סיד מקמת'

סיד מקמת'
Sid McMath

סיד מקמת'
לידה	מגנוליה, ארקנסו, ארצות הברית
פטירה	ליטל רוק, ארקנסו, ארצות הברית
שם מלא	סידני סנדרס מקמת'
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות פיינקרסט ממוריאל, מחוז סליין, ארקנסו, ארצות הברית
מושל ארקנסו ה־34 11 בינואר 1949 – 13 בינואר 1953 (4 שנים) סגן מושל ארקנסו נייתן גרין גורדון → בנג'מין טרוויס לייני פרנסיס צ'רי ←

סידני סנדרס מקמת' (באנגלית: Sidney Sanders McMath;‏ ) היה איש חיל הנחתים, עורך דין ופוליטיקאי, אמריקאי מארקנסו, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל ארקנסו ה-34 בשנים 1949–1953. תוך כדי התרסה כנגד הממסד הפוליטי של מדינתו, הוא תמך במהלך העשור שלאחר מלחמת העולם השנייה בהבאת החשמל לאזורים הכפריים, סלילת כבישים ובניית בתי ספר באופן נרחב, בניית בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ארקנסו, פיקוח הדוק על מערכות הבנקאות והשירות הציבורי, ביטול מס הגולגולת, הנהגת בחירות פתוחות והוגנות, והרחבה משמעותית של ההזדמנויות לאפרו-אמריקאים.

מקמת' נותר נאמן לנשיא הארי טרומן במהלך המרד של נגד ה"דיקסיקרטים" של 1948, וניהל מסע בחירות בכל רחבי מדינות הדרום למען בחירתו לתקופת כהונה שנייה של טרומן. כמושל לשעבר, הוביל מקמת' את ההתנגדות למושל תומך ההפרדה הגזעית אורוול פובוס לאחר משבר ליטל רוק ב-1957. בהמשך הוא היה לאחד מעורכי הדין לדיני נזיקין הבולטים ביותר בארצות הברית, ייצג אלפים בתביעות נזקי גוף שהפכו למקרי תקדים, וחנך דורות של עורכי דין צעירים. בעת מותו הוא היה ותיק מושלי ארקנסו לשעבר שהיו אז בחיים.

ראשית חייו

סיד מקמת' נולד בבקתה ליד מגנוליה, שבמחוז קולומביה, ארקנסו, כבנם של האל פירס ונטי בל סנדרס מקמת'. סבו מצד אביו, השריף של מחוז קולומביה, סידני סמית' מקמת', נהרג שנה במסגרת תפקידו שנה קודם לכן והניח אחריו אלמנה ושמונה ילדים ללא גימלה, כשהאל מקמת' היה הבכור שבהם. לאחר שנים של גידול סוסים ואי-הצלחה בקידוח בארות נפט בדרום-מערב ארקנסו, הוא עבר ביוני 1922 עם משפחתו באמצעות עגלה לעיר הוט ספרינגס. שם הוא מכר את אחרון סוסיו והחל לעבוד כספר. אמו של מקמת', נטי, עבדה כמניקוריסטית וכקופאית בבית קולנוע. סיד ואחותו, אידית, למדו בבתי הספר הציבוריים בהוט ספרינגס, שם הצטיין הנער באגרוף ובתיאטרון, היה חבר בתנועת הצופים ועבד כמצחצח נעליים וכמוכר עיתונים כדי להשלים את ההכנסה הדלה של משפחתו. במשך כל שמונה שנות לימודיו הוא נבחר כנשיא הכיתה, ובשנת לימודיו האחרונה הוא זכה בפרס הראשון המדינתי באגרוף במשקל בינוני. מקמת' למד בקולג' הנדרסון המדינתי ובאוניברסיטת ארקנסו, שם הוא נבחר כנשיא אגודת הסטודנטים. הוא היה חבר באחוות סטודנטים שונות כמו "רובאי פרשינג", "בלו קי" וסיגמא-אלפא-אפסילון. ב-1936 סיים מקמת' את לימודיו בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה.

שירות בחיל הנחתים

שירות צבאי

מקמת' במדים, 1942.
השתייכות	חיל הנחתים של ארצות הברית
תקופת הפעילות	1936–1970 (כ־34 שנים)
דרגה	מייג'ור גנרל
תפקידים בשירות
מפקד יחידת אימוני המתנדבים 8–14 מפקד בפועל של הרגימנט השלישי של חיל הנחתים
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
עיטורים
כוכב הכסף לגיון ההצטיינות מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה

עם סיום לימודיו קיבל מקמת' דרגת לוטננט משנה בחיל הנחתים של ארצות הברית כאיש כוחות המילואים של הסטודנטים. במלחמת העולם השנייה הוא שירת בחיל הנחתים לאחר שהתנדב לשוב לשירות פעיל ב-1940. הוא הוצב כקצין אימונים לטירונים בקוונטיקו, וירג'יניה, קודם לדרגת קפטן, לאחר מכן למייג'ור, וב-1942 הוצב בסמואה האמריקאית כמפקד הכוחות המשולבים של בית הספר ללוחמה בג'ונגלים. החל מסוף אותה שנה ועד ראשית 1944 הוביל מקמת' את הרגימנט השלישי של חיל הנחתים כקצין מבצעים וכמפקד בפועל במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, כולל המערכה על ניו ג'ורג'יה , קרב ולה לוולה, קרב גוודלקנל והמערכה בבוגנוויל, שבמהלכם הוא ניהל את קרב פיבה פורקס, פעולה מכרעת, שבה הם נבלמו בירי מרגמות של האויב. במהלך הקרב הוא קיבל מינוי שדה לדרגת לוטננט קולונל ועוטר בכוכב הכסף ובעיטור לגיון ההצטיינות. בנימוקים לעיטור הראשון, שנחתמו באופן אישי על ידי אדמירל ויליאם הולסי, זכה מקמת' לשבחים על "גבורה יוצאת מן הכלל... ומבלי לחשוב על ביטחונו האישי מעל ומעבר לדרישות התפקיד, היה השראה לקצינים ולחיילים". זמן קצר לאחר מכן לקה מקמת' במלריה ובפילאריאזיס ואושפז במשך כמה חודשים בניו זילנד ובסן דייגו. לאחר מכן הוא שירת במטה חיל הנחתים בוושינגטון, שם הוא תכנן את הפלישה האמפיבית לאיי יפן. בדצמבר 1945 שוחרר מקמת' משירות פעיל.

לימים, לאחר תום כהונתו כמושל, חידש מקמת' את פעילותו בכוחות המילואים של חיל הנחתים ופיקד על יחידת אימוני מתנדבים בליטל רוק עד 1964. בשנים 1960–1961 הוא שימש כנשיא הארצי של אגודת דיוויזיית הנחתים השלישית.

ביוני 1963 קודם מקמת' לדרגת בריגדיר גנרל, בתוקף מיולי 1962 ובמשך השנים הבאות מילא שורה של תפקידי פיקוד והדרכה בכוחות המילואים של חיל הנחתים, כולל שני סבבי שירות במלחמת וייטנאם. ב-7 בנובמבר 1966 הוא קודם לדרגת מייג'ור גנרל. ב-1967 סייע מקמת' בהקמת סניף גייסות האימון לקצינים צעירים של חיל הנחתים בבית הספר התיכון הקתולי לבנים בליטל רוק.

ראשית הקריירה הפוליטית

מקמת' בהוט ספרינגס, אוגוסט 1948.

בראשית 1946 התאגדו מקמת' וחיילים משוחררים אחרים ששבו מהמלחמה כדי להיאבק בשחיתות בממשל העירוני של הוט ספרינגס, שנשלט על ידי בעלי אינטרסים בהימורים בלתי חוקיים. באותה תקופה הייתה הוט ספרינגס מרכז לאומי להימורים שפקדו אותו דמויות מהפשע המאורגן של שיקגו, ניו יורק ומטרופולינים נוספים. בתי הקזינו פרחו. מאפיונרים החזיקו בשליטה הפוליטית באמצעות רכישה והחזקה של מאות קבלות על תשלום מס גולגולת, שלרוב הונפקו על שמם של נפטרים או של אנשים פיקטיביים, ושבהן נעשה שימוש להונאת בחירות. שוטרי העיר קיבלו שכר מארגון מקומי בראשותו של ראש העיר הוותיק ליאו מקלפלין. שריף שלעבר שניסה לאכוף את חוקי המדינה נגד הימורים נרצח ב-1937, ללא שאיש הורשע ברצח. מקמת' התמודד בראשות סיעה של חיילים משוחררים בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, שלמעט הוא עצמו, נוצחו כל חבריו לסיעה. על כל פנים, שאר חבריו פרשו מהמפלגה והתמודדו כמועמדים עצמאיים בבחירות הכלליות של 1946 לאחר שמקמת' שיכנע שופט פדרלי לפסול את הקבלות המזויפות על תשלום מס הגולגולת. רובם ניצחו בבחירות, וביניהם בלטו טייס הקרב לשעבר ארל ט. ריקס וא. ג. בראון, שנבחרו כראש העיר וכשריף, בהתאמה.

מקמת' שימש כתובע של המחוז השיפוטי ה-18 (מחוזות גרלנד מונטגומרי) החל מ-1947. עמיתיו החיילים המשוחררים שנבחרו לתפקידי ציבור בהנהגתו, סגרו את בתי הקזינו ושאר עסקים בלתי חוקיים בעיר וחבר מושבעים גדול הגיש כתבי אישום נגד בעלים ובעלי תפקידים של עסקים אלו ונגד פוליטיקאים, כולל ראש העיר הקודם. עם התפתחותה של לאס וגאס כמרכז הימורים ארצי בשנים שלאחר מכן, ירדה הוט ספרינגס מגדולתה בתחום זה. תחייתם של בתי הקזינו במהלך תקופת כהונתו של המושל אורוול פובוס בשנים 1955–1967, הסתיימה עם בחירתו של המושל הבא, הרפובליקני וינטרופ רוקפלר.

מושל ארקנסו

לאחר הצלחה בתפקיד התובע המחוזי, ניצח מקמת' ב-1948 בניצחון צמוד בבחירות המקדימות של הדמוקרטים למשרת מושל ארקנסו את התובע הכללי לשעבר של ארקנסו, ג'ק הולט. הולט האשים את מקמת' ש"מכר את המדינה למצביעים הכושיים". בבחירות הכלליות ניצח מקמת' את מועמד הרפובליקנים, צ'ארלס ר. בלאק.

ב-11 בינואר 1949 הושבע מקמת' כמושל ארקנסו, והיה לצעיר המושלים בכל מדינות ארצות הברית. ב-1950 הוא נבחר בקלות לכהונה שנייה לאחר שהתמודד בבחירות המקדימות מול קודמו בתפקיד בנג'מין טרוויס לייני, שתקף את מקמת' על תמיכתו בנשיא הארי טרומן ב-1948 כאשר לייני ודמוקרטים רבים ממדינות הדרום פרשו מהמפלגה על רקע מצע זכויות האזרח שלה. הפורשים העבירו את נאמנותם למושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד, שהתמודד לנשיאות ארצות הברית כ"דיקסיקרט". מקמת' לקח את השליטה במפלגה בארקנסו מידי לייני. הוא ניהל מסע בחירות נמרץ באזור וזכה לשבחים מפי הנשיא טרומן על סיועו לשמירת שליטת הדמוקרטים ברוב מדינות הדרום. השניים פיתחו ידידות ארוכת שנים, ושמו של מקמת' הוזכר כאפשרות להיות מועמד לתפקיד סגן הנשיא בבחירות לנשיאות של 1952.

ממשלו של מקמת' התמקד בשיפורי תשתיות, כולל סלילה נרחבת של הכבישים מאזורי החוות לשווקים ושל הכבישים הראשיים "כדי להוציא את ארקנסו מהבוץ ומהאבק", בחישמול האזורים הכפריים, ובבנייה של מרכז רפואי בבירת המדינה. מקמת' תמך בחוקים נגד מעשי לינץ' ומינה אפרו-אמריקאים לגופי ממשל בפעם הראשונה. ממשלו מיזג מאות מועצות חינוך קטנות ובנה את אוניברסיטת ארקנסו למדעי הרפואה, שבנייתה מומנה באמצעות מס של שני סנט על סיגריות. מקמת' עבד ללא לאות, לעיתים בחשאי, עם ד"ר לורנס דייוויס האב, כדי להציל את הקולג' המדינתי לשחורים, את הקולג' החקלאי ואת הקולג' הטכני, כיום אוניברסיטת ארקנסו בפיין בלאף. הוא גם נקט בצעדי רפורמה במערכת בריאות הנפש המדינתית והעלה את שכר המינימום.

מקמת' נבחר על ידי מושלי המדינות המייצרות נפט לשמש כיושב ראש הנציבות הבין-מדינתית לנפט וגז, שנועדה לשפר את מבני התעריפים ולהרחיב את הסיוע הפדרלי לחיפושי נפט. הוא נבחר כיושב ראש ועידת מושלי הדרום. מקמת' הזמין את העיתונאי חושף השחיתויות, עורך העיתון ארקנסו גאזט, הארי אשמור, לנאום בפני המושלים. נושא נאומו היה בזבוז כספי הציבור בהחזקת בתי ספר נפרדים לתלמידים לבנים ושחורים.

תבוסתו בבחירות לכהונה שלישית ולסנאט

מקמת' התמודד מול בעלי אינטרסים במגזרים שונים, בעיקר מגזר האנרגיה, שזמן רב שלטו בפוליטיקה של ארקנסו. על אלו נמנו חברת החשמל של ארקנסו בניהולו של סי המילטון מוזס, בנקאים אמידים וסוחרי איגרות חוב, חברות בתעשיית העץ, תאגיד הנפט מרפי, והמשפחות הוותיקות של בעלי המטעים בדלתא של המיסיסיפי. כל אלו חששו שמדיניותו הפרוגרסיבית של מקמת' תגרום לעליית הוצאות השכר ותשבור את כלכלת החכירה בחוות. אנשי מגזר התשתיות חששו מאובדן אדמות לטובת הקואופרטיבים לחשמל באזורים הכפריים. בעלי אינטרסים אלו הניחו בצד את חילוקי הדעות ביניהם כדי לחבור יחדיו ולהביס את מקמת' בניסיונו להיבחר לתקופת כהונה שלישית כמושל ב-1952. ב-1954 ניסה מקמת' ללא הצלחה להתמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית, וב-1962 ניסה להתמודד שוב על משרת המושל, כאשר ניצב מולו אותו צירוף של גורמים שגרמו לתבוסתו ב-1952, אם כי עד אז הוחלף מוזס על ידי טייקון הגז ו. ר. "ויט" סטיבנס כממליך הפוליטיקאים המרכזי. בבחירות אלו, אילץ מקמת' את המושל פובוס להתמודד מולו בסיבוב שני בזכות הפרש ששל 500 קולות. בסיס התמיכה של מקמת' בקרב מעמד העובדים נוטרל בשל מס גולגולת של שני דולר שהיה צורך לשלמו שנה לפני הבחירות, ולמעשה שלל את זכות הבחירה של אלפים מבין מצביעים אלו. לשווא ניסה מקמת' לבטל את המס, שנותר כשריד אחרון לחוקי ג'ים קרואו עד לקבלת התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית ב-1964.

קריירה משפטית

לאחר תבוסתו בבחירות של 1952, שב מקמת' לעיסוקו בעריכת דין, ובמשך חצי המאה הבא הוא היה לאחר מעורכי הדין לצרכנות המובילים בארצות הברית. התיקים שבהם טיפל יצרו מגוון רחב של תקדימים משפטיים, כולל פסק הדין הראשון בהיקף של מיליון דולר על מקרה של פציעה אישית בבית משפט פדרלי מחוזי (עבור פציעתו של איש צוות אסדה פצוע על נהר ארקנסו ב-1968), זכות של אישה לקבל פיצויים על אובדן התאגיד בבעלותו של בעלה (סעיף נזיקין שקודם לכן הוגבל רק לגברים), אחריות יצרנים על נזק שנגרם על ידי מוצרים פגומים ופרסום רשלני המעודד שימוש לרעה שלהם, אחריות התעשייה הכימית לנזקים ליבולים ולסביבה, אחריות חברות תרופות לתמותת ילדים כתוצאה מחיסונים, רשלנות של סוחרי נשק, וזכות עובדים לתבוע צד שלישי על פגיעות בעבודה. מקמת' ושותפו הנרי וודס, ששירת כראש הסגל שלו בעת כהונתו כמושל ומאוחר יותר מונה כשופט פדרלי מחוזי, זכו למודעות לאומית בשל השימוש בראיות כבדות משקל, כמו דגמים מפורטים של אתרי התאונות ואנטומיה אנושית. ב-1976 נבחר מקמת' כנשיא האקדמיה הבינלאומית של עורכי הדין לנזיקין, קבוצה נבחרת של 500 עורכי הדין הבולטים ביותר בעולם, וב-22 בפברואר 1977 הוא החל לשמש בתפקיד במהלך הוועידה השנתית של הארגון בניירובי, קניה.

ניצחונותיו של מקמת' בבתי המשפט היו ראויות יותר לציון לאור העובדה שהרכבי חבר המושבעים באותה תקופה היוה לא בהכרח הוגנים. עובדי מפעלים, אפרו-אמריקאים, חברי ארגוני עובדים, פועלים פשוטים, ושאר עובדים שכירים, הודרו לעיתים קרובות מהשתתפות בחבר המושבעים, שרוב חבריהם היו עובדי בנקים וחברות ביטוח, מנהלים בדרג הביניים, מתווכי נדל"ן, בעלי עסקים קטנים, מומחים בשכר, חברי מועדונים ושאר גורמים שהיו עוינים כלפי התובעים בתיקים המשפטיים. המושבעים בבתי המשפט הפדרליים היו יותר מגוונים, אך שופטי בתי המשפט הפדרליים המחוזיים, שברוב המקרים שימשו קודם לכהונתם כיועצים משפטיים של תאגידים, החזיקו בידיהם סמכויות רחבות לפסול תיקים, להפוך על פיהם פסקי דין, ולפסול עדויות שתמכו בעמדות העותרים - פסיקות שניתנו לעיתים קרובות וחייבו תהליכי ערעור ארוכים.

ב-1991 הגיש מקמת' יחד עם אנשי משרדו תביעה נגד חברות טבק לפיצוי על הוצאות תוכנית מדיקאייד על טיפול במעשנים. לאחר שהתביעה נדחתה על ידי הרשויות בארקנסו, שלה היו קשרים הדוקים עם חברות הטבק, נעשה שימוש ברעיון לתביעה זו בפלורידה, מיסיסיפי ומינסוטה, שבה הושג הסדר בהיקף של מיליארד דולר. עד מהרה הוגשו תביעות דומות ב-46 מדינות נוספות. טקסס השיגה פיצוי של 18 מיליארד דולר בבית המשפט הפדרלי שאליו סירבו פקידי הממשל של ארקנסו להצטרף. בסופו של דבר סיכמה ארקנסו על הסדר בהיקף שנתי של 60 מיליון דולר שהושג ב-1999. כל ההסדרים הללו, ותביעות פיצויים שהוגשו על ידי הממשל הפדרלי בעקבותיהם, הגיעו בסופו של דבר להיקף כולל של יותר מטריליון דולר, וייצגו את האינטרס הציבורי הגדול ביותר בהיסטוריה המשפטית של ארצות הברית.

שנותיו האחרונות

מקמת' המשיך להיות פעיל גם במהלך העשור התשיעי לחייו. הוא המשיך לנאום במוסדות החינוך בארקנסו ובאירועים שונים, במיוחד במוסד האקדמי הראשון שבו הוא למד, אוניברסיטת הנדרסון המדינתית, שהסגל שלה יצר סדרת הרצאות בהיסטוריה ובמדע המדינה לכבודו, ובאוניברסיטת ארקנסו למדעי הרפואה, שלקרן המלגות שלה הוא תרם באופן משמעותי. הוא גם תמך בארגוני אזרחיים מקומיים, כולל הבונים החופשיים בנוסח הסקוטי (שהעניקו לו את הכיבוד הגבוה ביותר של הצלב הגדול), והליונס. מקמת' נבחר כנשיא אגודת הדיוויזיה השלישית של חיל הנחתים, וב-1994 הנחה את הסרט התיעודי "קרב הבוקסיט", שבו סופר סיפורם של הכורים שחצבו אלפי טונות של אלומיניום מבורות ליד העיר בוקסיט שבארקנסו, שבהם נעשה שימוש בייצור מטוסים צבאיים במלחמת העולם השנייה. עובדי תעשיית האלומיניום ומשפחותיהם היו בין תומכיו האדוקים ביותר במהלך רבים ממסעות הבחירות של מקמת'. במשך 26 שנים לימד מקמת' לימודי תנ"ך מתקדמים בכנסייה המתודיסטית המאוחדת של רמות פולאסקי בליטל רוק, עם דגש על ספרי הנביאים.

משפחתו

רעייתו הראשונה של מקמת' הייתה איליין ברוטון מקמת', שנפטרה ב-1942, ואיתה נולד לו בן אחד. רעייתו השנייה במשך 49 שנים, אן פיליפס מקמת',נפטרה בליטל רוק ב-1994 ואיתה נולדו לו שני בנים ושתי בנות. רעייתו השלישית הייתה בטי דורץ' ראסל.

מותו

סיד מקמת' נפטר בביתו בליטל רוק ב-4 באוקטובר 2003. ימים ספורים קודם לכן הוא שוחרר מאשפוז לאחר שקיבל טיפול להתייבשות חמורה, תת-תזונה ודופק בלתי סדיר. עם מותו של סטרום ת'ורמונד ארבעה חודשים קודם לכן, היה מקמת' למושל לשעבר הוותיק ביותר מבין כל מושלי מדינות ארצות הברית. עם מותו עבר התואר למושל דלאוור לשעבר אלברט קארוול, שהושבע לתפקידו שבוע אחד לאחר מקמת'.

מקמת' נקבר בהלוויה צבאית מלאה שנוהלה על ידי משמר הכבוד של חיל הנחתים. ארונו הוצב במשך יום ברוטונדה של הקפיטול המדינתי של ארקנסו, ולאחר מכן הוא הועבר עטוף בדגל בשיירה לכנסייה המתודיסטית המאוחדת של רמות פולאסקי בליטל רוק בטקס שבו נכחו יותר מאלפיים איש. נאום ההספד נישא על ידי המושל לשעבר דייוויד פריור.

לקריאה נוספת

• Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 1, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 92-93.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיד מקמת' בוויקישיתוף

• סיד מקמת' באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• סיד מקמת' באנציקלופדיה של ארקנסו (באנגלית)
• סיד מקמת' באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• סיד מקמת', באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37470827סיד מקמת'