פמיניזם פוסט-קולוניאלי
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
פמיניזם פוסט-קולוניאלי הוא ענף בחשיבה הפמיניסטית שהתפתח בתגובה לפמיניזם הליברלי והתרבותי, שמתמקדים בעיקר בחוויותיהן של נשים בתרבויות מערביות. פמיניזם פוסט-קולוניאלי יוצא מתוך מיקומן השולי של נשים מוכפפות ברחבי העולם, ומבקש להביא בחשבון את הדיכוי על בסיס גזע, מעמד ולאומיות אל תוך השיח הפמיניסטי המרכזי.[1] פמיניזם פוסט-קולוניאלי רואה בגזענות ובהשפעות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות ארוכות הטווח של הקולוניאליזם גורמים בעלי השפעה מכרעת על נשים לא-מערביות ולא-לבנות בעולם פוסט-קולוניאלי. זרם זה התחיל כביקורת על תאוריות פמיניסטיות במדינות מפותחות ששמה דגש על הנטיות האוניברסליות של הרעיונות הפמיניסטיים המרכזיים, וטוענת שנשים שחיות במדינות לא-מערביות מוצגות בצורה שגויה. פמיניזם פוסט-קולוניאלי גורס כי שימוש במונח "אישה" כקבוצה אוניברסלית, כופה על נשים להיות מוגדרות רק על סמך המגדר שלהן ולא על ידי קטגוריות זהות נוספות כמו מעמד כלכלי, גזע או אתניות.[2] פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות פועלות לשילוב רעיונות של הוגות ושל תנועות פמיניסטיות שמקורן בעולם השלישי לתוך הזרם המרכזי בפמיניזם, הלא הוא המערבי. הפמיניזם של העולם השלישי צמח מהרעיון שפמיניזם במדינות עולם שלישי לא מיובא מהעולם הראשון, אלא מקורו באידאולוגיות פנימיות ובגורמים סוציו-תרבותיים ייחודיים לו.
תאוריה
פמיניזם פוסט-קולוניאלי הוא זרם חדש יחסית של חשיבה, אשר התפתח בעיקר מתוך עבודתן של תאורטיקניות פוסט-קולוניאליות שהתעסקו בהערכת האופן בו יחסים קולוניאליים ואימפריאליים שונים במאה ה-19 השפיעו על התפיסה העצמית של תרבויות מסוימות. זן מסוים זה של פמיניזם מקדם השקפה רחבה יותר של שכבות הדיכוי המורכבות הקיימות בתוך כל חברה.
הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי התחיל כביקורת, הן על הפמיניזם המערבי והן על התאוריה הפוסט-קולוניאלית, אך בהמשך הפך לשיטת ניתוח מתפתחת לטיפול בבעיות מפתח בשני התחומים.
בניגוד לתאוריה הפוסט-קולוניאלית של הזרם המרכזי, המתמקדת בהשפעות המתמשכות של הקולוניאליזם על המוסדות הכלכליים והפוליטיים הנוכחיים של המדינות, תאורטיקניות פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות מעוניינות לבחון מדוע התאוריה הפוסט-קולוניאלית נכשלת בכל הנוגע לסוגיות מגדריות. הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מבקש לשפוך אור גם על הנטייה של המחשבה הפמיניסטית המערבית להחיל את טענותיה על נשים ברחבי העולם, משום שהיקף התאוריה הפמיניסטית מוגבל. בדרך זו, הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מנסה להסביר את החולשות הנתפסות בתאוריה הפוסט-קולוניאלית ובתאוריה הפמיניסטית המערבית גם יחד.
צ'נדרה טלפדה מוהנטי, תאורטיקנית בולטת בתנועה, עוסקת בנושא זה במסת הבכורה שלה, "תחת עיניים מערביות".[3] במאמר זה טוענת מוהנטי, שפמיניסטיות מערביות כותבות על נשים בעולם השלישי כמבנה יחיד, שרירותי ומגביל. היא מציינת כי נשים אלה מתוארות בכתבים כקורבנות של שליטה גברית ושל התרבות המסורתית, מבלי לשלב מידע על הקשר היסטורי והבדלים תרבותיים עם העולם השלישי. זה יוצר דינמיקה שבה הפמיניזם המערבי פועל כנורמה שמולה נמדד המצב בעולם השלישי. היוזמה העיקרית של מוהנטי היא לאפשר לנשים בעולם השלישי להיות סוכנות וקול בתחום הפמיניסטי.[3]
הנרייט דהאן כלב, במאמרה "פמיניזם מזרחי, פוסט-קולוניאליזם וגלובליזציה", מתייחסת לאמירותיהן של מוהנטי (1988, 1991) ואלכסנדר (1991) כי פמיניזם פוסט-קולוניאלי הוא תופעה טרנסלאומית המשנה לחלוטין את מבנה הפוסט-קולוניאליזם ואת מבנה הפמיניזם, ואינו בשום אופן ענף שלהן. בנוסף לכך, הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי משנה את הקודים המוסריים עליהם הוא מושתת, ומתוך כך גם את פרקטיקות המשטור כלפי נשים. יש צורך, אם-כן, בחשיבה שאינה פרי הוגות מערביות בלבד כדי להבין באופן מורכב את מצב הנשים בעולם הפוסט-קולוניאלי[4]
דהאן-כלב מציגה מספר נקודות המסכמות את עיקרי התאוריה של הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי, בהתבסס על מאמריהן של ספיבק (1995) ומוהנטי (1995):
- מטרת הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי לאמץ את תפיסת הפוסט-קולוניאליזם כעיסוק בתופעה ההיסטורית של הקולוניאליזם, המקושרת ישירות לכלכלה, לפוליטיקה ולהיסטוריה, תוך חיבורו לשאלות מגדריות
- הבנה כי יש צורך לעשות קישור בין הקולוניאליזם ללאומיות, ומתוך כך, להבין כי דיכוי נשים מתבטא באמצעות חיבור למוטיבים של אמהות
- דיכוי נשים באמצעות קישור הלאומיות לאמהות מתבצע באמצעות המדינה, המנטרת את הפריון והילודה
- הקולוניאליזם אפשר את קיומה של "שליחות מתרבתת", כחלק מיצירת מגמות גלובליות שנבעו מתפיסה ערכית אוניברסלית. השליחות המתרבתת התבטאה בעידן הקולוניאלי במלחמות ובמאבקים פיזיים, ובעידן הפוסט-קולוניאלי היא מתבטאת בתחומים כלכליים וחברתיים. תהליכי גלובליזציה מאפשרים שליטה בנשים באמצעות עבודה, שהופכת אמצעי לדיכוי ולא לשחרור נשים.
- הפמיניזם חוטא לאוניברסליות א-היסטורית וא-גאוגרפית בניתוחו את מצב הנשים בעולם, ומתבצע על ידי הוגות מערביות.[4]
הקשר לפמיניזם המערבי
הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי החל כביקורת על כישלון הפמיניזם המערבי להתמודד עם המורכבות של סוגיות פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות המיוצגות בתנועות פמיניסטיות בעולם השלישי. הפמיניסטיות המערביות והפמיניסטיות שמחוץ למערב שונות זו מזו בהיבטים כמו גזע ודת, שאינם מוכרים לפמיניזם המערבי. הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות מבקשות לשלב את מאבקן של הנשים בדרום העולם לתוך התנועה הפמיניסטית המערבית.
פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות אינן מסכימות שנשים הן קבוצה אוניברסלית ודוחות את הרעיון של אחווה גלובלית אחת. לכן, בחינת מה שקושר נשים יחד נחוצה כדי להבין את מטרותיהן של התנועות הפמיניסטיות ואת הדמיון וההבדלים במאבקי נשים בעולם. מטרת הביקורת הפמיניסטית הפוסט-קולוניאלית על הפמיניזם המערבי המסורתי היא להבין את ההתחייבות בו-זמנית ליותר ממאבק אחד, שקושר נשים יחד בכל מקום.
זהו מהלך משמעותי משום ששיח פמיניסטי הוא שיח ביקורתי, ולכן אינו פטור מעיסוק ביחסי הכוח הפנימיים שבו. תקוותן של הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות היא שהתנועה הפמיניסטית הרחבה יותר תשלב את מערכי התאוריות המשמעותיים הללו, שמטרתם להגיע אל נקודת מבט תרבותית שמעבר לעולם המערבי, על ידי הכרה בחוויות האינדיבידואליות של נשים ברחבי העולם. עלי סוקי (Ali Suki) מדגישה את חוסר ייצוגן של נשים לא-לבנות במחקרים פמיניסטיים ומשווה את משקל הלובן למשקל הגבריות.[5] בעיה זו אינה נובעת מחוסר השכלה ועבודת מחקר בדרום העולם, אלא מחוסר בהכרה. חוסר זה בהכרה מחזק הגמוניה מערבית ותומך בטענה של ייצוג מוגזם של חוקרים וחוקרות לבנות מערביות. הספרות הפמיניסטית הפופולרית ביותר בנוגע לדרום הגלובלי נוטה להיכתב על ידי תאורטיקניות מערביות, וכתוצאה מכך לטייח את ההיסטוריה.[2] התאורטיקניות הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות אינן מאוחדות תמיד בתגובותיהן לתאוריה פוסט-קולוניאלית ולפמיניזם מערבי, אך ככלל, תאורטיקניות אלו החלישו במידה ניכרת את גבולות הפמיניזם המרכזי. הכוונה של הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי היא לצמצם את ההומוגניזציה של השפה יחד עם אסטרטגיה כוללת לשילוב כל הנשים, על שונותן, בסביבה התאורטית. בעוד המאמצים נעשים כדי לחסל את הרעיון של העולם השלישי "האחר", מסגרת פמיניסטית מערבית אירופוצנטרית מציגה לעיתים קרובות את "האחר" כקורבן לתרבותו ולמסורותיו שלו.[6]
אודרי לורד (Audre Lorde), משוררת ופעילה פמיניסטית שחורה, נשאה נאום שכותרתו היא "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", במסגרת כנס אקדמי פמיניסטי בשנת 1979. היה זה ראשיתו של הפמיניזם האקדמי באמריקה, ונשים לבנות היוו את הרוב המכריע של הקולות הנשמעים. לורד הוזמנה על תקן האישה השחורה, בדיון ספציפי אחד, אולם לשאר הדיונים לא הייתה נציגות שחורה, או נציגות של נשות העולם השלישי. לורד טוענת כי האקדמיה, כמוסד פטריארכלי וגזעני, אשר הדיר נשים מתוכו באופן מסורתי, לא יכולה לשמש ככלי לפתרון הבעיות שאותן הוא מייצר ומשמר. היא מבקשת מהאקדמאיות בכנס להיות סוכנות לשינוי רדיקלי ולייצר אחווה נשית שאינה מבוססת על סובלנות כלפי האחרת, אלא על כינון קהילה על בסיס תלות הדדית בין שונויות. היא מאשימה את הפמיניסטיות מהזרם המרכזי, הלבן, בהשטחה ובהתעלמות מנשים שונות, ובכך בנפילה לפמיניזם גזעני אשר עולה בקנה אחד עם הפטריארכיה: "אם תאוריה פמיניסטית אמריקאית לבנה אינה רואה לעצמה חובה לדון בשונויות בינינו, ובהבדלי הדיכוי הנובעים מהן, כיצד אתן מתמודדות עם העובדה שבזמן שאתן נמצאות בכנסים על תאוריה פמיניסטית, הנשים המנקות את בתיכן ומשגיחות על ילדיכן הן ברובן הגדול נשים עניות ונשים כהות? מהי התאוריה מאחורי פמיניזם גזעני?".[7]
גישה כלפי השליטה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית
התנועות הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות מתבוננות בהיסטוריה המגדרית של הקולוניאליזם ובאופן בו היא ממשיכה להשפיע על מעמד הנשים בשנות האלפיים. הביקורת של תנועות אלה על הקולוניאליזם נוגעת לתיאורו כשליחות מתרבתת. השליחות המתרבתת נועדה לחולל שינוי ולהושיע את הילידים באזורים הכבושים מהפיגור והפרימיטיביות שהיו מנת חלקם, בעיני המערב. ביסוד האידאולוגיה הקולוניאלית ניצב האדם הלבן כעליון מבחינה מוסרית, דבר שחייב אותו להביא את הקדמה והנאורות המערבית אל אזורים נידחים ובכך לקדם את האדם השחור הנחשל והברברי.
המשימה הייתה כה מרכזית בתהליך הקולוניאלי, עד כי השימוש בכוח פעיל ובכפייה הפכו ללגיטימיים. הדגש המרכזי הושם על המתח שבין מסורת למודרנה, כאשר המסורת הלכה והתהוותה כאנטיתזה למודרנה ועל כן תיעוש וטכנולוגיה היו בראש מעייניהן של המדינות המתפתחות ברגע שזכו בעצמאות. התקופה הפוסט-קולוניאלית החלה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, תקופה בה קיבלו מדינות רבות עצמאות והוקמו האומות המאוחדות. בתקופה זו החל מאמץ אינטנסיבי של מדינות העולם השלישי לגשר על הפער, ותהליך ההתפתחות החברתית שלהן לפי נורמות מערביות היה תחת פיקוח של ארגונים כמו האו"ם. נוסף על תיעוש וטכנולוגיה, המודרנה וההתפתחות החברתית טומנות בחובן גם סממן "נאור". ערכים של חירות האדם, חילון, דמוקרטיה ועוד, שהיו סממנים מערביים שנבעו מתוך מסורת והיסטוריה מערבית, נתפסו כאוניברסליים ולכן החלו לחלחל לתוך מדינות העולם השלישי. במדינות אלה נוצר מתח בין-תרבותי עקב ניגודיות הערכים למסורת. כתוצאה מכך, נהרסו מסורות עתיקות, תפקידים מסורתיים איבדו מערכם, מנהגים הפכו לריקים מתוכן, והיה ברור כי חזרה אל המסורת כמעטפת תרבותית, חינוכית ורוחנית הפכה למשימה בלתי אפשרית.
| שאו את משא האדם הלבן שלחו את טובי הבנים אסרו אותם בכבלי הגלות לשרת את צורכי הנתינים לשאת בעול הכבד של המון פראי, רעשן עם קודר, זה אך נכבש חציו ילד, חציו שטן (רודיארד קיפלינג - משא האדם הלבן)[8] |
מבחינת הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי, נשים נמצאו במלכוד הן בתקופה הקולוניאלית והן בתקופה הפוסט-קולוניאלית. הקולוניאליזם היה פעיל הומניטרי למען שחרור הנשים מהמשטר המקומי, אך למעשה יצר החלפה של אדון ישן באדון חדש, והן מצאו עצמן כפופות בעידן הפוסט-קולוניאלי לפעילות לאומית בתפקיד בינוי האומה, שהתבסס על תפקודיהן האישיים. על-אף זאת, חשוב לציין כי הקולוניאליזם איפשר את המעבר מהספרה הפרטית לציבורית ותרם רבות למאבק הפמיניסטי.[4]
במקביל, הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי לא פעל כישות נפרדת מהפוסט-קולוניאליזם והשפיע על הפוליטיקה שלו באופן ישיר. העיסוק הפמיניסטי הפך לדומיננטי ובהתאם לכך, החל העיסוק הפוסט-קולוניאלי בסוגים לא מערביים של פמיניזם, בעיקר בתחום הפוליטי בו נשמעו דרישות של לאומיות, סוציאליזם, ליברליזם ואקו-פמיניזם. זאת במקביל להתמודדות החברתית עם הפטריארכיה היומיומית הנתמכת על ידי הממסד: אלימות בתוך המשפחה, התעללות, רצח על רקע כבוד המשפחה, רצח עוברים ממין נקבה, התעללות בילדים ועוד. הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מבצע שילוב של התמקדות במצב האישה הפשוטה במקום מסוים, יחד עם התייחסות למצבה ביחס לסוגיות רחבות יותר. הוא מדגיש את הפעילות הנשית שמתרחשת עדיין נגד מורשת קולוניאלית שהייתה בעצמה פטריארכלית מאוד מבחינה מוסדית, כלכלית, פוליטית ואידאולוגית.[9]
גזע ודת
לפמיניזם הפוסט-קולוניאלי יש קשרים חזקים עם תנועות ילידיות ועם תאוריה פוסט-קולוניאלית רחבה. הוא גם קשור בהדיקות לפמיניזם השחור, שכן גם פמיניסטיות שחורות וגם פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות טוענות שהפמיניזם המערבי המרכזי אינו מצליח להעמיק כראוי בענייני גזע ובאפליה גזעית, ואף חוטא בגזענות חמורה בעצמו. במאמרה של בל הוקס היא מדגישה את האופן בו פמיניסטיות לבנות מערביות נמנעו מלהתמודד עם הגישות הגזעניות שלהן כלפי נשים שונות מהן ולא אתגרו זו את זו בחקירת ההשפעה של זכויות היתר להן זכו על יחסיהן עם נשים מחוץ לקבוצת המעמד והגזע שלהן.[10] לגזענות יש תפקיד מרכזי בדיון על פמיניזם פוסט-קולוניאלי. פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות מבקשות להתמודד עם הגזענות והאפליה על רקע אתני שעדיין קיימות בימינו, ומטרתן להביא את הנושאים הללו לתוך השיח הפמיניסטי המרכזי. בעבר, הפמיניזם המערבי נמנע במידה רבה מעיסוק בנושא הגזע והפך אותו למשני ומופרד מהפמיניזם, שהתמקד בפטריארכיה. עד לזמן האחרון, גזע לא נתפס כנושא שנשים לבנות צריכות לעסוק בו.[11]
הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מנסה להימנע משיח מכליל על נשים כאוכלוסייה הומוגנית ללא הבדלי גזע, מעמד וגיל. מושג הלובן או העדרו הוא נושא מפתח בתנועה הפמיניסטית הפוסט-קולוניאלית. הדבר נובע בעיקר מהיחסים שבין הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי לבין תנועות פמיניסטיות אחרות המבוססות על גזענות, בעיקר פמיניזם שחור ופמיניזם מקומי. בתרבות המערב, הגזענות נתפסת כמאפיין ממוסד של החברה. הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות רוצות לאלץ את התאוריה הפמיניסטית להתייחס לאופן שבו אנשים יכולים להכיר בפרקטיקות ובדעות קדומות בתוך חייהם ובכך להשתמש במודעות לצורך עצירת הנצחת הגזענות.
ורה סי מאקי (Vera C. Mackie) מתארת את ההיסטוריה של הזכויות הפמיניסטיות והאקטיביזם הנשי ביפן מסוף המאה ה-19 ועד היום. נשים ביפן התחילו להטיל ספק במקומן במעמד החברתי ולערער על תפקידיהן תחת הקיסר. הספר נכנס לפרטים על נשים יפניות איקוניות שעמדו נגד דיכוי מגדרי, כולל עדויות של פמיניסטיות יפניות בעצמן. הדיכוי של נשים ביפן מתאר את השוני בנסיבות החיים של נשים מתרבויות שונות. ישנן התנהגויות חברתיות שונות המתרחשות במדינות אסיה שעשויות להיראות כמעיקות בעיני הפמיניסטיות הלבנות. לפי האידאולוגיות הפמיניסטיות של העולם השלישי, זה אידיאלי לכבד את התרבות בה חיות הנשים הללו, תוך כדי יישום האמונה שאין לדכא אותן.
צ'יל בולבק (Chilla Bulbeck) דנה על האופן בו הפמיניזם שואף להילחם על שוויון בין המינים באמצעות שכר שווה, שוויון הזדמנויות, זכויות רבייה וחינוך. היא ממשיכה וכותבת על האופן בו זכויות אלה חלות על נשים בדרום העולם גם כן, אבל בהתאם למדינה בהן הן חיות ולתרבות ממנה הן באות.
מערך אמונות שגוי מוביל את הפמיניזם המערבי לתפיסה מסוימת של הנשים בדרום העולם, ובפרט לאמונה שהן לא יודעות מה טוב עבורן. המסגרת הפוסט-קולוניאלית מנסה לשפוך אור על הנשים האלה כסוכנות מוסריות מלאות, המצדדות ברצון בפרקטיקות התרבותיות שלהן כהתנגדות לאימפריאליזם המערבי.[12] לדוגמה, ייצוג המזרח התיכון והאסלאם מתמקד בפרקטיקה מסורתית של רעלה כדרך של דיכוי נשים. בעוד שמערביים יכולים לראות זאת באופן זה, רבות מהנשים במזרח התיכון חולקות על כך ולא יכולות להבין איך הסטנדרטים המערביים של הלבוש המיוחד והבלתי-צנוע מציעים שחרור נשים.[13]
פמיניזם פוסט-קולוניאלי ופמיניזם בעולם השלישי
הגות מהעולם השלישי והגות פוסט-קולוניאלית יכולות לשמש לעיתים קרובות באופן דומה. עם זאת, ניתן לזהות הבדלים בין שתיהן, א. ננסי נאפולי (Nancy A. Naples) מדגישה הבדלים אלה: "מדינות העולם השלישי", מוגדרות כך על ידי צפון אמריקה ואירופה. הן אופיינו על ידיהן כבלתי מפותחות, עניות ותלויות באומות העולם הראשון להישרדותן. מונח זה נכנס לשימוש נרחב בשנות ה-80, אך זמן קצר לאחר מכן החל לספוג ביקורת ממחקר פוסט-קולוניאלי.[3] נאפולי מגדירה את המושג "פוסט-קולוניאלי" כמיושם בדרך כלל במדינות בהן הוסרה שליטת מעצמה קולוניאלית לשעבר.[14] הפמיניזם בעולם השלישי מאופיין במאבקי נשים נגד הקולוניאליזם באמצעות קמפיינים ופעולות אנטי-קולוניאליות שהופנו נגד המשטר הקולוניאלי הכובש. היעד הפוליטי המרכזי של פעולותיהן היה השגת ריבונות ועצמאות.
הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מאופיין באקטיביזם פוליטי שמבקש לאתגר מבנים ויחסים של כוח ולערער תפיסות והלכי מחשבה גזעניים או אירופוצנטריים על גברים ונשים, כולל נשים פמיניסטיות, מן העולם השלישי. מאבקים פמיניסטיים פוסט-קולוניאליים מתמקדים במדינה הפוסט-קולוניאלית העצמאית ובה בעת תוקפים אינטרסים מערביים באזור. למעשה, הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות נאבקות בעיקר במורשת הקולוניאלית שהשתמרה בקולוניה שזכתה לעצמאות. הן מבקשות לערער על המסגרת הפוליטית ועל התשתיות המוסדיות שהועברו לאליטות המקומיות על ידי השלטונות הקולוניאליים ששלטו באזור.[9]
בתקופה שקדמה לקבלת העצמאות בקולוניות, פעלו נשים וגברים יחד תוך חתירה להשגת ריבונות ולהגשמת המטרות המשותפות להם כחלק מתנועות המתנגדות לקולוניאליזם. לאחר העצמאות, כאשר המאבק המשותף נגד הקולוניאליזם דעך, החלו לעלות מתחים עקרוניים בין התנועות השונות – חילוקי הדעות שהושהו בתקופת השלטון הקולוניאלי עלו לפני השטח בתקופת השלטון הפוסט-קולוניאלי. התוצאות של השגת ריבונות ועצמאות בשטחים שבעבר נשלטו על ידי האימפריות האירופיות היו חיוביות גם עבור הנשים הפמיניסטיות, אבל הן לא הסתפקו בהן. כאשר הושגה העצמאות החלה תקופה חדשה של פוסט-קולוניאליות ושל שלטון פוסט-קולוניאלי שבמבט פמיניסטי, דרשה עדיין עבודה רבה, שינויים, התאמות והמשך מאבק. אם כן, מאבק הנשים טרם נגמר והיה עליהן כעת להילחם נגד המרחב הפטריארכלי, שלא היה תלוי בהן כבימי קדם. הכוח השלטוני, המוסדות והתשתיות המדינתיים לא עברו מידי השלטונות הקולוניאליים אל העם, אלא דווקא נמסרו לאליטות מקומיות או שאליטות מאוחרות דאגו לנכס לעצמן את השליטה ולבססה. אליטות אלו ירשו את השיטה הקולוניאלית של המשטרה, הצבא, המשפט, הממשל ושל סוכנויות פיתוח. כל אלה, למעשה, הציבו את הנשים שקיבלו עצמאות וריבונות לאומית במדינותיהן בפני מאבק נוסף לשחרורן מן הפטריארכיה הפוסט-קולוניאלית במדינה העצמאית, שלה דפוסים קולוניאליים רבים שהוטבעו מחדש באמצעות האליטות המקומיות השליטות.[9]
קולוניזציה כפולה
קולוניזציה כפולה היא מונח המתייחס למעמד האישה בעולם הפוסט-קולוניאלי. תאורטיקניות פוסט-קולוניאליות ופמיניסטיות קובעות כי נשים מדוכאות הן על ידי הפטריארכיה והן על ידי הכוח הקולוניאלי, וכי זהו תהליך מתמשך במדינות רבות גם לאחר שאלה השיגו עצמאות. כך, נשים מדוכאות בצורה כפולה על ידי האימפריאליזם והדומיננטיות הגברית.
הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליסטיות עדיין עוסקות בזיהוי וחשיפת ההשפעות הספציפיות של הקולוניזציה הכפולה על סופרות, וכיצד קולוניזציה כפולה מיוצגת ומוזכרת בספרות. עם זאת, קיים דיון מתמשך בין תאורטיקניות, אם ההיבט הפטריארכלי או ההיבט הקולוניאלי דוחק יותר ואיזה נושא יש לטפל בו באופן אינטנסיבי יותר ולהשקיע בו את המאמצים להתמודדות.[15]
המושג "קולוניזציה כפולה" בולט במיוחד בהתייחסות לכתיבת נשים קולוניאלית ופוסט-קולוניאלית. הוא הוצג לראשונה בשנת 1986 על ידי קירסטן הולסט פיטרסן (Kirsten Holst Petersen) ואנה רות'רפורד (Anna Rutherford), באנתולוגיה שלהן, "קולוניזציה כפולה: כתיבה קולוניאלית ופוסט-קולוניאלית", העוסקת בשאלת הנראות הנשית ומאבקי הסופרות בעולם של גברים.[16] אריתה ואן הר (Aritha van Herk), כותבת ועורכת קנדית, מציגה את קונפליקט הכתיבה במאמרה "ברית מילה עדינה": "נסו להיות נשים ולחיות בממלכת הבתולה הגברית, נסו להיות נשים וכותבות בממלכת הבתולה הגברית".[16]
יתר על כן, בעת המאבק נגד הפטריארכיה ונגד השלכות הקולוניאליזם, הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות צריכות לנהל מסע למען זכותן להתקיים לצד הפמיניסטיות המערביות ולהיות מוכרות לא רק על המגדר שלהן אלא גם על הרקע האתני, התרבותי וההיסטורי הייחודי שלהן, שונה מזה של הפמיניסטיות המערביות.[17]
סופרות המזוהות בדרך כלל עם נושא הקולוניזציה הכפולה והביקורת על הפמיניזם המערבי הן למשל מוהנטי, והיזל ו. קארבי (Hazel V. Carby). "אישה לבנה מקשיבה", מאמר שחיברה קארבי, מותח ביקורת חריפה על פמיניסטיות מערביות. במאמר מאשימה קארבי את הפמיניסטיות המערביות בשיפוטיות, דעות קדומות ובדיכוי נשים שחורות במקום לתמוך בהן ולעודד אותן. בהקשר זה היא מדברת גם על "דיכוי משולש": "העובדה שהנשים השחורות כפופות לדיכוי סימולטני של הפטריארכיה, המעמד וה"גזע", היא הסיבה העיקרית לכך שלא נעשה שימוש שווה בעמדותיהן ובניסיונן ושאלה לא רק נדחקו לשוליים, אלא גם היו בלתי נראים".[11]
הטיעון של מוהנטי ב"עיניים מערביות" שואב מאותם המקורות. היא מאשימה את הפמיניסטיות המערביות בהצגת נשים לא-לבנות כישות אחת ומוסיפה שהפמיניסטיות המערביות אינן מתייחסות לחוויות מגוונות.[3]
ביקורת על הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי
מכיוון שהפמיניזם הפוסט-קולוניאלי הוא בעצמו ביקורת על הפמיניזם המערבי, הביקורת על הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי נתפסת לעיתים קרובות כהדיפת ביקורת מצד הפמיניזם המערבי בהגנה על מטרותיו. אחת הדרכים שבהן מעבירה התנועה הפמיניסטית המערבית ביקורת על הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי היא בטענה כי פירוק נשים לקבוצות קטנות יותר כדי להתמודד עם התכונות הייחודיות ועם הגיוון של כל יחיד, גורם לתנועה כולה לאבד את המטרה ואת הכוח. ביקורת זו טוענת כי הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי יוצר מחלוקת והפרדות וטוען שהתנועה הפמיניסטית הכוללת תהיה חזקה יותר אם נשים יציגו חזית מאוחדת. ביקורת נוספת על הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי דומה מאוד לביקורת של הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי על הפמיניזם המערבי, קרי, שהזרם שוגה באותן שגיאות עליהן הוא מצביע. כמו הפמיניזם המערבי, הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי והפמיניזם של העולם השלישי נמצאים גם הם בסכנה להיות אתנוצנטריים, מוגבלים להתייחסות למה שמתרחש רק בתרבות שלהם על חשבון חלקים אחרים של העולם. קולוניאליזם גם מגלם משמעויות שונות רבות עבור אנשים והתרחש בכל רחבי העולם בצירי זמן שונים. הכללת הקולוניאליזם יכולה להיות בעייתית ביותר כשהפמיניזם הפוסט-קולוניאלי משתמש בה, זאת עקב ההקשר מתי, היכן, וכיצד התרחשו כיבושים קולוניאליים שונים, מציינת עלי סוקי בקביעתה.[5]
בעוד ששיח פוסט-קולוניאלי הביא להתרחבות משמעותית של הידע על העבודה הפמיניסטית, החלו חוקרות לעצב מחדש ולבקר את תחום הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי, תוך פיתוח השיח המורכב יותר, הקרוי פמיניזם על-לאומי. כאשר הפוסט-קולוניאליזם הדגיש את הייצוג ואת ה"אחווה" של הניסיון של אלה שבדרום הגלובלי, הפמיניזם הרב-לאומי מסייע להבנת "מציאות עולמית חדשה הנובעת מהגירה ויצירת קהילות רב-לאומיות".[18]
פמיניזם פוסט-קולוניאלי בישראל
פמיניזם מזרחי
ערך מורחב – פמיניזם מזרחי
הפמיניזם המזרחי שואב השראה מהפמיניזם השחור בארצות הברית, שגרס כי הפמיניזם הלבן והתנועות הפמיניסטיות הליברליות לקו בגזענות ובחוסר שוויון המאפיינים את הזירה הציבורית במערב. התנועה הפמיניסטית המזרחית היא היחידה בישראל שחברותיה מייצגות את כל מגזרי החברה.[19] טענתן היא שהאשכנזיות מתנשאות כלפי כל פמיניזם שאינו מערבי ובישראל מדובר בדחיקתן של פמיניסטיות מזרחיות, אתיופיות, פלסטיניות, רוסיות ואחרות, שאינן מחזיקות בתפיסה הליברלית-מערבית או שאינן מתאימות לקו השמאל הציוני המודרני. השילוב בין האידאולוגיה הפמיניסטית-ליברלית יחד עם הציונות יצר מערכת דיכוי חזקה כלפי המזרחיות בפרט וכלפי נשים מקבוצות שונות בכלל. במאבקן החליטו המזרחיות לפעול נגד מערכת הדיכוי המתוארת כשהיא פועלת על כל קבוצה המוגדרת כ"אחרת".[4]
בין הנשים הנמנות עם הפמיניזם המזרחי הן: ויקי שירן, אילנה סוגבקר, יונית מנצור, יעל צדוק, חנה כהן, רונית דגן-טימסית, אילנה שמאי, רותי גור, שושה גורן, זהבה גולדשטיין, אירית דלומי, אלה שוחט, תקוה לוי, הנרייט דהאן כלב ומירה אליעזר.[19]
בישראל, השיח הפמיניסטי הדומיננטי היה השיח האשכנזי. פמיניסטיות ישראליות-אשכנזיות מנהלות בדרך כלל אורח חיים מודרני בעל זיקה לאתוס הציוני ולשמאל המתון, שבתפיסתו הכלכלית מחזיק בעקרונות קפיטליסטיים. השיח הפמיניסטי בישראל התפתח ועוצב דרך הפריזמה האשכנזית תוך גילוי משמעותי של דחיית טענות העולות מפי נשים מזרחיות, שנקודת מבטן היא תוצר של שוליות כפויה בחברה.
בתחילת פעולתו בישראל, בשנות ה-70 של המאה ה-20, הפמיניזם התיימר לייצג את כל הנשים בישראל. המזרחיות פעלו תחתיו, תוך השתקה בתנאים של תרבות קולוניאלית כובשת, ללא מתן חשיבות לזווית ראייתן. זאת, בדומה לארצות הברית, שם נשים שחורות היו אמנם בעלות תודעה פמיניסטית ביקורתית מתנגדת, אך קולן לא נשמע בשיח. בנוסף, בדומה לפמיניזם המערבי ויחסו אל הפמיניסטיות בעולם השלישי, גם הפמיניזם הישראלי-אשכנזי תבע תביעות בשם כל הנשים בישראל, טען לייצג את כולן ועיצב את סדר היום ואת רוב השיח, אף על פי שרובו המוחלט הורכב מנשים אשכנזיות ולא כלל אחרות. לפמיניסטיות המזרחיות התברר כי מתוצאות מאבקי הפמיניזם הישראלי נהנות רק הנשים ששייכות למעמדות החזקים ושמוצאן ככלל מארצות אירופה. על כן, התפתח הפמיניזם המזרחי והתעצב תוך גישה ביקורתית והצבת אתגר לפמיניזם האשכנזי-מרכזי. הפמיניזם המזרחי אתגר את הפמיניזם האשכנזי ששאף, לפי המזרחיות, להידמות לגברים, להצליח כמותם במדדים שהוגדרו על ידם, ולעמוד במטלות המוצבות לפניהם. זאת במקום ליצור שינוי משמעותי במדינה ובמוסדותיה על ידי שינוי הבסיס האתי-פטריארכלי שעליו מושתתים הערכים הקיימים ושינוי המדדים הגבריים. לפי הפמיניזם המזרחי, שאיפות הפמיניזם המרכזי בישראל אינן מרחיבות את האוטונומיה של נשים ביחס למה שיש ברשותן, אלא יוצרות קונפורמיות והיצמדות לכללי הסדר הפטריארכלי הקיים.[4]
מערכת היחסים בין הפמיניסטיות האשכנזיות והמזרחיות החלה לצוף בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. בשנת 1991, סירבו המזרחיות להשתתף באופן סמלי בלבד בכנס הפמיניסטי השנתי, שכלל עד אז דוברות ומנחות שכמעט כולן אשכנזיות, בעוד ייצוג נשי מזרחי או פלסטיני היה מועט מאוד. המזרחיות תבעו ייצוג שווה באופן יחסי לגודל עבור כל אחת מהקבוצות המרכזיות בישראל - נשים פלסטיניות, מזרחיות ואשכנזיות. במאבק זה ניצחו המזרחיות כאשר סירבו הנציגות, המזרחית והפלסטינית, להשתתף ולהמשיך לייצג באופן סמלי בלבד את קבוצותיהן. האשכנזיות, שהתיימרו להחזיק בעמדות פלורליסטיות-ליברליות, נאלצו להסכים לדרישות המזרחיות, כאשר נציגות הקבוצות הלא-אשכנזיות איימו שלא להשתתף בכנס.[19]
התחושות הקשות שחשו המזרחיות עלו להתמודדות ונחשפו בגלוי בכנס הפמיניסטי שהתקיים בגבעת חביבה בשנת 1995. זאת לאחר מתח רב שהצטבר ושנבע מתחושה של התנשאות והשתקה שחוו המזרחיות מצד האשכנזיות. הפמיניסטיות המזרחיות טענו כי לא הייתה זו הדרה גלויה מצד האשכנזיות, אלא עמדה פמיניסטית ביקורתית-שיפוטית של האשכנזיות כלפי המקום שמביאות המזרחיות. האשכנזיות ביקרו את סגנון החיים המסורתי שמנהלות מזרחיות רבות, אותו האשכנזיות מאפיינות כפטריארכלי. ביקורת זו מתאימה לביקורות של נשים לבנות במערב כלפי נשים בעולם השלישי. הפמיניסטיות המזרחיות, שרבות מהן אכן החזיקו באורח חיים מסורתי, מצאו עצמן לכודות בין המסורת לבין המתירנות של הפמיניזם הליברלי-אשכנזי. המזרחיות למעשה הושתקו והודרו פעמיים: גם בשם הפטריארכיה וגם בשם הפמיניזם הליברלי-אשכנזי, שביקר אותן על אורח חייהן שנתפס כאנטי-פמיניסטי.
בעוד האשכנזיות התרכזו במאבקים דוגמת סוגיית ההפלות, שוויון בצבא, דרישה לייצוג פוליטי – נשים מזרחיות התמודדו עם בעיות קיומיות, עוני ואבטלה, קושי בהשגת חינוך עיוני שווה ומאבק על שכר. מכך ניתן לראות כיצד השיח הפמיניסטי השולט לא ייצג את כל הנשים כפי שהתיימר, ודאג לסוגיות של הנשים האשכנזיות במסווה של אוניברסליות, בעוד המזרחיות מתמקדות בנושאים המשותפים להן ולנשים נוספות הלכודות במאבק קיומי כתוצאה ממצב פוסט-קולוניאלי.[4]
פמיניזם פלסטיני
נשים פלסטיניות בישראל לא רואות את עצמן שייכות לקבוצת הזהות האוניברסלית "אישה" רק מהיותן נשים, ואינן מזדהות עם בעיותיהן ותפיסת עולמן של נשים אחרות ברחבי העולם, וספציפית של נשים אחרות בישראל. נשים אלו מושפעות מהכיבוש ומהסכסוך הישראלי-פלסטיני, מהריסת כפרים ובתים המשפיעה על תפקידיהן הנשיים, ממעמדן בתוך המשפחה והקהילה ומנגישותן לשירותי בריאות ורווחה, השכלה ותעסוקה, ומרווחתן הנפשית. נשים פלסטיניות מושפעות לא רק מהמרחב הקונפליקטואלי אלא גם מהקשרו הפטריארכלי, בסוגיות כמו רצח נשים, פוליגמיה, אלימות במשפחה וכבוד המשפחה, ולעיתים אף משילוב של השניים. ההסתכלות על מצב הנשים הפלסטיניות מנקודת מבטן לא מאפשר הצגה שטוחה ואחידה של חוויית הדיכוי, אלא דורש בחינה מורכבת גם של מרכיבים כמו שיוך מעמדי וחמולתי.
מבחינת מוסדות מדינת ישראל, היחס לסוגיות הייחודיות לנשים פלסטיניות נובע מתפיסת החברה הפלסטינית כ"מסורתית", ומכאן מחזק את התערבות המוסדות כסוכני שינוי מערביים שנועדו להפוך אותה ל"מודרנית". המדינה המתערבת בסוגיות אלה מושפעת פעמים רבות מתפיסות מערביות אשר משלבות פרקטיקות שליטה חברתית, פוליטית וכלכלית לצורך הטעמת תפיסות ישראליות, מערביות וציוניות אל תוך המשפחה והחברה הפלסטיניות. מטרה זו מושגת באמצעות חיזוק מעמדם של הפטריארכים והחמולתיות הקולקטיבית.[20]
מבחינת הביקורת של הפמיניזם הפלסטיני על הפמיניזם הישראלי המרכזי בארץ ישראל מאז הקמת המדינה, היא דומה מאוד לזו של הפמיניזם המזרחי, המדגיש את ההדרה של השונות מהפמיניזם הישראלי המרכזי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- רוברט יאנג, פוסט קולוניאליזם: מבוא, הוצאת רסלינג, 2008
הערות שוליים
- ^ פנינה מוצפי-האלר (2007). לקרוא את בל הוקס בישראל: פמיניזם רדיקלי, חשיבה ביקורתית ואחוות האחיות החדשה. בתוך:ינאי ניצה, אלאור תמר, לובין אורלי ונווה חנה (עורכות). דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מיגדר, כרכים 1–3. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 581–618
- ^ 2.0 2.1 "Meeting at the edge of fear: theory on a world scale". Feminist Theory. 16 (1)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 מוהנטי, צ' (1988). "תחת עיניים מערביות: הגות פמיניסטית ושיחים קולוניאליים". בתוך: ד' באום ואחרות (עורכות), ללמוד וללמד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 415-442
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 דהאן-כלב, הנרייט. (2006). "פמיניזם מזרחי, פוסט-קולוניאליזם וגלובליזציה", תרבות דמוקרטית, 10, עמ' 135–161
- ^ 5.0 5.1 Ali, Suki (2007-03-01). "Feminism and Postcolonial: Knowledge/Politics". Ethnic and Racial Studies. 30 (2): 191–212. ISSN 0141-9870. doi:10.1080/01419870601143877
- ^ "Postcolonial feminisms.". Feminist Theory. 6 (1).
- ^ לורד, א. (1979). "כליו של האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", הקדמה: ברייר-גארב ר. ובאום ד., תרגום: עדנה גורני, בתוך ד' באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 194–190
- ^ חזן, נעמי; השמשוני-יפה, נורית; קרן, אלה, קולוניאליזם ודה- קולוניזציה באפריקה (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2002), עמ' 38–73 (פרק שני)
- ^ 9.0 9.1 9.2 רוברט יאנג, פוסט קולוניאליזם: מבוא, תל אביב, הוצאת רסלינג, 2008.
- ^ הוקס, ב' (1984). "אחיות: סולידריות פוליטית בין נשים", הקדמה: שרון הלוי. תרגום: דפנה עמית ודלית באום, בתוך ד' באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 223–243.
- ^ 11.0 11.1 Carby, Hazel V. Mirza, Heidi Safia, ed. Black British Feminism. London and New York: Routledge. p. 46.
- ^ "Reclaiming third world feminism: or why transnational feminism needs third world feminism.". Meridians: Feminism, Race, Transnationalism. 12 (1).
- ^ Cawley, Stephanie. "Veils and postcolonial feminism".
- ^ Naples (2002). Changing the terms: Community activism, globalization, and the dilemmas of transnational feminist praxis. London: Routledge.
- ^ Ashcroft, Bill; Griffiths, Gareth; Tiffin, Helen (29 באוקטובר 2007). Post-Colonial Studies: The Key Concepts. Routledge, Taylor & Francis. pp. 66–67. ISBN 978-0-203-93347-3.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 16.0 16.1 Holst Petersen, Kirsten; Rutherford, Anna, eds. (1986). A Double Colonization Colonial and Post-Colonial Women's Writing. Dangaroo Press.
- ^ Tyagi, Ritu. "Understanding Postcolonial Feminism in relation with Postcolonial and Feminist Theories". International Journal of Language and Linguistics. 1.
- ^ "The future of gender and development after 9/11: insights from postcolonial feminism and transnationalism.". Third World Quarterly. 30 (5)
- ^ 19.0 19.1 19.2 לביא, סמדר. "פמיניזם מזרחי ושאלת פלסטין",תרגום: עמי אשר. בתוך, כתב העת סדק, גל' 5, יולי 2010, עמ' 119–134.
- ^ אבו רביעה-קווידר, ס', ווינר-לוי, נ'. (2011). "המרחב הפלסטיני, הישראלי והעצמי: מבט מחודש על זירות התמודדות של נשים פלסטיניות בישראל". המשפט, גיליון ט"ז, עמ' 375-398
32087598פמיניזם פוסט-קולוניאלי