פודו
 פודו
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | אייליים |
| תת־משפחה: | איילי העולם החדש |
| סוג: | פודו |
| מינים | |
| שם מדעי | |
 Pudu
| |
הפודו (שם מדעי: Pudu), הוא סוג של אייל קטנטן בתת-משפחת איילי העולם החדש הכולל שני מינים החיים באזורים נפרדים באמריקה הדרומית. הפודו הוא האייל הקטן ביותר במשפחת האייליים, אך עם זאת ישנם מעלי גרה ננסיים יותר ממנו כגון האיילון, אנטילופה מלכותית ודלקרן המושק. מבחינה גנטית מיני האיילים הקרובים אליו ביותר הם בני הסוג מזאמה, ובמיוחד הצ'וני הקטנטן שזהה כמעט לגמרי לפודו במראהו החיצוני.
מאפיינים
הפודו הוא האייל הקטן ביותר במשפחת האייליים. הוא מתאפיין בגוף חסון ועגלגל המתאים להליכה מהירה בצמחייה סבוכה ובאזור הררי, ברגליים קצרות ודקות, ובפרווה עבה ונוקשה המגנה עליו מפני מזג אוויר קפוא בבית גידולו. העיניים והאף שלו קטנים ושחורים, והאוזניים קצרות ומעוגלות. הפנים קצרות ואלכסוניות יותר מאיילים אחרים. בשונה מיתר האיילים, לפודו יש רק לעיתים רחוקות סיעופים בקרניים ובדרך כלל הן נראות כקרני דוקרן פשוטות. הזכרים והנקבות דומים למדי בחזותם, וניתן להבדיל ביניהם על ידי הקרניים המצויות אצל הזכרים בלבד.
תפוצה ואקולוגיה
תפוצתו של הפודו היא במדינות: אקוודור, קולומביה, ארגנטינה, פרו, וצ'ילה. הפודו חי ביערות גשם בסבך במבוק צפוף המגן עליו מפני טורפים, עם זאת מדי פעם הוא יוצא לשטחים פתוחים כדי לרעות. הפודו מאכלס בעיקר אזורים הרריים גבוהים, אולם יש כאלה הנמצאים גם במקומות נמוכים ליד החוף.
הפודו הוא בעל חיים יחידאי, הפעיל בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, ושעות הצהריים והערב. הפודו מייצר לעצמו בצמחייה הצפופה רשת של שבילים ומנהרות קטנות המובילות לאזורי אכילה נוחים, ואורכם עשוי להשתרע עד ל-40 - 60 דונם. לעיתים קרובות נמצאים בצדדי השבילים ערימות זבל, ככל הנראה באזורים שבהם הוא עוצר לאכול ולנוח.
הפודו הוא יונק חששן וביישן, ומדי פעם הוא עוצר או עומד על רגליו האחוריות ומרחרח את האויר; אף על פי כן, במקומות רבים ניתן להתקרב אליו עד למרחק מטרים בודדים. כאשר הפודו נרדף הוא נמלט בזגזוגים מהירים כדי להקשות על הטורפים לתפסו, והוא עשוי לקפוא על עומדו בצמחייה בתום ריצה קצרה עקב הסיבולת הנמוכה שלו. בשל גודלו הקטן, אויביו של הפודו בטבע הם רבים וביניהם ניתן למנות את שועל קולפאו, נמרון, חתול בר, עופות דורסים גדולים ובמיוחד פומת ההרים. תזונתו של הפודו כוללת עלים ענפים וקליפות של עצים, שיחים, זרעים, ופרות. בשל גודלו הזעיר הוא נאלץ מדי פעם לעמוד על רגליו האחוריות או לקפוץ על גזעי עצים שנפלו, כדי להגיע לצמחייה גבוהה יותר.
משך החיים הארוך ביותר שתועד אצל הפודו הוא 15 שנים ותשעה חודשים, תוחלת חיים היא 8 - 10 שנים.
מצב
מצבם של מיני הפודו נע בין קרוב לסיכון (NT) לפגיע (VU), בעיקר עקב כריתת יערות לצורך שטחי מרעה או למטעי פירות. ציד, תאונות דרכים, תפיסה על ידי תיירים או ציידים למכירה כחיית מחמד, הכנסת מין פולש כמו אייל אדום, תמותה גבוהה בקרב העופרים, ורגישות למחלות וטפילים - גורמים אף הם לצניחה משמעותית במספרי הפודו בטבע. למרות מאמצי השימור כדוגמת אמנת וושינגטון האוסרת סחר בבעלי חיים בסכנת הכחדה, ציד הוא עדיין בעיה רצינית. נכון לשנת 2016, האוכלוסייה בצ'ילה מתייצבת מהירידה שחוותה בעקבות הרס בית גידול, והן בצ'ילה והן בארגנטינה הוקמו פארקים מוגנים כדי לשמר את הפודו, לצד מספר גרעיני רבייה בגני חיות.
מינים
- פודו דרומי (Pudu puda) - הפודו הידוע והגדול יותר. פרוותו בקיץ בצבע חום-אדמדם כהה, ובחורף היא מתכהה בכתפיים ובצוואר לאפור-כחלחל. הוא מתאפיין בציצת שער אדמדמה על הראש, בכתמים כתומים על האוזניים, השפתיים, והחלק התחתון של הרגליים. גובהו בכתפיים 45-35 ס"מ, ויש לו בלוטות ריח גדולות מתחת לעין ופרסות קצרות המותאמות לתנועה הררית. תפוצתו בדרום הרי האנדים בגבול צ'ילה-ארגנטינה. הוא נראה עד לגבהים של 2,000 מטר מעל הים.
- פודו צפוני (Pudu mephistophiles) - הפודו הקטן והנדיר יותר. פרוותו בצבע חום-אדמדם בהיר או דהוי ופניו ורגליו שחורים. גובהו בכתפיים 35-32 ס"מ, הוא חסר בלוטת ריח מתחת לעין, ויש לו פרסות מוארכות המותאמות לתנועה באזור הביצות. תפוצתו בצפון הרי האנדים במדינות פרו, קולומביה ואקוודור. הוא חי באזורים גבוהים יותר מעמיתו עד לגבהים של 4,000 מטרים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פודו |
23807560פודו