פליקס הופואה-בואני
 | |||
| לידה |
18 באוקטובר 1905 יאמוסוקרו, אפריקה המערבית הצרפתית | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
7 בדצמבר 1993 (בגיל 88) יאמוסוקרו, חוף השנהב | ||
| מדינה |
 חוף השנהב | ||
| עיסוק | פוליטיקאי | ||
| דת | הכנסייה הקתולית | ||
| |||
פליקס הופואה-בואני (בצרפתית: Félix Houphouët-Boigny; 18 באוקטובר 1905 יאמוסוקרו, חוף השנהב - 7 בדצמבר 1993), שנודע בכינויים פאפא או הזקן, היה הנשיא הראשון של חוף השנהב העצמאית החל מ-1960, שנה בה זכתה חוף השנהב לעצמאות, ושמר על שלטון יחיד, כדיקטטור נאור, עד פטירתו בשנת 1993. בואני היה מן המנהיגים בעלי תקופת הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה של אפריקה המשוחררת. תחת הנהגתו של הופואה-בואני זכתה חוף השנהב לשגשוג כלכלי. הצלחה זו, שלא הייתה נפוצה במערב אפריקה הענייה, נודעה בכינוי "הנס השנהבי" (Ivorian miracle) ונבעה משילוב של תכנון זהיר, קשרים הדוקים עם המערב (בעיקר עם צרפת), ופיתוח תעשיות הקפה והקקאו של המדינה. הוא שמר על יחסים קרובים עם צרפת והיה למנהיג בעל השפעה בכל רחבי היבשת. מתחילת דרכו הפוליטית בשנות הארבעים ועד מותו מילא תפקיד חשוב בדה-קולוניזציה של אפריקה ובפוליטיקה של מדינתו.
תחילת דרכו
ילדות
הופואה-בואני נולד על פי הרשומות ב-5 באוקטובר 1905[1], בן למשפחת מנהיגים מקומיים מקבוצת הבאולה בכפר יאמוסוקרו שבחוף השנהב. שמו בלידתו היה דיה-הופואה. "דיה" משמעותו "מרפא" או "מגיד עתידות", ו"הופואה" משמעותו "מגרש שדים", שם מסורתי הניתן למי שנולד לאחר לידות רבות של אמו שלא צלחו. דודו היה קאוסי נ'גואה, שהיה ראש קנטון - משרה שיצר הממשל הקולוניאלי, ושהתמקדה באיסוף כספי המיסים מתושבי האזור. לאחר מות דודו, ובהיותו בן חמש, מונה הופואה-בואני ליורשו, אולם בפועל נכנס לתפקידו רק מאוחר יותר. בגיל אחת עשרה, לאחר העברתו ללימודים בבינגרוויל, המיר את דתו והפך לנוצרי קתולי. עם המרת דתו קיבל את השם הנוצרי פליקס, ואת סמל המשפחה "בואני", שמשמעו אייל, אימץ ב-1945[2].
לימודי הרפואה ותחילת פעילותו באיגוד מגדלי הקקאו
בשנת 1919 החל ללמוד בבית-הספר למורים ויליאם פונטי שבסנגל וקיבל תעודת הוראה. ב-1921 למד בבית הספר לרפואה של מערב אפריקה הצרפתית, אולם לא סיים את לימודיו וזכה רק לתעודה של אסיסטנט. באוקטובר 1925 החל לעבוד כאסיסטנט בשירות הרפואי של המינהל הקולוניאלי הצרפתי, והוצב בבית החולים באביג'אן, שם הקים התאגדות של הצוות הרפואי המקומי. המינהל הקולוניאלי לא ראה התאגדות זו בעין יפה, והעביר אותו ב-1927 לבית חולים ירוד יותר בעיר גוויגלו, המרוחקת מהבירה אביג'אן. לאחר שיצר לו שם מוניטין, זכה לקידום, וב-1929 הועבר לעיר אבנגורו. בהיותו שם נחשף לראשונה ליחס המחפיר לו זכו מגדלי הקקאו מצד הרשויות הקולוניאליות. ב-1932 סייע למגדלי הקקאו באזור להתאגד, והנהיג חרם במחאה על המחיר הנמוך שקיבלו עבור יבולם[2]. באבנגורו פגש בחורה מוסלמית בשם קאדי סו (Khady Sow), שהייתה לאשתו הראשונה. נישואין מעורבים בין נוצרים למוסלמים באותה עת היו מאורע יוצא דופן[3].
תחילת דרכו הפוליטית
הדרך לאספה הלאומית הצרפתית
בשנת 1933 נקרא על ידי משפחתו לשוב אל ביתו ולהתמנות לראש השבט, אולם הוא העדיף להמשיך את עבודתו הרפואית והעביר את התפקיד לאחיו, אוגסטין. עם מותו של אחיו בשנת 1939, זנח את עבודת הרפואה ומונה למנהל הקנטון אקואה (Akoue) שכלל 36 כפרים. עם שובו לאזור הולדתו קיבל גם את האחריות על המטעים המשפחתיים הגדולים והמשגשגים, שהודות להם הפך לאחד החקלאים האפריקאים העשירים ביותר.
ב-1944 ייסד הופואה את "איגוד החקלאים האפריקאי" (S.A.A). האיגוד נאבק למען זכויותיהם של החקלאים האפריקאים, ועד מהרה זכה לתמיכתם של כ-20,000 חקלאים ולתמיכת השמאל הצרפתי. האיגוד היה לתנועה האנטי-קולוניאלית הראשונה באפריקה וייצר עבור בואני את בסיס התמיכה העממית בפעילותו הציבורית, בפרט באזורים הכפריים[2].
צעדו הראשון בפוליטיקה היה באוגוסט 1945, עת נבחר כנציג במועצת העיר אביג'אן, בבחירות הראשונות שהתקיימו למועצה. כיליד קולוניה צרפתית שרכש השכלה אוניברסיטאית, היה הופואה-בואני בעל אזרחות צרפתית, כך שיכול היה להיבחר לאספה הלאומית בצרפת, ואכן, מתוך פעילותו באיגוד החל הופואה-בואני את ניסיונו להיבחר כנציג חוף השנהב באספה הלאומית של צרפת. בנובמבר 1945, למרות ניסיונם של הצרפתים לקדם מועמד מועדף עליהם, זכה הופואה-בואני בסיבוב הבחירות השני בתפקיד. הוא מונה לאחראי על הטריטוריות מעבר לים, ופעל לביטול שיטת העבודה בכוח שהייתה נהוגה בקולניות הצרפתיות. הופואה-בואני הצליח לחולל את השינוי, דבר אשר הפך אותו לגיבור בשל הצלחתו לכפות את רצונו על הצרפתים.
בבחירות ביוני 1946, בעזרת המפלגה הקומוניסטית, זכה הופואה-בואני שוב בבחירות לאספה הלאומית הצרפתית, הפעם בראשה של ה-P.D.C.I "המפלגה הדמוקרטית של חוף השנהב"[4].
הקמת ה-R.D.A
באוקטובר של אותה שנה כינסו הופואה ונציגים אפריקאים נוספים, קונגרס בבמקו (בירת מאלי) בו החליטו על הקמת "האספה הדמוקרטית האפריקאית" (R.D.A). המנשר שנקרא בתחילת האספה קרא לעצמאות לעמים האפריקאים, ושחרורם מצרפת, תוך כדי המשך הידברות עם הצרפתים. על המנשר חתמו אפריקאים שונים, שחלקם אף לא נכח בקונגרס. עובדת אי-נוכחותם של המנהיגים חזקים פעלה לטובת הופואה-בואני, שאכן ניצל זאת, וזכה להיות נשיא ועדת התיאום לקראת הקמתה של התנועה. תפקידו זה מציין את תחילת צבירת כוחו, והגברת חשיבותו בקרב הקולוניות הצרפתיות במערב ובמרכז אפריקה. בראשותו של הופואה, הרחיבה P.D.C.I את השפעתה, בכך שמימנה מפלגות נוספות ברחבי הקלוניות הצרפתיות באפריקה, תוך ציפייה שאף הן יקשרו עצמן ל-R.D.A.
הרשת הפדרטיבית שנוצרה כתוצאה מכך, חיזקה את הופואה בחוף השנהב ככלל, ובמפלגתו בפרט[2].
ממאבק לעצמאות
מאבקים בחוף השנהב והתנתקות מהקומוניסטים
לקראת שנות החמישים, חוף השנהב נכנסה לתקופה קשה של מאבקים, שהובילו למאות מעצרים ואף לתקריות בהן היו הרוגים. דבר זה הוביל את ה-R.D.A לתקופת שפל מבחינת תמיכת הציבור בה[5].
בכל אותה עת, המשיך הופואה לשתף פעולה עם הקומוניסטים באספה החוקתית של צרפת. אך המאבקים האחרונים, בליווי אמירות פרובקטיביות מצד פעילים של הקומוניסטים, כמו גם התחזקות המלחמה הקרה, גרמו למפלגתו של הופואה לבחון התנתקות מהקומוניסטים. מספר שביתות שהקומוניסטים דחפו אליהן, וכן ניסיון לעצור את הופואה, מעשה שבסופו של דבר נמנע בשל חסינותו הפרלמנטרית, הביא בשנת 1950 לניתוק מוחלט[4].
לניתוק מהמפלגה הקומוניסטית תרמה גם כניסתה לאופוזיציה הצרפתית, בעוד שהופואה-בואני שאף לחזק את הקשר דווקא עם הממשל הצרפתי[6].
בפוליטיקה הצרפתית
התנתקות מהקומוניסטים ושיתוף הפעולה עם הצרפתים יצר להופואה-בואני מקום לבריתות עם מפלגות מועדפות יותר, ומוניטין של פוליטיקאי מתון, שמצליח לתווך לשלום והמשכיות הקשר בין צרפת לקולניות שלה מעבר לים. ב-1956 מונה הופואה לתפקיד בקבינט הצרפתי, שהביא איתו הרבה כוח למפלגה וגם להופואה-בואני עצמו. הוא שהשתמש בפופולריות שלו ובכוחו לבודד כל פעיל במפלגה שקרוא נגדו. ה-P.D.C.I הפכה למפלגה של שליט יחיד וחזק[2]. ב-1956 היה הופואה-בואני גורם חשוב בהצלחת העברת חוק, שנותן לכל האזרחים האפריקאים הבוגרים זכות הצבעה בקולוניות הצרפתיות. החוק הכין את הקרקע לקראת אוטונמיות פנימיות בקולוניות. ה-P.D.C.I זכתה בקלות בבחירות בחוף השנהב, כך שמעבר לתפקידיו באספה הצרפתית, הופואה היה נשיא האספה של חוף השנהב וגם ראש העיר של אבדיג'אן[4].
הדרך לעצמאות
בדרך לעצמאותה של חוף השנהב עמדו בפני הופואה-בואני שלושה מסלולים חלופיים. שתי אופציות שהועלו על ידי נשיא צרפת שארל דה-גול. האחת להיות חלק מפדרציה משולבת של הקולוניות הצרפתיות של מערב אפריקה, והשנייה לקיים שלטון פנימי עצמאי. כוונתו של דה-גול בשתי האופציות הייתה להשאיר את חוף השנהב, תחת חסותה של צרפת. האופציה השלישית שעמדה בפני בואני הייתה הכרזת עצמאות וניתוק מתמיכת צרפת, כפי שעשתה גינאה באוקטובר 1958, ושילמה על כך מחיר כבד. הופואה-בואני ודה-גול רצו שניהם באופציה השנייה, ולא בפדרציה מאוחדת. ממשלת צרפת חששה שפדרציה כזו תהיה חזקה מידי מבחינה פוליטית, בעוד שהופואה-בואני פחד שמדינות עניות מידי יהיו לנטל על הפדרציה, או מדינות חזקות כמו סנגל, ינסו להגביר את אחיזתם באזור[4]. הופואה-בואני אף החרים קונגרס שהתכנס ב-31 בדצמבר 1958, בדקר, על מנת לייסד את הפדרציה. הופואה-בואני לא הגיע כחלק מהתנגדותו להתחזקות סנגל באזור. דה-גול אישר את האוטונומיה לפדרציית מאלי, שהוקמה על ידי מאלי וסנגל ללא חוף השנהב וללא העוצמה שבאיחוד מלא כפי שקיווה. הופואה-בואני, שראה שדה-גול נותן אוטונומיה לפדרציה, דרש עצמאות לחוף השנהב, דבר אשר הוריד סופית את התקווה לפדרציה כללית של הקולוניות הצרפתיות[5]. עם זאת נחתם הסכם קונסיי דה ל'ונטונט לשיתוף פעולה בחסות צרפתית בין ארבע טריטוריות צרפתיות באזור, דהומיי, וולטה עלית, ניז'ר וחוף השנהב, שהעניק לארבע "מדינות ההסכמה" אוטונומיה ושלטון ריבוני בדרך לעצמאות מלאה. מדינות ההסכמה הבטיחו לקיים מדיניות בעלת אוריינטציה צרפתית-מערבית.
חוף השנהב העצמאית
נשיא חוף השנהב - שלטון יחיד
הופואה-בואני נבחר לראש ממשלת חוף השנהב ב-1 במאי 1959. שנה ושלושה חודשים לאחר מכן, ב- 7 באוגוסט 1960, קיבלה חוף השנהב את עצמאותה והופואה נבחר לנשיא המדינה החדשה. לעומת זאת, פדרציית מאלי, הלכה והתפוררה וב-20 באוגוסט 1960, התפרקה באופן סופי. התפרקותה של הפדרציה נבעה בעיקר בשל פעולות שביצע הופואה-בואני מאחורי הקלעים כנגדה[4].
בתחילת דרכו כנשיא חוף השנהב, רצה הופואה-בואני להדק את שליטתו הריכוזית במפלגתו וכך גם בשלטון, והחל להאשים פעילים בולטים במפלגתו בכך שרצו להכשיל את משטרו, וחלקם נאסר ואף עונה. כמה שנים לאחר מכן שוחררו כמעט כל האסירים וחזרו לעבוד במפלגה תחת הופואה-בואני, חלקם אף לתפקידים חשובים בקבינט של חוף השנהב. מתוך הפעילים שנשלחו לכלא, מת רק אחד מהם, ארנסט בוקה, כנראה כתוצאה מהפעלת כוח מופרז על ידי הסוהרים. עם זאת, סיבת המוות הרשמית הייתה התאבדות. למרות רדיפת המתנגדים והפעלת שלטון הכוח, היו להופואה-בואני גם הרבה מאוד הצלחות. אזרחי חוף השנהב זקפו הצלחות אלו לזכותו, וכך נותרה רמת הפופולריות שלו יציבה[2].
פוליטיקה בחוף השנהב
למרות מנהיגותו הריכוזית, בנה הופואה-בואני, מפלגה דמוקרטית וכונן חוקה. בקבינט היו פקידים ביורוקרטים שהפכו לשרים בעלי תיקים בנושאים שונים. הצווים שהממשל הוציא היו צריכים לעבור אישור של האספה הלאומית על ידי נציגים שנבחרו בבחירות כלליות[2]. ידועה אמרתו המפורסמת של בואני "שלום זו לא מילה, אלא התנהגות", אשר הוא יישם אותה הלכה למעשה.
הופואה דחף לחופש ביטוי ורעיונות כל עוד הם נשמרו בגבול הרעיוני של המפלגה, והמועצה הלאומית גיבתה זאת. המועצה הלאומית - מוסד אליו יכלו להגיע קבוצות שונות מהציבור, ולדבר עם נציגים מהממשלה על נושאים שהפריעו להם. המועצה הייתה מתכנסת בכל פעם שהופואה-בואני חש שיש לתת הסברים על דבר מסוים שקורה במדינה, שמעורר הרבה רעש. קבוצות רבות יכלו להגיע ולדבר על הנושא עם המועצה ולבסוף הופואה-בואני היה אומר את דברו לאחר ששמע את כל הצדדים. המועצה הראשונה התכנסה ב-1969, על מנת לתת הסברים למאסרים שהיו ב-1963. מועצות אלו החזירו את האמון של העם בהופואה-בואני ונתנו לו הזדמנות לזהות המנהיגים מוכשרים מקרב הצעירים, אותם ניסה לצרף לשורות מפלגתו. חלק מצעירים אלו הוא מינה לתפקידים בעלי אחריות, תוך מתן תגמולים פוליטיים וכלכליים. בשנת 1990 מינה הנשיא לראשונה ראש ממשלה. לתפקיד זה הוא בחר את אלאסן ואטארה, שהצטיין בעבודתו בחו"ל במסגרת קרן המטבע הבינלאומית. הופואה-בואני אישר למפלגות נוספות לרוץ בבחירות רק ב-1990, כאשר הוא זכה ב-81% מן הקולות, אם כי האופוזיציה טענה לזיופים וסברה שהוא קיבל למעשה רק כ-65%. נציג האופוזיציה, לוראן גבאגבו זכה במושב יחיד בפרלמנט וב- 1992 הושלך למשך שנה לכלא. ב-1993 הידרדרה בריאותו של הופואה-בואני בצורה דרסטית על רקע סרטן הערמונית. בזמן מחלתו ניסה ראש ממשלתו ואטארה לצבור כוח, אך לבסוף, בהתאם לחוקה, ירש את תפקיד הנשיא אנרי בדייה, שהיה יושב ראש האספה הלאומית. זמן קצר לאחר מותו של הופואה-בואני ב-7 בדצמבר 1993, הפך המצב הפוליטי במדינה לכאוטי[4].
כלכלה
קפיטליזם מדיני
בתחילת דרכו כנשיא הכריז הופואה-בואני כי חוף השנהב תהיה מדינה קפיטליסטית, שתשמור על הקשרים הדוקים עם צרפת (השאיר את המטבע האפריקאי שנטבע בימי השלטון הצרפתי). המדינה תעודד השקעות זרות, ותשמח לארח אנשי עסקים זרים, כל זאת תחת חוקים שיקלו על עסקי היבוא והיצוא.
הופואה-בואני, שהוא ורבים במפלגתו היו בעלי מטעים, הצליח להפוך את המדינה ממגדלת עצי קקאו וקפה, למגדלת ומיצאת מגוון רווח של מוצרים כמו: אננס, גומי, קנה סוכר, קשיו ועוד.
ממשלת הופואה קנתה את היבולים מהחקלאים במחירים קבועים ומכרה אותם ביוקר לאירופאים, שיטה שבתחילת דרכה של חוף השנהב עבדה בצורה מעולה וגרמה לכך שאפילו כפרים נדחים נהנו מכבישים וחשמל. עם זאת, ביקורות רבות היו על הופואה מצד מנהיגים אפריקאים שונים וגם חוקרים כלכלים, שראו בו נאו-אימפריאליסט, שהשליטה במדינתו נשארה בידי המערב, בעיקר בשל קשריו הטובים עם צרפת. מעבר לכך, הוא לא הצליח לעורר יזמות קפיטליסטית פרטית במדינתו, והשכבה החזקה הייתה בעיקר בעלי מטעים הגדולים הישנים והפקידות השלטונית הביורוקרטית. הופואה בעצמו כינה את השיטה "קפיטליזם מדיני". שיטה בה ידו של השלטון דחופה עמוק בתוך הכלכלה ובמגזרים השונים בה.
המדינה סבלה מפערים גדולים כפי שכבר צוין, פערים שהורגשו בעיקר בין בני העיר לבני הכפר. עם זאת, בעשרים שנים הראשונות, שבהן הכלכלה בחוף השנהב צמחה, הפערים נראו יחסית נמוכים מאשר במדינות אפריקאיות אחרות[3].
שפל כלכלי
הצמיחה לא נמשכה לנצח, העלייה הכללית במחירי המוצרים בעולם בין השנים 1977-1976, גרמה להאמרת מחירי הקקאו והקפה למחירי שיא. אך מיד לאחר מכן צנחו המחירים לשפל. מבלי שחוף השנהב הורידה בהוצאותיה שלה, לא הייתה לה יכולת כלכלית להיחלץ מהמשבר. בנוסף לכך מיעוט היזמות במדינה, יחד עם השתתפות דלה של בני המקום בתעשייה, הביאו ב-1980 את המדינה לשפל כלכלי כבד. הופואה-בואני התמודד עם גירעון של שישה מיליארד דולר ונאלץ לפנות לעזרה בפעם הראשונה. באמצע שנות השמונים, הראתה חוף השנהב, בעזרת גידולי חקלאות שונים, ויבולים יפים, עליה יציבה. עם זאת, בסוף שנות השמונים, חובותיה של חוף השנהב היו מהגבוהים באפריקה[2].
מדיניות חוץ
פאן-אפריקניזם
הופואה-בואני תמך בקואליציות אפריקאיות, כל עוד עובדה זאת לא פגעה בכוחה של חוף השנהב. הפדרציה המאלית, לדוגמה, נראתה להופואה-בואני כאיום, ולכן החליט להחרימה. ב-29 במאי 1959 הקים הופואה-בואני בעזרת מנהיגים נוספים את פדרציית מועצת ההבנה ('Conseil De L'entente'), במגמה להוות תגובת-נגד לפדרציה המאלית. הפדרציה החדשה מנתה מספר מדינות: חוף השנהב, ניגריה, בנין, בורקינה פאסו וטוגו. עם הקמתה הכריזה הפדרציה, כי בכוונתה לייעל את התקשורת דרך האוויר והים, אך עם הזמן התחזקה הפדרציה, ומנהיגיה נפגשו לעיתים קרובות לדון בכלל ענייני האזור.
צרפת ובראשה שארל דה-גול תמכה בפדרציה הזאת, וגם לפדרציה עצמה, ובמיוחד להופואה הדומיננטי במנהיגיה, היה עניין רב בקשר הפוליטי-כלכלי עם צרפת. ב-28 במאי 1975 הוקמה 'הקהילייה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה' (Communauté économique des États de l'Afrique de l'Ouest), במטרה לשמור טוב יותר על האינטרסים הכלכליים של מדינות האזור, והופואה-בואני היה בין מייסדיה. לארגון הצטרפו מדינות נוספות מהאזור והוא נחשב לאחד מעמודי התווך של הקהילה הכלכלית באפריקה, זאת בייצגו 15 מדינות במערב אפריקה, אשר יצרו גוש סחר גדול אחד באמצעות איחוד כלכלי ומסחרי. במקביל משמש הארגון הקיים גם כיום, כוח שמירת שלום באזור. שיתוף הפעולה של המדינות באמצעות הארגון הוא בנושאים של חקלאות, תעשייה, אנרגיה, תחבורה וטלקומוניקציה.
המנכ"ל הראשון של הארגון היה אזרח חוף השנהב, בעוד הארגון עצמו שכן בניגריה, שיתוף האחריות בין שתי המדינות החזקות דאז, הייתה הוכחה נוספת לעוצמתו של הופואה-בואני, ולאו דווקא במדינות שהיו תחת חסות צרפתית.
בעקבות פרויקטים רבים שנעשו מטעם הארגון במדינות אפריקאיות שונות במהלך השנים, התחזק הופואה-בואני, אף יותר. הוא נהג להתערב בסכסוכים רבים באפריקה, ואף נתן במדינתו מקלט למנהיגים גולים כמו אודומינגווה וויקוואו מניגריה. עם זאת, הדבר לא פגע בכבודו כאישיות ציבורית במשך שנים רבות, והוא זכה לכבוד רב, ולביקורים מצד מנהיגים רבים, גם כאלו שמתנגדיהם מצאו מקלט בארצו.
הופואה שימש כיועץ למנהיגים אפריקאים שונים בנושאים לאומים ובינלאומיים, והתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות ברחבי היבשת. הוא יעץ פעמים רבות לז'ונאס מאיירו סאווימבי מארגון המורדים UNITA שפעל באנגולה. הוא תמך בקושרים שהדיחו את קוואמה נקרומה מהשלטון בגאנה, נטל חלק בהפיכה נגד מתייה קרקו ב-1977, בבנין, ונחשד במעורבות בהפיכה בשנת 1987, בה הודח תומא סנקרה מהשלטון בבורקינה פאסו. כן הוא נמנה עם מספר מנהיגים מהיבשת שניסו להביא שלום באנגולה ב-1989[2].
קשרים עם דרום אפריקה
בשנת 1971 הצהיר הופואה -בואני בפומבי כי הוא מתכוון לנסוע בעצמו לדרום אפריקה, שבאותן שנים הייתה תחת שלטון האפרטהייד. הדבר עורר גלי תדהמה. חוץ ממלאווי שכנתה של דרום אפריקה, אף מדינה מאפריקה השחורה לא ניהלה קשרים דיפלומטים רשמיים עם ממשלת פרטוריה. משלחת מטעם חוף השנהב, ללא הופואה-בואני, אכן הגיעה פעמיים לדרום אפריקה והופואה-בואני עצמו נפגש בפרטיות עם ראש ממשלת דרום אפריקה דאז, ג'ון פורסטר.
הופואה רצה ליצור דיאלוג עם דרום אפריקה שיתעלם בתחילה מן ההיבטים הגזעים, כך שלא יווצרו מיד קונפליקטים. אחד ממנהיגי האזור טען באותם הימים כי אם הופואה מאמין בדו-שיח עם דרום אפריקה, נראה שהוא השתגע[3]. בכל זאת, בסוף שנות השמונים, הגיע הנשיא פרדריק דה קלרק אל הופואה-בואני, לחוף השנהב, מתוך רצון למגעים דיפלומטיים עם מנהיגים שחורים באפריקה. הם דנו בנושאים שונים כמו המשברים באנגולה ומוזמביק, יחסים כלכליים עם דרום אפריקה ואף סוגיית שחרורו של נלסון מנדלה מן הכלא עלתה בפגישה[2].
קשר הדוק עם צרפת וגישה אנטי-קומוניסטית
הופואה זכה לכבוד מצד מנהיגים צרפתים רבים, אשר ראו בו מנהיג מנוסה, וזכרו אותו מהתקופה בה עוד היו צעירים. לאורך תקופת נשיאותו הוא שמר על מערכת יחסים קרובה עם צרפת, והיה ידיד קרוב של ז'אק פוקאר, יועצם של שארל דה גול וז'ורז' פומפידו, לענייני אפריקה. מטרתו של הופואה בטיפוח יחסים טובים עם ממשלות צרפת הייתה כדי לשמור על מיקומה של חוף השנהב, בסדר העדיפויות הפוליטיות כלכליות של המעצמה הקולוניאלית לשעבר. להגשמת מטרתו זאת הוא נקט במדיניות חוץ אנטי-קומוניסטית, נחושה, שכללה בין השאר את ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות ב-1969 (יחסים שנוצרו לראשונה ב-1967), סירוב להכיר עד 1983 ברפובליקה העממית של סין, וסיוע לכוחות UNITA, שהייתה תנועה אנטי-קומוניסטית באנגולה, ואשר פעלה בתמיכת ארצות הברית.
מנהיגותו
הופואה-בואני התנהג באופן שונה ממנהיגים אפריקאים אחרים. מצד אחד הוא לא הופיע בציבור לבוש בתלבושת השבט המסורתית שלו (בטענה שאם ינהג כך עלולים שאר השבטים במדינה לראות בכך מדיניות של אפליה), הוא גם לא התהדר בכינויים מלכותיים, במקום זאת כונה על ידי נתיניו "הזקן" או "הסבא". (במערב כינו אותו "המשכיל מאפריקה", או "הזקן הגדול מאפריקה"). עם זאת, הופואה-בואני העביר בגלוי סכומי עתק לחשבון הבנק שלו בשווייץ, ואת חופשות הקיץ שלו נהג לבלות באחוזותיו שבשווייץ ובפריז. כפר הולדתו יאמוסוקרו החל לעבור תהליך בנייה נמרץ כבר בתחילת כהונתו, ואף קיבל את הכינוי "ורסאי האפריקאית". בשנת 1983 העביר הופואה את בירת חוף השנהב מאביג'אן ליאמוסקרו, כאשר הממשלה ממשיכה לפעול באביג'אן. במרכז העיר החדשה העמיד הופואה את ארמונו המוקף חומה, כשבתוכו הוצבו פסלי איל עשויים זהב, הונחו שטיחים שהוענקו לו על ידי השאה האיראני והוקם מגרש גולף צמוד. הוא גם בנה ביאמוסוקרו בזיליקה קתולית ענקית בשם "בזיליקת גבירתנו של השלום", המסוגלת להכיל כ-18,000 איש ושעלות בנייתה הייתה 200 מיליון דולר. בעת חנוכתה הייתה הבזיליקה הכנסייה הקתולית הגדולה בעולם.
הופואה נהג לחגוג בכל שנה את יום העצמאות של הרפובליקה, באזור שונה במדינה. במהלך החגיגות היה מחלק הטבות לבני האזור, מקשיב לתלונות, ומפזר מחמאות לזקני השבטים המקומיים.[3] בעת מותו, הוא היה המנהיג האפריקאי שכיהן כנשיא במשך התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריית נשיאי אפריקה, והשלישי בכל העולם לאחר פידל קסטרו מקובה וקים איל-סונג מקוריאה הצפונית.
בשנת 1989 ייסד אונסק"ו את פרס השלום על שם פליקס הופואה-בואני, וייעד אותו עבור "הגנה, שמירה וחיפוש אחר השלום". בספטמבר 1993 הוענק פרס זה ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת.
לאחר מותו בדצמבר 1993 חלה התדרדרות במצבה של חוף השנהב. בין השנים 1994-2002 התחוללו במדינה מספר הפיכות, פיחות מטבע, מיתון, ובין השנים 2010-2002 לסירוגין, מלחמות אזרחים.
לקריאה נוספת
- תמר גולן, "שחור-לבן, לבן-שחור: ראשי פרקים באפריקה של ימינו", הוצאת משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 1988
- נעמי חזן, בנימין נויברגר, נחמיה לבציון, צמיחת המדינות החדשות באפריקה (כרכים 2–3). האוניברסיטה הפתוחה
- Houphouet-Boigny,felix.1957."Black Africa and the French Union",Vol.35, No.4,p.593-599
- Woods,Dwayne.1994."Elites, Ethnicity, and 'Home Town' Associations in the Côte d'Ivoire: An Historical Analysis ofState.",Source: Africa: Journal of the International African Institute,Vol.64, No.4,p.465-483
- Carrol F. Coates.2007."A Fictive History of Côte d'Ivoire: Kourouma and "Fouphouai"",Research in African Literatures, Vol.38, No.2,p.124-139
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פליקס הופואה-בואני |
הערות שוליים
- ^ מקורות לא רשמיים מתארכים את לידתו שבע שנים לפני 1905
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 Maddox Toungara, Jeanne.1990. “The Apotheosis of Cote d'Ivoire's Nana Houphouet-Boigny”, the Journal of Modern African Studies, Vol. 28, No. 1. pp.23-54
- ^ 3.0 3.1 3.2 Lamb,david.1988.”a different path”, the Wilson quaterly, vol 12,No 4.p 114-131
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 Félix Houphouët-Boigny
- ^ 5.0 5.1 Felix Houphouët-Boigny Biography | BookRags.com
- ^ http://www.biography.com/people/f%C3%A9lix-houphou%C3%ABt-boigny-37124
26676110פליקס הופואה-בואני