תומא סנקרה
| לידה |
21 בדצמבר 1949 יאקו, וולטה עילית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 באוקטובר 1987 (בגיל 37) ואגאדוגו, בורקינה פאסו | ||||
| מדינה | בורקינה פאסו | ||||
| בת זוג | מרים סנקרה | ||||
| |||||
| |||||
תומא איסדורה נוואל סנקרה (Thomas Isidore Noël Sankara; 21 בדצמבר 1949 – 15 באוקטובר 1987) היה שליט בורקינה פאסו החל משנת 1983 ועד להירצחו בשנת 1987 על ידי בלז קומפאורה, שירש את מקומו בראש השלטון.
סנקרה היה קצין צבאי כריזמטי. הוא מונה לשר החוץ של וולטה עילית בשנת 1981, ובשנת 1983 עלה לראשות השלטון. אחד מצעדיו הראשונים, היה שינוי שמה של "וולטה עלית" לשם בורקינה פאסו (בצרפתית: Burkina Faso). סנקרה ביצע מספר יוזמות מהפכניות ביניהן הקטנת שכרם של כל עובדי הציבור, איסור איגודים ועיתונות חופשית, וכן, פעל לחיזוק מעמדן של נשים בחברה ולשיפור הסביבה האקולוגית והתחבורה.
ילדותו
תומא סנקרה נולד בשם תומא איזידור נואל סנקרה ב-21 בדצמבר 1949, ביאקו, וולטה עילית, ליוסף ומרגריט סנקרה. הוא היה הבן השלישי מתוך עשרה ילדים. אביו, ז'וזף סנקרה, היה ז'נדרם, ממוצא מעורב מוסי-פולאני, בעוד אמו, מרגריט קינדה, הייתה ממוצא מוסי. את שנותיו הראשונות בילה בגאנה, מדינה במערב אפריקה שאליה הועבר אביו כז'נדרם עזר. כבן של אחד המעסיקים האפריקאים המעטים שהועסקו על ידי המדינה הקולוניאלית, נהנה סנקרה מעמדה יחסית מיוחסת. משפחתו התגוררה בבית לבנים עם משפחות של ז'נדרמים אחרים על ראש גבעה המשקיפה על שאר גאנה.
ללימודיו בבית הספר היסודי התייחס ברצינות ואף והצטיין במתמטיקה וצרפתית. הוא ביקר בכנסייה לעיתים קרובות, והרשים באנרגיות שלו וברצונו ללמוד. חלק מאנשי הדת עודדו אותו לעבור לבית ספר דתי לאחר שיסיים את בית הספר היסודי, אך על אף עצתם, החליט סנקרה להיבחן במבחן הכניסה לכיתה ו' בבית הספר החילוני ועבר. החלטתו להמשיך את לימודיו בבית הספר הקרוב אליו ביותר, הוכיחה את עצמה כנקודת מפנה. סנקרה עזב את בית אביו, ועבר להתגורר בפנימייה בתיכון, שם הכיר חברים קרובים, ביניהם פידל טו, שכיהן מאוחר יותר כשר בממשלתו.
קריירה צבאית
על אף הלחץ מהוריו הקתולים, אשר קיוו שיהפוך לכומר, בחר סנקרה לשרת בצבא. הצבא נראה בעיני אינטלקטואלים צעירים כממסד לאומי פוטנציאלי שעשוי לסייע לחיסול הבירוקרטיה הלא יעילה והמושחתת, לאזן את השפעתם המופרזת של אנשי השלטון המסורתיים ולסייע בביצוע חידושים בוולטה עילית. סנקרה התקבל לאקדמיה הצבאית וקיבל מלגה, שסייעה לו רבות מכיוון שלא היה יכול להרשות לעצמו את העלויות של לימודים נוספים[1]. הוא התחיל ללמוד באקדמיה הצבאית בשנת 1966 כאשר היה בן תשע-עשרה, וכעבור שנה נשלח לקורס קצינים באנטננריבו בירת מדגסקר.
במהלך שירותו היה עד להפיכה הצבאית הראשונה בוולטה העילית בראשות סגן-אלוף סנגולה, אשר התרחשה ב-3 בינואר 1966, ובמהלך הכשרתו כקצין במדגסקר היה עד למרידות עממיות ב-1971 וב-1972 נגד ממשלת פיליבר ציראנאנה, נשיא מדגסקר דאז. באקדמיה של אנטננריבו, מקצועות ההוראה היו מעבר לנושאים צבאיים סטנדרטיים, דבר שאפשר לסנקרה ללמוד חקלאות, כולל כיצד לגדל את יבול התבואה ולשפר את חייהם של החקלאים - נושאים שלקח על עצמו מאוחר יותר בממשל ובמדיניות שלו. באותה תקופה קרא סנקרה לראשונה את יצירותיהם של קרל מרקס וולדימיר לנין, אשר השפיעו עמוקות על השקפותיו הפוליטיות, וקרא רבות על ההיסטוריה ועל האסטרטגיה הצבאית, ובכך רכש את המושגים ואת הכלים האנליטיים שבהם השתמש מאוחר יותר בפרשנותו מחדש של ההיסטוריה הפוליטית של בורקינה פאסו.
אדמה טורה (Adama Touré), מנהל האקדמיה הצבאית, הזמין כמה מתלמידיו המובהקים והפוליטיים יותר, ביניהם סנקרה, להצטרף לדיונים בלתי רשמיים על האימפריאליזם, על הנאו-קולוניאליזם, על הסוציאליזם ועל הקומוניזם, על המהפכות הסובייטיות והסיניות, על תנועות השחרור באפריקה ועל נושאים דומים מחוץ לכיתה. זו הייתה הפעם הראשונה שסנקרה נחשף באופן שיטתי להשקפה מהפכנית על וולטה העילית ועל העולם.
מלבד פעילותו הפוליטית והאקדמית, המשיך סנקרה גם בתשוקתו למוזיקה וניגן בגיטרה.
ב-1974 הוא נלחם במלחמה בגבול בין וולטה עילית למאלי. הוא זכה לתהילה על הופעתו ההרואית במלחמת-הגבול עם מאלי, אך כעבור שנים הוא היה מוכן לוותר על המלחמה והצהיר שהייתה "חסרת תועלת וצדק", ביטוי לתודעה הפוליטית הגוברת שלו.
בשנת 1976 סנקרה קודם להיות המפקד של מרכז ההדרכה בקומנדו בעיר פו שבדרום מערב המדינה. באותה שנה הוא נפגש עם בלייז קומפאורה במרוקו. במהלך כהונתו של קולונל סייה זרבו, הקימה קבוצה של קצינים צעירים ארגון סודי בשם "קבוצת הקצינים הקומוניסטים", חבריי הקבוצה הידועים ביותר היו אנרי זונגו, ז'אן-בטיסט בוקרי לינגני, בלייז קומפאורה וסנקרה.
תקופת שלטונו
עלייתו לשלטון
ב-1982 התרחשה הפיכה לא אלימה נגד ממשלתו של זרבו, בהנהגתם של "קבוצת הקצינים הקומוניסטים" ובתמיכה כמעט מוחלטת של העם הבורקיני שרצה את סנקרה בראשות המדינה. בעקבות המהפכה סנקרה נכלא, אך נעשו מאמצים רבים לשחררו. ב-1983 המאמצים צלחו וסנקרה השתחרר מהכלא והחל לתפקד בראשות המדינה. הוא הוביל שלטון מרקסיסטי, הפעיל מספר קבוצות ואגודות חשאיות שמטרתן הייתה לגרום למהפכה תרבותית ואף שינה את שמה של המדינה מוולטה עילית (בצרפתית Haute Volta) לבורקינה פאסו, במטרה לתת לה זהות חדשה. שמה הקודם של המדינה מרמז שבמדינה עובר חלקו העליון של הנהר וולטה. לנהר שלושה יובלים: וולטה השחור, וולטה הלבן, וולטה האדום. אלה היו צבעי הדגל של וולטה העילית. סנקרה החליט לשנות את שמה לבורקינה פאסו, כלומר, ארץ האנשים הישרים, הוא החליף את ההמנון ואת דגל המדינה לדגל שקשור ליבשת אפריקה בצבעי זהב, ירוק ואדום. הזהב מסמל את אפריקה ואת עושרה התרבותי והיבשתי, האדום מסמל את האחווה והירוק מסמל את צבע האדמה.
במהלך כהונתו ביצע סנקרה שינויים בתחומים מגוונים. מדיניותו כוונה למאבק בשחיתות, קידום הייעור, מניעת רעב ושיפור החינוך והבריאות.
כלכלה וייצור פנימי
סנקרה התנגד לחיי פאר ולרכישות חוץ-בורקינאיות, במטרה ליצור עצמאות כלכלית ואי-תלות במדינות אחרות ובמעצמות. הוא דגל בייצור עצמאי ותמך בביצוע רכישות פנים, תוך המעטה ברכישות ממדינות אחרות. הוא דיכא את רוב הסמכויות שהיו בידי ראשי השבטים בבורקינה פאסו, הפריט את הקרקע הפיאודלית (קרקעות בהן התנהל מערך קשרי תלות וחסות אישיים בקרב האליטה), חילק את האדמות בין האיכרים ואף קבע כי האיכרים אינם צריכים עוד לשלם לבעלי הקרקעות. סנקרה השיק סדרות של תוכניות השקיה והפריה שהונהגו על ידי הממשלה. במהלך תקופה זו, ייצור הכותנה והחיטה גדל באופן דרמטי. בעוד שההפקה הממוצעת של חיטה באזור הסאהל הייתה 1,700 ק"ג לדונם ב-1986, בורקינה פאסו ייצרה 3,900 ק"ג לדונם בשנה (3,500 ק"ג לדונם). הצלחה זו פירושה שסנקרה לא רק העביר את תוצרת ארצו לאוכלוסייה הקיימת במדינה, אלא גם יצר עודף מזון, דבר נדיר יחסית באפריקה.
סנקרה הוריד את שכרם של אנשי הממשלה ועובדי המדינה למינימום, לרבות המשכורת האישית שלו. הוא אסר על נסיעה במכוניות פאר כמו מרצדס. סוג הרכב היחיד שאושר היה רנו 5 והוא היה מחויב להיות בצבע שחור על מנת שיהיה מינימליסטי. נוסף לכך, סנקרה חייב את כל אנשי הממשלה ללבוש בגדים מקומיים מהכותנה של בורקינה פאסו, ואסר על לבישת חליפות מערביות. סנקרה אף ביצע ביקורי פתע על מנת לאכוף את הוראותיו. מסיבה זו, אנשי הממשלה כינו את החליפות בכינוי "סנקרה מגיע". סנקרה הנהיג אורח חיים סוציאליסטי, אך מדובר בסוציאליזם מקורי, כפי שהרעיון הסוציאליסטי היה מראשיתו - התגייסות למען הזולת וביטול חלוקה מעמדית בה כל האנשים יעבדו יחדיו מתוך מחויבות הדדית. דוגמה לכך ניתן לראות בהקמת תוכנית שאפתנית לבניית מסילות רכבת על מנת לחבר את התושבים בעזרת תחבורה נוחה, ולדבריו "לקשור את העם יחד" ולפתוח את יכולת הגישה מהכפרים לעיר המרכזית.
שירותי בריאות
לאחר כניסתו לתפקיד, שם סנקרה בראש סדר העדיפויות את נושא ההאכלה, השיכון ומתן הטיפול הרפואי לאנשים שנזקקו לו נואשות. הוא השיק תוכנית חיסונים המונית בניסיון לבער את מחלות הפוליו, דלקת קרום המוח והחצבת. בשבוע אחד חוסנו כ-2.5 מיליון בני אדם מתוך 8 מיליון תושבי בורקינה פאסו, על כך זכה סנקרה לשבחים מארגון הבריאות העולמי. הממשל של סנקרה היה הממשל האפריקאי הראשון שהכיר במגפת האיידס כאיום גדול על אפריקה. כמו כן בוצעו פרויקטים גדולים למגורים ולתשתיות. מפעלי לבנים נוצרו כדי לסייע בבניית בתים במאמץ לשים קץ לשכונות העוני[2]. בניסיון להילחם בכריתת יערות, הוקמה "משתלת היער" במטרה לספק שתילים ל-7,000 משתלות בכפרים וכן נשתלו כמה מיליוני עצים[3].
תוכניות אלו היו ניסיון להוכיח כי מדינות אפריקה יכולות לשגשג ללא כל סיוע זר. ההתפתחויות המהפכניות והתוכניות הכלכליות הלאומיות ניערו את יסודות המסורתיים לפיתוח כלכלי ויצרו סוג חדש של כלכלה במדינה[4][5].
זכויות נשים
שיפור מעמדן של הנשים בחברה של בורקינה פאסו היה אחת ממטרותיו המפורשות של סנקרה, וממשלתו כללה מספר רב של נשים, דבר שהיה חסר תקדים במדינות במערב אפריקה.
סנקרה עודד את הבעלים לצאת לשוק ולהכין ארוחות כדי לחוות בעצמם את התנאים הניצבים בפני נשים. הוא הכיר באתגרים הניצבים בפני נשים אפריקאיות בציון יום האישה הבינלאומי, ודרש שהנשים יהיו חופשיות לעשות מה שהן רוצות, בעוד הגברים ידאגו לכלכלת הבית וטיפוחו. סנקרה הצהיר בנאום פוליטי כי מהפכת בורקינה פאסו היא "כינון יחסים חברתיים חדשים", אשר "יקלקל את יחסי הסמכות בין גברים לנשים ויכפה על כל אחד מהם לחשוב מחדש על טבעם של שניהם. המשימה היא אדירה אבל הכרחית"[6]. יתר על כן, סנקרה היה המנהיג האפריקני הראשון שמינה נשים לתפקידי ממשלה בכירים וגייס אותן באופן פעיל לצבא.
מדיניות ויחסי חוץ
בניגוד לכל המדינות השכנות, התעקש סנקרה להתנער מהתלות בגורמים הקולוניאליסטיים — צרפת וארצות הברית — ולא חשש להתעמת עם מנהיגיהן. הוא יצא במדיניותו נגד צרפת, ששלטה קודם לכן בוולטה עילית וטען שראתה בה רק כמאגר של ידיים עובדות עבור חוף השנהב, וכי הכוחות הקולוניאליסטים הצרפתיים דיכאו את אזרחי המדינה. זו הייתה הסיבה העיקרית להחלפת שמה של המדינה לבורקינה פאסו. "צרפת לא מבינה את אפריקה. תפסיקו לראות בנו סחורה שצריכה לנהוג לפי ההוראות שלכם, קבלו את אפריקה הבוגרת שמבינה מה האינטרסים שלה, ומגינה עליהם באופן לגיטימי. אפריקה שתובעת לעצמה את הזכות להיות שונה".
סנקרה גם לא היה מוכן להתרפס מול המערב. בכל הזדמנות הוא יצא נגד הנאו־קולוניאליזם, תקף את הקפיטליזם, ולא הרגיש מחויב לכפוף ראש אל מול מנהיגים מכובדים. עם צפון קוריאה טיפח יחסים קרובים, ובתקופת שלטונו נוצרה אגודת הידידות קוריאה הצפונית-בורקינה פאסו. צפון קוריאה סיפקה סיוע חקלאי וטכני לבורקינה פאסו במהלך המלחמה הקרה, והסיוע הצבאי נמשך גם תחת שלטונו של סנקרה, בהסכם שנחתם בשנת 1983.
תקופת הידרדרות השלטון
סנקרה עמד בראש המדינה כ-4 שנים, ולקראת סוף תקופת כהונתו, למרות הצעדים הגדולים שנעשו, שררה מתיחות במדינה והחלו להתעורר מספר התנגדויות. מפאת גודלה של המדינה, המהפכה של סנקרה התרכזה בעיר הבירה והתקשתה להתפתח לשאר האזורים. סנקרה בעצמו ניסה לפעול מהר מאוד ולשתף את העם אך לא זכה לתמיכה מלאה והמחלוקות הלכו וגברו. החלו להתפתח בעיות כלכליות - בורקינה פאסו אומנם הצליחה לייצר מזון עצמאי ללא תלות אך החל להתפתח מחסור במוצרים ויבול. בנוסף, החלו להתעורר התנגדויות מצד המבוגרים המסורתיים ובעיקר ראשי השבטים אשר התנגדו למדיניותו החברתית המתקדמת של סנקרה ולביטול הזכויות המסורתיות של עבודות כפייה ותשלומים לבעלי הקרקעות, וכך, בהדרגה, איבד הממשל של סנקרה תמיכה עממית וקמה קואליציה של קבוצות קיצוניות שכללה קציני צבא, איגודים מקצועיים ואנשי אופוזיציה.
סנקרה החל להפעיל שליטה סמכותית על העם, אסר איגודים ועיתונים חופשיים והקים ועדות להגן על המדינה. הוא ספג ביקורת מארגונים הומניטריים בינלאומיים על הפרות של זכויות אדם, לרבות הוצאות להורג ללא משפט, מעצרים שרירותיים ועינויים של מתנגדים פוליטיים. בשנת 1984 הואשמו בבגידה שבעה אנשים שהיו קשורים למשטר הקודם והוצאו להורג[7]. בתי הדין המהפכניים העממיים, שהוקמו על ידי הממשלה בכל רחבי המדינה, העמידו לדין נאשמים בגין שחיתות, התחמקות ממס או פעילות "מהפכנית". ההליכים המשפטיים בבתי הדין הללו, ובמיוחד ההגנה המשפטית על הנאשמים, לא עמדו בסטנדרטים הבינלאומיים.
אחד האירועים המרכזיים שהובילו להידרדרות השלטון היה פריצת שביתת מורים בתמיכה של מפלגת האופוזיציה. בתגובה, סנקרה החליט לא לנהל משא ומתן עם המורים, ופיטר כ-1,800 מורים מתוך תפיסה כי המהפכה נותנת להם את הזכות להביע את עצמם אך במקום זאת הם בחרו בשביתה, ויש הרואים בצעד זה את טעותו הראשונה. הוא החליף את המורים בסטודנטים שלא הוכשרו להוראה. כל סטודנט או מי שהיה בעל תואר אקדמי הוזמן ללמד. המתנדבים קיבלו קורס הכשרה של 10 ימים לפני שנשלחו להוראה, אך התוצאות היו הרסניות מכיוון שמדובר היה בצעירים לא מוכשרים וחסרי עניין בסוציאליזם[8].
שבוע לפני שנרצח, ב-8 באוקטובר 1967, נשא סנקרה נאום לציון 20 שנה להוצאתו להורג של צ'ה גווארה. בנאום אמר: "צ'ה גווארה לימד אותנו שנוכל להעז לבטוח בעצמנו, ביטחון ביכולות שלנו. הוא החדיר בנו את ההכרה כי המאבק הוא הפנייה היחידה שלנו. הוא היה אזרח העולם החופשי שאנחנו יחד נמצאים בתהליך של בנייה. זו הסיבה שאנחנו אומרים כי צ'ה גווארה הוא גם אפריקני ובורקיני". הוא הוסיף ואמר: "אנשים אפשר להרוג, רעיונות לא. רעיונות לעולם לא מתים"[9].
ההתנקשות
סנקרה נרצח בהפיכה ב-15 באוקטובר 1987 על ידי חולייה של 12 קצינים. חברו הקרוב של סנקרה ויועצו בלייז קמפאורה, אשר תמך וסייע בעלייתו של סנקרה לשלטון, היה זה שנתן את הפקודה לרצוח אותו. קומפאורה נישא לחברה קרובה של נשיא חוף השנהב דאז, פליקס הופואה-בואני, והושפע ממנו. הופואה-בואני, אשר חשש מההשפעה של סנקרה על העם שלו, ונתמך בשירות הצרפתי החשאי, העביר כספים רבים (שקיבל מפרנסואה מיטראן, נשיא צרפת) לקומפאורה דרך אשתו, ועל כן, ניתן לומר שהצרפתים אחראים לרציחתו של סנקרה מכיוון שהיה סוציאליסט ולא רצה תלות בצרפת. עם זאת, ישנן טענות כי דווקא הסי אי איי האמריקאי היה מעורב בהתנקשות, אבל האמת בהקשר הזה לא נחשפה מעולם. לאחר הרצח, נתן קומפאורה הוראה לבתר את גופתו של סנקרה ולהשליך אותה לקבר מאולתר, ובדו"ח הפטירה כתב כי סנקרה מת מוות "טבעי".
קומפאורה השתלט על השלטון וביצע הפיכה. הוא הצהיר כי הידרדרות יחסים עם מדינות שכנות הייתה אחת הסיבות להפיכה, וטען כי סנקרה סיכן את יחסי החוץ עם חוף השנהב השכנה ועם הכוחות הקולוניאליים הצרפתיים. קומפאורה החליט לבטל את כל המדיניות של סנקרה. בין צעדיו המרכזים היו חזרה אל קרן המטבע הבינלאומית ואל הבנק העולמי, ולמעשה חזרה לנאו-קולניאליזם ולתלות בצרפת. צעד אשר הוביל לביטול מדיניות עצמאותה הכלכלית של בורקינה פאסו.
קמפאורה שלט בבורקינה פאסו במשך כ-27 שנים, עד לשנת 2014, שבה הוא הודח באמצעות מחאות עממית והפגנות המוניות, שכללו את הצתת הפרלמנט. מאות אלפי בני נוער ומתנגדים יצאו לרחובות בורקינה פאסו במחאה על ניסיונו של קומפאורה להיבחר מחדש. המפגינים הזכירו את שמו של סנקרה והחלו לקרוא לחברה דמוקרטית כפי שחזה סנקרה.
סוגיית הגופה והוצאתה מהקבר
אלמנתו של סנקרה, מרים, קראה זה זמן רב לחקירת מותו של בעלה, וביקשה לבחון את השרידים כדי להעריך אם אכן הם שרידיו, אך במשך 27 שנים חסמה ממשלת קומפאורה את כל המאמצים הללו, ואמרה כי "העובדות הן ידועות". הוצאת שרידי גופתו של סנקרה החלו לאחר הדחתו של קומפאורה מהשלטון, ב-25 במאי 2015. ברגע שהתהליך הושלם, זיהו בני המשפחה באופן רשמי את שרידיו. באוקטובר 2015 דיווח אחד מעורכי הדין של מרים, אלמנתו של סנקרה, כי הנתיחה גילתה שגופתו חוררה באמצעות יותר מתריסר כדורים.
הנצחה
אנטוניו דה פיגיארדו, פרופסור מאוניברסיטת קוימברה אמר: "אפריקה והעולם טרם התאוששו מרצח סנקרה, כמו שעדיין לא התאוששו מאבדנם של פטריס לומומבה, קוואמה נקרומה, אדוארדו מונדלאנה, אמילקר קברל, סטיב ביקו, סמורה מקל, ולאחרונה ג'ון גראנג, ואלו הם רק שמות מעטים. כוחות רעים אומנם לא השתמשו באותן שיטות לחיסול כל אחד מחברי הפאן-אפריקאים הגדולים, אך הם הונחו על ידי אותו מניע: לשמור על אפריקה בשלשלאות"[10].
מעבר לכריזמה האישית שלו, סנקרה יצר מגוון יוזמות מקוריות שתרמו לפופולריות שלו ומשכו תשומת לב תקשורתית בינלאומית לממשלתו. כשנשאל מדוע הוא לא רוצה שהדיוקן שלו יהיה תלוי במקומות ציבוריים, כפי שהיה נהוג למנהיגים אפריקנים אחרים, השיב סנקרה: "יש שבעה מיליון תומא סנקראים". הפופולריות המתמשכת של סנקרה, אם כן, היא בשל רעיונות וערכים שהוא גילם והיא בחלקה השתקפות של האכזבה האפריקאית ממנהיגים מושחתים. הפופולריות שלו מושרשת בכנות עמוקה לשרת את עמו ומסירותו לשחרור כל האפריקאים. גם כיום, שלושה עשורים אחרי מותו, הגותו ורעיונותיו ממשיכים לעורר להט, מפני שהם מגלמים ומגנים מהלכים שמהדהדים עד היום בעולם האפריקאי. רוב פעולותיו ושאיפותיו נמצאות עדיין בלב המאבק על זכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות.
סנקרה היה ידוע בשל תמיכתו הבלתי מעורערת בכל המאבקים המהפכניים העממיים ותנועות ההתנגדות נגד השליטה האימפריאליסטית והדיכוי הקולוניאלי. בנאומו ב-4 באוקטובר 1984 בפני העצרת הכללית של האו"ם, אמר סנקרה: "המהפכה שלנו בבורקינה פאסו פתוחה לסבלם של כל העמים, והיא שואבת את השראתה מחוויות העמים מאז שחר האנושות".
הרעיונות והעקרונות שהנחו את מהפכת בורקינה פאסו לא נעלמו עם רצח סנקרה. תומכיו טוענים כי הם ממשיכים להנחות מאבקים עממיים באפריקה ותנועות התנגדות. הם מאמינים כי הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרו של סנקרה היא להמשיך את מאבקו ולקדם את הערכים שהוא גילם, ויום אחד אף לממש את החלום של אפריקה עצמאית, מאוחדת ומשגשגת[11].
שריף סי מומינה, ראש מועצת המעבר הלאומית, אמר: "אנחנו מאמינים שהמקרה של תומא סנקרה הוא לא המקרה של משפחת סנקרה, או של בורקינה פאסו, אלא מקרה של עניין לכל אפריקה, כל בני הנוער האפריקאים רוצים לדעת מדוע דמות זו של תקווה כבתה".
נאומיו והנצחתו בישראל
"סנקרה הצליח להעלות את הגאווה הלאומית באופן שאף אחד אחר, לפניו או אחריו, לא הצליח. הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית — היו רבות כאלה במדינה — והביא אתו סוג אחר לגמרי של שלטון. הוא יצא נגד השחיתות, היה בעצמו לא מושחת, וטיפוס ססגוני: הוא ניגן בגיטרה חשמלית בלהקה, רכב על אופנוע, והיה גבר נאה בעל קסם אישי של מהפכן צעיר ונלהב"- פרופ' רות ג'יניאו, מהמחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בן-גוריון וראש התוכנית הבין אוניברסיטאית ללימודי אפריקה.
לאחר מותו, פורסמו מספר אוסף של נאומיו, ביניהם: מהפכת פאסו של בורקינה 1983–1987 (1988, הודפס מחדש בשנת 2001), שחרור נשים ומלחמת החופש האפריקאית, מהדורה שנייה. (2007), ואנחנו יורשי המהפכות בעולם: נאומים מהמהפכה בורקינה פאסו, 1983-87, מהדורה שנייה. (2007). ואף נוצר סרט תיעודי על חייו "האדם הנכון: תומאס סנקרה", סרט ששודר כחלק מפסטיבל הקולנוע האפריקאי בישראל[12].
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Ray, Carina. "Thomas Sankara". Encyclopædia Britannica.
- ^ [africanagenda.net "Africa`s Che Guevara and Burkina Faso - African Agenda – A new perspective on Africa"]
- ^ California Newsreel, Thomas Sankara: The Upright Man
- ^ , Toyin Falola & Matthew M. Heaton, University Rochester Press, 2007, מסת"ב 1-58046-240-5, pg 290, HIV/AIDS, illness, and African well-being
- ^ Aziz fall, "Echoes of Revolution: Burkina Faso's Thomas Sankara: Part I: Interview with Aziz Fall - The Dominion".
- ^ [www.pambazuka "Revisiting Thomas Sankara, 26 years later - Pambazuka News".]
- ^ R. Otayek, 'The Revolutionary Process in Burkina Faso: Breaks and Continuities,' in J. Markakis & M. Waller, eds., Military Marxist Régimes in Africa (London: Frank Cass, 1986), p. 95.
- ^ חיים של אחרים, בורקינה פאסו ותומאס סנקרה – חלק ב'
- ^ Harsch, E., (2013) The legacies of Thomas Sankara: a revolutionary experience in retrospect, Review of African Political Economy.
- ^ Hisham Aidi, . Reviving Thomas Sankara's spirit; Aljazeera, Jun 2015
- ^ Demba Mouss Dembele, Burkina Faso: Thomas Sankara's revolutionary legacy lives on. December 9, 2009
- ^ תומא סנקרה בעיתון הארץ
27310666תומא סנקרה