סטורן 1
 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שיגורו הראשון של סטורן 1 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ייעוד | משגר חלליות | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| משפחה | סטורן | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יצרן |
קרייזלר - S-I דאגלס איירקראפט קומפני - S-IV קונוואייר - S-V (מעולם לא שוגר) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| היסטוריית שיגורים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סטטוס | פרש | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אתרי שיגור | LC-37 ו־LC-34, קייפ קנברל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שיגורים | 10 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הצלחות | 10 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שיגור ראשון | 27 באוקטובר 1961 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שיגור אחרון | 30 ביולי 1965 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יכולת | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מטען ל־LEO | 9,000 ק"ג | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מטען ל־TLI | 2,200 ק"ג | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
סטורן 1 (באנגלית: Saturn I) היה משגר לוויינים, הראשון ממשפחת המשגרים סטורן, שפותח על ידי נאס"א. הוא היה מיועד לשיגור כמעט כל סוגי המטענים כולל חלליות מאוישות (אף על פי שכוונה זאת לא התגשמה בסופו של דבר). המשגר היה המשגר האמריקאי הראשון שפותח בכוונת תחילה לשגר מטענים לחלל.
השימוש המעשי בסטורן 1 היה מצומצם למדי והוא שוגר רק עשר פעמים. מתוך שיגורים אלו, חמישה היו שיגורי מבחן ושאר השיגורים שיגרו חלליות אפולו דמה. בשלושת השיגורים האחרונים שוגרו גם שלושה לווייני פגסוס, אשר חקרו את כמות המטאורואידים שנמצאים באזורים בהם משימות אפולו יתבצעו.
המשגר
משגר הסטורן 1 הסופי היה משגר דו־שלבי, אשר הונע בדלק נוזלי ושקל כ־517 טון כולל הדלק.[1]
השלב הראשון, ה־S-I, כלל תשעה מכלי דלק (חמצן נוזלי וקרוסין) ושמונה מנועי H-1 שפותחו על ידי רוקטדיין (לימים נרכשו על ידי פראט אנד ויטני). בגרסה הראשונה, כל מנוע H-1 סיפק 734,000 קילו ניוטון של דחף ובגרסה השנייה כל מנוע סיפק 836,000 קילו ניוטון. בסך הכל, השלב הראשון סיפק 5.87 מגה ניוטון של דחף בגירסתו הראשונה ו־6.69 מגה ניוטון בשנייה. אורכו של כל מנוע היה 2.18 מטר וקוטרו 1.68 מטר בצד הצר. חיצונית, לשלב היו שמונה סנפירים והמנועים היו מסודרים כך שארבעה היה במרכז וקבועים, והארבעה הנותרים היו מסביבם. את הארבעה החיצוניים היה ניתן לכוון בשביל לשלוט בכיוון המשגר.[1][2]
השלב השני, ה־S-IV, הכיל שישה מנועי RL-10A-3 ופעל על חמצן נוזלי ומימן נוזלי. כל אחד מהמנועים סיפק דחף של כ־66.7 קילו ניוטון, והשלב סיפק סך הכל כ־400 קילו ניוטון של דחף.[1]
שיגורים
הסטורן 1 יוצר במרכז טיסות החלל מרשל, והובל לנמל החלל קייפ קנוורל, ממנו שוגר, בשנים 1961-1965.[3]
שיגורי המבחן
ארבעת שיגורי המבחן הראשונים היו שיגורי מבחן רק של השלב הראשון, S-I. כל שיגורי המבחן הללו היו טיסות תת־מסלוליות וגובהם המקסימלי היה בין 129 ו־167 ק"מ. בשלושת השיגורים הראשונים השלב השני והשלישי מולאו במים,[4] כשבשיגור השני והשלישי שוחררו 109,000 ליטר של מים כחלק מפרויקט "הייוואטר" (Highwater).[5] הפרויקט ניסה לבדוק מה יתרחש כאשר כמות גדולה של מים משוחררים ליונוספירה.[6]
שיגור המבחן החמישי (SA-5) היה המבחן הראשון בו השלב השני של הסטורן 1 (S-IV) פעל. שיגור זה היה הטיסה המסלולית הראשונה בתוכנית אפולו.[7][8]
שיגורי חללית אפולו
שני השיגורים הבאים, SA-6 ו־SA-7 (או A-101 ו־A-102 בהתאמה), היו טיסות מבחן של חלליות אפולו דמה ומערכות הצלה דמה.[9] חללית הדמה הייתה זהה לאמיתית במסה, בנפח, בצורה ובמרכז הכובד. בשיגור הראשון התרחשה תקלה קלה כאשר אחד משמונה המנועים של השלב הראשון כבה מוקדם, אך המנועים האחרים פעלו יותר כפיצוי כך שהמשימה הצליחה.[10] המשימה השנייה הייתה כמעט זהה כשהשינוי הגדול ביותר הייתה הוספת מחשב הניתן לתכנות (כך שניתן לשנות בו הגדרות בעת הטיסה עצמה).[11]
שיגורי לווייני פגסוס
שלושת השיגורים האחרונים (SA-8 עד SA-10 או A-101 עד A-102), בשנת 1965, היו שיגורים בהם נכללו לא רק חלליות דמה אלא גם לווייני פגסוס. הלוויינים נועדו לבדוק את כמות המטאורואידים במסלולים שונים סביב כדור הארץ (500 עד 800 קילומטרים) כדי לצבור ידע שיאפשר לטיסות עתידיות לעבור באזורים אלו בבטחה. לכל לוויין פגסוס היו "כנפיים" באורך 29 מטר אשר סיפקו משטח גדול (מעל ל־185 מטר מרובע) שבו יבדקו פגיעות מטאורואידים. הלוויינים נועדו לעבוד כשנה אך פעלו אף יותר משנתיים לאחר שיגורים.[12]
קישורים חיצוניים
- רוג'ר בילסטיין,Stages to Saturn: A Technological History of the Apollo/Saturn Launch Vehicle (באנגלית)
- וידאו של שיגור SA-9 ואנימציית פתיחת הפגסוס (באנגלית)
- תקציר דו"ח תוכנית אפולו (קובץ גדול) (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 דו"ח תוכנית אפולו, עמ' 187-188
- ^ Stages to Saturn, עמ' 97
- ^ צעד מעשי ראשון לקראת הנחיתה על הירח, הצופה, 7 בפברואר 1964
- ^ שולח הטיל הגדול ביותר בעולם, חרות, 29 באוקטובר 1961
- ^ שוגר בהצלחה הטיל בעל העוצמה הגדולה ביותר בעולם, חרות, 26 באפריל 1962
- ^ טיסות מבחן הסטורן 1 באתר נאס"א (באנגלית)
- ^ ארצות הברית שיגרה אל החלל לוויין ענק בלתי מאוייש, קול העם, 30 בינואר 1964
- ^ פרופיל SA-5 באתר נאס"א (באנגלית)
- ^ ארצות הברית שיגרה חללית אפולו, דבר, 29 במאי 1964
- ^ פרופיל SA-6 באתר נאס"א (באנגלית)
- ^ מסמך תוצאות SA-7 של נאס"א (באנגלית)
- ^ פרופיל לווייני הפגסוס באתר Encyclopedia Astronautica (באנגלית)
