עלווית חורף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןעלווית חורף
P. c. collybita
P. c. collybita
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: חולייתנים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: סבכיים
סוג: עלווית
מין: עלווית חורף
שם מדעי
Phylloscopus collybita
תחום תפוצה

1. קינון בלבד (בקיץ).
2. קינון בקיץ; מעטות נשארות לחורף.
3. אוכלוסייה יציבה (קיץ וחורף).
4. חורפות (אינן מקננות).
5. חורפות רק בבתי-גידול מתאימים
(נאות מדבר, שדות מושקים וכו')

עלווית חורף (שם מדעי: Phylloscopus collybita, בספרות: ירוקית) היא מין ציפור שיר קטנה מן הסוג עלווית במשפחת הסבכיים.

חלקי גופה העליונים אפרפרים-זיתניים, וגחונה בגוון לבן או צהבהב-חולי. תזונתה מורכבת מחרקים ומחסרי חוליות, והיא עצמה מהווה טרף ליונקים כגון חתולים וסמורים, ולעופות דורסים, בעיקר לסוגי הנץ השונים.

עלווית החורף מקננת בשטחי חורש פתוחים, באזורי האקלים הממוזג של אירופה ושל אסיה. הנקבה בונה קן בצורת סלסלה מקורה, על האדמה או בסמוך לה, ונוטלת את עיקר מלאכת הדגירה והטיפול בגוזלים, בעוד שהזכר מעורב בכך באופן מועט, אך הוא מגן על הטריטוריה מאויבים, והודף טורפים פוטנציאליים מהקן.

מרבית האוכלוסייה נודדת, וחורפת בעיקר בדרום אירופה ובמזרחה, בדרום אסיה ובצפון אפריקה. עלווית החורף היא חולפת מצויה ביותר בארץ ישראל בעת נדידתה בסתיו ובראשית האביב, וקיבלה את שמה העברי משום שהיא היחידה מבין מיני העלווית החולפים בארץ אשר גם נשארת לחרוף בה. קול שירתה האופייני, "צ'יף-צ'אף" עליז וחוזר על עצמו, שולט ביערות האורן בעונות אלו.

במין זה נכללים מספר תת-מינים, ותת-מינים טקסונומיים נוספים שבעבר סווגו אליו הופרדו בהמשך למינים בפני עצמם. בשל גודל אוכלוסייתה ותחום התפוצה הנרחב של עלווית החורף, הגדיר אותה איגוד השימור העולמי, IUCN, במצב שימור "ללא חשש", אך עם זאת תת-מין אחד שלה ככל הנראה נכחד.

מיון

עוד ב-1789, בספר "תולדות הטבע של סלבורן",[1] מיין חוקר הטבע גילברט וייט והבדיל בין המינים הדומים זה לזה בצורתם החיצונית - עלווית חורף, עלווית אפורה ועלווית ירוקה - לפי שירתן. את התיאור הפורמלי הראשון של עלווית החורף סיפק, עם זאת, האורניתולוג הצרפתי לואי ז'אן פייר ויאיו בשנת 1817, בספרו Nouvelle Dictionnaire d'Histoire Naturelle, שם היא נקראה בשמה המדעי Sylvia collybita.[2]

הסוג עלווית תואר ב-1826 על ידי הזואולוג הגרמני היינריך בואי, ככולל בערך 50 מינים של ציפורים קטנות ממשפחת הסבכיים של העולם הישן, הניזונים בעיקר מחרקים, שחלקי גופם העליונים ירקרקים או חומים, וגחונם צהבהב או לבן.[3]

ישנה הסכמה כללית על 3 תת-מינים של עלווית החורף. בנוסף, 3 תת-מינים שנחשבו בעבר תת-מינים של עלווית זו, שתפוצתם באיים הקנריים, בחצי האי האיברי ובקווקז, לרוב נחשבים כיום מינים בפני עצמם.[4][5]

תת-מינים

  • תת-המין קוליביטה (P. c. collybita) הוא התת-מין השמי (nominate subspecies) של מין זה, כלומר הראשון שתואר מדעית ועל כן כמקובל שמו המדעי, הנוסף כשם שלישי, זהה לשם המין (Phylloscopus collybita collybita). הוא מקנן באירופה, מזרחית לפולין ולבולגריה, וחורף בעיקר מדרום לאזורי הקינון שלו, סביב הים התיכון ובצפון אפריקה.[6] מאז 1970 מתרחב תחום תפוצתו צפונה לסקנדינביה, עד לקצה אזור התפוצה הדרומי של תת-המין אבייטינוס.[7]
  • תת-המין אבייטינוס (P. c. abietinus) מקנן בסקנדינביה ובצפון רוסיה, והאזורים שבהם הוא חורף משתרעים מדרום-מזרח אירופה וצפון-מזרח אפריקה בקצה המערבי, עד לעיראק ולמערב איראן בקצה המזרחי. צורתו החיצונית היא גרסת ביניים בין תת-המין טריסטיס ובין קוליביטה: חלקי גופו העליונים בצבע אפור-ירקרק, אזור גבת העין בצבע צהוב, וגחונו לבן מזה של קוליביטה,[8] אך שירתו דומה מאוד לזו של האחרון. ההבדלים הקיימים בין פרט לפרט יוצרים קושי בהבחנה נאמנה בין אבייטינוס לקוליביטה מחוץ לאזורי הקינון והחריפה העיקריים של תת-מינים אלו.[8]
  • תת-המין טריסטיס (P. (c.) tristis), הנקרא לעיתים בעברית עלווית חורף סיבירית, מקנן בסיביר, מזרחית לנהר הפצ'ורה, וחורף באזורים הנמוכים של הרי ההימלאיה. צבעי תת-מין זה אפרוריים: חלקי גופו העליונים אפורים או בגוון חום וגחונו לבן, עם גוון צהוב קל בנוצותיו, וגבת העין היא בצבע לבן-צהבהב והיא לרוב ארוכה מזו של התת-מינים המערביים. שירתו ייחודית, מעין "סוויט-סיסט-סויסיט" עצוב וגבוה, וקריאת "צ'יט" קצרה וגבוהה.[8] יש הרואים בו מין בפני עצמו בשל צבעיו ושירתו הייחודיים, הדומים לאלו של המין P. sindianus (ראו בסעיף הבא). תת-המינים קוליביטה וטריסטיס אינם מזהים האחד את שירתו של האחר.
שרטוט ספקטרוגרמי המשווה קריאות של התת-המינים. משמאל לימין: collybita, abietinus, tristis

תת-מינים לשעבר

בעבר נחשבו כתת-מינים של עלווית חורף, אולם כיום גוברת הנטייה בקרב החוקרים לסווג אותן כמינים בפני עצמם.[4][5]

  • P. ibericus - כיום מוכר כמין בפני עצמו.
  • P. canariensis - כיום מוכר כמין בפני עצמו.
  • P. sindianus - שמה באנגלית הוא צ'יף-צ'אף הרים.

אטימולוגיה

בעבר הוצעו שני שמות עבריים נוספים לסוג עלווית: מנדלי מוכר ספרים העניק לה את השם ציפור העפאים, והחוקר ישראל אהרוני נתן לה את השם ירוקית.

שם המין העברי של עלווית החורף, משקף את היותה היחידה מבין מיני העלווית החורפת בישראל.

שמה של עלווית החורף באנגלית, Chiffchaff, הוא אונומטופיה הרומזת לשירת ה"צ'יף-צ'אף" החוזרת ונשנית של התת-מינים האירופאים.[9] לעלווית החורף שמות דומים בשפות אירופאיות אחרות, וכך למשל השם הגרמני הוא "זליפ-זאלפ" (Zilpzalp) והשם הוולשי הוא "סיף-סאף" (siff-saff).

שמה הערבי של עלווית החורף הוא "נקשארה צנאבייה".[10]

השם המדעי מקורו ביוונית. שם הסוג Phylloscopus נגזר מהמילה phyllon / φυλλον, שמשמעה "עלווה", ומהמילה skopeo / σκοπεω, שמשמעה[11] "צופה", כלומר "צופה בעלווה". שם זה רומז לכך שעלוויות נוהגות לבלות חלק ניכר מזמנן בחיפוש מזון על עצים, ומשום שהן נוהגת לצפות, לטפס ולנתר על עלוות הצמחים כדי ללכוד חרקים. שם המין collybita הוא עיוות של השם kollubistes שמשמעו "חלפן כספים" - והוא רומז לצליל שירתן המזכיר רשרוש מטבעות.[9]

תיאור

עלווית חורף מתת-המין P. c. collybita

עלווית החורף היא ציפור קטנה, בעלת מראה גוצי, שאורכה 10 עד 12 ס"מ. משקלו של הזכר 7 עד 8 גרם, והנקבה שוקלת 6 עד 7 גרם. הפרטים הבוגרים הצעירים של התת-מין המערבי קוליביטה הם בעלי חלק עליון בצבע חום וירקרק דהוי, גחון בגוון לבן ההופך לצהבהב בצדדים, ופס קצר של גבת העין בצבע לבן. גוון הרגליים והמקור כהה. האברות הראשוניות של נוצות התעופה קצרות. ככל שהנוצות מתבלות הן הופכות לעמומות יותר בצבען, והצבע הצהבהב בצדי הגוף התחתון נוטה לדהות, אולם לאחר עונת הרבייה הציפור עוברת תהליך ממושך של נשירת הנוצות והחלפתן בכל הגוף לקראת הנדידה.[8] הפרחונים והפרטים הצעירים חומים יותר בחלק הגוף העליון לעומת הבוגרים, והחלק התחתון צהוב-לבן, אך אלו יחליפו את נוצותיהם כ-10 שבועות לאחר צמיחת נוצותיהם הראשונות. לאחר החלפת הנוצות, הן הפרטים הבוגרים והן הפרטים הצעירים יתאפיינו בחלק גוף עליון בעל גוון בהיר יותר וירוק יותר, ובגוון חיוור יותר של גבת העין.[8]

מאפיין בולט של ציפור שיר זו היא שירת ה"צ'יף-צ'אף" עליזה וחוזרת על עצמה, בישראל מאפיין זה ניכר במיוחד טרם נדידתה צפונה באביב.[10] הקריאה, הנשמעת כעין "ויט" חד-הברתי, שונה מקריאת העלווית האפורה שנשמעת כ "הואיט" דו-הברתי, או "היואיט" של העלווית לבנת הבטן.[12]

(מולטימדיה)

שירת עלווית חורף
שירת עלווית אפורה
לעזרה בהפעלת הקבצים

כשהיא אינה שרה, קשה לזהות את עלווית החורף ולהבדילה מעלוויות אחרות אשר להן צבע ירקרק בחלק העליון ולבנבן בחלק התחתון. במיוחד קשה להבדילה מן העלווית האפורה, אולם במין זה האברות הראשוניות של נוצות התעופה ארוכות יותר, הוא בעל מופע חלק ובהיר יותר, וצבע רגליו חיוור ובהיר יותר מרגליה השחורות של עלווית החורף.[8] קל גם לבלבל את עלווית לבנת-בטן ,P. bonelli, עם תת-המין המזרחי של עלווית החורף tristis, אולם פניה של הראשונה אפורות בהירות יותר, עם פס גבה פחות מודגש, וכנפיה ירקרקות יותר ונראות מחודדות יותר בתעופה. בנוסף, לעלווית החורף תנועות הצלפה ייחודיות של זנבה למטה והצידה, המבדילות אותה מיתר העלוויות,[13] התנהגות זו מסבירה את הפירוש המילולי של שמה ההודי "זנבנוע".

תפוצה ובתי גידול

תת-המין הסיבירי, צולם בצפון הודו

עלווית החורף מקננת לרוחבה של אירופה ואסיה, ממזרח לסיביר וצפונה, עם אוכלוסייה מבודדת בצפון-מערב אפריקה, בצפון ומערב טורקיה, ובצפון-מערב איראן.[8] זוהי ציפור נודדת, אולם מן הראשונות בין ציפורי השיר לשוב באביב לאזורי הקינון שלהן ומן האחרונות לעזוב בסתיו.[12][13]

בעונת הרבייה מעדיפה עלווית החורף חורשים או שטחים פתוחים עם עצים גבוהים (בגובה של 5 מטר לפחות), בסביבת צמחייה מעורבת נמוכה של שרך, סרפד וכדומה, שבה ייבנה הקן. בית גידולה הוא ספציפי למדי, ואפילו קרובי משפחתה אינם שותפים לו; לדוגמה, העלווית האפורה מעדיפה עצים צעירים יותר, וההעלווית הירוקה מעדיפה פחות צמחיית שיחים.[8] בתקופת החורף בית גידולה של עלווית החורף מגוון יותר, וכולל גם שיחים נמוכים, כך שתלותה בעצים פחותה. היא נמצאת לעיתים תכופות ליד מקורות מים, שלא כעלווית אפורה אשר סובלת גם סביבה צחיחה יותר. בעשרות השנים האחרונות מזוהה נטייה מתגברת אצלה להעביר את החורף במערב-אירופה, צפונה בהרבה מהאזורים המסורתיים, במיוחד לחופיה של דרום אנגליה ובאזורי מיקרו-אקלים של מרכז לונדון האורבנית.[8] בין הפרטים הנשארים לחורף נמצאו גם מבקרים של כמה תת-מינים מזרחיים כגון אבייטינוס וטריסטיס, כך שבוודאות לא כולם גם מקננים באותם אזורים, אף על פי שחלקם מקננים שם ללא ספק,[13]

בארץ ישראל עלווית החורף היא חולפת מצויה ביותר בסתיו, מסוף ספטמבר ועד סוף נובמבר, ולקראת האביב, מסוף פברואר ועד אפריל. חלק מן האוכלוסייה גם מבלה את שאר החורף בארץ. אוכלוסיות אלו הם בעיקר מתת-המין אבייטינוס וכן מתת-המין קוליביטה. עלוויות חורף שטובעו בהונגריה ובפינלנד נמצאו בארץ, ועלוויות חורף שטובעו בארץ נמצאו בפולין, בגרמניה ובפינלנד, וכן בקפריסין ובמצרים. בית הגידול האופייני לעלווית החורף בארץ הם יערות האורן, וקול שירתה שולט בהם בחודשי החורף. היא נמצאת גם בחורש, בחישות קנים בנופי שיחים נמוכים, בגינות ובשדות חקלאיים.[14]

התנהגות

טריטוריה

הזכר טריטוריאלי מאוד בעונת הרבייה, ומגן בחירוף נפש על ליבת הטריטוריה שלו, שרוחבה האופייני כ-20 מטר, מזכרי עלווית אחרים. הוא עשוי לתקוף גם ציפורים קטנות ממינים אחרים. הזכר בעל התנהגות סקרנית וחסרת פחד, ויתקוף אף את הטורפים המסוכנים ביותר, כגון החמוס, אם יתקרבו לקן, וגם את שודדי-הביצים כגון העורבני שחור-הכיפה.[8] הוא שר מעמדת תצפית בולטת, ונראה כי כך הוא מפרסם את ביסוס הטריטוריה שלו ויוצר קשר עם הנקבה, ולא כאסטרטגיית הורה מגונן.[15]

מעבר לליבת הטריטוריה, שבה ייבנה הקן, ישנו תחום גדול יותר המשמש כמקור מזון ומשתנה בגודלו, אבל לרוב גדול בשטחו פי עשרה או יותר. משערים כי שטח התזונה של הנקבה גדול מזה של הזכר.[8] לאחר סיום תקופת הרבייה, מין זה נוטש את הטריטוריה שלו, ועשוי להצטרף ללהקות קטנות הכוללות סבכיים אחרים טרם נדידתם.[13]

רבייה

עלווית חורף מעל הקן (ציור מתוך מגדיר ציפורים בריטי, 1925)

זכר עלווית החורף חוזר אל טריטוריית הקינון שלו כשבועיים עד שלושה לפני הנקבה ומתחיל מיד לשיר על-מנת לבסס את בעלותו על הטריטוריה וכדי למשוך אליו נקבה. כשהוא מאתר נקבה, הזכר ישתמש במעוף איטי דמוי פרפר כחלק מטקס החיזור, אולם ברגע שהתבסס הקשר בין בני הזוג, נקבות אחרות יגורשו מהטריטוריה. הזכר מגלה מעורבות מועטה ביותר במלאכת הקינון מלבד ההגנה על הטריטוריה.[8] קן הנקבה בנוי על או בקרבת הקרקע, באזור מוסתר בצמח הפטל על זניו השונים, סרפד וצמחייה נמוכה וצפופה אחרת. הקן מקומר בעל כניסת צד, והוא נבנה מחומרים גסים כגון עלים ועשבים יבשים, חומר עדין יותר בתוך הקן, ולבסוף ריפוד בטנת הקן בנוצות. גובה קן אופייני הוא 12.5 ס"מ ורוחבו 11 ס"מ.[8]

גודל התטולה הוא בין 2 ל-7 ביצים (בדרך כלל 5 או 6), שצבען לבן מלוכלך ועליו נקודות קטנטנות, אדמומיות, סגולות או שחרחרות. אורך הביצה כ-1.5 ס"מ ורוחבה 1.2 ס"מ. הנקבה דוגרת על ביצים אלו למשך 13–14 ימים עד בקיעת גוזלים עירומים ועיוורים.[8] הנקבה מחממת את הגוזלים ומאכילה אותם למשך 14–15 ימים נוספים עד פריחתם מן הקן. הזכר משתתף בהאכלת הפרחונים רק לעיתים נדירות, במיוחד כשמזג אוויר לא נוח מגביל את אספקת החרקים או אם הנקבה נעלמת. לאחר הפריחה מהקן, הפרחונים נשארים בקרבת הקן למשך 3 או 4 שבועות, כשהנקבה ממשיכה להאכיל אותם, והם ישנים בקרבתה, אף כי יחסי קרבה אלו נוטים להחלש לאחר השבועיים הראשונים לפריחתם מהקן. בתחום תפוצתה הצפוני יש זמן למחזור אחד בלבד של גוזלים בעונת רבייה עקב הקיץ הקצר, אולם מחזור שני שכיח בתחומי התפוצה המרכזיים והדרומיים.[8]

אף על פי שזוגות נשארים יחד לאורך תקופת הרבייה ופוליגמיה איננה שכיחה, ואפילו אם הזכר והנקבה יחזרו לאותו אתר הקינון בעונה הבאה, אין ביניהם הכרה הנראית לעין או נאמנות. הכלאה עם מינים אחרים, חוץ מאלו שהוזכרו כאן כתת-מינים לשעבר של עלווית החורף, היא דבר נדיר, אולם ידועים כמה מקרים כאלו עם עלווית אפורה. הכלאה שכזו מניבה שירה מעורבבת, אולם אין במאפיין זה בלבד כדי להעיד על המין עמו הוכלאה עלווית החורף.[8] עלווית החורף אינה מקננת בישראל.

תזונה

בדומה למרבית הסבכיים של העולם הישן, ציפור קטנה זו אוכלת חרקים, אותם היא לוכדת בעלוות העצים, בדרך כלל במרכז ובחלק העליון של חופות העצים בגבהים של 10 מטרים, לעיתים רחוקות יותר בחלקם התחתון של העצים או בשיחים, ולעיתים נדירות על הקרקע. העלוויות מצויות בתנועה ללא הרף, כשהן סורקות במבטן עלים וענפים תוך כדי קפיצות מענף לענף, או תוך כדי ריחוף קצר באוויר. עלווית החורף תועדה כשהיא ניזונה במיני זבובים השייכים ללמעלה מ-50 משפחות שונות בסדרת הזבובאים, כנימות עלה וחסרי חוליות אחרים בגודל קטן עד בינוני. היא אינה בוחלת גם בביצים ובזחלים של פרפרים ועשים, במיוחד אלו הנמצאים בתקופת החורף.[8] מוערך כי צריכת כמות החרקים היומית שלה שווה לכשליש ממשקל גופה, ובתקופת הסתיו היא תהיה עסוקה באכילה ללא הרף לשם צבירת שומן המשמש כדלק לנדידה הארוכה.[8] באביב ניזונות העלוויות לעיתים מצוף ואבקת פרחים.

טורפים וסכנות

בדומה לציפורים קטנות אחרות, שיעורי התמותה בשנה הראשונה לחייהן של עלוויות גבוהים, אולם פרטים בוגרים בגילאי 3 עד 4 שנים מתועדים בקביעות, והבוגר ביותר שתועד היה בגיל של למעלה מ-7 שנים. ביצים, גוזלים ופרחונים של מין מקנן-קרקע זה נטרפים על ידי חמוסים, סמורים, ועורביים כגון העקעק הזנבתן. הבוגרים ניצודים על ידי דורסים, במיוחד ממשפחת הנציים. ציפורים קטנות נתונות גם לחסדי מזג האוויר, במיוחד בתקופת הנדידה, אולם גם באזורי הקינון והחריפה.[8]

עלווית החורף משמשת לעיתים כפונדקאי למיני עופות טפילים ממשפחת הקוקייתיים כגון הקוקייה האירופית,[16] אולם בדרך-כלל היא מזהה ודוחה ביצים זרות של טפילים אלו, ורק לעיתים נדירות היא מתפתה לגדל גוזלים של מינים טפילים עד לפריחתם.[17] כמו בציפורי שיר אחרות, המעי של עלווית החורף עלול להיות נגוע בתולעים נימיות,[18] ונוצותיה בטפילים חיצוניים, כמו מינים שונים של קרציות עופות.[19]

סוגי הנזק העיקריים שמסב האדם לעלווית החורף הם בלתי ישירים, דרך בירוא יערות הפוגע בבית גידולה, טריפה על ידי חתולי בית וחתולי רחוב, והתנגשות עלוויות במעופן בחלונות בניינים ומכוניות. מבין אלו רק לבירוא היערות יש השפעה חמורה על האוכלוסייה. עם-זאת, תודות לתפוצתם הגאוגרפית הרחבה של התת-מינים אבייטינוס וטריסטיס ולמדיניות שימור היערות בשטחו של תת-המין קוליביטה, עתידה של עלווית החורף ככל הנראה בטוח מהכחדה.[8]

מצב שימור

לעלווית החורף תחום תפוצה נרחב, הנאמד ב-10 מיליון קילומטרים רבועים בהיקף גלובלי, ואוכלוסייתה מוערכת ב-60 מיליון עד 120 מיליון פרטים באירופה בלבד. אף שמגמת הריבוי באוכלוסייה העולמית לא נאמדה, נראה כי המין אינו מתקרב לסף הקריטריון של הרשימה האדומה של IUCN, המצביע על מגמת ירידה באוכלוסייה. (קריטריון זה משמעו מגמת ירידה של 30 אחוז ב-10 שנים או 3 דורות), מסיבה זו האוכלוסייה דורגה במצב ללא חשש.[20] כל התת-מינים העיקריים אינם נמצאים בסכנה, אולם תת-המין P. c. exsul ככל הנראה נכחד. נראה שתחום תפוצתו של תת-מין קוליביטה מתרחב, עם מגמה צפונה לעבר סקוטלנד, נורווגיה ושוודיה, וקיימת אוכלוסייה המתפשטת בדנמרק.[13]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עלוויות חורף

הערות שוליים

  1. ^ White, Gilbert (1887) [1789]. The Natural History and Antiquities of Selborne. London: Cassell & Company. p. 38–39. OCLC 3423785.
  2. ^ Vieillot, Louis Jean Pierre (1817): Nouvelle Dictionnaire d'Histoire Naturelle nouvelle édition, 11, 235.
  3. ^ Alström, Per; Ericson, Per G.P.; Olsson, Urban & Sundberg, Per (2006): Phylogeny and classification of the avian superfamily Sylvioidea. Molecular Phylogenetics and Evolution 38(2): 381–397. doi:10.1016/j.ympev.2005.05.015
  4. ^ 4.0 4.1 Clement, P. & Helbig, Andreas J. (1998): Taxonomy and identification of chiffchaffs in the Western Palearctic. British Birds (magazine) Brit. Birds 91: 361–376.
  5. ^ 5.0 5.1 Sangster, George; Knox, Alan G.; Helbig, Andreas J.; Parkin, David T. (2002-02-27). "Taxonomic recommendations for European birds". Ibis. Wiley-Blackwell. 144 (1): 153–159. doi:10.1046/j.0019-1019.2001.00026.x. ISSN 0019-1019.
  6. ^ Baker, Kevin (1997). Warblers of Europe, Asia and North Africa (Helm Identification Guides). p. 256–259. ISBN 0713639717.
  7. ^ Hansson, MC; Bensch, S; Brännström, O (2000). "Range expansion and the possibility of an emerging contact zone between two subspecies of Chiffchaff Phylloscopus collybita ssp". Journal of Avian Biology. 31 (4): 548–558. doi:10.1034/j.1600-048X.2000.1310414.x.
  8. ^ 8.00 8.01 8.02 8.03 8.04 8.05 8.06 8.07 8.08 8.09 8.10 8.11 8.12 8.13 8.14 8.15 8.16 8.17 8.18 8.19 Clement, Peter (1995). The Chiffchaff. London: Hamlyn. ISBN 0600579786.
  9. ^ 9.0 9.1 Cocker, Mark; Mabey, Richard (2005). Birds Britannica. London: Chatto & Windus. p. 378-9. ISBN 0-7011-6907-9.
  10. ^ 10.0 10.1 עלווית חורף, באתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר ובגינה
  11. ^ Terres, John K. (1980). The Audubon Society encyclopedia of North American birds. New York: Alfred A. Knopf, Inc. p. 1001. ISBN 0517032880.
  12. ^ 12.0 12.1 Mullarney, Killian; Svensson, Lars, Zetterstrom, Dan; Grant, Peter. (1999). Birds of Europe. London. HarperCollins. p 304–306 מסת"ב 0002197286
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 Snow, David; Perrins, Christopher M, eds. (1998). The Birds of the Western Palearctic concise edition (2 volumes). Oxford: Oxford University Press. pp. 1337–1339. ISBN 0-19-854099-X.
  14. ^ עזי פז, "עלווית החורף", אנציקלופדיה החי והצומח של ארץ ישראל, בהוצאת החברה להגנת הטבע ומשרד הביטחון 1986, כרך 6, עמ' 295
  15. ^ Rodrigues, Marcos (במרץ 1996). "Song activity in the chiffchaff: territorial defence or mate guarding?". Animal Behaviour. 51 (3): 709–716. doi:10.1006/anbe.1996.0074. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Johnsgard, Paul A. (1997). The Avian Brood Parasites: Deception at the Nest. Oxford University Press. p. 196. ISBN 0195110420.
  17. ^ Moksnes, Arne; Roskaft, Eivin (בינואר–במרץ 1992). "Responses of Some Rare Cuckoo Hosts to Mimetic Model Cuckoo Eggs and to Foreign Conspecific Eggs". Ornis Scandinavica. 23 (1): 17–23. doi:10.2307/3676422. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ "Cork, Susan C, Grant Report - SEPG 1695". The prevalence of nematode parasites in transcontinental songbirds. British Ecological Society. אורכב מ-המקור ב-2007-11-21. נבדק ב-2007-12-28.
  19. ^ Jaenson, Thomas G.T.; Jensen, Jens-Kjeld (במאי 2007). "Records of ticks (Acari, Ixodidae) from the Faroe Islands" (PDF). Norwegian Journal of Entomology. 54: 11–15. {{cite journal}}: (עזרה)
  20. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם IucnRedList
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33525782עלווית חורף

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עלווית_חורף&oldid=2093668"