הפולמוס על מעמד היידיש בספרות
בסוף המאה ה-19 התנהל מעל דפי העיתונות העברית פולמוס על מעמד היידיש בספרות. הפולמוס פרץ לאחר פריחה מחודשת של כתיבה ביידיש (שכונתה גם "ז'רגון" בלשון התקופה) לא מעט בעקבות הוצאת הספרים שייסד שלום עליכם, "די יודישע פאלקס-ביבליותהעק" (הספרייה העממית היהודית) אשר משכה אליה סופרים ידועים, שכתבו קודם לכן בשפה העברית.
הרקע
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו להתפרסם יצירותיו ביידיש של שמ"ר (נחום מאיר שייקביץ) בתפוצה רחבה מאוד. איכות הסיפורים נחשבה בעיני הביקורת לירודה מאוד; היו אלו לדעתם מלודרמות ממוחזרות מרומנים זולים צרפתיים בנושאים פופולריים. ספרות "השונד" (שונד ביידיש: זבל, רפש) כינו המבקרים את הסוגה הזו, ולא חסכו בביקורות שליליות. הגדיל מכולם הסופר היידי שלום עליכם, שהיה אז בגדר כוכב עולה בשמי ספרות היידיש. הוא פרסם בצ'רנוביץ בשנת 1888 חוברת ושמה: "שמר'ס משפט" (משפט שמ"ר), שבה ביקר קשות את שמ"ר ולעג בצורה נוקבת לו וליצירתו.[1]
באותה שנה, 1888, וכנראה גם כחלק ממלחמתו בספרות השונד, הקים שלום עליכם הוצאת ספרים שנקראה "די יודישע פאלקס-ביבליותהעק" (הספרייה העממית היהודית). ב-11 בדצמבר 1888 פרסם בעיתון "המליץ" מודעת פרסומת גדולה על הקמת ההוצאה, תוך ציון המשתתפים: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, יל"ג, מרדכי בן-עמי, שלום עליכם, יהל"ל, דוד פרישמן, שמואל ליב ציטרון, רבניצקי ואחרים – כולם מטובי הסופרים של התקופה. בתו של שלום עליכם, מרי וויפה-גולדברג כותבת בספרה: "אבי, שלום עליכם", שלאביה הייתה מטרה כפולה: ראשית לחשוף את כתיבתו הגרועה של שמ"ר, בכך שהוא, שלום עליכם, מפרסם יצירות באיכות גבוהה ביידיש. ושנית, הוא רצה להפוך את הכתיבה ביידיש לטבעית, מכובדת ומפרנסת את בעליה, שהרי 80% מהיהודים דיברו את השפה.[2]
מתוך דאגה לעתידה של השפה העברית, כשפת התרבות המתחדשת של הלאום היהודי, החלו אנשי רוח וסופרים לפרסם בעיתונות הכתובה מאמרים נגד ספרות היידיש שהחלה לפרוח. לעומתם פרסמו מצדדי היידיש את טיעוניהם שלהם, והרוחות סערו.
מחנה המתנגדים לכתיבה ביידיש
- אלחנן ליב לוינסקי פרסם ב"המליץ" מאמר נוקב בשם: "שפת עבר ושפת יהודית מדוברת",[3] בו הוא מאשים בעיקר את שלום עליכם: בשנים הקודמות, טען לוינסקי, קמה תחייה לשפה העברית בספרות, אך לאחרונה נוטשים סופרים רבים את השפה העברית בה יצרו עד עתה, ומתפתים לכתוב ביידיש. "וצר לי לראות כי השפחה תירש גבירתה" כתב לוינסקי. שהרי יידיש הייתה השפה שכתבו בה להמוני העם: סיפורי אלף לילה ולילה, "צאינה וראינה" ותחנון. לעומת זאת, התנ"ך, התפילות, מצד אחד, ויצירותיהם של אד"ם הכהן ויל"ג, מצד שני – נכתבו בעברית. הנהירה אחר כתיבה מחודשת ביידיש לא באה באופן טבעי, האשים לוינסקי. בא האדון שלום עליכם ומשלם הון עתק לכותבים ומגלגל כסף לכיסו, וכך נוטשים המשכילים את שפתם הלאומית, והם יורדים אל האמות והשפחות לכתוב בשפת "צאנה וראנה".
- אהרן קמינקא, במאמרו, המשתרע על פני 5 גיליונות של "הצפירה",[4] פנה לכל המשכילים שמשתדלים להקל על העם ולכתוב להם יידיש, ודרש מהם להפסיק עם החרפה הזו, "כי הלשון הנלעגה והמשחתה ההיא הזרה והנוכרייה, לעם ישראל בתור עם, היא כסם המוות, לחייו ולשארית כבודו, ואין לה תרופה או ביטול כי אם ביטולה והעברתה מן העולם... בעד כל מחיר ובכל הכוחות..." ד"ר קמינקא ערך במאמר מעין מחקר מדעי על השפה ויסודותיה, ומגיע למסקנה שהיידיש מורכבת משאריות של גרמנית מדוברת ועברית. אלא שבכל מקום בעולם תיזון השפה היהודית מהשאריות של השפה המקומית המדוברת, וכך תהיה תמיד קיימת בעיה ליהודי הרוסי להבין את השפה היהודית של ההונגרי וההפך. שפת עם, קבע קמינקא, היא השפה שבה הוא מתפלל ובה הוא לומד את דתו. לא לחינם נקראת העברית לשון הקודש. היידיש, לעומתה, היא נטע זר, טפיל המוצץ חינם את הכוחות הרוחניים של עמנו. זוהי שפה שצמחה מבערות ומעטה בוז וקלון עלינו. השפה, הדגיש קמינקא, היא הכוח הרוחני של עם, ועם שמתחדש צריך לחזור לשפתו העתיקה והטבעית. והוא פונה לסופרים ומתרה בהם: חדלו מלכתוב ולהפיץ את הז'ארגון! ואל שלום עליכם פנה המבקר באופן אישי והזהיר אותו, שכתיבה ביידיש היא מעשה אנטי לאומי חמור או בלשונו: "אין בכל עולם היהדות מעשה אנטי לאומי גדול מזה".
- ישראל חיים טביוב תרם בשנת 1901 לוויכוח התוסס את משפטו הידוע: "מעולם לא טינפתי[!] את עטי בלשון הזר'גונית".[5]
- אחד העם הגדיר, כמה שנים מאוחר יותר, בדרך שונה את הפולמוס. כל הריב הנדון נובע מפחד שהיידיש תדחק את רגלי העברית כשפה לאומית מחד גיסא, ומקנאה על הצלחתה מאידך גיסא, ולטענתו של אחד העם אין הפולמוס המדובר שווה את כל המאמרים והדיונים שנכתבו לכבודו. ניתן היה להסתפק באיזה פיליטון. בד בבד, הוא תרם את חלקו שלו לפולמוס: "אין פחד 'הז'רגון' לנגד עיני! יכתבו ויכתבו ספרים טובים בז'רגון, ויקרא ההמון ויוסיף דעת. "ספרות לאומית" לא יבראו בו. מה שראוי להשתמר לדורות – ישתמר בתרגום עברי... וכי יכול אדם להטיל ספק בדבר, שהז'רגון עומד להשתכח בעוד שנים שלשה דורות? אחת היא, אם רוצים אנו בכך או לא – לשנות מהלך החיים אין בידנו. הדבור החי משועבד לצורכי החיים התמידיים, ואם אלה שמים בפי העם לשון אחרת, לא תועיל כל "תוכחת מוסר" להציל את הלשון ההולכת למות".
מחנה התומכים בכתיבה ביידיש
- שלום עליכם עמד כמובן בראש המחנה של תומכי היידיש. ב-26.4.1989 הוא הגיב ב"המליץ" להתקפות המגנים את ספרות היידיש והתמקד במיוחד בהאשמותיו של לוינסקי, שהסופרים כביכול נהו אחר סיר הבשר המתגמל של כיסו האישי והוצאת הספרים החדשה של שלום עליכם.[6] הוא הדגיש את רוחו הסוערת של לוינסקי, והעלה לדיון את הסיבה העיקרית שבה תלה לוינסקי את פריחת היידיש – השכר הגבוה שניתן לסופרים. אם כך, תוהה שלום עליכם בציניות: הכיצד כתבו יל"ג, מיכ"ל ושאר הסופרים הטובים, מבלי ששילמו להם שכר גבוה? האם הכסף הוא זה שיעורר את המוזה של היוצרים ומבלעדיו עטם נדם? "עד שקמתי שלום עליכם, שקמתי מו"ל בישראל?"[7] תחייה לאומית מתרחשת בעם, מוסיף שלום עליכם, והאנשים זקוקים שידברו אליהם בשפה המובנת להם, כדי לגייס כוחות רבים. וגם אם היידיש – ימיה קצובים, בואו נתחמם כולנו לאורה עוד קמעה. טובי הסופרים כותבים אותה, ואף זכתה לביקורת מהללת של המבקר הרוסי ב"ווסחוד". האם זו הדרך לברך את עליית הספרות שלנו? תמה שלום עליכם.
- יהושע חנא רבניצקי במאמרו ב"המליץ": "היש צורך בספרות הזשארגאנית?"[8] תמה על השאלה שמופיעה בכותרת המאמר; אם מכל עבר מדברים ביידיש, האם בכלל יש מקום לשאלה המלאכותית: לשם מה אנחנו זקוקים לשפה זו? הוא התייחס גם לעניין התנגדותו של צבי גרץ, שיתרגמו את ספרו המפורסם ליידיש, ומביע את תמיהתו; מדוע ימנע מכלל ישראל ליהנות מספרו המונומנטלי של גרץ, "דברי ימי ישראל"? והרי לא לחינם נקרא עמנו עם הספר, כי לכולנו חלק בספר. למשכילים ולשפחות. ספריו והוצאתו של שלום עליכם מצילים את העם מספרות דלה וזולה (הוא מרמז בכך לספרותו של שמ"ר). אין לדבר כלל על "תחיית הז'רגון" שהרי הוא לא מת אף פעם! קיומן של שתי הספרויות זו לצד זו רק תרבה חכמה.
- נחום סוקולוב, כדרכו, השתדל לפשר בין שני המחנות ולצעוד בשביל הזהב.[9] גם הלאדינו, הוא טען כנגד קמינקא, נוצרה מ"פסולת" של לשונות, ובכל זאת היא קיימת כבר מזה דורות. עובדה זו אינה מונעת מדוברי השפה להיות קשורים לתור אבותיהם. גם היידיש אינה תופעה חולפת, קבע סוקולוב. 1000 שנים היא יושבת בקרבנו. זקנתנו היא ואיננו רשאים לבעוט אותה מתוכנו. יש דברים שניתן לומר אותם רק ביידיש, ובסופו של דבר גם הלאומיות הגיעה מקרב אנשים דוברי השפה. אין אנו מתנגדים לדברי קמינקא, מרגיע עורך "הצפירה" שמשתדל גם לא להרגיז את המחנה השני. קמינקא פשוט לקח את הדברים לצד הקיצוני במאמרו. יחד עם זאת, לא מומלץ להפיץ את ספרות הז'רגון, ותמיד יש לזכור שהשפה הזו הומצאה לצרכים מסוימים ולא כמטרה בפני עצמה. הספרות שלה צריכה לזכור שהיא רק טפלה לספרות העברית.
אלו היו רק נציגים נבחרים של הפולמוס שהעסיק את העיתונות בשנותיה האחרונות של המאה התשע עשרה, והתפתח במיוחד מעל דפי "המליץ". זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1890, נסגרה הוצאת הספרים של שלום עליכם, והפולמוס אמנם איבד את האינטנסיביות שהייתה בו, אך מלחמת השפות המשיכה להדהד ברקע, ולהתפתח גם לכיוונים אחרים בארץ ישראל.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אליקים גצל קרסל, "נחום סוקולוב, דרכו ופעלו", בתוך: נחום סוקולוב, הצופה לבית ישראל, הספרייה הציונית, תשכ"א, עמ' 43–44
- אליקים גצל קרסל, "הצפירה", בתוך: יהדות פולין; רבעון לחקר יהדות פולין, בעריכת ד. סדן, עמ' 37–38
- מארי וויפה-גולדברג, אבי, שלום עליכם, ספריית פועלים, 1972
קישורים חיצוניים
- סופי גרייס-פולק, שמ"ר, לאור "שמר'ס משפט" לשלום עליכם
- די יודישע פאלקס ביבליותהעק, המליץ, 11 בדצמבר 1888
- אבנר הולצמן, "המליץ", בתוך: לקסיקון הספרות העברית החדשה
הערות שוליים
- ^ סופי גרייס-פולק, שמ"ר, לאור "שמר'ס משפט" לשלום עליכם
- ^ מארי וויפה-גולדברג, אבי, שלום עליכם, ספריית פועלים, 1972, עמ' 80 - 81
- ^ אלחנן ליב לוינסקי, שפת עבר ושפת יהודית מדוברת, המליץ, 22 במרץ 1889
- ^ אהרן קמינקא, אזהרה למכתבי עמל, הצפירה, 10 ביוני 1889 (המאמר משתרע על פני 5 גיליונות)
- ^ ישראל חיים טביוב, לקורות "שירי עם", המליץ, 26 ביוני 1901
- ^ שלום עליכם, לשאלת השפה, המליץ, 26 באפריל 1889
- ^ פארפרזה על שירת דבורה: "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל", ספר שופטים, פרק ה', פסוק ז'
- ^ יהושע חנא רבניצקי, האם יש צורך בספרות הזשארגאנית, המליץ, 15 במאי 1889
- ^ נחום סוקולוב, יקר מזולל, הצפירה, 28 ביוני 1889
