אייזק מרפי
 | |||||||
| אייזק מרפי | |||||||
| לידה | ליד פיטסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | האנטסוויל, ארקנסו, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | האנטסוויל, ארקנסו, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
אייזק מרפי (באנגלית: Isaac Murphy; ) היה מורה ועורך דין אמריקאי, יליד פנסילבניה, שב-1834 עבר עם רעייתו ובתם לפאייטוויל, ארקנסו. הוא המשיך לעסוק שם בהוראה, והיה פעיל בפוליטיקה. מרפי ידוע בעיקר כנציג היחידי שהצביע שוב ושוב נגד פרישת ארקנסו מהאיחוד בוועידת הפרישה השנייה שלה ב-1861.
לאחר שכיהן בתפקידי ממשל מקומיים ובבית הנבחרים של ארקנסו, הוא נבחר כמושל ארקנסו בבחירות מיוחדות שנערכו לאחר שצבא ארצות הברית כבש את ארקנסו ב-1863. הוא היה המושל הראשון של ארקנסו בתקופת השיקום, שכן הותר לו להישאר בתפקידו לאחר שחוקי השיקום עבור בקונגרס ב-1867. מרפי נודע בשל מדיניות הריסון התקציבי שלו ובשל גישתו הפייסנית כלפי אנשי הקונפדרציה לשעבר.
ראשית חייו
אייזק מרפי נולד ליד פיטסבורג, פנסילבניה ליצרן נייר עשיר ולרעייתו. הוא התחנך במוסדות חינוך מקומיים ובוושינגטון קולג' (כיום וושינגטון וג'פרסון קולג') בוושינגטון, פנסילבניה. ב-1825 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין במחוז אלגייני שבפנסילבניה.
ב-1830 עבר מרפי לקלארקסוויל, טנסי, שם הוא לימד בבית ספר. שם הוא גם הכיר את אנג'לינה לוקהארט. אביה התנגד לנישואיהם לאחר שנודע לו על תמיכתו של מרפי בביטול העבדות, עד כדי כך שהוא שלל מבתו את ירושתה.
ב-1834 עברו בני הזוג מרפי, יחד עם בתם התינוקת מערבה לפאייטוויל שבטריטוריית ארקנסו. בפאייטוויל, עסק מרפי בהוראה בבית ספר, במדידות ובעריכת דין. ב-1836 התקבלה ארקנסו כמדינה בארצות הברית.
ראשית הקריירה
מרפי נעשה פעיל בפוליטיקה, וב-1836 נבחר כגזבר הראשון של מחוז וושינגטון, תפקיד בו הוא שימש שנתיים. ב-1841 הוא מונה כשופט.
בנובמבר 1844 השיגו מרפי והמיסיונר הנודע סיפס וושבורן, יחד עם מנהיגים אחרים, את הזיכיון להקמת הקולג' שנודע בשם "סמינר המערב הרחוק" (Far West Seminary). בסמינר זה לימד מרפי הן לבנים והן אינדיאנים. במוסד זה לימד מרפי עד שהבניין שלו חרב בשריפה ב-17 בפברואר 1845, אירוע שהכניס אותו לחובות, שכן כספו היה מושקע בו.
ב-1846 נבחר מרפי כחבר בית הנבחרים של ארקנסו מטעם מחוז וושינגטון, וב-1848 הוא נבחר לתקופת כהונה נוספת. עם מינויו כחבר בוועדת הבנקאות של הבית, הוא ניסה להעביר רפורמות, אך יוזמתו נבלמה על ידי קבוצות כוח פוליטיות.
ב-1849 נקלע מרפי לקשיים פיננסיים ועזב לקליפורניה בחיפוש אחר עושר במסגרת הבהלה לזהב. יחד עם רבים שדרכם שם לא צלחה, הוא שב ב-1854 לארקנסו. עם שובו, הוא עבר לעיר האנטסוויל שבמחוז מדיסון.
ב-1856 נבחר מרפי לסנאט של ארקנסו כנציג מחוזות מדיסון ובנטון, במקומו של הסנאטור ג'ון ברי שנפטר. בתו הבכורה של מרפי, מלילה, נישאה לג'יימס ר. ברי, אחד מבניו של הסנאטור המנוח. בשנים אלו שלפני מלחמת האזרחים האמריקנית, היה אזור צפון-מערב ארקנסו מעוז של תומכי האיחוד.
ועידת הפרישה
בפברואר 1861, כאשר משבר הפרישה סחף את ארקנסו, נבחר מרפי כנציג מחוז מדיסון לוועידת הפרישה על בסיס מצע של תמיכה באיחוד לאחר שקיבל 85 אחוזים מקולות המצביעים במחוז, שהצביע נגד הפרישה. כאשר התרחש קרב פורט סאמטר, קרא הנשיא אברהם לינקולן לגיוס כוחות מארקנסו, ונציגי הוועידה נקראו לשוב למחוזותיהם לפני שמשאל עם מדינתי יכול היה להיערך. הוועידה קיבלה החלטה לפרישתה של ארקנסו מן האיחוד, אך מרפי וארבעה נציגים נוספים התנגדו לצעד זה. יושב ראש הוועידה קרא לכל החמישה לשנות את הצבעתם. כל ארבעת הנציגים האחרים נעתרו לפנייה, אך מרפי סירב. בתחילה זכתה עמדתו לתמיכה בהאנטסוויל, אך עם התקדמות המלחמה, התגברה שם האהדה כלפי הקונפדרציה.
מושל ארקנסו
עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, נמלט מרפי מביתו בהאנטסוויל. את רוב ימי המלחמה הוא העביר בהצטרפות לצבא האיחוד בצפון-מערב ארקנסו. לאחר נפילת בירת המדינה ליטל רוק בידי צבא האיחוד ב-1863, נמלטה ממשלת ארקנסו תומכת הקונפדרציה בראשותו של המושל האריס פלנגין לעיר וושינגטון שבארקנסו, שם הוקמה ממשלה גולה.
בבחירות מיוחדות, שנערכו באישור של הנשיא לינקולן, נבחר מרפי כמושל ארקנסו השמיני והוא הושבע לכהונתו ב-18 באפריל 1864.
תקופת השיקום
מרפי פעל לרפא את פגעי המלחמה בארקנסו, גם כאשר הלחימה נמשכה בחלקים הדרומיים של המדינה. הוא פעל למען יציבות ואמר בפומבי ש"כולנו פעלנו בדרך שגויה". חגיגות יום העצמאות של אותה שנה בליטל רוק הובלו על ידי נואמים שתמכו באיחוד, אך נמנעו מנאומים או מצעדים נגד הדרום.
לאחר רצח לינקולן ובעקבות צעדיהם של מספר רב של מחוקקים מדינתיים לשלוט בעבדים המשוחררים ולהגביל את זכויותיהם, החלו הרפובליקנים בקונגרס לנקוט בצעדי שיקום קשוחים יותר כלפי מדינות הקונפדרציה לשעבר. ב-1866, זכו מחוקקים תומכי הקונפדרציה ברוב בכמה ממדינות הדרום. באותה שנה, האלימות של הלבנים נגד העבדים המשוחררים פרצה בכמה מדינות.
בתגובה, קידמו הרפובליקנים בקונגרס את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, שהעניק אזרחות, זכויות והליך הוגן לעבדים המשוחררים, והתקבלו חוקי השיקום של 1867. שטחי מדינות הדרום חולקו למחוזות צבאיים, שנשלטו על ידי צבא ארצות הברית עד אשר המדינות קיבלו חוקות חדשות שהגנו על זכויות האזרח של העבדים המשוחררים ואשררו את התיקון ה-14. למרפי הותר להמשיך ולהחזיק בתפקידו, אך הוא ספג ביקורת משני הצדדים.
כאשר סיים מרפי את תפקידו, נותר בקופת המדינה של ארקנסו עודף תקציבי, לאחר שתקופת ממשלו החלה עם קופה ריקה. ללא יוזמות שהועברו במסגרת חקיקת השיקום לספק לציבור רווחה וחינוך, וללא השקעה בתשתיות, עודף תקציבי זה יועד למיזמים ציבוריים.
שנותיו האחרונות
מרפי שב להאנטסוויל, שם הוא עסק בחקלאות ובעריכת דין, וחי חיים שקטים עם משפחתו. אייזק מרפי נפטר בביתו ב-8 בספטמבר 1882. הוא נטמן בבית הקברות של האנטסוויל.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- אייזק מרפי באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- אייזק מרפי באנציקלופדיה של ארקנסו (באנגלית)
- אייזק מרפי באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- אייזק מרפי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
37113430אייזק מרפי