דייוויד פריור

דייוויד פריור
David Pryor

דייוויד פריור, 1974
לידה	קמדן, ארקנסו, ארצות הברית
שם מלא	דייוויד האמפטון פריור
מדינה
יושב ראש המפלגה הדמוקרטית בארקנסו 5 בספטמבר 2008 – 28 בינואר 2009 (20 שבועות ו־6 ימים) → ביל גווטני טוד טרנר ←
מזכיר סיעת הדמוקרטים בסנאט 3 בינואר 1989 – 3 בינואר 1995 (6 שנים) תחת מנהיג סיעת הדמוקרטים ג'ורג' מיטשל → דניאל אינווי ברברה מיקולסקי ←
יושב ראש הוועדה המיוחדת להזדקנות של הסנאט 3 בינואר 1989 – 3 בינואר 1995 (6 שנים) → ג'ון מלצ'ר ויליאם כהן ←
סנאטור מטעם ארקנסו 3 בינואר 1979 – 3 בינואר 1997 (18 שנים)
מושל ארקנסו ה־39 14 בינואר 1975 – 3 בינואר 1979 (4 שנים) סגן מושל ארקנסו ג'ו פרסל → בוב ריילי ג'ו פרסל ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה הרביעי של ארקנסו 8 בנובמבר 1966 – 3 בינואר 1973 (6 שנים ו־8 שבועות)
חבר בית הנבחרים של ארקנסו מטעם מחוז אוצ'יטה 9 בינואר 1961 – 9 בינואר 1967 (6 שנים)

דייוויד האמפטון פריור (באנגלית: David Hampton Pryor;‏ ) הוא פוליטיקאי אמריקאי מארקנסו, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כסנאטור מטעם מדינתו בשנים 1979–1997, כמושל ארקנסו ה-39 בשנים 1975–1979, כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם ארקנסו בשנים 1966–1973 וכחבר בית הנבחרים של ארקנסו בשנים 1961–1967.

ראשית חייו

דייוויד פריור נולד בעיר קמדן, מקום מושב מחוז אוצ'יטה שבדרום ארקנסו, כבנם של ויליאם אדגר פריור וסוזן (לבית ניוטון) פריור. לשני הוריו היו שורשים עמוקים בארקנסו, ונישואיהם איחדו שתיים מהמשפחות החלוציות של המדינה. ויליאם פריור עבר לקמדן מהולי ספרינגס ב-1923 והחל לעסוק במכירת מכוניות. ב-1933 הוא רכש את חלקיהם של שותפיו בעסק והיה הבעלים היחידים של החברה שנקראה על שמו והייתה סוכנות נודעת באזור למכירת מכוניות שברולט. המשפחה גם הייתה מעורבת בחיים האזרחיים, הדתיים והפוליטיים של קמדן, וויליאם קמדן שירת כשריף המחוז בשנים 1939–1942.

דייוויד פריור היה דור שלישי לתושבי מחוז אוצ'יטה. הוא התחנך בבתי ספר ציבוריים בעיר, למד בקולג' הנדרסון המדינתי למורים בארקדלפיה (כיום אוניברסיטת המדינה הנדרסון), וב-1957 סיים את לימודיו באוניברסיטת ארקנסו בפאייטוויל. לאחר סיום לימודיו ועד 1960 הוא היה המייסד והמוציא לאור של העיתון אוצ'יטה סיטיזן (Ouachita Citizen). במהלך שיא תקופת כהונתו של המושל אורוול פובוס שימש העיתון כאמצעי להתנגדות אליו בחלק הדרום-מזרחי של המדינה.

מחוקק בארקנסו

פריור המשיך את התנגדותו למנגנון המפלגתי של פובוס לאחר שב-1960, בגיל 26, נבחר לבית הנבחרים של ארקנסו. בבית הנבחרים, הוא הצטרף לחברים הרפורמיסטים שפעלו לשינוי במספר תחומים של החיים הציבוריים. הקבוצה כונתה "הטורקים הצעירים" ועליה נמנו הארדי ו. קרורקסטון, הייז מקקלרקין, וג'ים ברנדון. בעת כהונתו בבית הנבחרים, שב פריור לאוניברסיטת ארקנסו, שם סיים ב-1964 לימודים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ארקנסו, ובאותה שנה התקבל ללשכת עורכי הדין. בשל הזדמנויות פוליטיות אחרות שצצו אז, הוא עסק בעריכת דין במשך שנה אחת בלבד לפני שהחל קריירה פוליטית מלאה.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית

ב-1966 פרש מכהונתו החבר הוותיק של בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם ארקנסו, אורן האריס. פריור התמודד בבחירות על מושב זה, כאשר בסך הכול התמודדו עליו חמישה חברי המפלגה הדמוקרטית ורפובליקני אחד, ונבחר לאחר בחירות מקדימות בהן המתחרה המאתגר ביותר מולו היה מי שכיהן לימים כשופט פדרלי, ריצ'רד ארנולד. על אף עדויות שהוא היה יותר ליברלי בסוגיות גזעיות בהשוואה לציבור הבוחרים שלו, לא ניצבו מולו מתמודדים נוספים בשתי מערכות הבחירות הבאות שלו לבחירה מחדש לבית הנבחרים.

ב-1972 התמודד פריור בבחירות המקדימות של הדמוקרטים על מושב בסנאט של ארצות הברית מול הסנאטור המכהן, ג'ון ל. מקללן, שביקש להיבחר לתקופת כהונתו השישי בסנאט. גילו הצעיר של פריור, שהיה אז בן 37, וסגנונו הדינמי, היוו ניגוד למקללן הזקן. בבחירות המקדימות זכה פריור ב-16,530 קולות בלבד בסיבוב הראשון. בשל העובדה שהמועמד הרציני האחר, טד בוזוול, שלא הצליח להעפיל לסיבוב השני, היה פרוגרסיבי יותר בהשוואה למקללן, נכנס פריור לסיבוב השני כמועמד מועדף, אך בבחירות אלו, שהיו האחרונות לפני שבוצע שינוי כולל בחוקי מימון הבחירות הפדרליים, מספר אנשי עסקים, כולל ויט סטיבנס, השקיעו כספים רבים במסע הבחירות של מקללן. נקודת המפנה במערכת הבחירות חלה בעימות בחירות, מעמד שהיה נדיר לאותה תקופה, בו תקף מקללן באגרסיביות את פריור על קשריו עם ארגוני העובדים. מקללן ניצח בסיבוב השני של הבחירות המקדימות לאחר שזכה ב-52 אחוזים מקולות הבוחרים. הייתה זו התבוסה האחרונה בקריירה הפוליטית של פריור.

מושל ארקנסו

ב-1974, לאחר שנתיים בהן שב לעסוק בעריכת דין, נכנס פריור למרוץ למשרת מושל ארקנסו. כמה מועמדים נוספים הצטרפו למרוץ, אך יריבו הוותיק של פריור, המושל לשעבר אורוול פובוס, היה היריב הקשה ביותר. הפוליטיקה של ארקנסו השתנתה באופן דרמטי בשמונה השנים מאז סיים פובוס את כהונתו כמושל, ופריור ניצח בבחירות המקדימות של הדמוקרטים בהפרש קולות קטן. בבחירות הכלליות הוא ניצח את המועמד הרפובליקני, קן קון, ובינואר 1975 הושבע כמושל ארקנסו ה-39.

ארבע שנות כהונתו של דייל במפרס, שקדמו לבחירתו של פריור, היו תקופה של שינוי פתאומי בממשלת ארקנסו, עם העברת מספר צעדי רפורמה משמעותיים במגוון רחב של נושאים פוליטיים, העלאה היסטורית בשיעור מס ההכנסה, וארגון מחדש של הממשלה. פריור המשיך בתהליכים אלו, כולל קריאה לכינוס ועידת חוקה לביצוע רפורמות בחוקת ארקנסו, והקמת מחלקה למורשת הטבע ומורשת תרבותית. נראה שהתרומה המשמעותית ביותר שלו הייתה מינוי מספר גדול של אפרו-אמריקאים ונשים לתפקידי מפתח.

כישלונו הגדול ביותר של פרויר כמושל הייתה אי הצלחתו להעביר את "תוכנית ארקנסו", שאותה הוא הגיש בסוף 1976 והייתה מרכז פעילותו בחודשים שלאחר בחירתו לתקופת כהונתו השנייה בנובמבר הקודם. התוכנית קראה להעלאה קבועה של 22 אחוזים במס ההכנסה המדינתי ולהגבלת הרחבת מס המכירות המדינתי. כדי להרחיב את תפקידיהם של גופי השלטון המקומי, הם היו אמורים לקבל סמכות משופרת באופן דרמטי להעלות את הכנסותיהם באמצעות מגוון של מיסים. בתמורה, היה אמור להילקח מגופי ממשל מקומיים אלו המימון של המדינה. פריור השקיע אנרגיה מרובה במאמצים להעביר את התוכנית, שאותה הוא הציג כדרך לקרב את הממשל לעם, וקיים פגישות בבנייני העיריות בכל רחבי המדינה. הערה שנאמרה באחת הפגישות הללו העניקה לתוכנית את הכינוי שלה, שמתנגדיה השתמשו בה ככינוי גנאי - תוכנית ה"קון דוג" (Coonhound). באחת הפגישות אמר פרויור לאזרחים שהמדינה תוכל להחליט אם הכספים העודפים שיתקבלו כתוצאה מהקיצוץ במס ההכנסה יוכלו לשמש להעלאת המיסים המקומיים או ל"רובה צייד חדש או לקון דוג (סוג של כלב ציד)". החשש שהמצביעים המקומיים יבחרו באפשרות השנייה העלתה את רמת העוינות כלפי התוכנית מצד פקידי הממשל המקומיים ותומכי מערכת החינוך.

סנאטור

השמרנות הפיסקלית שהובעה בתוכנית הייתה שימושית מבחינתו של פריור כאשר הוא הצטרף למרוץ על המושב בסנאט של ארצות הברית שאליו הוא כשל מלהיבחר ב-1972. שניים מחברי בית הנבחרים של ארצות הברית המכהנים, שנהנו ממימון גבוה למדי, ג'ים גאי טאקר וריי תורנטון, התמודדו גם הם בבחירות המקדימות של הדמוקרטים. המרוץ המשולש הזה היה לאחת ממערכות הבחירות הקלאסיות בהיסטוריה של ארקנסו. היה ברור שיתקיים סיבוב שני, אך אף אחד לא יכול היה לצפות מי יהיו השניים שיתמודדו בו. פריור הוביל בקצת יותר מ-10,000 קולות ובסיבוב השני ניצב מולו טאקר. במסע בחירות קצר זה, תקף פריור בהצלחה הן את הליברליזם של טאקר והן את העובדה שהוא נעדר מהצבעות רבות בבית הנבחרים. פריור ניצח בסיבוב השני לאחר שגרף כמעט 55 אחוזים מהקולות, ובבחירות הכלליות ניצח בקלות ועשה את דרכו אל הסנאט.

המושל החדש שנבחר באותה מערכת בחירות היה ביל קלינטון, שהוא, במפרס ופריור כונו על ידי אשת מדע המדינה דיאן בלייר "שלושת הגדולים" של הפוליטיקה המודרנית של ארקנסו. שלושת הפוליטיקאים הדמוקרטים המצליחים הללו חלקו בסיס משותף של פרוגרסיביות שהייתה נדירה בדרום שהפך אז בהדרגה לשמרני ורפובליקני. לפריור היה סגנון אישי שקישר אותו מאוד לציבור הבוחרים בארקנסו. איש מדע המדינה ריצ'רד פנו סיפר על פריור כאשר היה חוזר הבייתה מוושינגטון: "להגיע מהדרך ולשבת אתו במשך שעה בלובי של מלון בליטל רוק ולאכול ארוחת ערב אתו ועם כמה ידידים בסטייקיה בליטל רוק זה לחוות זרימה קבועה של חילופי דברים עם אנשים... שעצרו כדי לומר שלום, להציג את עצמם, לדבר על חברים משותפים, לחלוק זיכרונות, לבקש חתימה, להציג בעיה, לתת עצה, או לספר סיפור... לא יהיה זה נכון לקרוא להם מטרידים או מפריעים, שכן כסנאטור הוא היה להוט לשמור על קשר איתם".

סגנון אישי זה הועיל לפריור כאשר ב-1984 התמודד על תקופת כהונתו השנייה בסנאט מול אד בת'ון, הנציג המרכזי של ארקנסו בבית הנבחרים. מסע הבחירות של בת'ון תוגבר על ידי ביקורים של הנשיא הפופולרי רונלד רייגן. פריור ניצח לאחר שזכה ב-57.3 אחוזים מהקולות, וב-1990 נבחר שוב לאחר שלא ניצב מולו שום מועמד מתחרה.

בעת כהונתו בסנאט נודע פריור בשל שני תחומים של העבודה הפוליטית: הגינות כלפי האוכלוסייה הבוגרת וכלפי משלמי המיסים. בסופו של דבר הוא היה ליושב ראש של הוועדה המיוחדת להזדקנות של הסנאט, בה הוא התמקד בפיקוח על מחירי התרופות. מעמדתו כחבר בוועדת הכספים של הסנאט, דאג פריור שמשלמי המיסים לא יוטרדו על ידי שירות הכנסות הפנים, כפי שהודגש במגילת הזכויות של משלמי המיסים שעברה לראשונה ב-1988, ושכספי המיסים ינוצלו באופן זהיר, במיוחד על ידי הפנטגון. הפופולריות של פריור בקרב עמיתיו השתקפה בבחירתו לתפקידי הנהגה של המפלגה, כולל כמזכיר הוועידה הדמוקרטית, התפקיד השלישי בחשיבותו במפלגה. בשלבים המאוחרים יותר בקריירה שלו הוא היה לתומך פעיל במסע הבחירות לנשיאות של קלינטון, ולאחר בחירתו של קלינטון ב-1992, הוא היה לאיש קשר חשוב בין הסנאט לבין הבית הלבן.

לאחר כהונתו

ב-1996, לאחר תום תקופת כהונתו השלישית בסנאט, החליט פריור לפרוש מכהונתו. זמן קצר לאר מכן הוא נכנס לאקדמיה, לימד מספר קורסים באוניברסיטת ארקנסו, וב-2000 הוא היה למנהל המכון לפוליטיקה בבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי. הוא גם תרם מעודפי כספי מסעות הבחירות שלו לאוניברסיטת ארקנסו לצורך ארגון מסמכיו מתקופות כהונתו כמושל וכסנאטור ולמטרות נוספות. ב-2005 הפכה תוכנית זו למרכז דייוויד וברברה פריור להיסטוריה קולית וויזואלית.

ב-2002 שב פריור לפעילות בבחירות בארקנסו, הפעם לא כמועמד, אלא כמסייע בתשדירי התעמולה של מסע הבחירות של בנו, מארק פריור. פריור הצעיר נבחר למושב שאויש בזמנו על ידי אביו. ב-2004 נבחר דייוויד פריור כדקאן של בית הספר לשירות ציבורי על שם ביל קלינטון באוניברסיטת ארקנסו, תפקיד בו הוא שימש עד 2006. ב-2008 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, A Pryor Commitment, שנכתב בשיתוף פעולה עם דון הארל. באותה שנה הוא מונה כיושב הראש הזמני של המפלגה הדמוקרטית בארקנסו בעקבות רציחתו של ביל גווטני. ב-2009 מונה פריור כחבר במועצת הנאמנים של אוניברסיטת ארקנסו על ידי המושל מייק ביבי. במהלך תקופת כהונתו בתפקיד הוא תהה על ההיגיון שבהרחבת האצטדיון של המוסד וההוצאה על הספורטאים.

חיים אישיים

ב-1957 נשא פריור לאישה את ברברה ג'ין לנספורד, שבאותה עת הייתה סטודנטית שנה ראשונה בת 19 באוניברסיטת ארקנסו. בשל אי יכולתה לשאת את הלחצים של חיי הציבור, חיה ברברה בנפרד ממשפחתה בשנים 1975–1977, בעת שבעלה כיהן כמושל. באותן שנים היא למדה במספר קורסים באוניברסיטה והתמודדה עם קשיים במציאת עבודה, ובסופו של דבר שבה למעון המושל.

באוקטובר 2016 לקה פריור בשבץ מוחי שהצריך ניתוח, אך מאז הוא החלים.

ביולי 2020 הודיע מושל ארקנסו אייסה האצ'ינסון בתדרוך לעיתונות בנוגע למגפת הקורונה במדינה שפריור ורעייתו נמצאו חיוביים לנגיף ושפריור אושפז בבית החולים של אוניברסיטת ארקנסו בליטל רוק ושרעייתו הושמה בהסגר ביתי.

לקריאה נוספת

• Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 1, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 97-98.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דייוויד פריור בוויקישיתוף

• דייוויד פריור באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• דייוויד פריור באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• דייוויד פריור באנציקלופדיה של ארקנסו (באנגלית)
• דייוויד פריור באתר The Political Graveyard (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37616302דייוויד פריור