סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל
_British_Battleship.jpg) | |
| אה"מ אינווינסיבל | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | אין |
| סדרה עוקבת | סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל |
| אוניות בסדרה | אינווינסיבל, אינפלקסיבל, אינדומיטבל |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1906 |
| הושקה | 1907 |
| תקופת הפעילות | 1908–1921 (כ־13 שנים) |
| אחריתה | 1 הוטבעה, 2 נגרטו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 17,250 טון, מקסימלי: 20,420 טון |
| אורך | 173 מטר |
| רוחב | 23.93 מטר |
| שוקע | 9.1 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 25.5 קשרים |
| גודל הצוות | 784–1,000 איש |
| טווח שיוט | 5,720 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 31 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 31,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
שריון עיקרי – 102–152 מ"מ שריון סיפון – 38–64 מ"מ צריחי תותחים – 178 מ"מ ברבטות – 178 מ"מ מגדל הניווט – 152–254 מ"מ מחיצת טורפדו – 64 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחי Mk X BL 12 אינץ' (305 מ"מ)/45 קליבר 12 תותחי Mk I 4 אינץ' (102 מ"מ)/40 קליבר 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
שלושת סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל נבנו עבור הצי המלכותי ונכנסו לשירות בשנת 1908 בתור סיירות המערכה הראשונות בעולם. הם היו פרי מוחו של אדמירל סר ג'ון ("ג'קי") פישר, האיש שנתן חסות לבניית אוניית המערכה "הכל-תותחים גדולים" הראשונה בעולם, אה"מ דרדנוט. הוא דמיין זן חדש של ספינת מלחמה, איפשהו בין הסיירת המשוריינת לאוניית המערכה; אשר יהיה לה את החימוש של האחרונה, אבל את המהירות הגבוהה של הראשונה. השילוב הזה יאפשר לה לרדוף אחרי רוב הספינות, תוך שהוא מאפשר לה להתחמק מאוניות חזקות יותר.
פילוסופיית העיצוב הזו תתגלה כמוצלחת ביותר כאשר אוניות הסדרה היו מסוגלות להשתמש במהירות שלהם כדי להשמיד ספינות קטנות וחלשות יותר. הדוגמה הקלאסית הייתה במהלך מלחמת העולם הראשונה בקרב איי פוקלנד, שם אינווינסיבל ואינפלקסיבל הטביעו את הסיירות המשוריינות הגרמניות SMS שרנהורסט ו-SMS גנייזנאו; למרות פגיעות רבות של הספינות הגרמניות, אינווינסיבל ואינפלקסיבל ספגו מעט מאוד אבדות בקרב הצוותים שלהם. הם היו פחות מוצלחות כשעמדו במערך הקרב הראשי, שם הם התמודדו עם אוניות הראשה של האויב. דוגמה לכך היא אובדן אינווינסיבל מהתפוצצות מחסן תחמושת במהלך קרב יוטלנד כשמונה עשר חודשים לאחר הצלחתה בפוקלנד, אם כי פיצוץ זה נבע יותר מפגמים בפרקטיקות הטיפול בתחמושת הבריטיות – שחשפו מטענים רבים של קורדיט לשריפה באחד מצריחי התותחים שלה – מאשר הפגמים בעיצוב הספינה.
לאחר אובדן אינווינסיבל, שתי הספינות ששרדו עברו את שארית המלחמה ללא אירועים מיוחדים, בניהול סיורים בים הצפוני, שכן על צי הים הפתוח נאסר להסתכן בהפסדים נוספים. הם הוכנסו למילואים בתחילת 1919 ונמכרו לגרוטאות ב-1921.
תכנון
לאחר שאדמירל פישר מונה ללורד הים הראשון ב-20 באוקטובר 1904, הוא דחף דרך מועצת האדמירליות בתחילת דצמבר 1904 החלטה לחמש את הסיירת המשוריינת הבאה בתותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) וכי תהיה לה מהירות לא פחות מ-25.5 קשרים (47.2 קמ"ש). זמן קצר לאחר מכן כינס "ועדה לעיצובים" כדי לחקור ולדווח על דרישות לספינות עתידיות. למרות שהייתה עצמאית מבחינה נומינלית, היא שימשה לאשר החלטות שכבר התקבלו ולהסיט את הביקורת מפישר וממועצת האדמירליות, מכיוון שלא הייתה לה יכולת לשקול אפשרויות אחרות מאלה שכבר הוחלט על ידי האדמירליות. פישר מינה את כל חברי הוועדה ואת עצמו לנשיא הוועדה. במהלך פגישתה האחרונה ב-22 בפברואר 1905 היא החליטה על עיצוב המתאר של הסיירת המשוריינת המהירה. זה, בתורו, אושר על ידי מועצת המנהלים ב-16 במרץ עם שינויים קלים בלבד, כמו הפחתה בחימוש נגד טרפדות מ-20 ל-18 תותחי 12 פאונד.
מאפיינים כלליים
אוניות הסדרה נודעו רשמית כסיירות משוריינות עד 1911, אז הוגדרו כסיירות מערכה בהוראת האדמירליות מ-24 בנובמבר. באופן לא רשמי נעשה שימוש עד אז במספר כינויים, כולל סיירת-אוניית מערכה, סיירת דרדנוט וסיירת-מערכה.
האוניות היו גדולות משמעותית מקודמותיהן הסיירות המשוריינות מסדרת מינוטאור. היה להם אורך כולל של 567 רגל (173 מטרים), רוחב של 78.5 רגל (23.9 מטרים), ושוקע של 30 רגל (9.1 מטרים) במעמס מלא. היה להן הדחק של 17,250 טונות ארוכות (17,530 טונה מטרית) בתפוסה סטנדרטית ו-20,420 טונות ארוכות (20,750 טונה מטרית) במעמס מלא, כמעט 3,000 טונות ארוכות (3,050 טונה מטרית) יותר מהספינות הקודמות.
הנעה
בשלב מוקדם של תהליך התכנון, "הוועדה לעיצובים" חשבה להפעיל את הספינות הללו עם מנועי הקיטור המסורתיים האנכיים המשולשים, אך שוכנעו לאמץ את טורבינות הקיטור של פארסונס מכיוון שהן דורשות פחות דוודים עבור אותה כמות כוח, והיו קלים יותר להגנה מפני נזק מכיוון שהם היו קומפקטיים יותר ממנועי הגומלין וניתן לשמור אותם מתחת לקו המים. בנוסף הם היו קלים יותר ואמינים משמעותית מהעיצוב הישן יותר. לטורבינות ההנעה הישירה שהיו בשימוש אז היה חיסרון אחד משמעותי בכך שהן פעלו במהירות גבוהה יחסית שדרשה מדחפים בעלי קוטר קטן ודק של שטח להב גדול, אשר השפיעו לרעה על יכולת התמרון במהירויות נמוכות. פארסונס הקלה על בעיה זו על ידי הצעתה להתקין טורבינות אחוריות חזקות יותר על כל ארבעת גלי ההנע, מה שיכול להגביר את יכולת התמרון על ידי היפוך הטורבינות לפי הצורך.
פתרון נוסף היה להתאים הגה כפול מאוזן מאחורי כל גל הנע פנימי, בניגוד להגה המרכזי היחיד ששימש בספינות קודמות. זה הגדיל מאוד את יעילות ההגה והקטין משמעותית את מעגל הסיבוב של האוניות בהשוואה לספינות קודמות בגודלן.
לאוניות הסדרה היו שני סטים זוגיים של טורבינות פארסונס ששכנו בחדרי מנועים נפרדים. כל קבוצה כללה טורבינה בלחץ גבוה קדמית ואחורית המניעה גל הנע חיצוני, וטורבינה בלחץ נמוך קדמית ואחורית המניעה גל הנע פנימי. טורבינת שיוט הייתה מחוברת גם לכל גל הנע פנימי, אם כי אלו לא שימשו לעיתים קרובות ולבסוף נותקו. כל גל הנע הניע מדחף בקוטר 11 רגל (3.4 מטרים). הטורבינות תוכננו להפיק סך של 41,000 כוחות סוס, אך הגיעו לכמעט 47,000 כוחות סוס במהלך ניסויים בשנת 1908. המהירות המיועדת הייתה 25 קשרים (46.3 קמ"ש), אבל שלושתם הגיעו ל-26 קשרים (48.2 קמ"ש) במהלך הניסויים. אינדומיטבל שמרה על מהירות ממוצעת של 25.3 קשרים (46.9 קמ"ש) במשך שלושה ימים במהלך מעבר בצפון האוקיינוס האטלנטי באוגוסט 1908.
מפעל הקיטור כלל 31 דוודים עם צינורות גדולים של Yarrow (אינווינסיבל ואינפלקסיבל) או Babcock & Wilcox (אינדומיטבל), המסודרים בארבעה חדרי דוודים. הבונקר המרבי הכיל כ-3,000 טונות ארוכות (3,050 טונה מטרית) של פחם, עם תוספת 725 טונות ארוכות (737 טונה מטרית) מזוט שיש לרסס על הפחם כדי להגביר את קצב השריפה שלו. בקיבולת דלק מלאה, האוניות יכלו להפליג לטווח של 3,090 מיילים ימיים (5,720 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש
כל אחת מהאוניות נשאה שמונה תותחי BL 12 אינץ' (305 מ"מ) Mk X בארבעה צריחים תאומים BVIII המופעלים הידראולית, מלבד אינווינסיבל אשר הרכיבה את התותחים שלה בשני צריחים BIX ושני צריחים BX המונעים חשמלית. שני צריחים הורכבו מלפנים ומאחור על קו המרכז, שזוהו כ-'A' ו-'X' בהתאמה. שני צריחים הותקנו באמצע האונייה בין הארובות השנייה והשלישית, שזוהו כ-'P' ו-'Q'. צריח 'P' הותקן בצד השמאלי ופנה בדרך כלל קדימה, צריח 'Q' היה מותקן בצד הימני ופנה בדרך כלל אחורה. צריחי 'P' ו-'Q' היו מדורגים - 'P' היה לפני 'Q', מה שאיפשר ל-'P' לירות בקשת מוגבלת לצד הימני ול-'Q' גם לירות בקשת מוגבלת לכיוון הצד השמאלי. אלו היו אותם תותחים כמו אלה שהותקנו באה"מ דרדנוט, ובסדרות לורד נלסון ובלרופון, ולמשך תקופה קצרה האוניות כללו כוח אש שהיה שווה לאוניות מערכה של אומות אחרות.
בתחילה ניתן היה להנמיך את התותחים ל-3° ולהגביה ל-13.5°, למרות שהצריחים שונו כדי לאפשר הגבהה של 16° במהלך מלחמת העולם הראשונה. הם ירו פגזים במשקל 850 ליברות (390 קילוגרם) במהירות לוע של 2,725 רגל לשנייה (831 מטר לשנייה); ב-13.5°, זה סיפק טווח מרבי של 16,450 מטרים (17,990 יארד) עם פגזים חודרי שריון (AP) 2 crh. ב-16°, הטווח הוארך ל-20,435 יארד (18,686 מטרים) תוך שימוש בפגזים האווירודינמיים יותר, אך מעט כבדים יותר 4 crh AP. קצב האש של תותחים אלו היה 1–2 פגזים לדקה. לאוניות היו בסך הכל 880 פגזים בזמן מלחמה עבור 110 פגזים לכל תותח.
החימוש המשני של הספינות נועד בתחילה להיות מורכב מ-18 תותחי 3 אינץ' (76 מילימטרים) 12 פאונד, אבל ניסויי ירי נגד המשחתת הישנה Skate ב-1906 הראו שלתותח 12 פאונד היה סיכוי קטן לעצור משחתת או סירת טורפדו לפני שהתקרבה מספיק כדי לירות את הטורפדות שלה.
תותחי 4 אינץ' נראים מותקנים על גג צריח Q של אינפלקסיבל, 1909
תותחי ה-12 פאונד שנועדו במקור הוחלפו ב-16 תותחי 4 אינץ' (102 מ"מ) QF Mk III בשלב מוקדם בתהליך הבנייה. הם הוצבו במבנה העילי ועל גגות הצריחים בצריחים פתוחים, מכיוון שלא היה צפוי שהם יהיו מאוישים בקרב ימי במהלך אור היום. במהלך 1914–1915 הועברו תותחי גג הצריח למבנה העילי ומספר התותחים הכולל צומצם ל-12. כל התותחים הנותרים היו סגורים בקזמטים וקיבלו מגני תותחים באותה תקופה כדי להגן טוב יותר על צוותי התותחים מפני מזג האוויר ופעולת האויב.
התותחים על תושבות ה-PI* שלהם היו בעלי הנמכה מקסימלית של 10° והגבהה מרבית של 20°. הם ירו פגזים במשקל 25 ליברות (11 קילוגרם) במהירות לוע של 2,300–2,370 רגל לשנייה (700–720 מטר לשנייה); ב-20°, זה סיפק טווח מקסימלי של 9,600 יארד (8,800 מטרים) תוך שימוש בפגזים סופר נפיצים. קצב האש שלהם היה 8–10 פגזים לדקה.
תותחים אלו הוחלפו ב-12 תותחי BL MK IX 4 אינץ' על תושבות CPI באינפלקסיבל במהלך 1917. הם יכלו להנמיך ל-10° ולהגביה ל-30°. הם ירו פגזים במשקל 31 ליברות (14 קילוגרם) במהירות לוע של 2,625 רגל לשנייה (800 מטר לשנייה) לטווח מרבי של 13,500 יארד (12,300 מטרים) בקצב אש של 10–12 פגזים לדקה.
תותחי ה-QF Mk III הוחלפו ב-12 תותחי BL MK VII 4 אינץ' על תושבות PVI באינדומיטבל במהלך 1917. תותחים אלו יכלו להנמיך ל-7° ולהגביה ל-15°. הם ירו פגזים במשקל 31 ליברות (14 קילוגרם) פגזים במהירות לוע של 2,864 רגל לשנייה (873 מטר לשנייה) לטווח מקסימלי של 11,600 יארד (10,600 מטרים). קצב האש שלהם היה 6–8 פגזים לדקה. תותח נוסף הותקן על אינדומיטבל באפריל 1917 כתותח נגד מטוסים (AA). הוא הותקן על תושבת MK II בזווית גבוהה עם הגבהה מקסימלית של 60°. היה לו מטען הודף מופחת עם מהירות לוע של 2,864 רגל לשנייה (873 מטר לשנייה) בלבד.
תותחי נ"מ מוקדמים יותר כללו תותח הוצ'קיס במשקל 3 פאונד על תושבת Mk Ic בזווית גבוהה עם הגבהה מרבית של 60°. גם אינווינסיבל וגם אינדומיטבל נשאו את שלהם מנובמבר 1914 עד אוגוסט 1917. הוא ירה פגזים במשקל 3.3 ליברות (1.5 קילוגרם) במהירות לוע של 1,873 רגל לשנייה (571 מטר לשנייה) בקצב אש של 20 פגזים לדקה. זה סיפק טווח מקסימלי של 7,600 יארד (6,900 מטרים) ב-45°, אך הטווח האפקטיבי המרבי נגד מטוסים היה רק 1,200 יארד (1,100 מטרים).
כל אוניות הסדרה היו מצוידות גם בתותח QF 3 אינץ' 20 cwt נ"מ על תושבת MKII בזווית גבוהה בקצה האחורי של המבנה העילי. עם הנמכה מקסימלית של 10° והגבהה מקסימלית של 90°. הוא ירה פגזים במשקל 12.5 ליברות (5.7 קילוגרם) במהירות לוע של 2,500 רגל לשנייה (760 מטר לשנייה) בקצב אש של 12–14 פגזים לדקה. הייתה להם תקרה אפקטיבית מקסימלית של 23,500 רגל (7,200 מטרים).
בקרת אש
צמרות התצפית בראש התורנים הקדמיים והראשיים שלטו באש התותחים הראשיים של האוניות. נתונים ממד הטווח 9 רגל (2.7 מטרים) של Barr and Stroud הוזן למחשב מכני של Dumaresq ושודר חשמלית לשעוני טווח Vickers הממוקמים בתחנת השידור הממוקמת מתחת לכל נקודת תצפית, שם הוא הומר לנתוני טווח והסטה לשימוש התותחים. נתוני המטרה גם תועדו בצורה גרפית על טבלת התווייה כדי לסייע לקצין התותחנות לחזות את תנועת המטרה. לכל צריח תותח היה ציוד שידור משלו, והצריחים, תחנות השידור והצמרות היו ניתנים לחיבור כמעט בכל שילוב. ניסויי ירי נגד Hero בשנת 1907 חשפו את פגיעותה של מערכת זו לירי, כאשר החלק העליון המבחין נפגע פעמיים ורסיס גדול קטע את צינור הקול ואת כל החיווט העובר לאורך התורן. כדי להתגונן מפני אפשרות זו, לצריח 'A' הותקן, במהלך חידושים בין 1911 ל-1914, מד טווח של 9 רגל בחלק האחורי של גג הצריח והוא היה מצויד לשלוט בכל החימוש הראשי.
טכנולוגיית בקרת האש התקדמה במהירות במהלך השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ופיתוח שולחן בקרת האש של דרייר היה התקדמות כזו. הוא שילב את הפונקציות של ה-Dumaresq ושעון הטווח וגרסה פשוטה, ה-Mk I, הותאמה לאוניות הסדרה במהלך חידושים בשנים 1915–1916. הפיתוח החשוב יותר היה מערכת הירי של מנהל בקרת האש. זה כלל מנהל בקרת אש שהותקן גבוה בספינה שסיפק עם חשמל נתוני נשק לצריחים באמצעות מצביעים, שאנשי צוות הצריח היו צריכים לעקוב אחריהם. קצין מנהל בקרת האש ירה את התותחים בו זמנית, מה שסייע באיתור נתזי הפגזים ומזער את השפעות הסבסוב על פיזור הפגזים. אינווינסיבל הייתה סיירת המערכה הראשונה שקיבלה את המערכת הזו במהלך השיפוץ שלה מאפריל עד אוגוסט 1914, אך התקנתה נקטעה עם פרוץ המלחמה והיא לא פעלה במלואה עד לאחר קרב איי פוקלנד בנובמבר. אינדומיטבל ואינפלקסיבל לא קיבלו את המערכות שלהם עד מאי 1916, מיד לפני קרב יוטלנד.
הגנה
הגנת השריון שניתנה לאוניות הסדרה אשר כללה חגורת שריון בקו המים בעובי 6 אינץ' (152 מילימטרים) באמצע הספינה היה רק מעט יותר ממחצית העובי של 11 אינץ' (279 מילימטרים) של דרדנוט. עובי החגורה היה 6 אינץ' בערך בין צריחי התותחים הקדמיים והאחוריים של 12 אינץ', אך הצטמצמה ל-4 אינץ' מהצריח הקדמי ועד לחרטום ולא נמשכה מאחורי הצריח האחורי. מחיצה בעובי 6 אינץ' פגשה את הברבט של צריח X כדי לסגור את המצודה המשוריינת במלואה. צריחי התותחים והברבטים היו מוגנים על ידי מחיצה בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים) של שריון, למעט גגות הצריח שהיו בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים) של שריון לא מוצק של קרופ (KNC). עובי הסיפון הראשי היה 1 אינץ (25 מילימטרים) סביב בסיס הברבטות והכתר של בסיס המגדל האחורי, ובעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים) מעל הכתר של בסיס המגדל הקדמי. שריון הסיפון התחתון היה בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים) על האזור השטוח ועובי 2 אינצ'ים על המדרון, למעט מאחורי הצריח האחורי שם הוא הוגדל ל-2.5 אינץ' (64 מילימטרים) כדי להגן על ציוד ההיגוי. החזית והצדדים של מגדל הניווט הקדמי היו בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) בעוד הדופן האחורית שלו הייתה בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים). עובי הקירות של מגדל הניווט האחורי היו 6 אינץ'. הגג והרצפה של שני מגדלי הניווט היו שריון KNC בעובי 2 אינץ' בעוד שצינורות התקשורת שלהם היו בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים) של KNC. למגדל האותות מיד אחרי מגדל הניווט הקדמי היו מחיצות KNC בעובי 3 אינץ'. מחיצות טורפדו מפלדה עדינה בעובי 2.5 אינץ' הותקנו לצד מחסני התחמושת וחדרי הפגזים. שריון מוצק של קרופ שימש בכל המקרים, אלא אם כן צוין אחרת.
מטוסי קרב
עד 1918 שני אוניות הסדרה ששרדו נשאו מטוסי סופווית' פאפ וסופווית' 1½ סטראטר על סיפוני טיסה שהותקנו על גבי צריחי 'P' ו-'Q'. לכל סיפון טיסה היה האנגר בד כדי להגן על המטוס בזמן מזג אוויר סגרירי.
אוניות הסדרה
שלושת אוניות הסדרה הוזמנו במקביל לאה"מ דרדנוט כחלק מהתוכנית הימית של 1905–1906. הטבלה הבאה מציגה את פרטי הבנייה ועלות הרכישה של אוניות הסדרה. בעוד שהנוהג הבריטי הסטנדרטי באותה תקופה היה שעלויות אלה לא כוללות חימוש וחנויות, מסיבה כלשהי העלות המצוינת ב- The Naval Annual עבור מחלקה זו כוללת חימוש.
| שם האונייה | המספנה | הונחה | הושקה | נכנסה לשירות | עלות לפי | |
|---|---|---|---|---|---|---|
| BNA 1914 (עלות משוערת, כולל תותחים) |
Parkes | |||||
| אינווינסיבל | ארמסטרונג ויטוורת', אלסוויק | 2 באפריל 1906 | 13 באפריל 1907 | 20 במרץ 1909 | 1,768,995 ליש"ט | £1,635,739 חימוש 90,000 פאונד |
| אינפלקסיבל | ג'ון בראון ושות', קליידבנק | 5 בפברואר 1906 | 26 ביוני 1907 | 20 באוקטובר 1908 | £1,728,229 | £1,677,515 חימוש 90,000 פאונד |
| אינדומיטבל | פיירפילד, גובן | 1 במרץ 1906 | 16 במרץ 1907 | 25 ביוני 1908 | £1,761,080 | £1,662,337 חימוש 90,000 פאונד |
היסטוריית שירות
כל שלוש האוניות נכנסו לשירות מהמחצית השנייה של 1908. בתחילה, אינווינסיבל ואינפלקסיבל הוקצו לצי הבית, בעוד שאינדומיטבל לקחה את הנסיך מוויילס (לימים המלך ג'ורג' החמישי) לחגיגות שלוש מאות השנים בקנדה, לפני שהצטרפה גם לצי הבית. הצריחים המונעים חשמלית של אינווינסיבל התגלו ככישלון למרות שני חידושים ממושכים ב-1909 וב-1911 והומרו להנעה הידראולית במהלך השיפוץ שלה בתחילת 1914 בעלות עצומה של 151,200 פאונד. המצב היה כל כך גרוע במהלך ניסויי הירי שלה באוקטובר 1908 עד שהקפטן של אה"מ אקסלנט, בית הספר לתותחנים של הצי המלכותי תיאר את פעולתם כך: "כאשר ניתנה הפקודה לסובב את הצריח, להרים או להפעיל תותח פנימה או החוצה, היה צורך רק ללחוץ על כפתור, או להזיז מתג, אבל התוצאה הייתה לעיתים קרובות הבזק של להבה כחולה שכמו ממלאת את הצריח."
בשנת 1914, אינווינסיבל עברה שיפוץ באנגליה, בעוד אינפלקסיבל ואינדומיטבל, יחד עם אינדפטיגבל החדשה יותר, היוו את הגרעין של צי הים התיכון, שם אינפלקסיבל שימשה כאוניית הדגל מנובמבר 1912. בים התיכון התרחשה הפעולה הימית הראשונה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר הבריטים רדפו אחרי ספינות המלחמה הגרמניות גבן וברסלאו עם פרוץ המלחמה.
מלחמת העולם הראשונה
המרדף אחר גבן וברסלאו
אינדומיטבל, מלווה באינדפטיגבל, בפיקודו של האדמירל סר ארצ'יבלד ברקלי מילן נתקלו בסיירת המערכה גבן ובסיירת הקלה ברסלאו בבוקר 4 באוגוסט 1914 לכיוון מזרח לאחר הפצצה שטחית של נמל פיליפוויל באלג'יריה הצרפתית, אך בריטניה וגרמניה היו עדיין לא היו במצב מלחמה, אז מילן פנה למעקב אחר הגרמנים כשחזרו למסינה כדי לתספק מחדש. לכל שלושת סיירות המערכה היו בעיות עם הדוודים שלהם, אבל גבן וברסלאו הצליחו לנתק מגע והגיעו למסינה בבוקר 5 באוגוסט. בשלב זה הוכרזה מלחמה, לאחר הפלישה הגרמנית לבלגיה, אך הוראה של האדמירליות לכבד את הנייטרליות האיטלקית ולהישאר מחוץ למרחק של שישה מייל (10 ק"מ) מהחוף האיטלקי מנעה כניסה למעבר של מצר מסינה, שם יכלו לצפות ישירות בנמל. לכן, מילן הציב את אינפלקסיבל ואינדפטיגבל ביציאה הצפונית של מצר מסינה, עדיין מצפה שהגרמנים יפרצו מערבה שם יוכלו לתקוף משלוחי כוחות צרפתיים, את הסיירת הקלה גלוסטר ביציאה הדרומית ושלח את אינדומיטבל לתספק בביזרטה. שם היא הייתה במצב טוב יותר להגיב לגיחה גרמנית אל מערב הים התיכון.
הגרמנים יצאו ממסינה ב-6 באוגוסט ופנו מזרחה, לכיוון קונסטנטינופול, בעקבות גלוסטר. מילן, שעדיין ציפה שקונטר-אדמירל וילהלם סושון יפנה מערבה, שמר על סיירת המערכה במלטה עד זמן קצר לאחר חצות ב-8 באוגוסט, כאשר הפליג לכף מטפן במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש), היכן שגבן זוהתה שמונה שעות קודם לכן. בשעה 2:30 בערב הוא קיבל אות שגוי מהאדמירליות שקבע כי בריטניה נמצאת במלחמה עם אוסטריה - למרות שמלחמה לא הוכרזה עד 12 באוגוסט והפקודה בוטלה ארבע שעות מאוחר יותר, אך מילן פעל לפי הוראות הקבע שלו לשמור על הים האדריאטי מפני ניסיון פריצה אוסטרית, במקום לחפש את גבן. לבסוף, ב-9 באוגוסט, קיבל מילן פקודות ברורות "לרדוף אחרי גבן שעברה את כף מטפן בהיגוי ה-7 מצפון-מזרח". מילן עדיין לא האמין שסושון הולך לכיוון הדרדנלים, ולכן הוא החליט לשמור על היציאה מהים האגאי, בלי לדעת שגבן לא מתכוונת לצאת החוצה. אינדומיטבל נשארה בים התיכון כדי לחסום את הדרדנלים, אך אינפלקסיבל חזרה הביתה ב-18 באוגוסט.
ב-3 בנובמבר 1914 הורה צ'רצ'יל על המתקפה הבריטית הראשונה על הדרדנלים לאחר פתיחת פעולות האיבה בין טורקיה לרוסיה. המתקפה בוצעה על ידי אינדומיטבל ואינדפטיגבל, כמו גם אוניות המערכה הפרה-דרדנוט הצרפתיות Suffren ו-Vérité. כוונת המתקפה הייתה לבחון את הביצורים ולמדוד את התגובה הטורקית. התוצאות היו מעודדות בצורה מטעה. בהפגזה של עשרים דקות, פגז בודד פגע במחסן התחמושת של המבצר בסד אל באהר בקצה חצי האי גליפולי, עקר (אך לא הרס) 10 תותחים והרג 86 חיילים טורקים. התוצאה המשמעותית ביותר הייתה שתשומת הלב של הטורקים הופנתה לחיזוק הגנתם, והם החלו להרחיב את שדה המוקשים. מתקפה זו התרחשה למעשה לפני הכרזת מלחמה רשמית על ידי בריטניה נגד האימפריה העות'מאנית שאירעה ב-6 בנובמבר. אינדומיטבל קיבלה הוראה לחזור לאנגליה בדצמבר, שם הצטרפה לשייטת סיירות המערכה השנייה (BCS).
קרב מפרץ הלגולנד
הפעולה הראשונה של אינווינסיבל הייתה כחלק מכוח סיירות המערכה בפיקודו של אדמירל ביטי במהלך מבצע קרב מפרץ הלגולנד ב-28 באוגוסט 1914. ספינותיו של ביטי נועדו במקור כתמיכה מרוחקת של הסיירות והמשחתות הבריטיות הקרובות יותר לחוף הגרמני למקרה שיחידות גדולות של צי הים הפתוח יצאו בתגובה להתקפות הבריטיות. הם פנו דרומה במלוא המהירות בשעה 11:35 כאשר הכוחות הקלים הבריטיים לא הצליחו לנתק מגע לפי לוח הזמנים והגאות הגואה גרמה לכך שאוניות ראשה גרמניות יוכלו לפנות את המעבר בפתח שפך היאדה. הסיירת הקלה החדשה, ארת'וזה, נפגעה מוקדם יותר בקרב והייתה תחת אש מהסיירות הקלות שטרסבורג וקלן כאשר סיירות המערכה של ביטי הופיעו מתוך הערפל בשעה 12:37. שטרסבורג הצליחה להתחמק לערפילים ולהתחמק מאש, אך קלן נותרה גלויה ונפגעה במהירות מאש מהשייטת. אבל דעתו של ביטי הוסחה מהמשימה להטביע אותה על ידי הופעתה הפתאומית של הסיירת הקלה הקשישה אריאדנה ישירות לחזיתו. הוא הסתובב במרדף, אך הפך אותה לגוש בוער בשלושה מטחים בלבד בטווח של פחות מ-6,000 יארד (5,500 מטרים). ב-13:10 ביטי פנה צפונה וסימן אות כללי לסגת. בשלב זה, אינווינסיבל, בעקבות הגוף העיקרי של סיירות המערכה, פתחה באש על קלן. היא ירתה 18 פגזים, כולם החטיאו, לפני שהגוף הראשי של ביטי נתקל בקלן הנכה זמן קצר לאחר שפנתה צפונה והיא הוטבעה על ידי שני מטחים מלאיון.
קרב איי פוקלנד
.jpg)
שייטת איי הודו המערביים של אדמירל משנה כריסטופר קראדוק הושמדה על ידי שייטת מזרח אסיה הגרמנית בפיקודו של אדמירל גראף פון שפה במהלך קרב קורונל ב-1 בנובמבר 1914. בתגובה הורתה האדמירליות לשלוח שייטת להשמיד את הגרמנים. השייטת, בפיקודו של אדמירל סר דובטון סטורדי, כללה את אינווינסיבל (אוניית הדגל) ואינפלקסיבל. הם יצאו ב-11 בנובמבר ונפגשו עם כמה סיירות אחרות תחת אדמירל משנה סטודארד בארכיפלג אבולהוס מול חופי ברזיל ב-26 בנובמבר. הכוח המשולב יצא למחרת והגיע לפורט סטנלי בבוקר 7 בדצמבר.
שפה, שערך מסע רגוע בחזרה לאוקיינוס האטלנטי, רצה להשמיד את תחנת הרדיו בפורט סטנלי ושלח את הסיירת המשוריינת גנייזנאו והסיירת הקלה נירנברג כדי לראות אם הנמל פנוי מספינות מלחמה בריטיות בבוקר 8 בדצמבר. הם נצפו בשעה 07:30, למרות שאוניית המערכה פרה-דרדנוט קאנופוס, שהייתה מקורקעת בנמל כדי להגן על העיירה ועל התחנה האלחוטית שלה, לא קיבלה את האות עד 07:45. סטורדי לא ציפה למפגש ורוב ספינותיו היו במהלך העמסת פחם – ומכאן חסרות הגנה זמנית. מנועי הסיירת המשוריינת קורנוול והסיירת הקלה בריסטול היו בתיקון. סיירת הסוחר החמושה מקדוניה סיירה בכניסה לנמל החיצונית ואילו הסיירת המשוריינת קנט עגנה בנמל החיצוני, ותוכננה להחליף את מקדוניה בשעה 08:00. הספינות הגרמניות לא ציפו להתנגדות, והמטח הראשון מהתותחים של קאנופוס בשעה 09:20 גרם להן לעצור מהפגזת התחנה האלחוטית ולסגת לעבר הכוח הראשי של שפה.
ספינותיו של סטורדי לא יצאו מהנמל עד השעה 09:50, אם כי יכלו לראות את הספינות הגרמניות הנסוגות באופק הדרום-מערבי. סיירות המערכה, שיצאו מהרציף היבש רעננות, היו עם יתרון מהירות של 5 קשרים (9.3 קמ"ש) על הספינות של שפה, שלכולן היו תחתיות פגומות שהגבילו את המהירויות שלהן ללא יותר מ-20 קשרים (37 קמ"ש). הסיירת הקלה לייפציג פיגרה אחרי הספינות האחרות ואינפלקסיבל פתחה באש כשהטווח ירד ל-17,500 יארד (16,000 מטרים) בשעה 12:55. אינבינסיבל פתחה באש זמן קצר לאחר מכן ושתי הספינות החלו לפגוע בלייפציג כשהטווח נסגר ל-13,000 יארד (12,000 מטרים). בשעה 13:20 הורה שפה לשייטת שלו להיפרד והורה לסיירות הקלות שלו לפנות לדרום מערב, בעוד שהסיירות המשוריינות שלו פנו לצפון מזרח כדי לחפות על נסיגתם. הספינות הגרמניות פתחו באש ב-13:30 וקלעו את הפגיעה הראשונה שלהן ב-13:44 כאשר שרנהורסט פגעה באינווינסיבל, אם כי הפגז ניתז ללא נזק על חגורת השריון. שני הצדדים ירו במהירות במהלך חצי השעה הראשונה של הקרב, לפני שסטרדי הגדיל את המרחק כדי למקם את ספינותיו מחוץ לטווח היעיל של התותחים הגרמנים. התותחנים הבריטים היו גרועים מאוד, והשיגו רק ארבע פגיעות מתוך 210 פגזים שנורו. הסיבה העיקרית הייתה העשן מהתותחים והארובות, מכיוון שהבריטים היו מול הרוח מהגרמנים, אם כי תותח אחד של צריח 'A' של אינווינסיבל נתקע בשעה 13:42 והיה מחוסר פעילות למשך שלושים דקות.
שפה פנה לדרום בניסיון לנתק מגע בזמן שהראייה של הבריטים הצטמצמה, אולם הוא רק הגדיל את הטווח ל-17,000 יארד (16,000 מטרים) לפני שהבחינו הבריטים בשינוי המסלול שלו. סיירות המערכה הבריטיות רדפו אחריו במהירות של 24 קשרים (44 קמ"ש). ארבעים דקות לאחר מכן, הבריטים פתחו שוב באש לעבר הגרמנים מטווח של 15,000 יארד (14 קילומטרים). שמונה דקות מאוחר יותר פנה שפה שוב מזרחה כדי לתת קרב. האסטרטגיה שלו הייתה לצמצם את הטווח כדי שיוכל להביא את תותחי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') של החימוש המשני לידי ביטוי. הוא הצליח ותותחי ה-15 ס"מ הצליחו לפתוח באש בשעה 15:00 בהגבהה מרבית. העשן הפריע לשני הצדדים, אך הם ספגו פגיעות מרובות. אלו מהספינות הגרמניות לא הצליחו להתפוצץ או פגעו באזורים משוריינים. עם זאת, חדר המכונות הימני של גנייזנאו הוצא מכלל פעולה. סטרדי הורה לספינותיו בשעה 15:15 לחצות את השדרות שלהן כדי להשיג את היתרון לרוחב. שפה פנה לצפון-מערב, כאילו כדי לנסות לחצות את ה-T הבריטי, אבל למעשה להביא לידי ביטוי את התותחים הימניים הבלתי פגומים של שרנהורסט, שכן רוב התותחים בצדו הימני היו מחוץ לפעילות. הבריטים המשיכו לפגוע בשרנהורסט וגנייזנאו באופן קבוע ושרנהורסט הפסיקה את האש בשעה 16:00 לפני שהתהפכה בשעה 16:17 ללא ניצולים. גנייזנאו הואטה על ידי נזק מוקדם יותר וספגה פגיעות עוד שעה וחצי על ידי אינפלקסיבל ואינווינסיבל בטווחים של עד 4,000 יארד (3,700 מטרים). למרות הנזק, הצוות שלה המשיך לירות בחזרה עד שהפסיקה לירות בשעה 16:47, מאחר שהתחמושת שלה נגמרה. סטורדי היה מוכן להורות על 'הפסקת אש' בשעה 17:15 כאשר מנוף תחמושת השתחרר והיא ביצעה את הירייה האחרונה שלה. לאחר מכן חבטו בה הבריטים עד 17:50, לאחר שהקפטן שלה נתן את ההוראה להטביע אותה בשעה 17:40. היא התהפכה באיטיות בשעה 18:00 והבריטים הצליחו לחלץ 176 אנשי צוות מהמים הקפואים. אינווינסיבל ואינפלקסיבל ירו 513 ו-661 פגזים בהתאמה במהלך הקרב, אך אינווינסיבל נפגעה רק שלוש פעמים ואינפלקסיבל נפגעה עשרים ושתיים פעמים. שניים מתאי החרטום שלה הוצפו ופגיעה אחת בקו המים שלה לצד צריח 'P' הציפה בונקר פחם וגרמה לה באופן זמני נטייה של 15 מעלות. רק אדם אחד נהרג וחמישה נפצעו על סיפון סיירות המערכה במהלך הקרב.
קרב שרטון דוגר
ב-23 בינואר 1915, כוח של סיירות מערכה גרמניות בפיקודו של אדמירל פרנץ פון היפר התייצב כדי לטהר את שרטון דוגר מכל סירות דיג בריטיות או כלי שיט קטנים שעשויים להיות שם כדי לאסוף מודיעין על תנועות גרמניות. אבל הבריטים קראו את ההודעות המקודדות שלהם והפליגו ליירט אותם עם כוח גדול יותר של סיירות מערכה בריטיות בפיקודו של אדמירל ביטי, שכלל את אינדומיטבל. הקשר נוצר ב-24 בשעה 07:20 כאשר הסיירת הקלה הבריטית ארת'וזה הבחינה בסיירת הקלה הגרמנית SMS קולברג. עד 07:35 הגרמנים הבחינו בכוח של ביטי והיפר הורה לפנות דרומה במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש), מתוך אמונה שזה יספיק אם הספינות שהוא ראה מצפון-מערבו היו אוניות מערכה בריטיות ושהוא תמיד יכול להגביר את המהירות למהירות המרבית של בליכר של 23 קשרים (43 קמ"ש) אם הם היו סיירות מערכה בריטיות.
ביטי הורה לסיירות המערכה שלו להפליג בכל המהירות האפשרית כדי לתפוס את הגרמנים לפני שיוכלו להימלט. אינדומיטבל הצליחה לחרוג מ-26 קשרים וביטי שיבח את הביצועים שלה עם אות בשעה 08:55 "כל הכבוד, אינדומיטבל" למרות ההישג הזה אינדומיטבל הייתה האטית מבין האוניות של ביטי ובהדרגה פיגרה מאחורי סיירות המערכה החדשות והמהירות יותר. עד 10:48 בליכר נפגעה קשות מאש מכל שאר סיירות המערכה ומהירותה ירדה ל-17 קשר (31 קמ"ש; 20 מייל לשעה) וציוד ההיגוי שלה נתקע; ביטי הורה לאינדומיטבל לתקוף אותה. אבל עקב שילוב של טעות של קצין הדגל של ביטי באיתות, ונזק כבד ללאיון, אוניית הדגל של ביטי, שהשבית את הרדיו שלה וגרם למספיק עשן כדי לטשטש את מקלט האותות שלה כך שביטי לא יכל לתקשר עם ספינותיו, שאר סיירות המערכה פנו מהגוף הראשי של היפר והעסיקו את בליכר. אינדומיטבל ירתה 134 פגזים לעבר בליכר לפני שהיא התהפכה וטבעה בשעה 12:07. לאחר סיום הקרב, אינדומיטבל קיבלה הוראה לגרור את לאיון בחזרה לנמל מכיוון שאחד המנועים שלה נדפק, השני כשל והיא נפגעה מספר פעמים מתחת לקו המים. זה לקח יותר מיממה וחצי במהירויות של 7–10 קשר (13–19 קמ"ש; 8.1–11.5 מייל לשעה).
מערכת הדרדנלים
לאחר קרב איי פוקלנד תוקנו אינווינסיבל ואינפלקסיבל והוצבו בגיברלטר. אינווינסיבל הפליגה לאנגליה והצטרפה לשייטת סיירות המערכה השלישית בעוד אינפלקסיבל נשלחה לדרדנלים ב-24 בינואר 1915 שם החליפה את אינדפטיגבל כספינת הדגל של צי הים התיכון. היא הפגיזה ביצורים טורקיים ב-19 בפברואר, תחילתו של קרב גליפולי, ללא השפעה, ושוב ב-15 במרץ, עם אותן תוצאות. היא הייתה חלק מהשורה הראשונה של ספינות בריטיות ב-18 במרץ כשהן ניסו לדכא את התותחים הטורקים כדי שניתן יהיה לטהר את שדות המוקשים. היא נפגעה בינוני מירי טורקי, אך נפגעה קשה ממוקש, כנראה בגודל 100 קילוגרם (220 ליברות), שפוצץ חור גדול בחרטום הימני שלה והציף את חדר הטורפדו הקדמי, והטביע 39 אנשי צוות. היה צריך להעלות אותה לחוף באי בוזג'אאדה (טנדוס) כדי למנוע את טביעתה, שכן היא ספגה כ-1,600 טונות ארוכות (1,600 טונות) של מים, אבל היא תוקנה באופן זמני עם סכר על חור בגודל 30 by 26 רגל (9.1 by 7.9 מטרים). היא הפליגה למלטה, בליווי אוניית המערכה קאנופוס והסיירת טאלבוט ב-6 באפריל. היא כמעט טבעה כאשר הסכר שלה התרופף במזג אוויר סוער בדרך והיה צורך לגוררה מהירכתיים על ידי קאנופוס במשך שש שעות בזמן שהסכר תוקן. היא הייתה בתיקון במלטה עד תחילת יוני לפני שהפליגה לבריטניה. היא הגיעה לבריטניה ב-19 ביוני, שם הצטרפה לשייטת סיירות המערכה השלישית.
לקראת סוף השנה, כוח סיירות המערכה הבריטיות אורגן בשלוש שייטות, כאשר שייטת סיירות המערכה השלישית הורכבה משלוש האוניות מסדרת אינווינסיבל בפיקודו של אדמירל משנה הוראס הוד באינווינסיבל. שייטות סיירות המערכה הראשונה והשלישית יצאו בתגובה להפגזה הגרמנית על ירמות' ולואוסטופט ב-24–25 באפריל 1916, אך לא הצליחו לאתר את הספינות הגרמניות במזג אוויר סוער. במהלך החזרה הביתה, אינווינסיבל נפגעה על ידי יאכטת הסיור גויסה. החרטום של גויסה הוטבע בצידי אינווינסיבל, שנכנסו חלקית פנימה. המהירות של אינווינסיבל הופחתה ל-12 קשר (22 קמ"ש; 14 מייל לשעה) בעקבות הצפה והיא נאלצה לצאת מהטור ולהמשיך באופן עצמאי לרוזית' לתיקונים שנמשכו עד 22 במאי.
קרב יוטלנד
בסוף מאי 1916, שייטת סיירות המערכה השלישית שובצה זמנית לצי הגדול לצורך אימון ירי. ב-30 במאי, כל הצי הגדול, יחד עם סיירות המערכה של אדמירל ביטי, נצטוו לצאת לים כדי להתכונן לגיחה של צי הים הפתוח הגרמני. כדי לתמוך בביטי, אדמירל משנה הוד הקדים את שלושת סיירות המערכה שלו לפני הצי הגדול. בערך בשעה 14:30 יירטה אינווינסיבל הודעת רדיו מהסיירת הקלה הבריטית גאלאטי, שהוצמדה לכוח הקרב של ביטי, שדיווחה על תצפיתן של שתי סיירות אויב. הדיווח חוזק על ידי דיווחים אחרים על שבע ספינות אויב שנוטות צפונה. הוד פירש זאת כניסיון לברוח דרך הסקאגרק והורה להעלות את המהירות ל-22 קשרים (41 קמ"ש) בשעה 15:11 וכיוון מזרח-דרום מזרח כדי לנתק את הספינות הנמלטות. 20 דקות לאחר מכן, אינווינסיבל קיבלה הודעה מביטי שדיווח על 5 סיירות מערכה של האויב, ומאוחר יותר איתות על כך שהוא מתמודד עם האויב במסלול דרום-מזרחי. בשעה 16:06 הורה הוד על מהירות מלאה ועל כיוון דרום-דרום מזרח בניסיון לחבור אל ביטי. בשעה 16:56, ללא ספינות בריטיות באופק, הוד ביקש את המסלול, המיקום והמהירות של ביטי, אך מעולם לא קיבל תשובה.
הוד המשיך במסלול עד 17:40, אז זוהה ירי בכיוון שאליו נשלחה הסיירת הקלה שלו צ'סטר כדי לחקור הבזקי ירי אחרים. צ'סטר נתקלה בארבע סיירות קלות של קבוצת הסיור השנייה של היפר וניזוקה קשות לפני שהוד פנה לכיוונה והצליח להרחיק את הסיירות הגרמניות מצ'סטר. בשעה 17:53, אינווינסיבל פתחה באש על ויסבאדן ושתי סיירות המערכה האחרות פתחו באש שתי דקות לאחר מכן. הספינות הגרמניות פנו דרומה לאחר ירי טורפדו ללא תוצאה בשעה 18:00 וניסו למצוא מחסה בערפל. כשהם הסתובבו, אינווינסיבל פגעה בוויסבאדן בחדר המכונות ודפקה את המנועים שלה בעוד אינפלקסיבל פגעה בפילאו פעם אחת. קבוצת הסיור השנייה לוותה על ידי הסיירת הקלה רגנסבורג ו-31 משחתות של השייטות ה-2 וה-9 וחצי השייטת ה-12 שתקפו את שייטת סיירות המערכה ה-3 ברצף. הם הונסו על ידי הסיירת הקלה שנותרה קנטרברי של הוד וחמשת משחתות הליווי שלו. בפעולה מבולבלת, הגרמנים שיגרו רק 12 טורפדות והשביתו את שארק בירי. לאחר שפנו מערבה כדי לצמצם את הטווח מספינותיו של ביטי, שלושת סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל פנו לכיוון הטורפדות המתקרבות, אך אינווינסיבל פנתה צפונה, בעוד אינפלקסיבל ואינדומיטבל פנו דרומה כדי להציג את הפרופיל הצר ביותר שלהם בפני הטורפדות. כל הטורפדות החמיצו, למרות שאחד חלף מתחת לאינפלקסיבל בלי להתפוצץ. כאשר אינווינסיבל פנתה צפונה, ההגה שלה נתקע והיא נאלצה לעצור כדי לתקן את הבעיה, אבל זה נעשה במהירות והשייטת שינתה מסלול בכיוון מערב.
בשעה 18:21, כשהן ביטי והן הצי הגדול מתכנסים אליו, הוד פנה דרומה כדי להוביל את סיירות המערכה של ביטי. סיירות המערכה של היפר היו 9,000 יארד (8.2 קילומטרים) משם וסיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל כמעט מיד פתחו באש על ספינת הדגל של היפר ליצו ועל דרפלינגר. אינווינסיבל פגע בדרפלינגר שלוש פעמים ובזיידליץ פעם אחת, בעוד שליצו חטפה במהירות 10 פגיעות מלאיון, אינפלקסיבל ואינווינסיבל, כולל שתי פגיעות מתחת לקו המים בקדמת האונייה מאינבינסיבל שבסופו של דבר הביאו לטביעתה. בשעה 18:30 הופיעה אינווינסיבל בפתאומיות כמטרה ברורה לפני ליצו ודרפלינגר. לאחר מכן ירו שתי הספינות הגרמניות שלושה מטחים כל אחת לעבר אינבינסיבל והטביעו אותה תוך 90 שניות. לפחות פגז 305 מ"מ (12 אינץ') אחד מהמטח השלישי פגע בצריח 'Q' באמצע הספינה. הפגז חדר לחזית צריח 'Q', פוצץ את הגג ופוצץ את מחסני אמצע הספינה, שפוצצו את הספינה לשניים. ייתכן שהפיצוץ הצית את מחסני התחמושת "A" ו-"X". 1,026 קצינים ומלחים נהרגו, כולל אדמירל הוד. היו רק שישה ניצולים שנאספו על ידי המשחתת באדג'ר.
אינפלקסיבל ואינווינסיבל נותרו עם הכוח של ביטי למשך שארית הקרב. הם נתקלו בסיירות המערכה של היפר רק ממרחק של 10,000 יארד (9,100 מטרים) כשהשמש שקעה, בערך בשעה 20:19 ופתחו באש. זיידליץ נפגעה חמש פעמים לפני שסיירות המערכה חולצו על ידי הפרה-דרדנוטים של אדמירל פרנץ מאובה והבריטים העבירו את האש לאיום החדש. שלוש מהפרה-דרדנוטים נפגעו לפני שגם הם הצליחו לחמוק באפלולית.
קריירה לאחר יוטלנד
אובדן של שלוש סיירות מערכה ביוטלנד (האחרות היו קווין מרי ואינדפטיגבל) הוביל לארגון מחדש של הכוח לשתי שייאות, עם אינפלקסיבל ואינדומיטבל בשייטת סיירות המערכה השנייה. עם זאת, לאחר יוטלנד הייתה מעט פעילות ימית משמעותית, עבור אוניות הסדרה, מלבד סיור שגרתי, הודות לפקודה של הקייזר שאסר על ספינותיו לצאת לים אלא אם כן מובטח להם הניצחון. סוף המלחמה הביא את הקץ לרבות מהספינות הישנות יותר, ביניהן שתי האוניות ששרדו מסדרת אינווינסיבל, אשר נשלחו לצי המילואים ב-1919, ונמחקו מרשימות הצי במרץ 1920.
לאחר תום המלחמה, צ'ילה החלה לחפש ספינות נוספות עבור הצי שלה. באפריל 1920 קנתה צ'ילה את קנדה וארבע משחתות, שכולן הוזמנו על ידי צ'ילה לפני פרוץ המלחמה ונרכשו על ידי הבריטים למלחמה. התרחבות מתוכננת נוספת כללה את אינפלקסיבל ואינדומיטבל, אך כאשר המשא ומתן הסודי לרכישתם הודלף לעיתונות, פרצה מהומה גדולה בצ'ילה. המחלוקת הגלויה ביותר הגיעה מקרב קצינים בחיל הים, שהתנגדו בפומבי לכל רכישה אפשרית ובמקום זאת קידמו "צי חדש" שירכוש צוללות וכלי טיס. הם טענו שהנשק הזה יעלה פחות ויעניק למדינה, ולקו החוף הארוך שלה, הגנה טובה יותר מפני איומים חיצוניים. הספינות לא נקנו מסיבות של עלות, אבל גם לא המטוסים שתומכיה קיוו לו. שתי האוניות נמכרו לגרוטאות ב-1 בדצמבר 1921.
קישורים חיצוניים
37110488סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל