עבד א-רחמן וחיד

עבד א-רחמן וחיד
Abdurrahman Wahid

צילום מ-2001
צילום מ-2001
לידה	ג'ומבנג, מזרח ג'אווה, איי הודו המזרחיים ההולנדיים (לימים - אינדונזיה)
פטירה	ג'קרטה
שם לידה	Abdurrahman Addakhil
מדינה
עיסוק	פוליטיקאי, איש דת (עולמה, קיאי)
מפלגה	מפלגת ההתעוררות הלאומית
דת	אסלאם סוני

עבד א-רחמן וחיד (Abdurrahman Wahid, שמו בלידה - עבד א-רחמן א-דאח'ל, Abdurrahman Addakhil, המכונה גם "גוס דור", (Gus Dur), ‏7 בספטמבר 1940 - 30 בדצמבר 2009) היה פוליטיקאי ואיש דת מוסלמי אינדונזי, תאולוג ומחנך, נשיא אינדונזיה בין השנים 1999–2001. וחיד היה במשך שנים רבות יושב ראש התנועה הפוליטית-דתית הסונית "נהדלטול עולמה" Nahdlatul Ulama או Nahdatul Ulama (בערבית: نَهْضَة العُلَمَاءُ, נהד'ת אלעלמאא, קרי דומה ל"נהדת אלעולמאא"; במלאית / אינדונזית הגייה שונה במקצת) והיה לנשיא הראשון של ארצו שנבחר באופן דמוקרטי אחרי ההתפטרות בשנת 1998 של הנשיא הקודם, הגנרל סוהארטו, שעמד בראש משטר אוטוריטרי. קדם לו בתפקידו בחרודין יוסוף חביבי שעלה לנשיאות מתוקף תפקידו כסגן נשיא.

דמות חשובה של האסלאם האינדונזי, התבטא למען דת מתונה ומודרנית, התנגד לאלימות ולשנאה בשם האמונה ודגל בדו-שיח בין דתות ועמים. הגן על זכויות הקהילות והמיעוטים השונים בארצו ועל ההפרדה בין הדת ובין המדינה.

ילדותו ושנות לימודיו

עבד א-רחמן וחיד בנעוריו

עבד א-רחמן ד-דאחל וחיד נולד בשנת 1940 בג'ומבנג במזרח האי ג'אווה, בימי השלטון הקולוניאלי ההולנדי בארצו, כבן בכור מבין חמשת ילדי הזוג עדבול וחיד חסים וסיתי סוליחה. קיבל את שמו לכבוד עבד א-רחמן הראשון, הבן לבית אומיה המכונה "אלדאח'ל" (קרי : "א-דאח'ל") ("המהגר") שכבש את חצי האי האיברי והקים בה אמירות אסלאמית. נודע בכינוי "גוס דור", שמקורו הוא במילים "בגוס" ("נער יפה" - שם כבוד לבנים של "קיאי" שהוא מומחה בדת האסלאם בג'אווה, מקביל ל"אוסטד" בפרסית) ו"דור", קיצור השם עבד א-רחמן. משפחות הוריו היו בנות מעמד ויוקרה בתוך תושבי מזרח ג'אווה. סבו מצד האב, חסים אסיארי, היה מייסדה של תנועת "נהדת אלעלמאא", בעוד סבו מצד האם, ביסרי סיאנסורי, היה המחנך המוסלמי הראשון שהנהיג כיתות לימוד לנשים.

האב, וחיד חסים, היה פעיל בתנועה הלאומית והיה לשר הראשון לענייני דת של רפובליקת אינדונזיה העצמאית. בשנת 1944, תחת הכיבוש היפני בימי מלחמת העולם השנייה, הילד עבר לגור זמנית בבירה ג'קרטה, שבה אביו היה פעיל במועצה המייעצת של המוסלמים האינדונזים, הכתיב מג'לס שורא מסלמין אנדוניסי ובקצור "מאשומי", שהוקמה על ידי השלטון הכובש. אחרי הכרזת עצמאות אינדונזיה ב-17 באוגוסט 1945, המשפחה חזרה לג'ומבנג ונשארה שם במשך שנות המאבק בשלטון הקולוניאלי ההולנדי, הקרוי "המהפכה הלאומית האינדונזית". בתום המאבק הזה העקוב בדם, העם הצליח להשיג עצמאותו ואביו של וחיד, אחד מגיבורי המהפכה הלאומית, מונה בין השנים 1949–1952 לשר לענייני דת. בנסיבות אלו המשפחה עברה שוב לבירה, ג'קרטה. וחיד למד שם בבית הספר היסודי KRIS, אחר כך בבית הספר "מטרמאן פרווארי". אביו הרשה לו לקרוא גם ספרות לא מוסלמית - ספרים, כתבי עת ועיתונים שהרחיבו את אופקיו.

אחרי שנאלץ לעזוב את הממשלה, באפריל 1953 האב וחיד חסים נהרג בתאונת דרכים והילד בן ה-13 נשאר יתום. בשנת 1954 נרשם לבית ספר תיכון אך משהתקשה ללמוד והיה עליו לחזור על שנת הלימודים החליטה אמו לשלוח אותו לפנימיה בעיר יוגיאקרטה. אחרי סיום התיכון הרגיל עבר לבית הספר המוסלמי ("פסנתרן" pesantren) טרגלג'ו. כאן הצליח ללמוד בשנתיים את חומר הלימוד של ארבע שנים וחזר לעירו להמשך הלימודים ב"פסנתרן" מקומי בשם "טמבקבראס". עדיין בהיותו תלמיד שם, בשנת 1959 קיבל את המשרה הראשונה שלו כמורה ואחר כך היה למנהל מדרסה שהייתה מסופחת ל"פסנתרן". כמו כן התחיל לעבוד כעיתונאי בכתבי העת "הוריזון" ו"מג'אלה בודאיא ג'איא". משמעות השם במלאית: "שבועון תרבות מצליח".

לימודיו בחו"ל

בשנת 1963, בגיל 23 עבד-א רחמן וחיד קיבל מלגה ממשרד הדתות על מנת ללמוד באוניברסיטת אל אזהר בקהיר. בנובמבר 1963 נסע למצרים. בהגיעו שם התברר לו שעליו לעבור קורס מכינה לערבית. בהתחלה לא נמשך ללימודים והעדיף לבלות, לראות סרטים אירופים ואמריקאים, לצפות במשחקי כדורגל ובמקביל להיות פעיל במסגרת איגוד הסטודנטים האינדונזים במצרים ולכתוב בעיתון של האיגוד. עבר לבסוף את המבחנים לשפה הערבית והתחיל בשנת 1965 להשתתף בקורסים במסגרת המכון ללימודים אסלאמיים וערבים באוניברסיטה. היה מאוכזב מהשיטות המיושנות ללימוד בעל פה שהיו נהוגות במוסד ונכח לדעת שהכיר כבר עוד מאינדונזיה חלק גדול מהחומר.

מצא עבודה בשגרירות האינדונזית בקהיר. באותה שנה התחוללה ההפיכה הצבאית של הגנרל סוהארטו במולדת ודיכוי המפלגה הקומוניסטית החזקה שהואשמה בניסיון לתפוס את השלטון. באיגוד הסטודנטים האינדונזים בקהיר התחיל ציד מכשפות ולפי מקורות ששימשו את הביוגרף שלו, ברטון, ווחיד עצמו נדרש מהממונים בשגרירות לסקור את הדעות הפוליטיות של התלמידים.

בנסיבות אלה, בעקבות אי שביעות רצונו משיטת הלימוד ב"אל אזהר", עבר וחיד, עם מלגה נוספת מהממשלה, להמשיך לימודיו בעיראק, באוניברסיטת בגדד. גם שם פעל במסגרת איגוד הסטודנטים האינדונזים במקום. בסיום לימודי ספרות ערבית בעיראק, בגיל 30, המשיך להולנד עם כוונה להירשם לאוניברסיטת ליידן. הדבר לא יצא לפועל מפני שלא השיג הכרה מספקת על בסיס חומר הלימוד שלמד בבגדד. אחרי ביקור בגרמניה ובצרפת חזר למולדת בשנת 1971.

שנותיו הראשונות כמחנך ועיתונאי משפיע

בחזרתו לג'קרטה נעשה פעיל במכון למחקר, חינוך ומידע כלכלי וחברתי ארגון של משכילים בעלי השקפות מוסלמיות מתקדמות וסוציאל-דמוקרטיות ונמנה עם עורכי ביטאון המכון, "פריזמה". עשה סיורים רבים בתוקף פעילותו זו בבתי הספר המוסלמים "פסנטרן" ו"מדרסה" ברחבי המדינה. בתי ספר אלה עברו אז תקופת משבר תוך לבטים בין המשך הלימודים המסורתיים ובין הצורך לאמץ חומר לימוד חדש שנכפה על ידי הממשלה לצורך הפיכתם לסוכני שינוי לכיוון פתוחה הכלכלי של אינדונזיה.

וחיד התלהב מהנסיון לעזור למוסדות חינוך אלה להתמודד עם המצב ונטש את תוכניותיו לנסוע לחו"ל כדל ללמוד באוניברסיטת מקגיל במונטריאול.

בינתיים התפרסם גם כפרשן חברתי בתקשורת, על ידי מאמריו בכתבי העת "טמפו" ו"קומפס". עשה הרבה סיורי הרצאות וסמינרים תוך נסיעות רבות בין ג'קרטה ובין עירו ג'ומבנג.

עם זאת התקשה בהתחלה לפרנס את עצמו ואת המשפחה שהקים. היה עליו לעסוק בנוסף במכירת בוטנים וגלידה יחד עם אשתו. בשנת 1974 מצא משרה כמורה למשפט אסלאמי ב"פסנטרן" טמברבראס ותוך זמן קצר עשה לעצמו שם. כעבור שנה לימד גם את ספר החכמה הקלאסי הסופי "כתאב אלחכאם".

הקריירה שלו בהוראה עלתה מדרגה ובשנת 1977 התקבל לסגל של האוניברסיטה הקרויה על שם סביו, חסים אסיארי, כדקן של הפקולטה ללימודים אסלאמיים. עקב הצלחתו הנהלת האוניברסיטה ביקשה ממנו לפתוח קורסים חדשים על פדגוגיה, ההלכה האסלאמית - שריעה ועל מסיונריות מוסלמית. בו זמנית בחודש הרמדן הועסק וחיד במתן דרשות לקהילה בג'ומבנג.

בקדנציה הראשונה - בדרך לרפורמות

פעמיים דחה וחיד בהתחלה את ההזמנה של המועצה הדתית המייעצת של התנועה "נהדלטול אולמא" N.U. (שמובן שמה בתרגום חופשי "התעוררת חכמי האסלאם", כשלמילה הנפרדת "נהדה" משמעות של "התעוררות") שנוסדה על ידי סביו, להצטרף אליה. נענה לבסוף בלחץ סביו מצד אמו, ביסרי סיאנסורי. למטרה זו היה עליו להתיישב סופית בבירה, ג'קרטה. בבחירות משנת 1982 פעל וחיד במסגרת מפלגת גג אסלאמית - PPP - המפלגה המאוחדת לפיתוח - שליכדה בתוכה ארבע סיעות מוסלמיות, לרבות מפלגתו "נהדלתול עולמאא". הממשלה נקטה כלפי המפלגה החדשה אמצעי דיכוי ווחיד עצמו נעצר מעצר קצר. עזרו להשתחרר קשריו עם כמה מאנשי המשטר, כולל הגנרל בנימין מורדני.

במאי 1982 השכיל וחיד לתווך בתוך המפלגה בין המנהיג הוותיק, אדהם ח'אלד, שנדרש להתפטר, ובין "צוות השבעה" חסידי הרפורמה (שהוא עצמו היה חבר בו), ולהשיג פשרה מקובלת על שני הצדדים. בהמשך ב-1983, אחרי בחירתו של סוהארטו בפעם הרביעית כנשיא על ידי הפרלמנט, הוביל וחיד קו פוליטי של הסכמה לתוכנית הנשיא לכפות את האידאולוגיה של חמשת העקרונות "פנצ'א סילא". וחיד מצא אסמכתה לצעד זה בקוראן וב"סונה".

וחיד הצליח להוציא את תנועת נהדלתול עולמאא ממסגרת המפלגה PPP ומהפוליטיקה המפלגתית - ולהפנות את פעילותה יותר אל המישור החברתי. בקונגרס של "נהדלטול אולמא" משנת 1984 נבחר וחיד כיושב ראש התנועה אולם לא הצליח לבחור לעצמו צוות הנהגה כראות עיניו.

כראש התנועה, וחיד תמך לרוב במדיניות של הנשיא סוהארטו ובמשטר "אורדה בארו" - "הסדר החדש" שלו. ב-1985 ביקש ממנו סוהארטו לנהל את מדיניות הנהגת הדוקטרינה הרשמית "פנצ'א סילא". לעמת זאת הסתייג מאוד מהפרויקט היומרני של הסכר "קדונג אומבו דאם" שעמד לקום באינדונזיה בעזרת הבנק העולמי.

בתקופה הראשונה שלו בראש "נהדלתול עולמאא" קידם וחיד רפורמה בבתי הספר הדתיים "פסנתרן" בכיוון העלאת רמת הלימודים כולל שיפור הקניית ידע במקצועות ליבה המשותפים עם בתי הספר החילוניים. בכך צעד גם בעקבות אביו, שבזמנו הנהיג לראשונה בבתי ספר "פסנתרן" את מקצועות ההיסטוריה המודרנית והגאוגרפיה. הוא הקים בפרובולינגו, בג'ווה המזרחית, קבוצות עבודה לצורך הקמת פורום של אקדמאים בעלי השקפה פתוחה שידונו ויפרשו את כתבי האסלאם. יריבים מתחו עליו בקורת על כך והאשימו אותו אף כי בכוונתו להחליף את הברכה המסורתית בערבית "א-סלאם עליכום" ("שלום עליכם") בברכה האינדונזית החילונית "סלמאת פאגי" שמשמעותה "בוקר טוב" או "בוקר של שלום".

אופוזיציה מתונה למשטר - מאמצים בעד אסלאם מתון וסובלני ודו-שיח בי-דתי

בשנת 1989 הקונגרס הלאומי של "נהדתול עלמאא" בחר מחדש בעבד א-רחמן וחיד כיושב ראש התנועה. אבל באותה תקופה התחיל סוהארטו שעמד בעימות עם גורמים בצבא, לנסות לנכס לעצמו את זרם הדתי על ידי הקמת איחוד האקדמאים המוסלמים ICMI בהנהגת נאמנו, המהנדס יוסף חביבי ושכלל מנהיגים בולטים כמו אמיין ראיס ד"ר נורצ'וליש מג'יד המכונה "צ'אק נור". וחיד האשים את הארגון החדש בכיתתיות וראה בו כלי לחיזוק כוחו של סוהארטו. לפיכך סירב להצטרף אליו ולהפך הקים את ה"פורום הדמוקרטי" האלטרנטיבי בעל הרכב של 45 אקדמאים מובילים, בני קהילות דתיות וחברתיות שונות.

לקראת הבחירות הפרלמנטריות בשנת 1992, המשטר התנכל לאסיפות שאורגנו על ידי הפורם הדמוקרטי. במרץ כשביקש לארגן אספת ענק לחגיגת 66 שנה של התנועה "נהדלתול עולמאא" ולתמיכה בתורת ה"פנצ'א סילא", הבולשת של סוהארטו הפריעה להסעות של הפעילים והצליחה לצמצם את ממדי האספה לרק 200,000 משתתפים. וחיד כתב מכתב מחאה לסוהארטו שבו התלונן כי לא נותנים סיכוי להפיץ סוג של אסלאם פתוח, הוגן וסובלני.

עם זאת, עם הזמן הרעיונות הליברלים של וחיד התחילו להרחיק ממנו חוגים בתנועתו. וחיד לא הירפה ממאמציו להשיג דו-שיח בין דתי והחליט אף להסכים להזמנה לבקר בישראל באוקטובר 1994.

קדנציה שלישית כיושב ראש של "נהדלתול עולמאא"

למרות מאמצי סוהארטו להתערב ולחבל בבחירתו החוזרת של וחיד בראש תנועתו, המנהיג נבחר גם בפעם השלישית בשנת 1994.

התחיל בשנים הבאות להתקרב למפלגה הדמוקרטית האינדונזית, במיוחד למגוואטי סוקרנופוטרי הפופולרית, בתו של הנשיא הראשון סוקרנו, על מנת להשיג שינויים דמוקרטיים במדינה. למרות עצותיו של וחיד לנהוג בזהירות, סוקרנופוטרי מיהרה להעמיד את מועמדותה בבחירות לראשות מפלגתה והוכשלה על ידי פוליטיקאים שנתמכו על ידי המשטר ובראשם סוריאדי.

בנסיבות אלה וחיד חיפש פשרה עם סוהארטו ונפגש איתו בנובמבר 1996. בלי לוותר על התקווה לרפורמות דמוקרטיות, בדצמבר 1996 יצר וחיד קשר גם עם המנהיג המוסלמי היריב אמין ראיס, ראש התנועה "מוחמדיה" שנעשה בינתיים יותר בקורתי כלפי המשטר.

ביולי 1997, בימי פריצת המשבר הפיננסי במזרח אסיה, סוהארטו התחיל לאבד שליטה במצב במדינה. דווקא כשהתכונן להעצים את התנועה לרפורמות בברית עם סוקרנופוטרי ועם אמין ראיס, בינואר 1998 לקה וחיד בשבץ. בעקבות מחלתו נפגעה מאוד ראייתו. ממיטת חוליו המשיך לעקוב במתרחש - בחירתו בפעם השביעית של סוהארטו לנשיאות, ההפגנות הסוערות של הסטודנטים במאי 1998 אחרי ש-4 מהם נורו למוות בהפגנה שיצאה מאוניברסיטת תריסקתי.

ב-19 במאי 1998 יחד עם עוד שמונה מנהיגים מוסלמים הוזעק וחיד לביתו של הנשיא שביקש להציג בפניהם תוכנית להקים ועדה לרפורמה והציע להם להצטרף לוועדה כזאת. המבקרים דחו את ההצעה אם כי וחיד היה יותר פשרני וביקש להפסיק את הפגנות המחאה כדי לתת לסוהארטו פסק זמן למלא הבטחותיו לשינוי, גישה שלא הייתה מקובלת על אמיין ראיס. אבל ב-21 במאי 1998 סוהארטו נאלץ להתפטר וסגן הנשיא חביבי לקח את מקומו.

אחרי נפילת סוהארטו

PKB מפלגת התחייה הלאומית והצהרת צ'יגנג'ור

בשנים האחרונות של משטר הגנרל סוהארטו אושרה פעילותן של שלוש מפלגות בלבד: גולקר - מפלגת הנשיא, המפלגה המוסלמית PPP והמפלגה הדמוקרטית PDI.

אחרי נפילתו של סוהארטו מהשלטון, קמו מפלגות חדשות - כולל "מפלגת המנדט הלאומי" של אמיין ראיס, ו"המפלגה הדמוקרטית האינדונזית - מאבק" PDI-P של מגוואטי סוקרנופוטרי. למרות רתיעתו מהקמת מפלגה פוליטית ורצונו להרחיק את תנועתו "נהדתול עלמאא" מהפוליטיקה המפלגתית, וחיד הסכים לבסוף, ביולי 1998, להקים מפלגה בשם PKB - מפלגת התחייה הלאומית, המבוססת במידה רבה על "נהדתול עלמאא" אך כפי רצונו, "לא כיתתית" מוסלמית, אלא פתוחה לכל בני החברה האינדונזית. מטורי עבדול ג'ליל נבחר ליושב ראשה, כשווחיד שמר לעצמו את התפקיד של יו"ר המועצה המייעצת.

אחרי שדגלו באופוזיציה מתונה לממשלת חביבי, בנובמבר 1998 בפגישה ברובע צ'יגנג'ור, וחיד, סוקרנופורטי, אמיין ראיס והסולטאן המנגקובוואונו העשירי הצהירו מחדש על מחויבות לרפורמות בחיי המדינה. ב-7 בפברואר 1999 מפלגת PKB הכריזה על וחיד כמועמדה לנשיאות.

בחירתו לנשיא בשנת 1999

עבד א-רחמן וחיד, מימין, משוחח עם אמין ראיס בעת ישיבה של הפרלמנט

בבחירות לפרלמנט MPR (האספה המייעצת העממית) שהתקיימו ביוני 1999, מפלגתו של וחיד זכתה ב-12% מהקולות, בעוד PDI-P של סוקרנופוטרי - ב-33% מהקולות. ביולי אמין ראיס בראש "ציר מרכזי" של מפלגות מוסלמיות הטה את הכף לטובת וחיד כמועמד לנשיאות בבחירות בפרלמנט. באוקטובר בתמיכתו של וחיד אמיין ראיס הנ"ל נבחר ליושב ראש הפרלמנט. האספה לא נתנה לחביבי להציג את מועמדותו המחודשת במירוץ לנשיאות והמפלגה שלו, גולקר, הצטרפה לתומכי וחיד. ב-20 באוקטובר 1999 וחיד נבחר כנשיא הרביעי של אינדונזיה עם 373 קולות מול 313 קולות בעד סוקרנופוטרי.

כשהתחילו מהומות מצד תומכיה של סוקרנפוטרי, וחיד חשב לנכון לצרף את המנהיגה של PDI-P כסגן-נשיא. ואכן ב-21 באוקטובר מגוואטי סוקרנופוטרי נבחרה כסגן נשיא תוך ניצחון על המועמד של המפלגה הדתית PPP, המזה הז.

שנות נשיאותו 1999 - 2001

מדיניות פנים

הממשלה הראשונה של וחיד הייתה ממשלת קואליציה - "אחדות לאומית" בין מפלגות שונות מאוד בטיבן PDI-I,‏ PKB, גולקר, PPP,‏ PAN ומפלגת הצדק PK. השתתפו גם חברים אל-מפלגתיים ונציגי הצבא. הרפורמות הראשונות שהוביל וחיד היו ביטול משרד המודיעין שהיה אחראי על הצנזורה, וארגון מחדש של משרד הביטחון שהיה נגוע בשחיתות קשה בעת המשטר סוהארטו. פיטוריו די מהר את הגנרל וירנטו, השר האחראי על תיאום מדיני-ביטחוני ושל שני שרים נוספים שהאשים בשחיתות -גרמו להתקררות עם שתי שותפות לקואליציה - גולקר ו-PDI-P.

וחיד הראה רצון לפתור בדרכי שלום את בעיית האוטונומיה באצ'ה, והציע למנהיגי האוכלוסייה המקומית ב-איריאן המערבית לקרוא למחוז "פפואה". גילה גישה פשרנית כלפי הדגל שהרימו הילידים במערב פפואה וביקש רק שדגל אינדונזיה יורם בגובה רב יותר. כיום אסור להניף את דגל בינתנג כג'ורא שמשמעו במלאית "כוכב השחר". התחיל לבסוף משא ומתן עם התנועה הבדלנית באצ'ה ("תנועת אצ'ה העצמאית") והגיע עמה למזכר הבנות תקף עד שנת 2001.

במרץ 2000 החליט להסיר את האיסור על האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית שהונהג בשנת 1966. היחסים עם הצבא התערערו כשביקש למנות את אגוז וירדיקוסומה לרמטכ"ל של הצבא וכשמתח בקורת על מעורבותם של חוגים מהצבא בתמיכה בפעילות המיליציה הקנאית הטרוריסטית לסקר ג'יהאד באיי מאלוקו נגד התושבים הנוצרים שם. כשבשנת 2000 הידרדר המצב הביטחוני באיי מאלוקו נאלץ להנהיג שם מצב חירום.

שתי הסתבכויות פיננסיות ערערו על מעמדו של וחיד כנשיא. אחת הייתה העלמות סכום של 35 מיליארד רופיה מקופת הסוכנות הממלכתית ללוגיסטיקה, בצבא BULOG. הכסף, נמסר, נלקח על ידי המעסה האישי של וחיד, והיו טוענים שבידיעת הנשיא. לבסוף הכסף הוחזר. במקרה שני, הקרוי ברוניגייט, דובר בתרומה של הסולטאן מברוניי לטובת אצ'ה כאשר וחיד נחשד כי שמר אותה בשביל עצמו. נזכרה גם שערוריית "בולוג" שנייה. בשנת 2000 הודיע וחיד בפני הפרלמנט כי היו לו חסרונות בתחום הניהול ושמתכוון למנות מישהו כשר-על אחראי על הניהול השוטף של המדינה. מגווטי סוקרנופוטרי ראתה את עצמה כמועמדת למשרה זו אבל וחיד מינה ב-23 באוגוסט 2000 ממשלה חדשה מוקטנת שרוב חבריה אינם חברים במפלגות וללא ייצוג של מפלגת גולקר. מגוואטי לא התייצבה בטקס הצגת הממשלה.

בחג המולד 2000 - 24 בדצמבר 2000 - הייתה אינדונזיה קרבן למתקפת טרור מוסלמית נגד הכנסיות בג'קרטה ובשמונה ערים ברחבי המדינה. בסוף שנת 2000 אמין ראיס הביע אכזבה רבה וצער על כי תמך בווחיד בבחירות לנשיאות. בנובמבר 2000 151 חברי פרלמנט חתמו על עצומה שבה ביקשו להדיח את הנשיא. בינואר 2001 הודיע וחיד שהשנה החדשה הסינית תוכרז כחג בחירה במדינה. כמו כן הודיע כי יוסר האיסור על שימוש בכתב הסימנים הסיני ועל יבוא כתבי עת וספרים סינים.

בפגישה עם ראשי האוניברסיטאות העיר וחיד כי ייתכן שיצטרך לבטל את בית הנבחרים DPR. בית הנבחרים המליץ להדיחו. כתגובה לכך פרצו מהומות של חסידי וחיד - חברי תנועת נהדלתול עלמאא. הנשיא הואשם כי עודד את המהומות. במרץ 2001 וחיד פיטר כמה שרים שצידדו בהדחתו. באפריל הDPR המליץ שוב על הדחת הנשיא. אז וחיד ביקש מהשר לתיאום הפוליטיקה וביטחון, הגנרל סוסיליו באמבאנג יודהויונו להכריז על מצב חירום המדינה. הלה סירב ואז פוטר מתפקידו.

ב-23 ביולי תוכננה ההצבעה בפרלמנט בנוגע לגורל הנשיא, כאשר האשמות שחיתות הביאו להליך הדחתו. הצבא גייס 40,000 חיילים בבירה וטנקים פיטרלו על יד ארמון הנשיא. עם 363 קולות וחיד הודח מהתפקיד והוחלף עם מגוואטי סוקרנופורטי. ב-25 ביולי וחיד עזב את ארמון הנשיאות ונסע לטיפולים בארצות הברית.

מדיניות חוץ

וחיד ביקר בארצות החברות ב-ASEAN, ביפן, בארצות הברית, בקטר, כווית וירדן ומאוחר יותר בסין. בנובמבר 1999 שר הרווחה המזה הז התפטר. המשיך אחר כך לבקר בארצות רבות, כולל ערב הסעודית, באירופה המערבית, בהודו, פקיסטן, דרום אפריקה, ברוניי, איראן, מצרים קמבודיה וכו'. קידם צעדים לפיתוח יחסים מסחריים עם ישראל, למורת רוחם של קבוצות מוסלמיות קיצוניות. כמו כן עשה צעדים לפיתוח יחסים מסחריים עם ישראל. בנוסף בשנת 1994 הסכים להיות חבר מייסד בקרן פרס לשלום למורת רוחם של השגריר הפלסטיני עווד ושל קבוצות מוסלמיות קיצוניות. בסוגיית הסכסוך במזרח התיכון שבו גישתו של וחיד נראתה נייטרלית, מתח עליו בקורת ד"ר נורצ'וליש מג'יד שטען כי גישה זו עלולה לפגוע ברגשות "רוב" האינדונזים, התומכים בעם הפלסטיני. נכתב גם מאמר "הפסידי אינדונזיה הפסידי" שבו הואשם וחיד שהקשרים המסחריים עם ישראל מסכנים את קשריה של אינדונזיה עם מדינות ערב.

פעילותו אחרי ההדחה

פיצול מפלגתו PKB והבחירות ב-2004

לאחר שיו"ר מפלגתו PKB, מטורי עבדול ג'ליל, שהיה גם סגן יו"ר האספה הלאומית MPR השתתף בתהליך הדחתו, וחיד החליט באוגוסט 2001 לפטרו מתפקיד יו"ר המפלגה ובנובמבר אותה השנה לגרשו מהמפלגה. בינואר 2002 מטורי כינס קונגרס מיוחד שבחר בו מחדש ליושב ראש. וחיד כינס מיד קונגרס משלו שבחר בעלווי שיהאב ליושב ראש המפלגה ובווחיד שוב כיושב ראש המועצה המייעצת. בדרך זו מפלגת התחייה הלאומית PKB התפצלה לשתי מפלגות: זו של מטורי - "PKB בטוטוליס" וזו של וחיד, "PKB קונינגאן".

בבחירות ב-2004 PKB זכה ב-10.6% מהקולות. בבחירות לנשיאות שבהן לראשונה נשיא הרפובליקה עמד להיבחר לא על ידי הפרלמנט אלא על ידי כל ציבור הבוחרים וחיד נבחר כמועמד מפלגתו לנשיאות אבל נפסל בהמשך מפני שלא עבר את הבחינות הרפואיות שנדרשו. אז וחיד החליט לתמוך במועמדות אחיו סולחדדין שהיה השני ברשימת הגנרל ויראנטו. אבל ביולי 2004 הצמד ויראנטו וסולחדדין הוצאו מהמירוץ בגלל הגיעם למקום השלישי בלבד. בסיבוב הבחירות הסופיות בספטמבר 2004 וחיד נאלץ לוותר על זכות ההצבעה.

אופוזיציה לנשיא יודהיונו

גם לאחר מכן וחיד לא הרים ידיים והיה לאחד ממנהיגי הקואליציה הפוליטית הקרויה "הארכיפלג המאוחד המתעורר" (Koalisi Nusantara Bangkit Bersatu). יחד עם ויראנטו, ארי סוטריסנו, אכבר תאנג'ונג ועם מגוואטי סוקרנופוטרי. בקורתם העיקרית נגד ממשל יודיונו התמקדה בהחלטת הנשיא החדש לבטל הסבסוד לדלק.

פעילויות נוספות

משנת 2002 וחיד מילא התפקיד של רקטור האוניברסיטה דארול-אולום בג'ומבנג. וחיד פעל גם במסגרת המכון על שמו "מכון וחיד" מלכ"ר בניהול בתו, יני וחיד. כמו כן עמד בראש הקרן LibForAll ("חופש לכל") שמטרתו מאבק בקיצוניות הדתית ובטרוריזם בעולם. ברוח זו וחיד פרסם ב-30 בדצמבר 2005 מאמר מעורר עניין מיוחד בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "Right Islam vs. Wrong Islam" - "אסלאם נכון מול אסלאם שגוי" שבו קרא לכל האנשים בעלי רצון טוב בני כל הדתות והעמים להתאחד על מנת להביס את אידאולוגית השנאה הדתית העומדת בבסיס הטרוריזם ומזינה אותו. בראיון במסגרת התוכנית התיעודית "המלחמה הפנימית באינדונזיה נגד הטרוריזם" ששודרה ב-12 באוקטובר 2005 ב-SBS Dateline וחיד העלה חשדות לגבי מעורבות גורמים מהממשלה וכוחות הביטחון האינדונזים בפיגועים באי באלי. בשנת 2006 ובאסיפה של מפלגתו במרץ 2008 הביע רצונו לרוץ שוב בשנת 2009 לתפקיד הנשיא.

השקפתו לגבי הדתות והשלום

מנהיג של תנועה מוסלמית בת כ-30 מיליון חסידים ("נהדלתול עולמאא") ומוכר בעם תחת כינוי החיבה "גוּס דוּר",(גוס - מהמילה "אגוס" הנהוגה כלפי חכמי דת מוסלמים באינדונזיה, ו"דוּר" - קיצור מ"עבדוּרחמן") וחיד הביע דעות נחרצות נגד השימוש בדת למטרות שנאה והסתה:

כל הדתות מטיפות לשלום. מכאן היינו יכולים לחשוב שהמאבק לשלום באמצעות הדת הוא פשוט,... אבל אין כך הדבר. הצרה היא שאנשים משתמשים בדת בצורה שגויה בשאיפותיהם לניצחון ולתהילה. עובדה עצובה זאת מביאה לסכסוכים עם אנשים בני אמונות אחרות.

בדומה לנשיאים סוקרנו וסוהארטו, וחיד דגל בשמירה על האופי החילוני של המדינה ואי הפיכתה למדינה אסלאמית המנוהלת באמצעות השריעה. ביקש כמוהם לשמור על ההפרדה בין הדת ובין המדינה. התערב לטובת הסינים, ההינדים, הנוצרים, האבוריג'ינים וקהילות אחרות החיות בארצו. ידוע מקרה שבו התנגד לאי הכרה בטקס נישואים קונפוציאניסטי על ידי השלטונות בטענה שהקונפוציאניזם איננה דת מוכרת בקוראן. באור השקפתו זו, ב-17 בפברואר 2000 השתתף הנשיא וחיד בחגיגה הרשמית הראשונה באינדונזיה של ראש השנה הסיני.

וחיד התנגד לרדיפות נגד הסופר הבריטי ממוצא הודי סלמאן רושדי שאוים במוות על ידי פתווה של האייתוללה ח'ומייני.

לדבריו,

דמוקרטיה איננה חראם (אסורה) באסלאם, כי אם מרכיב חובה בתוכו. תמיכה בדמוקרטיה היא אחד מיסודות האסלאם.

יחסו לישראל וליהודים

מתוך השקפתו על האסלאם ועל שאר הדתות, בראיון בשנת 2002 בתוכנית של הטלוויזיה האוסטרלית, בשם "כתב חוץ" ("Foreign Correspondent"), וחיד הביע רגשי כבוד כלפי מדינת ישראל והיפנה "שאלה מתקנת ומאתגרת" אל אחיו המוסלמים:

"ישראל מאמינה בא-לוהים. אם יש לנו יחסים דיפלומטיים ומכירים בסין וברוסיה שהן מדינות אתאיסטיות אז זה מוזר שאיננו יכולים להכיר בישראל. זה משהו שעלינו לתקן אצלנו באסלאם."

(הערה: כשדיבר על רוסיה, התכוון ודאי לתקופה שבה מדינה זאת הייתה במסגרת ברית המועצות). דעות אלה לא מנעו ממנו למתוח בקורת על היבטים שונים של מדיניות הממשלות בישראל בסוגיה הפלסטינית. וחיד ביקר מספר פעמים בישראל - בין היתר, באוקטובר 1994 ובמרץ 1997 במסגרת פעילותו בקרן פרס לשלום וכשהוענקה לו מדליה ע"ש יצחק רבין. לפי מקורות אחדים וחיד התוודע ליהדות בעת שהותו בבגדד בשנות החמישים כשתוך כדי עבודתו כמתורגמן בחברה ליצוא מוצרי טקסטיל הכיר היטב יהודי עיראקי בשם רמין. לאחר מכן קרא את ספרו של הסופר חיים פוטוק "שמי אשר לב" והתרשם מאוד מיסודות משותפים בגישות שתי התרבויות - היהודית והאסלאמית, כפי שהכיר אותה מבית אביו.

בהתאם לדעותיו וחיד והקרן שעומד בראשה, Libforall בשיתוף פעולה עם המרכז שמעון ויזנטל מארצות הברית, ארגן באינדונזיה כנס בנושא השואה כתגובה נגדית לוועידה שכינס בטהראן נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'ד. מתוך גישה של הכחשת שואה ועוינות עמוקה לישראל. בוועדה וחיד הצהיר:

אני חבר של אחמדינג'ד, אבל בסוגיה זו הוא טועה. צריך אומץ לומר את הדבר הנכון. אינני מפלה איש לרעה. יהודים, אירופים, ערבים הם כולם היינו כך.

הכנס התקיים באי באלי מוכה פיגועי הטרור משנת 2002, ובעל אוכלוסייה ברובה הינדית. השתתפו בו, פרט לאנשי דת מוסלמים, גם נציגים של הנצרות, ההינדואיזם, הבודהיזם והיהדות. עם המשתתפים נמנה הרב דניאל לנדס ממכון פרדס, כמו כן אשה אוסטרלית ניצולת הפיגועים בבאלי ויהודי ניצול שואה. הכנס אימץ הצהרה שגינתה את מניפולציית האמונות הדתיות לצורך הסתה ושנאה.

ביוני 2003 ביקר בישראל נפגש עם שר החוץ, סילבן שלום, ואמר כי אם יזכה בבחירות לנשיאות ארצו באוגוסט 2004, הוא יפעל לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. עם זאת, וחיד פרש מהמירוץ לנשיאות ולא התמודד בבחירות עצמן.

חייו הפרטיים

וחיד סבל מליקוי ראייה בגלל גלאוקומה. הוא היה עיוור בעינו השמאלית והיה עיוור חלקית בעינו הימנית. הוא היה הראשון והיחיד בין נשיאי אינדונסיה שסבל מנכות גופנית. וחיד היה נשוי לסינטה נוריה ולזוג נולדו ארבע בנות: אליסה קוטרונאדה מונאווארו, זנובה אריפה חפסו, הידועה כ"יני וחיד", אניטה חיאתונופוס ואינאיה וולנדארי. אשתו, סינטה נוריה, הייתה לעזר רב בפעילותו עד שנפצעה פציעה חמורה ונשארה משותקת בכל גפיה. הבת השנייה, יני וחיד, תפסה את מקום אמה כתומכת ועוזרת, במיוחד כאשר בריאותו הידרדרה.

פטירתו

ב-24 בדצמבר 2009, וחיד אושפז בבית חולים בג'ומבנג בגלל החמרה במצב בריאותו במהלך ביקורים שהתעקש לעשות ברמבנג ובגומבנג. בחזרתו לג'קרטה אושפז לצורך טיפול דיאליזה בבית החולים צ'יפטו מנגונקוסומו בבירה. ב-28 דצמבר עבר ניתוח סטומטולוגי וב-30 בדצמבר 2009 נפטר בבית חולים בג'קרטה בעת ניתוח לב עקב סיבוכים של סוכרת, יתר לחץ דם ואי ספיקת כליות. הנשיא יודיונו ביקר אצלו בבית החולים ברגעים לפני מותו. עבד א-רחמן וחיד נקבר ב-31 בדצמבר 2009 בטקס לוויה ממלכתי בסמוך לקברות הוריו וסביו בעיר הולדתו, ג'ומבנג.

פרסים ואותות כבוד

• 1991 - הפרס לשליחות איסלאמית - מטעם ממשלת מצרים
• 1993 - הפרס רמון מגסאיסאי (פיליפינים) למנהיגות קהילתית
• 2000 - תור שגריר השלום - מטעם הפדרציה הבינלאומית והבינדתית לשלום בעולם, ניו יורק
• 2001 - הפרס לשרות ציבורי - מטעם אוניברסיטת קולומביה
• 2003 - פרס לשלום בעולם מטעם קוריאה הדרומית
• 2003 - הפרס לסובלנות גלובאלית Global Tolerance Award - מטעם עמותת "ידידי האו"ם"
• 2003 - הפרס לתרבות השלום - של הפרויקט דתות למען שלום בטרנטו, איטליה
• 2003 - הפרס "Dare to Fail" (העז להיכשל) של הספור בילי לים - בקואלה לומפור, מלזיה
• 2004 - הפרס של איגוד הנוער ההינדו בג'קרטה Anugrah Mpu Peradah

תוארי דוקטור כבוד - מטעם - מכללת נתניה, ישראל 2003, אוניברסיטאות קונקוק וסונמון בסיאול 2003, אוניברסיטת סוקה גקאי בטוקיו 2002, האוניברסיטאות תמסאט (2000) וצ'וללונגקורן (1999) בבנגקוק, אוניברסיטת סורבון פריז 2000.

לקריאה נוספת

• Barton, Greg - Abdurrahman Wahid: Muslim Democrat, Indonesian President. Singapore: UNSW Press.2010 מסת"ב 0-86840-405-5.
• Barton, Greg -Biografi Gus Dur: The Authorized Biography of Abdurrahman Wahid. Yogyakarta: LKiS 2010
• Douglas Ramage - Politics in Indonesia:democracy, Islam, and the ideology of tolerance Routledge,London 1995

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עבד א-רחמן וחיד בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של עבד א-רחמן וחיד
• יוסי מלמן, עבד א-רחמן וחיד נשיא אינדונזיה לשעבר וידיד ישראל הלך לעולמו בגיל 69, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
• פרופיל של וחיד
• מאמר של תיאודור פרינד לזכרו של וחיד באתר המכון לחקר מדיניות החוץ בפילדלפיה, ינואר 2010
• יוסי מלמן ואיי.פי, עבד א-רחמן וחיד נשיא אינדונזיה לשעבר וידיד ישראל הלך לעולמו בגיל 69, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
• עבד א-רחמן וחיד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37308855עבד א-רחמן וחיד