ספרות יידיש
ספרות יידיש היא הספרות היפה אשר נוצרה בשפת היידיש. נהוג לחלק את התהוות ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: ספרות יידיש קדומה; ספרות משכילית וספרות חסידית; וספרות יידיש מודרנית. קשה אמנם לתחום במדויק את גבולות התקופות הללו, אך באופן כללי ניתן לומר כי המונח "ספרות יידיש קדומה" מתייחס ליצירות שנוצרו החל במאה ה-13, בסמוך לאחר היווצרותה של השפת היידיש עד 1780; ספרות משכילית וספרות חסידית – משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19; וספרות יידיש מודרנית – מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו.
ספרות יידיש עתיקה
ראשיתה של ספרות היידיש בתרגומים של טקסטים דתיים ובפרשנויות שנכתבו להם (כדוגמת "צאינה וראינה", שנודע גם כ"טייטש-חומש", בתקופה מאוחרת יותר). הסופר החשוב ביותר של ספרות היידיש העתיקה היה אליהו בחור, אשר תרגם ליידיש את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" (מן הגרסה האיטלקית לסיפור, Buovo d’Antona) ועיבד אותו לגרסה יהודית. החל משנת 1507 הופצו כתבי יד של הסיפור פרי עטו, שנקרא "בָּבָא דְאַנְטוֹנָא" (קרי: "בּוֹבוֹ"), ושבהמשך כונה בָּבָא-בּוּך – ובשנת 1541 נדפס הסיפור בעיר איסני (Isny) שבגרמניה, ובכך היה לספר הלא-דתי הראשון שנדפס בשפת היידיש. יצירה זו מדגימה את השפעת הצורות הספרותיות האירופיות על אופייה של ספרות היידיש – לא רק על נושאיה, אלא גם על צורות בתים ועל אופני החריזה – אדפטציה של האוטבה רימה האיטלקית. מכל מקום, אליהו בחור שינה סממנים רבים בסיפור על מנת לשקף יסודות יהודיים, על אף שהם אינם מתאימים לטבעהּ הנוצרי במהותו של האבירות.
יצירה רבת-השפעה נוספת של ספרות היידיש העתיקה היא "מעשה בוך" (יידיש: "ספר מעשיות"; בזל, ה'שס"ב-1602) – יצירה המאגדת סיפורי מוסר המתבססים על מקורות עבריים ורבניים, וכן סיפורים עממיים ואגדות. בהתבסס על הכללתם של מספר סיפורים לא-יהודיים בלקט, הסיקו החוקרים כי המהדר חי באזור מערב גרמניה של היום בשליש האחרון של המאה ה-16. סיפורים הדרכתיים אלה עודם נקראים בקרב קהילות אדוקות, ובעיקר בקרב החסידים.
נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעיתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים ושרה רבקה רחל לאה הורוביץ (שתיהן בנות המאה ה-18). במאה ה-16 כתבה רבקה טיקטינר ספר מוסר לנשים בשם מנקת רבקה וכן שיר לשמחת תורה שיועד להיות מושר על ידי נשים בזמן שהן מקשטות את ספרי התורה. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא הממואר של גליקל מהמלין – מסמך משפחתי של אשת עסקים יהודיה-גרמניה בת המאה ה-17, אשר פורסם רק בשנת 1896.
ספרות משכילית וספרות חסידית
עלייתה של תנועת החסידות בסוף המאה ה-18 הביאה לעליית סוג מיוחד של יצירה ספרותית, שעם יצירות מסוגה נמנה למשל "שבחי הבעש"ט" – חיבור הגיוגרפי, המספר על חייו של הבעל שם טוב ומהלל את דמותו. סיפור סיפורים היה מרכיב מכריע בהתפשטות החסידות; גם הבעש"ט וגם נינו, ר' נחמן מברסלב, השתמשו בסיפורים המבוססים על מעשיות עממיות כדי להעביר מסרים רוחניים. סיפורים אלו הועלו על הכתב ונאספו בידי תלמידיהם. לסיפוריו של רבי נחמן נודעה ההשפעה החזקה יותר על התפתחות ספרות היידיש. אחד מקובצי הסיפורים הידועים ביותר של רבי נחמן הוא "סיפורי מעשיות" (ה'תקע"ו-1816). יצירה זו מאופיינת בשימוש באלגוריה כדי להביע מושגים מופשטים וקבליים, וכן במיזוג מוטיבים יהודיים ונוצריים.
במקביל לעליית החסידות, פרחה באירופה תנועת ההשכלה – תנועה חברתית אשר אימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שבקרבן חיו היהודים. תנועה חילונית זו התנגדה לחסידות, ואנשיה לחמו בכל האמונות הטפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות־הרוח – אויבת התרבות – הלכה ההשכלה המזרח-אירופאית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה ביקורתית יותר ויותר, ואף עוינת, כלפי החוק היהודי-דתי, ואף כלפי הדת בכלל. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד החל את דרכו כחסיד של ר' נחמן, אך בהמשך נטש את החסידות והתנגד להּ נחרצות. ברומן פרי עטו "דאס שטערנטיכל" (יידיש: "כיסוי הראש"), שיצא לאור בשנת 1861, מתואר עולם החסידות כבלתי-סובלני וכצר-מוחין. בשל התנגדות מצד המנהיגים החסידים, רק חמש מיצירותיו התפרסמו. יצירתו ריאליסטית, ומדגימה את השפעת הספרות הרוסית של המאה ה-19. אטינגר (1802–1856) היה רופא אשר חיבר מחזות, ובהם המחזה הנחשב לחשוב ביותר בתקופת ההשכלה – "סערקעלע". סגנונו הסאטירי מדגים את השפעת הדרמה האירופית; ועל כן יש המשערים כי קרא את מולייר. דיק (1814–1893) חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבותו של פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים. דיק חיבר גם יצירות בעברית, ובהן הפרודיה התלמודית המשובחת "מסכת עניות" (1844).
ספרות יידיש מודרנית
הקלאסיקנים
נהוג לזהות את ראשיתהּ של ספרות היידיש המודרנית בשנת 1864 – השנה שבה יצא לאור הרומן "דאָס קליינע מענטשעלע" (יידיש: "האיש הקטן". תורגם לעברית: "האישון הקטן"[1]) מאת שלום יעקב אברמוביץ, הידוע יותר בשמו הספרותי מנדלי מוכר ספרים. עד פרסום ספר זה כתב אברמוביץ רק בעברית, השפה שבה תקשרו רבים מתומכי ההשכלה. בספר, שפורסם לראשונה בהמשכים בנספח היידי של "המליץ" (קול מבשר), חושף אברמוביץ כביכול את האלטר אגו שלו, המספר מנדלי מוכר ספרים, שמופיע מאז בספריו בדמות הסופר והמספר כאחד.[2] מערכת היחסים המורכבת שבין הסופר, המספר והקוראים נחקרה ביסודיות על ידי חוקר הספרות דן מירון.[3][4] יצירתו של מנדלי מצטיינת בחדות ואירוניה, תוך כדי שמירה על הקול העממי של המספר. הוא מבקר את השחיתות שפשתה בקהילה היהודית, לא מעט בהשפעת הממסד הרוסי והפולני. גם הוא ממשיך במסורת המתקפה המשכילית על הדעות הקדומות והמנהגים שעבר זמנם, כמו נישואים מוקדמים ושידוכים מאורגנים. ספרו האחרון, מסעות בנימין השלישי, שפורסם לראשונה ביידיש בשנת 1878, מהווה פרודיה יוצאת דופן על חיי הקהילה היהודית בתחום המושב.
השפעתו של מנדלי ניכרת בשני תחומים: ראשית, הוא כתב ביידיש בתקופה שבה רוב המשכילים ואנשי הרוח נטו לכתיבה בעברית או בגרמנית. שנית, באמצעות הטכניקה הסיפורית והאג'נדה החברתית שלו, העלה מנדלי את הספרות היפה ביידיש לרמה אמנותית שתואמת את העידן המודרני. השגשוג של ספרות יידיש בעיצובים מודרניים, שהתפתח לאחר הכתיבה של מנדלי, הן מבחינת טכניקת הכתיבה והן מבחינת הגוון החברתי שניתן לטקסטים, מעיד על השפעתו של הסופר.
החשובים ביותר בין הסופרים שהלכו בדרכו של מנדלי, הם שלום עליכם, (שמו הספרותי של שלום רבינוביץ) וי"ל פרץ. ספרו הידוע של שלום עליכם, "טביה החולב", (טביה דער מילכיקער) נכתב במהלך מספר שנים, גם כתגובה לאירועים קשים, כמו פוגרומים וגירושים, שהתחוללו בקהילה היהודית במזרח אירופה, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. הסיפורים שמסופרים כביכול לשלום עליכם מפיו של טוביה החלבן, דמות צבעונית בעלת חוש הומור מפותח, הפסוקים שהוא מעוות מהמקורות כדי שיתאימו לנסיבות חייו, בנותיו ובחירי לבן, והגירוש שהוא חווה מעיירת מגוריו, אנטבקה - עצבו את סגנונו של שלום עליכם, סגנון הצחוק שמבצבץ מבין הדמעות.
י"ל פרץ הביא לספרות היידיש מגוון רחב של טכניקות סיפור מודרניות שספג תוך כדי קריאה מרובה בספרות האירופית. על אף שמבחינה פוליטית נחשב י"ל פרץ כרדיקל, ובמיוחד בשנות התשעים של המאה ה-19, הספרות שלו היא בעלת דקויות פלורליסטיות ושווה לכל נפש. יצירתו היא פשוטה וחתרנית כאחד ובעלת גוון אישי-פסיכולוגי גדול יותר מאשר יצירותיהם של מנדלי ושלום עליכם. לכן, הוא נחשב לסופר המודרני הראשון של ספרות היידיש. סיפורו הידוע "בנצי שתוק" (באנטשע שווייג) מאפיין את סגנון יצירתו. הוא מצליח להעביר בסיפור מסר כפול: אהדה למדוכאים המשולבת בביקורת כנגד הפסיביות של המדוכאים.
מנדלי, שלום עליכם, וי"ל פרץ, נחשבים כשלושת עמודי התווך של ספרות היידיש. הם אפילו כונו בלשון חיבה: "הסבא", "הבן" ו"הנכד", כאשר הסבא הוא מנדלי, הבן י"ל פרץ והנכד שלום עליכם. אך למען האמת, כתבו שלושתם כמעט באותו הדור, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. עם כל זאת, שמות החיבה הללו אפילו נהגו בפי הסופרים עצמם, אולי כדי לשוות למקורות הספרותיים שלהם דימוי של שושלת יוחסין, כפי שניתן למצוא בתרבויות אחרות אותן העריצו.
דמויות ותנועות מרכזיות
בעוד שמנדלי, שלום עליכם וי.ל. פרץ מעלים את ספרות היידיש לרמה גבוהה במזרח אירופה, צמחה תנועה חדשה של ספרות יידיש מודרנית בניו יורק, שכונתה בפיהם: "משוררי סדנת היזע" (Sweatshop Poets); משתתפי הסדנה, שהיו רובם ככולם מהגרים, עבדו למחייתם במהלך היום בבתי מלאכה, שהעסיקו אותם בתנאים לא אנושיים. הדמויות המרכזיות בקבוצה היו: מוריס רוזנפלד, מוריס וינצ'בסקי ודוד אדלשטט. מבחינת התוכן התמקדה עבודתם בנושא הדיכוי של הפרולטריון, בעוד שצורת הכתיבה שלהם הייתה מאד תיאורית וניסתה לחקות את השירה הוויקטוריאנית וסגנונם היה מלוטש מדי. זו הסיבה שכיום כבר לא קוראים את עבודותיהם.
באותה העת התכנסה בוורשה חבורה של סופרים סביב י"ל פרץ, שהביאו לספרות היידיש גוון חדש, מודרני. החבורה כללה את דוד פינסקי, ש. אנסקי (מחבר "הדיבוק"), שלום אש ואחרים. מאוחר יותר קמה בורשה חבורה נוספת של כותבי יידיש שכללה את ישראל יהושע זינגר (אחיו של יצחק בשביס זינגר), פרץ הירשביין, מלך ראוויטש ואורי צבי גרינברג, שיותר מאוחר התמקד בכתיבה בעברית בלבד. בדומה לעמיתיהם בניו יורק, השתדלה חבורת הצעירים ("די יונגע") לשחרר את ספרות היידיש מהעיסוק האובססיבי בגורל ובפוליטיקה של העם היהודי.
חבורות נוספות במגמות שונות ומגוונות קמו והוחלפו בחבורות חדשות ובמקומות שונים. אינזיך ("בחיפוש") - תנועה אוונגרדית, כשהדמות המרכזית בה היא יעקב גלאטשטיין. חבורת "יונג וילנע" (צעירי וילנה) שכללה את חיים גראדה ואברהם סוצקבר. חבורת "די לינקע" (אנשי השמאל) קמה תחת כנפי המפלגה הקומוניסטית בשנות השלושים של המאה העשרים. מחבריה: משה נדיר ומלכה לי. ברוסיה הסובייטית הייתה פריחה דרמטית לספרות היידיש, עם סופרים כמו: פרץ מרקיש, דער נסתר, דוד ברגלסון, משה קולבק איציק פפר, לייב קויטקו, דוד הופשטיין ועוד. חלקם נרצחו בטיהור הסטליניסטי ב-12 - 13 באוגוסט 1952. אחרים, כמו משה אלטמן, רבקה רובין, שירה גרושמן ועוד - שרדו את הטיהור, מבלי שידועה הסיבה לאי הכללתם בחיסול, משום שרובם כתבו על נושאים דומים.
אחת התופעות המעניינות בהיסטוריה של ספרות היידיש בשנים 1900-1940, היא נוכחותן של נשים רבות בין הכותבים. הנשים היו פחות מעורבות בחבורת המאורגנות וכתבו באופן יותר אינדיבידואלי. צילה דראפקין, אנה מרגולין, קדיה מולודובסקי ("פתחו את השער"), אסתר קרייטמן (אחותו של בשביס) ואחרות, כתבו יצירות שלא בהכרח תאמו את ההגדרות של הקטגוריות שהיו מקובלות בתקופה. מרגולין למשל, הייתה חלוצת השימוש בחרוז המודרני (אסונאנס וקונסוננס). דראפקין הציגה ביצירתה אוצר מילים לא צנוע וטעון, שהיה מושפע מהשירה הרוסית של המאה ה-19. קרייטמן כתבה רומנים וסיפורים קצרים שהרבו להכיל ביקורת על חוסר השוויון המגדרי בחיי הקהילה היהודית.
גם בין היוצרים הגברים היו כאלו שלא השתייכו בכתיבתם לסגנון המקובל בחבורות הספרותיות השונות או באופנות המתחלפות. איציק מאנגר למשל, שעיבד סיפורים מהתנ"ך בצורה "קלה" כביכול, ויחד עם זאת מאד אינטלקטואלית. יצחק בשביס זינגר, ישראל יהושע זינגר, יוסף אופטושו, אהרון צייטלין וכדומה.
רבים מהסופרים הנזכרים, שחיו לאחר 1940, כתבו גם על השואה. בגטאות, במחנות הריכוז, ביערות הפרטיזנים ובזיכרונותיהם התייחסו היוצרים אל החוויה הטראומטית של היהדות, או אישית של עצמם. הסופרים שהרבו לכתוב במיוחד על הנושא הם יצחק כצנלסון, שנספה באושוויץ וקצטניק.
יצחק בשביס זינגר ופרס נובל
זכייתו של בשביס זינגר בפרס נובל לספרות בשנת 1978 קיבעה את מעמדו כאחד מהסופרים הטובים בעולם. לעומת זאת, חלקם של קוראי ספרות היידיש משוכנעים שקיימים בספרות זו כוחות גדולים יותר. הושמעו תלונות של סופרים ומבקרים על גודש נושאים כמו עניינים שבצניעות ואמונות טפלות בספריו של בשביס, שמוציאים שם רע לספרות היידיש. בנוסף, הרגלו של בשביס להציג את עצמו בתקשורת כאחרון סופרי היידיש עורר באופן טבעי את כעסם של עמיתיו. אך על אף כל הביקורות והלעז, מסכימים היום רוב חוקרי הספרות, שזכייתו של בשביס בפרס נובל הסבה את תשומת לבם של קוראים רבים מספור לספרות היידיש, ושהענקת הפרס לסופר הייתה מוצדקת.
סופרים בני זמננו
ניתן לחלק את סופרי היידיש בני זמננו לשלוש משמרות.
- המשמרת הוותיקה - אלו שנולדו לפני מלחמת העולם השנייה.
- בישראל: צבי אייזנמן (1920-2015), אלכסנדר שפיגלבלט (1927-2013), רבקה בסמן בן-חיים (נולדה ב-1925), יוסל בירשטיין (1920-2013), מישה לב, (1917-2013), ינטה מאש (1922-2013), צבי כנר (1929-2009), אלישבע כהן-צדק (1922-2013) ולב ברינסקי (נולד ב-1939).
- בקנדה: חוה רוזנפרב (1923-2013), שמחה שמחוביץ' (נולד ב-1921), וגרוניה סלוצקי-כהן (נולדה ב-1928)
- בארצות הברית: בלה שכטר-גוטסמן (1920-2013), יוניה פיין (1913-2013), משה סקלאר (עורך כתב עת ביידיש) ומרים הופמן (נולדה ב-1936, פיליטוניסטית ומחזאית פעילה)
- משמרת הביניים - אלו שנולדו בשנים 1940 - 1960
- מברית המועצות לשעבר - אלכסנדר בלוסוב (1948 - 2004), משה למסטר, בוריס סנדלר (עורך עיתון), ולוול טשרנין, זיסע ויצמן, הירשע דוד קאץ ודב-בר קרלר, דניאל גלאי (נולד בארגנטינה ב- 1945).
- המשמרת הצעירה - אלו שהחלו לכתוב במאה ה-21
- מהארצות השונות: דב בער קוטלרמן, תומאס סוקסברגר, גיטל שכטר-ויסוואנט, ירמיהו אהרון טאוב, יואל מטוויב, חייקה-ברוריה וויגנד, גילס רוזייר ואחרים.
חלק מהיצירות המוקדמות נאספו באנתולוגיה "ווידערוווקס" (צמיחה מחודשת), שפורסמה בשנת 1989[5]. אנתולוגיה נוספת יצאה בשנת 2008 בפריז ובירושלים[6].
דור חדש של כותבי יידיש צמח בקרב היהדות החרדית, שיידיש היא אחת השפות המדוברות בקרבה, וזוכה לפופולריות אצל קהל הקוראים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אברהם נוברשטרן, הספרות והחיים – צמיחתה של ספרות יידיש החדשה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2000.
- יעל חבר, מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש, יד יצחק בן צבי, 2005.
- חנא שמרוק, ספרות יידיש: פרקים לתולדותיה, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1978.
- חנא שמרוק, ספרות יידיש בפולין: מחקרים ועיונים היסטוריים, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1981.
- Sol Liptzin, The Flowering of Yiddish Literature, New York: Thomas Yoseloff, 1963.
- Sol Liptzin, A History of Yiddish Literature, Middle Village, NY: Jonathan David Publishers, 1972. מסת"ב 0-8246-0124-6
- David G. Roskies, A Bridge of Longing: The Lost Art of Yiddish Storytelling, Harvard University Press, 1995.
- Israel Zinberg, A history of Jewish literature, V. 6: Old Yiddish Literature from its Origins to the Haskalah Period (trans. from Yiddish: Bernard Martin), Ktav Pub Inc, 1975.
קישורים חיצוניים
- אתר המרכז הלאומי לספרי יידיש: National Yiddish Book Center, ספרייה מקוונת וחופשית לספרות יידיש (באנגלית)
- זלמן רייזען, לתולדותיה של הספרות העממית ביידיש (פורסם לראשונה ב-"יִיוואָ בלעטער" 3:3, מרץ 1932, עמ' 240–259) חוליות: כתב עת למחקר יידי, 8, חורף 2003
(ניתן לראות את המסמך גם דרך מהדורת האינטרנט של הגיליון: Zalmen Reyzen, On the History of Yiddish Folk Literature) - דב לוין, סופרי יידיש במזרח אירופה שתחת השלטון הסובייטי בראשית מלחמת העולם השנייה (1941–1939), באתר "דעת"
- חנא שמרוק, קווים לתולדות המרכז של ספרות יידיש בוורשה, באתר מינהל חברה ונוער
- אהרון חבר, מתוך "מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש" מאת יעל חבר, באתר אימגו
- ספרות יידיש, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- עדינה בר-אל, אמא מספרת וסבתא מספרת עוד... השפעתן של נשים על ספרות הילדים ביידיש, באתר מכללת אחווה
- אלחנן ליב לוינסקי, יוחנן הסנדלר לפנים ועתה (להרחבת הזשארגון), בפרויקט בן יהודה
המלצות ספרים:
- מיכל זמיר, פרידמנים חיים בספרות, באתר ynet, 11 בדצמבר 2008 – 10 פנינים מספרות היידיש החדשה
- בני מר, לגלות את היידיש מחדש, באתר ynet, 27 בנובמבר 2007 – על חמישה ספרים מתורגמים מיידיש
הערות שוליים
- ^ מנדלי מוכר ספרים, האישון הקטן: דאס קליינע מענטשעלע, תרגם, ערך והביא לדפוס: שלום לוריא, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשמ"ד
- ^ מנדלי מוכר ספרים, דאס קליינע מענשעלע, באתר קול מבשר, עיתונות יהודית היסטורית, 1 בדצמבר, 1864
- ^ דן מירון, ש"י אברמוביץ בין יידיש לעברית: אמנות נשימה 'בשני הנחיריים'? בתוך: עתות של שינוי : ספרותיות יהודיות בתקופה המודרנית : קובץ מאמרים לכבודו של דן מירון / עורכים, גידי נבו, מיכל ארבל, מיכאל גלוזמן (שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח 2008), עמ' 25–72.
- ^ דן מירון, המתווך בין הלשונות מגשר בין עולמות. העברית: רבעון בענייני הלשון העברית, מחזור נ"ט, חוב' ג-ד (תשע"א 2011), עמ' 108–121.
- ^ Vidervuks (Regrowth): A New Generation of Yiddish Writers, An Anthology Paperback – 1989
- ^ גילגולים : נייע שאפונגען. Gilgulim : naye shafungen, 2008
23190466ספרות יידיש