עין סיניא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עין סיניא
عين سينيا
טריטוריה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
נפה רמאללה ואל-בירה
תאריך ייסוד לפני 1556
שטח 2.404 קמ"ר
גובה 759 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בכפר 711 (2007)
קואורדינטות 31°58′20″N 35°13′41″E / 31.97225°N 35.2280166°E / 31.97225; 35.2280166
אזור זמן UTC +2
http://www.einsinya.net

עין סיניאערבית: عين سينيا) הוא כפר פלסטיני, הנמצא צפונית לרמאללה, כ-3 ק"מ מצפון לבית אל, ב"שטח B" שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. בכפר כ-750 תושבים מוסלמים, המתפרנסים בעיקר מחקלאות. בכפר גדלים עצי תות ואגוז מלך הנדירים יחסית באזור, בנוסף לעצי זית רבים. סביבת הכפר עשירה במעיינות ובאתר האינטרנט שלו נמנים 12 מעיינות.

אוכלוסייה

במקור משנת 1556 מוזכר הכפר כקטן בכפרים שבשליטת השייח' של בני זייד (بني زيد)[1]. במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר 114 איש, באותה שנה נבנה גם מבנה מסגד הכפר. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בכפר 59 בתים מיושבים ב-288 נפשות, מהם 13 נוצרים והשאר מוסלמים[2]. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי הכפר כ-330 ושטחו נרשם כ-2,791 דונם, מתוכם 67 דונם של אדמה ציבורית[3].

חלק ניכר מהאוכלוסייה נמלט מהכפר בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) ורק ב-1982 חזרה אוכלוסיית הכפר לגודלה בשנת 1945. במפקד שערכה הרשות הפלסטינית ב-1997 נמנו 553 תושבים, 52.3% מתוכם פליטים ממקומות אחרים ולא תושבים בעלי היסטוריה בכפר[4]. ב-1998 הורחב ושופץ מבנה המסגד ונבנה צריח בגובה 15 מטרים. עשור מאוחר יותר נמנו 711 תושבים[5]. בית הספר של הכפר, שנחנך ב-1960 משרת את יישובי הסביבה.

ניסיון ההתיישבות היהודית בכפר

פרסומת לשמן של משפחת שרתוק בעין סיניא, עיתון השקפה 1907

בשנת 1906 הגיעה לכפר משפחה יהודית ראשונה (ואחרונה) - משפחת שרתוק. יעקב שרתוק החליט אז לעלות שנית לארץ ישראל (לאחר שעלה אליה ב-1881 וחזר לרוסיה). עם העולים עמו נמנו אשתו פניה, חמשת ילדיו (רבקה (לימים אשת דב הוז), משה (לימים ראש ממשלת ישראל השני), עדה (לימים אשת אליהו גולומב), יהודה (לימים מלחין) וגאולה, אחותו גוטה ובעלה ברוך קטינסקי ואחיו זאב (וולודיה) ואשתו אנה.

סמוך לאחר עלייתם ארצה נודע לשרתוק שה"בֶּק" עיסמאיל אל-חוסייני (דודו של המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני), מחכיר את אחוזתו בכפר עין סיניא לרגל נסיעתו לפריז, והוא החליט לנסות להתיישב במקום, במקום בחדרה, כפי שהתכוון. בית האחוזה משמש כיום כמוזיאון הכפר.

שרתוק ו"שבטו" הגיעו לכפר, בהסכם חכירה לעשר שנים, והתיישבו בבית האחוזה הגדול אליו הביאו את ספרייתם העברית הענפה, ופסנתר כנף – הראשון שנראה בכפר הערבי. מטרתם הייתה לייסד התיישבות עברית, אך הם נותרו מתיישבים יהודים בודדים באזור. במסגרת האחוזה הייתה גם טחנת קמח, ששימשה מרכז אזורי לתושבי הסביבה שהיו באים לטחון את תבואתם. המשפחה הקימה גם בית בד במטרה לשווק שמן זית ליהודי ירושלים. מקור פרנסה נוסף היה עדר עזים, שאותו רעו הבנים משה ויהודה. חוויותיו של יהודה שרת במרעה וצלילי חלילי הרועים הערבים השתקפו לימים בשירים שהלחין[6].

יהודה למד ב"כותאב" (כעין "חדר" מוסלמי), ולאחר מכן הצטרף למשה שלמד בבית ספר כפרי בביר זית. עדה למדה בבית ספר של המיסיון באותו כפר. לבית הספר רכבו על חמור. בעין סיניא נולדה לגוטה וברוך קטינסקי בתם ציונה, לימים אשת פרופ' ארוין רבאו.[7]

פעילים ציונים (בהם יצחק בן-צבי) עלו לרגל לבקר את המשפחה המוזרה ודיווחו:

ילדים שהורגלו ללכת לגימנסיה חיים עתה חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מן העבודה הזאת ועושים זאת כאשר עשו אבותינו לפנים. בתי איכרים רבים ביקרתי אך חיים כאלה לא פגשתי... הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לחיות חיים כאלה.

נעם שרת-פורטר[8]

תוחלתו של שרתוק להקים יישוב יהודי נכזבה; אף על פי שחיו חיים טובים ובטוחים בקרב הערבים, היה חינוך הילדים לקוי, ויהודים נוספים לא הגיעו. גם רווחי הטחנה וממכר השמן לא הצליחו לקיים את כל בני המשפחה, וב-1908 עזבו יעקב שרתוק ומשפחתו את עין סיניא אל ירושלים.

בחיבור שהגישה צעירת הבנות, גאולה שרתוק, למורה יוסף חיים ברנר, נכתב:

"ימי ילדותי היותר יפים והנעימים עברו עלי בהיותי בכפר ערבי הקרוב לירושלים... אחי היו הולכים אל השדה או אל הטחנה, אחיותי היו מפקחות על הבית, ואני הייתי ממלאה את סינורי זרעונים ומפזרתם לתרנגולים... הייתי הולכת לשחק בגננו הגדול, אחר כך הייתי רצה אל המעין, ממלאה את כדי ממימיו הטהורים ומביאה אותם לארוחת הצהריים. ואני התאהבתי בכפר ויותר ויותר מצא חן בעיני.

... פעם התעוררתי משנתי לדברי השיחה שהייתה בין אבי ואמי: "ומה יהיה הסוף, אומרת אמי, הלעולם נשאר פה. הטחנה אינה מביאה רווח גדול וגם הילדים אינם לומדים. אומנם כן עונה אבי, וכבר החלטתי כי בעוד שבועות אחדים כתום שנתים מיום בואנו הנה נעזוב את עין-סיניא". כמוכת תמהון הייתי באותו רגע. מה? את עין סיניא הנחמדה שלי נעזוב? ... אך הנה התאמת הדבר אשר רציתי להכחיש. פעם התעוררתי בלילה ואראה שהחדר הסמוך מואר. התפלאתי בראותי ארגזים פתוחים ואמי ואחותי מסדרות את הלבנים ומניחות אותם בארגזים. שאלתי את אימי, מה את עושה? אך במקום תשובה ראיתי דמעות בעיניה ובקול עצור מבכי ענתני: נוסעים אנו מפה נוסעים אנו ולא נשוב הנה.

... בשבת האחרונה נפרדנו מכל פינותיה היקרות, מכל הריה היפים ומכל מעינותיה השלווים של עין סיניא. למחרתו בבוקר כבר עמדה עגלה רתומה לסוסים על יד ביתנו הבאה לקחתנו ירושלימה. ובעלותנו עליה הרגשנו יותר ויותר כמה קשה הפרידה ממנה. ורק אז ראינו מה קשורים היינו אליה. איש מאתנו לא הוציא הגה מפיו באותו הרגע. כל אחד היה שרוי בצערו... וכך הלכה העגלה והתרחקה ועין סיניא הלכה וקטנה. ופעם נגלתה שוב מבין ההרים עד כי לבסוף נעלמה מעינינו לגמרי, וכאילו לנצח בלעוה ההרים.

גאולה שרת

לאחר מלחמת ששת הימים חזרו בני המשפחה לבקר בעין סיניא והעלו זכרונות עם תושבי הכפר[9].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עין סיניא בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של עין סיניא

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39181138עין סיניא