ג'ף דייוויס (מושל ארקנסו)

ג'ף דייוויס
Jeff Davis

ג'ף דייוויס
לידה	רוקי קומפורט, ארקנסו, קונפדרציית המדינות של אמריקה
פטירה	ליטל רוק, ארקנסו, ארצות הברית
שם לידה	ג'פרסון דייוויס
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות מאונט הולי, ליטל רוק, ארקנסו, ארצות הברית
סנאטור מטעם ארקנסו 4 במרץ 1907 – 3 בינואר 1913 (5 שנים ו־43 שבועות)
מושל ארקנסו ה־20 8 בינואר 1901 – 8 בינואר 1907 (6 שנים) → דניאל ובסטר ג'ונס ג'ון סבסטיאן ליטל ←
התובע הכללי של ארקנסו ה־21 1899–1901 (כשנתיים) תחת מושל ארקנסו דניאל ובסטר ג'ונס → א. ב. קינסוורת'י ג'ורג' ו. מרפי ←

ג'ף דייוויס (באנגלית: Jeff Davis;‏ ) היה פוליטיקאי אמריקאי מארקנסו, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל ארקנסו ה-20 בשנים 1901–1907, ולאחר מכן ועד מותו כחבר הסנאט של ארצות הברית. הוא החל לכהן בתפקידו כאחד המושלים הראשונים בארקנסו של "הדרום החדש" (New South) והיה אחד מהדמויות שגרמו לקיטוב במדינה באופן הבולט ביותר. דייוויס עשה שימוש בצחות לשונו ובכישרונו לדמגוגיה כדי לנצל תחושות תסכול שרווחו בקרב החוואים הלבנים העניים, וכך יצר לעצמו כוח משיכה פופוליסטי רחב. אף על פי כן, מאחר שדייוויס האשים לעיתים קרובות את תושבי הערים, האפרו-אמריקאים, ואת היאנקים בבעיות המגזר החקלאי, עד מהרה התפלגה ארקנסו לסיעות תומכי דייוויס ומתנגדיו.

דייוויס החל את הקריירה הפוליטית שלו כתובע הכללי של ארקנסו, ועם תחילת כהונתו בתפקיד זה הוא גרם לסערות פוליטיות. משרדו ניצב מול האתגר של חוקיות חוק בית המדינה של קימבל ויצר פירוש שנוי במחלוקת לחוק ההגבלים העסקיים של רקטור. מאבקו למנוע ממונופולים לנהל עסקים בארקנסו ומשך הזמן הארוך שבו הוא אכף את דעתו הפכו לסוגיה בולטת לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. הוא זכה לאמונם של החוואים הלבנים העניים, שהפכו לבסיס התמיכה הפוליטי שלו.

תקופת כהונתו של דייוויס כמושל שארכה שש שנים, "יצרה יותר פוליטיקה מאשר ממשל", אך במהלכה נבנה בית המדינה החדש ובוצעה רפורמה במערכת הכליאה. סדרה כמעט רצופה של שערוריות והתנהלות מקוממת אפיינו את תקופת כהונתו, שרדפו אחריו לאחר בחירתו לסנאט ב-1906. דייוויס סווג לעיתים קרובות יחד עם פוליטיקאים פופוליסטים כמו בנג'מין טילמן, רוברט לאב טיילור, תומאס א. ווטסון , ג'יימס ורדמן, קולמן ליווינגסטון בליז, ולאחר מכן יואי לונג, דמויות שנויות במחלוקת שהיו דמגוגים, פופוליסטים ובוסים פוליטיים דרומיים.

ראשית חייו

ג'ף דייוויס נולד ליד העיירה רוקי קומפורט שבמחוז ליטל ריבר שבדרום-מערב ארקנסו. הוריו היו לואיס ו. דייוויס, מטיף בפטיסטי שהגיע במקור מקנטקי, ואליזבת פיליפס, במקור מטסקלוסה, אלבמה. לואיס דייוויס לא הצטרף לצבא הקונפדרציה עד אשר גויס ב-1864. הוא קרא לבנו על שמו של ג'פרסון דייוויס, שהיה אז נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה (הקונפדרציה). בשירותו הצבאי הוא שימש בעיקר כקצין דת, אך לאחר המלחמה הוא פרש מהכמורה והיה לעורך דין.

בסוף 1868 הטיל מושל ארקנסו הרפובליקני פאוול קלייטון ממשל צבאי על מחוז ליטל ריבר ועל תשעה מחוזות נוספים כדי להשיב שם את החוק והסדר. חודשי הממשל הצבאים תוארו לימים על ידי ג'ף דייוויס כ"תקופה המרירה ביותר במהלך נעוריו". ב-1869 עברה משפחת דייוויס לעיירה דובר, מחוז פופ, שבעמק הנהר ארקנסו.

משפחת דייוויס הגיעה למחוז פופ שלאחר המלחמה, שם האווירה האלימה הייתה דומה לזו שבמחוז ליטל ריבר ושורשיה היו נטועים בעברו של המחוז. כשהאוכלוסייה הייה מפולגת בין שוכני הערים לבין הכפריים ובין תומכי האיחוד ותומכי הקונפדרציה, רחשו כל אלו טינה זה לזה זמן רב לאחר תום המלחמה. השליטה של הרפובליקנים בממשל המקומי הובילה למורת רוח בקרב הדמוקרטים אנשי הקונפדרציה לשעבר, וב-1872 הגיע המצב לידי פיצוץ. במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת המיליציה של מחוז פופ , חווה המחוז תקופה של בעיות פוליטיות ואזרחיות בעוד שמיליציה בלתי רשמית בראשות ארבעה פקידי ממשל רפובליקנים רדיקלים ניהלו את המחוז ברגל גסה. בסיומה של תקופה זו נהרגו שלושה מתוך ארבעה פקידי ממשל אלו. הדמוקרטים של מחוז פופ היו לגיבורים בפי כל תושבי ארקנסו על כך שניהלו התנגדות חמושה נגד המיליציה המדיניתית של קלייטון. אלימות זו במהלך תקופת השיקום השפיעה עמוקות על ג'ף דייוויס בן העשר.

לימודים וראשית הקריירה

דייוויס התחנך בבתי ספר ציבוריים בראסלוויל, ארקנסו. לאחר שב-1878 נדחה על ידי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, הוא החל את לימודיו באוניברסיטת ארקנסו בפאייטוויל, שם הוא למד עד 1880. לאחר מכן הוא עבר לאוניברסיטת ואנדרבילט בנאשוויל, טנסי. אף על פי שהוא השלים מסלול לימודים במשפטים של שנתיים בשנה אחת, עיכב בית הספר למשפטים את התואר שלו עקב אי-עמידה שלו בדרישותיהם למקום מגורים.

בסיוע השפעתו של אביו, שב דייוויס לראסלוויל בקיץ 1881 והתקבל ללשכת עורכי הדין של ארקנסו, אף על פי שלא סיים את התואר. בסתיו אותה שנה הוא נרשם ללימודים באוניברסיטת קמברלנד, שבמאי 1882 העניקה לו תואר במשפטים. כעת, כשהיה בן עשרים, הצטרף דייוויס למשרד עורכי הדין של אביו בראסלוויל כשותף זוטר. הוא התמקד בעיקר בתיקי רכוש, ונחל הצלחה בעיסוקו בעריכת דין. דייוויס האב, שבמקביל לעיסוק הגדל והולך של עריכת דין, עבד גם כעורך עיתון וכמתווך מקרקעין, הפך לאחד מאזרחי המחוז האמידים ביותר. בבחירות של 1877 נבחר דייוויס האב לבית הנבחרים של ארקנסו, וכבר ב-1884 החל ג'ף דייוויס להיות מעורב במסעות בחירות. לאחר שהיה פעיל בתמיכה בגרובר קליבלנד בבחירות לנשיאות של 1888, החליט דייוויס להתמודד על משרת התובע של המחוז השיפוטי החמישי במערכת הבחירות הבאה.

ראשית הקריירה הפוליטית

באותה תקופה נמשלו מדינות הדרום על ידי מערכת פוליטית חד-מפלגתית בלתי רשמית, עם הגמוניה של המפלגה הדמוקרטית והעליונות הלבנה, וזכות הבחירה שנשללה מהאפרו-אמריקאים לאחר תקופת השיקום ולתוך המאה ה-20. בעלי קרקעות לבנים ממעמד בעלי המטעים לשעבר שבו לשלטון בזכות תמיכת מצביעי המפלגה הדמוקרטית והם נחשבו כמושיעים בשנות הדעיכה של תקופת השיקום. לאחר 1877 הם משלו ברחבי המדינה ובמשרות פוליטיות ארציות וכן גדל מספר המשרות הפוליטיות המקומיות שהם החזיקו בהם מרגע שהמדינה העבירה את חוקי שלילת זכות הבחירה של השחורים. הם שאפו להפוך על כנם את ההישגים של הרפובליקנים שהושגו במהלך תקופת השיקום ולהשיב את העליונות הלבנה בדרום למצב שלפני המלחמה באמצעות שלילת זכות ההצבעה מהשחורים ואכיפת חוקי ג'ים קרואו. התקוממויות של כוחות צבאיים למחצה, כולל קבוצות כמו הקו קלוקס קלאן, החלו לבלוט במהלך אותה תקופה. יחד עם פשוטי העם הלבנים, הם ביצעו מספר רב של מעשי לינץ' ופעולות אלימות נוספות כנגד רפובליקנים, שחורים וקבוצות אוכלוסייה אחרות.

התובע הכללי של ארקנסו

ב-1898 נבחר דייוויס לתפקיד התובע הכללי של ארקנסו, זאת לאחר שהמועמד המועדף, השופט פרנק גור, לקה בשבץ מוחי. דייוויס היה התובע הכללי השנוי ביותר במחלוקת והזכור ביותר בהיסטוריה של ארקנסו. באמצעות קריאת תיגר על חוקיותו של חוק בית המדינה של קימבל, שהסדיר את בניית בניין הקפיטול המדינתי החדש על השטח שבו היה קיים בית הכלא המדינתי, ובאמצעות מתן פרשנות שנויה במחלוקת של חוק ההגבלים העסקיים של רקטור, הוא הצית סדרה של מחלוקות פוליטיות. מבחינתו של דייוויס, אסר חוק רקטור על כל מונופול שהוא לנהל עסקים בארקנסו, ללא קשר היכן הוא היה רשום. במרץ 1899, הוא הגיש תביעה כנגד כל חברות הביטוח שניהלו עסקים במדינה, בדרישה שהם ייסוגו מכל הסכמי התמחור שלהם. החברות איימו לבטל מאות פוליסות ביטוח, ואנשי עסקים זועמים קיימו פגישות מחאה. דייוויס, שזכה לתמיכת בית המחוקקים של ארקנסו, סירב לחזור בו, אך בית המשפט העליון של ארקנסו פסל את פרשנותו לחוק.

מושל ארקנסו

תקופת הכהונה הראשונה

ביוני 1900 הכריז דייוויס על מועמדותו למשרת מושל ארקנסו ופתח במסע בחירות שארך שנה, בו הוא ביקר כמעט בכל מחוזות ארקנסו. "המלחמה בעיצומה", הוא הכריז, "סכין מול סכין, חרב מול חרב, רגל מול רגל... בין התאגידים... ובין העם". אף על פי שהעיתונות במדינה לעגה לו, וארבעת יריביו למרוץ הכריזו עליו כדמגוג, הוא זכה בניצחון הפוליטי המהדהד ביותר בהיסטוריה של ארקנסו, כאשר הוא ניצח בבחירות המקדימות ב-74 מתוך 75 מחוזות המדינה.

תקופת כהונתו של דייוויס כמושל עמדה בסימן של פלגנות וקיטוב. בתקופת כהונתו הראשונה, הסוגיות שהכי גרמו למחלוקות היו הרפורמה במערכת הכליאה ובניית בית המדינה החדש. כאשר נהרסו מבני הכליאה בקיץ 1899 כדי לפנות מקום לבית המדינה, היה על מועצת הכליאה (שבה היו חברים המושל ועוד ארבעה פקידי ממשל) למצוא מקום לכליאתם של כמה מאות אסירים. המועצה החכירה את עבודתם של שליש מאסירי המדינה לחוזים של עשר שנים, אף על פי שחוזים ארוכי טווח כאלו נגדו את המדיניות הממשלתית. דייוויס דרש, מסיבות פוליטיות והומניטריות, שהחוזה יבוטל. בינתיים, העביר בית המחוקקים החלטה המאשרת את תחילת העבודות על בית המדינה החדש, אך דייוויס חשף את תוכניותיו לבנות על בסיס בית המדינה הישן. המבקרים טענו שדייוויס ידע שהצעתו לא מציאותית, ושהוא עשה בה שימוש כדי לדחות עוד יותר את בניית בית המדינה בשטח בית הכלא לשעבר.

טיפולו של דייוויס בסוגיות אלו הותיר רבים ממנהיגי הדמוקרטים ממורמרים, אך המחלוקת שטלטלה את המפלגה הדמוקרטית בארקנסו הייתה התערבותו במרוץ לסנאט בין הסנאטור המכהן ג'יימס ק. ג'ונס, לשעבר יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, לבין המושל לשעבר ג'יימס פול קלארק. תוך כדי התעלמות מכלל בלתי כתוב של המפלגה שלא לערב בין הבחירות למשרת המושל לבין הבחירות לסנאט, הטיל דייוויס את כובד משקלו בתמיכה בקלארק, הפוליטיקאי החזק ביותר במזרח ארקנסו. דייוויס טען שג'ונס, שהחזיק במניות בחברת הכותנה האמריקאית, היה כלי שרת בידי המונופול. ג'ונס ואחרים שכנעו את אליאס ו. רקטור, שיזם את חוק ההגבלים העסקיים של 1899, להתמודד מול דייוויס בבחירות המקדימות למשרת המושל של 1902.

תקופת הכהונה השנייה

במערכת הבחירות הפרועה שבאה לאחר מכן, הדגיש דייוויס את הרקע האריסטוקרטי של רקטור (אביו היה המושל לשעבר הנרי מאסי רקטור). אך בסופו של דבר הוא התמקד במעורבותו של רקטור ב"קשר בית הכלא", סוגיה שהייתה הרבה יותר קשורה לדמגוגיה גזעית מאשר הרפורמה במערכת הכליאה. רקטור תקף את דייוויס על כך שהוא שתיין. על כל פנים, זכה דייוויס ב-66.1 אחוזים מהקולות.

באפריל 1902 הגישה ועדת משמעת של הכנסייה הבפטיסטית השנייה של ליטל רוק, שאחד מחבריה היה שופט בית המשפט העליון של ארקנסו, קרול ווד, רשימה של האשמות נגד דייוויס, בהן הם האשימו אותו בשתיינות בפומבי, חוסר מתינות, והתנהגות בלתי מוסרית באופן כללי. דייוויס טען שההליך הוא ציד מכשפות פוליטי, אך במאי הוא הורחק מהקהילה, החלטה שבהמשך גרמה לקיטוב בשורות המפלגה הדמוקרטית. כבר קודם לכן התפטר דייוויס מתפקידו כסגן נשיא הוועדה הבפטיסטית המדינתית, שאליה הוא נבחר ב-1901, לאחר ריב עם המושל לשעבר ונשיא הארגון ג'יימס פיליפ איגל.

בינואר 1903 הקדיש דייוויס כמעט מחצית מנאום ההשבעה שלו לביקורת על מועצת מערכת הכליאה שרכשה שטח חקלאי, שהוא עמד על כך שהיה "בלתי מתאים למטרתו". מתקפתו זו הובילה למערכה להליך הדחה. על אף החקירה שהתנהלה, מאמצים אלו כשלו. בשבועות האחרונים של מושב בית המחוקקים, נחל דייוויס תבוסה אחר תבוסה מידי יריביו, אך אלו גרמו לו להתריס אותם שוב ושוב. במאי, לאחר שהכריז על כוונתו להתמודד על תקופת כהונה שלישית, הוא הטיל וטו על יותר מ-300 הצעות חוק.

תקופת הכהונה השלישית

מצב זה הוביל למערכת בחירות מקדימות סוערת, כאשר ווד ומתמודדים אחרים ניסו לשם קץ ל"ג'ף דייוויסיזם". כשהעיתונות שיצאה נגד דייוויס התגייסה לכך יותר מתמיד, הוצפה ארקנסו במודעות גדולות בעיתונות, עלונים, עצרות ומצעדים נגד דייוויס. אף על פי שווד העיד על עצמו כמועמד של מתינות והגינות, נקטו שני הצדדים בצעדים של דמגוגיה והכפשות אישיות, ובשתי הזדמנויות, הגיעו השניים גם לחילופי מהלומות. ווד תקף את דייוויס על כך שהוא לא כשיר מבחינה מוסרית לכהן כמושל. דייוויס, בהסתמכו על רטוריקה עממית ושנינות נוקבת, צייר את ווד כעירוני חלקלק תומך מונופולים. בבחירות המקדימות גרף דייוויס 57.8 אחוזים מהקולות.

במהלך תקופת כהונתו השלישית, השיג דייוויס שליטה על בית המחוקקים, שאישר כמה מהמיזמים החביבים עליו, כולל החוק נגד ההגבלים העסקיים, והארגון מחדש של מערכת הכליאה. אך הוא המשיך להקדיש את רוב זמנו לסוגיות פוליטיות. ב-1905 הוא קרא תיגר נגד בעל בריתו לשעבר, המושל לשעבר והסנאטור ג'יימס הנדרסון ברי, ותיק הקונפדרציה, שכיהן בסנאט מאד 1885. בבחירות המקדימות לסנאט, נחל ברי תבוסה, במיוחד לאחר ביקורו של הנשיא תאודור רוזוולט בליטל רוק באוקטובר אותה שנה. דייוויס הפך את ביקור הנשיא לתעלול פרסומי לעליונות הלבנה באמצעות הקדשת רוב נאומי קבלת הפנים להגנת מעשי הלינץ'. בסירובו להשתתף בנשף לכבוד רוזוולט בשל נוכחותו של המושל לשעבר, הרפובליקני פאוול קלייטון, הפך דייוויס את האירוע לסוגיה פוליטית מרכזית. על אף היותו אחד מאחרוני פקידי הקונפדרציה שנותרו בחיים, הוצג ברי כבוגד במטרת הדרום על כך שנכח בנשף. בבחירות המקדימות של הדמוקרטים על המושב בסנאט של 1906 הביס דייוויס את ברי.

סנאטור

על בחירתו כסנאטור שילם דייוויס מחיר כבד מבחינתו, כאשר הקריירה שלו בתפקיד הייתה מעט יותר מ"אנטי-קלימקס ארוך", כפי שהגדיר אותה אחד ההיסטוריונים. הסגנון גס הרוח של המאבקים הפוליטיים שכה השפיע בארקנסו, נראה היה בלתי ראוי בבירת האומה. זמן קצר לאחר הגיעו לוושינגטון די. סי., הוא הגיש הצעת חוק להגבלים עסקיים ונשא נאום ארוך וחוצה להבות נגד "הרשעים של העושר הגדול". הנאום גרם לו לספוג ביקורת מהעיתונות הארצית ומכמה מעמיתיו בסנאט. באפריל 1908, בניסיון להוציא את הצעת חוק ההגבלים העסקיים מהוועדה, התנצל דייוויס על הרטוריקה הבלתי מתונה שלו, אך היה זה כבר מאוחר. העיתונות המשיכה לצייר אותו כבעל עיניים פראיות, כמוקיון, והוא החל לבלוט פחות ופחות בהתבטאויותיו.

במהלך שנותיו בסנאט, הצטמצמות בסיס התמיכה הפוליטי שלו בארקנסו, החמירה את מצבו. חודשיים בלבד לאחר הגיעו לוושינגטון שב דייוויס לארקנסו כדי לסייע במסע הבחירות של ידידו הקרוב, התובע הכללי של ארקנסו ויליאם פ. קירבי, שביקש לזכות במועמדות הדמוקרטים למשרת המושל. יריבו המרכזי של קירבי, ג'ורג' וושינגטון דונגי, היה דמות בולטת בענף הבנייה ובעל השקפות פרוגרסיביות שאותו היה קשה להציג כדמות דמונית. על אף נאומי הבחירות שנשא דייוויס, נוצח קירבי, וכך נחל המנגנון של דייוויס תבוסה בבחירות שממנה הוא מעולם לא התאושש.

את שארית תקופת כהונתו העביר דייוויס בהרהורים על ירידת השפעתו בליטל רוק ובוושינגטון. ב-1910, לאחר שתמך במסע הבחירות הבלתי מוצלח של ויליאם קוואנו למשרת המושל, הסתבך דייוויס בשערורייה על חלוקת קרקעות ציבוריות במזרח ארקנסו. הקנוניה לכאורה הזו עם ספסרי קרקעות הכתימה את תדמיתו כרפורמטור והאיצה את שקיעתו הפוליטית. בשנותיו האחרונות בסנאט, הוא בילה פחות ופחות זמן בוושינגטון. בבחירות לכהונתו השנייה בסנאט שנערכו ב-1912, הוא ניצח בקושי את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית סטיבן ברונדג'.

מותו

נראה היה שבחירתו של דייוויס לתקופת כהונה שנייה בסנאט הציתה מחדש את העניין שלו בפוליטיקה, אך התאוששותו הייתה קצרת ימים. ב-3 בינואר 1913, חודשיים לפני תום תקופת כהונתו הראשונה בסנאט, נפטר ג'ף דייוויס כתוצאה משבץ מוחי. הלווייתו הייתה אחת הגדולות בהיסטוריה של ליטל רוק. אלפים חלקו לו כבוד אחרון, והוא נטמן בבית הקברות מאונט הולי שבעיר.

לקריאה נוספת

• Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 1, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 80-81.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ף דייוויס בוויקישיתוף

• ג'ף דייוויס באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• ג'ף דייוויס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'ף דייוויס באנציקלופדיה של ארקנסו (באנגלית)
• ג'ף דייוויס באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• ג'ף דייוויס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37712919ג'ף דייוויס (מושל ארקנסו)