ספציפיות חדישות יחסית, כגון אתאיסט אגנוסטי, איגנוסט, או הגדרות ש"מאפשרות" או לפחות מעידות על עשייה ובחינה, ממקום רוויזיוניסטי קמעה, של רעיונות דתיים, כגון רפורמי או אפילו מסורתי, הגדרות סינתטיות יותר כגון רוחני, או הגדרה המתארת שייכות לאידאולוגיה ליברלית (שמעצם טבעה מתנגדת לתפיסות הדתיות האורתודוקסיות) כגון הומני, או "חופשי". יש גם עוזבי דת שמביעים סלידה משימוש בתיוג סוציולוגי או בהגדרות שמתיימרות לשקף את תפיסתם המדויקת בסוגיות של דת ושל אלוהות, ונמנעים מלהגדיר עצמם בדרך כלשהי מסיבותיהם שלהם, או משתמשים בהגדרה הסולדת מהגדרות תוך התמקדות באורח החיים הרצוי בלי נקיטת עמדה תאולוגית.
בשנים האחרונות, החלו להתגבש קהילות של נוטשי הדת שמקיימים מפגשים ואירועים על בסיס זהותם המשותפת. קהילות אלו שונות מהארגונים והעמותות המסייעים לעוזבים: בעוד המטרה העיקרית של הארגונים והעמותות היא לסייע לעוברים את תהליך העזיבה ולתמוך בהם, מטרת הקהילות היא ליצור תרבות וחיי חברה וקהילה על בסיס מכנה משותף.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ד"ר שרגא פישרמן, דתל"שים: דור הכיפות הזרוקות, הוצאת אלקנה: אורות ישראל, 1998
- ד"ר נחמה נאמן, עזיבת אורח חיים דתי בקרב צעירים מן החברה הדתית-לאומית בישראל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, בית הספר לחינוך, 2002
- ד"ר שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים: מסע אל עולמם של היוצאים לשאלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2004
- מנחם פיליפ, ויהי חושך ויהי אור, 2007 – סרט תיעודי
- שלומי דורון, המהלכים בין העולמות: "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013
- פאראנאק מרגוליס, היוצאים – מדוע דתיים עוזבים את הדת, הוצאת סלע מאיר, 2017
- פוריה גל גץ, הדתל"שים: מסע אל עולמם של דתיים לשעבר, הוצאת עם עובד
- אלכס וינריב ונחום בלס, מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית, מרכז טאוב, מאי 2018
- אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020
- איתן רגב וגבריאל גורדון, מגמות ההצטרפות והעזיבה במגזר החרדי, פברואר 2021, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פברואר 2021
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: יציאה בשאלה |
| ערך מילוני בוויקימילון: חזרה בשאלה |
- נתונים סטטיסטיים
- הלמ"ס, הודעה לעיתונות – שמירה על המסורת היהודית ושנויים במידת הדתיות לאורך החיים, 2009
- מאמרים
- יואל יעקובי, הולכים בין הכיפות, באתר ערוץ 7, 30 במרץ 2006
- אלון הדר, מי בכלל רצה להיות חילוני, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2006
- עפרה לקס, דתל"ש לשעבר, באתר ערוץ 7, 19 במרץ 2009
- תמר רותם, קבוצת הדתיים לשעבר, שאינם רואים בחילוניות חלופה הולמת, עדיין מחפשת זהות החדשה, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2009
- שאול אלתר, הוראה חריגה של האדמו"ר מבעלזא: ארגון חדש לחרדים לשעבר באתר ככר השבת 30 במאי 2023
- שבתי בנדט, לא דתיים ולא לגמרי חילונים: הצצה לעולמם הסבוך של הדתל"שים, באתר וואלה!, 23 ביוני 2016
ביאורים
הערות שוליים
- ^ אגרות הראי"ה חלק א עמ' קע-קעא.
- ^ מרדכי בר-לב, בוגרי הישיבות התיכוניות בארץ ישראל: בין מסורת וחידוש, רמת-גן: אוניברסיטת בר - אילן, 1977
- ^ מרדכי בר-לב ואברהם לסלוי, עולמם הדתי של בוגרי החינוך הממלכתי דתי, רמת-גן: אוניברסיטת בר - אילן, 1993
- ^ שלומית לוי, חנה לוינסון ואליהוא כ"ץ, אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל, ירושלים: מכון גוטמן, 1993
- ^ אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020, עמ' 10–12
- ^ Cooperman, Alan, Neha Sahgal, and Anna Schiller. "Israel’s religiously divided society." Pew Research Center (2016).
- ^ שמואל רוזנר, קמיל פוקס, #יהדותישראלית – דיוקן של מהפכה תרבותית, הוצאת דביר והמכון למדיניות העם היהודי, 2018, עמ' 226–227
- ^ דן בן דוד, עושים (לומדים) חשבון בישראל: מגמות דמוגרפיות מנוגדות וליבת לימודים, מכון שורש, נובמבר 2019
- ^ 9.0 9.1 אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020, עמ' 25
- ^ אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020, עמ' 23–25
- ^ אבשלום קור, "הגיע זמן לשון", רמת גן: הוצאת כנרת
- ^ תמר רותם, האיש שהמציא את החזרה בשאלה, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2007
- ^ 13.0 13.1 13.2 נרי הורביץ, יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי ומדיניות חברתית (עמ' 11), 2018
- ^ ד"ר שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים: מסע אל עולמם של היוצאים לשאלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2004
- ^ דרכי החיזוק, כתבי התלמידים, עמוד פז
- ^ ההיתר ההלכתי לכך הוא העובדה שהם עושים זאת בין כה וכה, והימנעות מתמיכה כלכלית לא תשנה את מעשיהם, ואילו להפך - יחס מקרב יוצר פלטפורמה לחזרה בתשובה
- ^ יוסף גרינבוים, אל תחמיצו את ההדרכה של הגרי"ג אדלשטיין: לתת לבן לעשן בבית בשבת? • צפו, באתר חרדים10, 10 בינואר 2018
- ^ שוקי שדה, בלי כסף, בלי השכלה, בלי משפחה: החיים החדשים של היוצאים בשאלה, באתר TheMarker, 8 ביולי 2016
- ^ שבעה יוצאים לשאלה התאבדו בשנה וחצי האחרונה, באתר Hiddush
- ^
יאיר אטינגר, ההתאבדויות שמסעירות את היוצאים בשאלה, באתר הארץ, 6 בינואר 2014
- ^ יאיר אטינגר, מחקר: יוצאים בשאלה בסיכון גבוה פי שלושה ויותר להתאבד לעומת השאר, באתר הארץ, 16 בניואר 2016
- ^ נרי הורוביץ, יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי ומדיניות חברתית, 2018, עמ' 48, 49, 50
