צלב קרס

סווסטיקה על פי המסורת ההינדית

סווסטיקה כחלק ממערך העיטורים ברצפת הפסיפס בבית המרחץ הרומי בבית שאן

צלב הקרס או סווסטיקה הוא צלב שווה-זרועות, שארבע זרועותיו מעוקלות בזוויות ישרות הפונות לכיוון השעון או נגדו. צלב הקרס מופיע כאשר הקו המרכזי בו אנך או כשהוא בזווית של 45 מעלות. הגרסה ההינדית של צלב הקרס מציגה נקודה בתוכו של כל רבעון.

פירוש המילה סווסטיקה בסנסקריט הוא: "להיות בר מזל" או "זהו דבר מה טוב", Swa - משמעו "טוב" ו-Asti משמעותו "להיות". למילה, ולסמל, יש משמעות חיובית מאד ולרוב משתמשים בהקשר של "מבשר טובות".

ההיסטוריה של סווסטיקה מתחילה כבר בימים הקדומים של ההתיישבות האנושית באירופה ובאסיה. נמצאו ממצאי סווסטיקה בחפירות ארכאולוגיות בהאראפה אשר בעמק האינדוס בשכבות המתוארכות ל-2500 לפנה"ס. הסווסטיקה הוא סמל חשוב בבודהיזם ובהינדואיזם, ובין היתר היה בשימושם של ילידי אמריקה ואחרים לפני מלחמת העולם השנייה. בבודהיזם שימש הסווסטיקה כסמל לארבעת היסודות הבסיסיים (אוויר, מים, אש ואדמה). אחד הספרים הראשונים המוכרים מציג תמונה של בודהה כשעל חזהו מצויר סווסטיקה. בתחילת המאה ה-20 היה הסווסטיקה מקובל בעולם כסמל למזל טוב ולהצלחה. הוא הופיע על גב ספרי רודיארד קיפלינג ושימש אף כסמל לתנועת הצופים מיסודו של רוברט באדן פאואל.

מאז עליית המפלגה הנאצית בגרמניה, הפך צלב הקרס לסמלם של הנאציזם, הגזענות, אימי מלחמת העולם השנייה והשואה. במערב, מהווה צלב הקרס בעיקר את סמלן של תנועות נאו נאציות. בגרמניה אסור להשתמש בסמל צלב הקרס מאז תום מלחמת העולם השנייה, וגם במדינות מערביות אחרות עלול שימוש בו בהקשרים מסוימים להיחשב עברה על החוק וכפגיעה ברגשות הציבור. במזרח הרחוק, לעומת זאת, עדיין נתפס צלב הקרס כסמל דתי בודהיסטי, ולפיכך השימוש בו נפוץ כסימון למקדשים ובהקשרים דתיים אחרים.

שמות אלטרנטיביים ואטימולוגיה

המילה המקובלת בשפות אירופיות לצלב הקרס היא "סווסטיקה" (Swastika), ומקורה בשפת הסנסקריט שם פירושה הוא "סמלון המביא מזל והצלחה". הכינוי "צלב קרס" מקובל אף הוא בשפות אירופיות שונות, לרבות הגרמנית ("Hakenkreuz"), ההולנדית, השוודית, הפינית, הנורווגית והאיטלקית. יש הקוראים לצלב טטרהגמא, מכיוון שכל אחת מארבע זרועותיו מזכירה את האות היוונית גמא (Γ). כך נקרא הצלב בשפה הספרדית - "Cruz gamada" ובצרפתית - "Croix gammée". שמות נוספים הם "גלגל החמה" (בגרמנית - "Sonnenrad"), פילפוט (Fylfot - ארבע רגלים), או אף "עכביש שחור".

סווסטיקה בדתות המזרח

הינדואיזם

הסווסטיקה נמצא במקדשי הינדו, ומשמש כקישוט לסמלים, מזבחים, תמונות ואיקונוגרפיה הינדית בהודו ובנפאל. הסמל נחשב לסמל השני בקדושתו לאחר סמל האום.

שני המצבים שבהם ניתן למצוא את הסווסטיקה (כשזרועותיו פונות עם כיוון השעון, וכנגד כיוון השעון) מסמלים את שני המצבים של האליל ברהמה. עם כיוון השעון מסמל הסווסטיקה את תהליכי האיחוד של הברואים עם הבורא ומשמש כסמל לאליל גנש, וכנגד כיוון השעון הוא מסמל את תהליכי הבריאה של הברואים על ידי הבורא ומהווה סמלה של קאלי. העובדה כי הסווסטיקה פונה לכל ארבעת הרוחות מסמלת את יציבות הבריאה. כסמל המסמל את השמש ניתן לראות בו ייצוג של סוריא, אל השמש ההינדי.

בודהיזם

סווסטיקה במקדש בודהיסטי

בבודהיזם מופיע הסווסטיקה על פסליו של בודהא לעיתים על סוליות נעלו. בשל הזיהוי עם הנאציזם של סווסטיקה הפונה לימין, בפסלים שלאחר אמצע המאה העשרים פונה הסווסטיקה הבודהיסטי לשמאל. כאשר מופיע סווסטיקה על עטיפות מזון בסין פירוש הדבר שהמדובר במזון צמחוני הניתן לאכילה על ידי בודיהסטים אדוקים. לעיתים נתפר הסמל על צוארוני חולצות ילדים על מנת להגן עליהם מעין הרע. בטיבט הסווסטיקה מהווה קמע וסמל למזל טוב.

באמנות הבודהיסטית נקרא הסווסטיקה "מאנג'י" ומסמל את דהרמת ההרמוניה האוניברסלית ואיזון ההפכים.

ג'ייניזם

בדתות הג'ייניסטיות הסווסטיקה משולב בדרך כלל בציור של יד. זהו סימנו של הג'יין (קדוש) השביעי, סופארסבה טירטהנקרה (Suparsva Tirthankara). זהו אחד מעשרים וארבעת הסימנים למזל ולהצלחה בדת זו.

דתות אחרות

ביפן קרוי סווסטיקה מאנג'י. כאשר הוא מופיע על מפה הוא מסמל את מיקומו של מנזר בודהיסטי. כן משתמשת בסמל הפאלון גונג, דבר שהוביל לבעיות כאשר נציגיה פעלו באירופה. פסיקה של בית משפט בגרמניה התירה את השימוש בסמל.

סווסטיקה ביהדות

סווסטיקה ברצפת הפסיפס מהשלב הקדום של בית הכנסת בעין גדי

סמל הסווסטיקה עיטר מבנים יהודיים בירושלים של תקופת הבית השני. בחפירות שערך הארכאולוג יובל ברוך מטעם רשות העתיקות מדרום להר הבית וליד שערי חולדה התגלו מספר שברים של כרכובים ועליהם עיטור של צלב קרס. ברוך משייך את הפריטים למבנה הסטיו המלכותי שבנה הורדוס על הר הבית.

במבני בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל מתקופת בית שני ואף מלפני כן נמצאו סווסטיקות, הן בצורתם הבסיסית והן במוטיבים שונים, כגון מיאנדר (רצף של צורות סימטריות המחוברות זו לזו בקווים גאומטריים).

בבית הכנסת העתיק בעין גדי ישנו פסיפס שעליו מצויר הסווסטיקה המפורסם ביותר שנמצא בבתי הכנסת. הפסיפס כוסה בבד בעקבות הקונוטציה השלילית של הסמל. בבתי כנסת אחרים ניתן למצוא סווסטיקות כעיטור בשערי הכניסה ובמקומות אחרים, למשל בבית הכנסת בכפר נחום שליד הכנרת.

על פי אחת ההשערות, אמצו יהודים את העיטור מתרבויות המזרח בתקופת גלות בבל כסמל למזל ולשפע.

היסטוריה

סווסטיקות ברצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית בשבי ציון

הסווסטיקה מופיע באמנות ובעיצוב למן התקופה הפרה-היסטורית, בהקשרים שונים: מזל, השמש, גלגול נשמות, ברהמה. בימי קדם השתמשו בצלב הקרס בעיקר החיתים, הקלטים והיוונים, וכן רבים אחרים. הוא מופיע גם כקישוט לרצפות פסיפס בתקופה הרומית, ונמצא במספר עיצובים שונים בקטקומבות בווילה טורלוניה ובמקומות אחרים ברומא.

סווסטיקה ודוגמאות מעוטרות הכוללות בתוכן את הסמל נמצאו אף בחפירות ארכאולוגיות רבות בארץ ישראל, שבהן הידועה היא כנראה זו המופיעה על רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בעין גדי, שם מופיע סמל סווסטיקה גדול על רצפת הפסיפס העתיקה.

הסמל מופיע בתרבויות רבות בכל העולם, לעיתים כמוטיב גאומטרי ולעיתים כסמל דתי.

בשבי ציון נתגלתה כנסייה ביזנטית מהמאה השישית ובה רצפת פסיפס שבה משובצים סמלי סווסטיקות רבים, כנראה כמוטיב גאומטרי.

תפוצתו האוניברסלית של הסווסטיקה הוסברה בשלוש תאוריות עיקריות: התפתחות עצמאית, פיעפוע תרבותי ואירוע חיצוני. התאוריה הראשונה אומרת כי הסימטריה והפשטות של הסווסטיקה הובילו להתפתחותו העצמאית בתרבויות שונות, באופן דומה לתיאורית תת-המודע הקולקטיבי שפיתח קרל גוסטב יונג או סתם בשל פשטותו היתרה.

"אטלס השביטים" העשוי ממשי מימי שושלת האן בסין

הסבר אחר הוצע על ידי המדען היהודי האמריקני קרל סייגן בספרו "כוכב שביט". סאגאן העתיק כתבי יד סיניים עתיקים אשר תיארו את זנבותיהם של שביטים, וחלקם מראה את גרעינו של השביט כשממנו יוצאות ארבע זרועות מעוקלות, בדומה לסווסטיקה. סאגאן מציע כי בעבר התקרב שביט מסוג זה אל כדור הארץ עד כדי כך שסילון הגאזים שפרץ ממנו, והתעקל עקב הכוחות הסיבוביים הפועלים על השביט, נראה ליושבי כדור הארץ, וכך אומץ הסמל בכל העולם.

תאוריות בדבר מוצאו של הסווסטיקה כסמל פרה היסטורי של תרבות אחת פרוטו-אינדו-אירופאית, מצביעות על כך שהשומרים במסופוטמיה בסביבות שנת 3500 לפנה"ס לא הכירו את הסווסטיקה, כמו גם הממלכה הקדומה במצרים אשר החלה בשנת 2630 לפנה"ס, דבר המראה שבזמן שהחל הסמל את תפוצתו היו תרבויות אלו כבר מושרשות היטב.

הסווסטיקה בעל נוכחות רבה בהינדואיזם, הנחשבת לדת האם של הבודהיזם והג'איניזם, דתות שתחילתן לערך במאה השישית לפני הספירה, ויחד עמן החל הסווסטיקה את תפוצתו. הבודהיזם נהנה מהצלחה גדולה בדרום מזרח אסיה, סין, קוריאה, ויפן בסוף האלף הראשון. השימוש בסווסטיקה הגיע לטיבט ולוייטנאם, וכן לפאלון גונג בסין, אשר שאלו אותו מן הבודהיזם.

הסווסטיקה כמסמל את השמש מוכר בתרבות אקאן בדרום-מערב אפריקה, וייתכן שהיה חלק מחילופי תרבויות לאורך מסלולי סחר העבדים בסביבות שנת 1500 לספירה.

קיומו של הסווסטיקה ביבשת אמריקה מהווה אתגר לתאוריית הפיעפוע. יש המסבירים זאת בכך שהסווסטיקה נדד באמצעות יורדי ים אירואסיאתים שהגיעו ליבשת בשלב כלשהו, אך סביר ביותר כי מדובר בהתפתחות מקבילה.

לאורך רובה של ההיסטוריה הייתה לצלב הקרס משמעות חיובית של מזל והצלחה.

אימוצו של הסווסטיקה במערב

קובץ:Lotta Svärd badge.svg

סמל הארגון הפיני Lotta Svärd

סמל ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית ושל המפלגה הלאומית-נוצרית ברומניה

אימוצו של הסווטיקה במערב החל עם גילוי משפחת השפות ההודו-אירופיות במאה ה-19. מאמצים רבים נעשו על ידי ארכאולוגים על מנת לקשר את הפרה-היסטוריה של העמים האירופאים לזו של הארים הקדמונים. בעקבות גילויים של חפצים המסומנים בסווסטיקה בהריסות טרויה, התייעץ היינריך שלימן עם המלומדים המובילים בחקר הסנסקריט, והסיק כי המדובר בסמל ארי קדמון. רעיון זה הושאל על ידי כותבים פופולריים בזמן ההוא, והסווסטיקה החל להיות סמל פופולרי בתרבות המערב.

הארגון הפיני הצבאי למחצה, Lotta Svärd, אימץ את צלב הקרס כסמלו ב-1921. מ-1923 צלב הקרס היה גם לסמלן של מפלגות אנטישמיות ברומניה.

הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג נפגש עם הסמל בהודו והסמל הופיע על מספר עטיפות מוקדמות של ספריו. באופן דומה נפגש עם הסמל בהודו מייסד תנועת הצופים, סר רוברט באדן פאואל, והסמל שימש עיטור צופי עד לשנת 1934. הסמל שימש בתחילת המאה ה-20 במקומות רבים - על שטרי כסף של הממשלה הזמנית ברוסיה, כסמלן של חברות תעשייתית בשוודיה, תנועות פוליטיות וא-פוליטיות בפינלנד ובלטביה, וכן יחידות צבא בארצות אלו, ואף בארצות הברית, שם שימש הסמל לאחר שהיה נפוץ בקרב הילידים משבטי הנבאחו ושבטים אחרים. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הודיעו ראשי השבטים כי לא ישתמשו עוד בסמל.

המשמעויות החיוביות של הסמל עוותו על ידי הנאצים שאימצו אותו כסמלם. הנאצים זיהו את הארים הקדמונים עם הגרמנים המודרניים, וטענו כי בשל כך על גרמניה לשלוט בעולם. צלב הקרס שימש להדגיש קשר מיסטי זה בין עם האדונים הקדמון כביכול ובין צאצאיו ויורשיו בגרמניה של המאה ה-20. מאז שימוש זה בצלב הקרס קיבל צלב הקרס את המשמעות הגזענית המוכרת, דבר המוביל למבוכה כאשר נתקלים בסמל באמנות ובעיצוב במערב אשר קדם לתקופת הנאצים, או בתרבויות שאינן מערביות.

השימוש על ידי הנאצים

צלב קרס על דגלה של גרמניה הנאצית

הסמל היה מזוהה, כסמל נורדי עתיק, עם תאוריות גזעניות בדבר עליונות הגזע הארי, עוד במאה ה-19. לאחר מלחמת העולם הראשונה ותבוסת גרמניה במלחמה לחמו מיליציות ימניות קיצוניות שכונו פרייקור הן כנגד גורמי שמאל בתוך גרמניה, והן להגנת הגבולות המזרחיים שלה, באזור פולין והמדינות הבלטיות. אחת המיליציות אלו, מיליציית ארהארדט, אשר לחמה באזור הבלטי, בחרה את צלב הקרס כסמלה, והוא היה מצויר על קסדות חייליה. בתקופה זו נראה כי המדובר בעיטור בלבד, ללא המשמעות האנטישמית והנאצית שנוספה לו לאחר מכן. חיילי מיליציית ארהארדט השתתפו בשנת 1920 במרידה הכושלת נגד השלטון המרכזי בגרמניה, שכונתה "הפוטש של קאפ", והדבר קיבע בתודעה את הקישור בין צלב הקרס ובין אידאולוגיית הימין הקיצוני, עוד בטרם קבע אדולף היטלר את צלב הקרס כסמלה של תנועתו. גופי ימין קיצוני נוספים, כאגודת תולה שחלק מחבריה היוו את הבסיס למפלגה הנאצית בתחילתה, התהדרו בצלב קרס בשנים אלו.

בשנת 1920 אימצה המפלגה הנאצית את צלב הקרס כסמלה. הסמל נקבע על דגל המפלגה, תגיה ותג הזרוע שלה. בספרו מיין קאמפף כתב אדולף היטלר:

אני עצמי, לאחר מאמצים רבים, הענקתי לדגלנו צורה סופית: דגל שרקעו אדום, ובו עיגול לבן ובמרכזו צלב קרס שחור. לאחר מאמצים רבים מצאתי את הפרופורציה הנכונה בין גודל הדגל וגודל העיגול הלבן, וכן את צורתו ועוביו של צלב הקרס.

לא רק הנאצים אימצו את צלב הקרס, ב-4 במרץ 1923 באוניברסיטת יאשי, התקיים כנס ההקמה של ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, מפלגה רומנית אנטישמית. הכנס נפתח בטקס דתי במטרופוליה המקומית ולאחר מכן נשא נשיא המפלגה, אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, נאום על הסכנה היהודית ועל "חוק הלאומים" שתכנן, שאמור היה לבטל את אזרחות היהודים. הכמרים קידשו 38 דגלים של התנועה, דגלים רומניים שהכילו במרכזם עיגול לבן ובתוכו צלב קרס. הנוכחים נשבעו אמונים לכנסייה, למלך ולדגל החדש.

זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב-14 במרץ 1933, הונף הדגל לצד דגלה של גרמניה, וב-15 בספטמבר 1935 נקבע כדגלה היחיד של גרמניה.

צלב הקרס שימש כסמלה של המפלגה הנאצית, של ארגון ההיטלריוגנד, של יחידות צבא ושל ארגונים נאציים נוספים. בתקופה הנאצית נקבע צלב הקרס במרכזו של עיטור צלב הברזל.

צלב הקרס היה גם סמלן של התנועות הנאציונל-סוציאליסטיות והפשיסטיות בארצות הברית, בריטניה, הולנד ושווייץ.

הטאבו בדבר השימוש בצלב הקרס

צלב קרס באסקי

בשל השימוש בסמל על ידי הנאצים, ולאחר מכן על ידי הנאו-נאצים וקבוצות שנאה אחרות, רבים במערב סולדים מן השימוש בסמל בכל צורה שהיא. כך, מחוץ להקשרים היסטוריים, הפך הסמל לטאבו בארצות המערב. החוק בגרמניה, למשל, אוסר על הצגתו בפומבי, פרט לשימוש לצורכי למידה ומחקר.

השימוש בסמל הוא לרוב לצורכי תעמולה, בקריקטורות המשוות את מושא הקריקטורה עם הנאצים; עם זאת, נאו-נאצים עדיין משתמשים בו לעיתים באופן אידאולוגי.

הטאבו הוא כה חזק עד אשר מוצרים המגיעים מן המזרח ונושאים באופן תמים את צלב הקרס מסיבות תרבותיות שונות מורדים מן המדפים.

מספר אמני פּאנק השתמשו בצלבי הקרס ובסמלים נאציים נוספים - חלקם מתוך הזדהות עם הנאצים וחלקם כדי לגרום הלם או פרובוקציה.

בשנת 2005 צולם הנסיך הבריטי הארי כשהוא לובש מדים נאציים המעוטרים בצלב הקרס, כחלק ממסיבת תחפושות. הצילום גרם להלם ולתדהמה, והנסיך ננזף והתנצל.

הסווסטיקה מסמלת הרבה יותר ממה שהנאצים תכננו. הסווסטיקה הייתה קיימת כסמל של מזל טוב במשך אלפי שנים לפני שהנאצים היו קיימים. הסמל הזה לגבי תרבויות רבות הוא סמל חשוב המסמל את ההיסטוריה והאמונות שלהם. הנאצים, על ידי לקיחת הסווסטיקה, מחקו את חשיבותו של הסמל העתיק. כיום, הסווסטיקה מהווה לגבי אנשים רבים סמל של רוע, סמל של מוות, וסמל של הרס. מעציב מאד לגלות שעל אף שהסווסטיקה היא סמל של חיים וסמל של שמחה היא קיבלה משמעות של רוע, משמעות שאנשי העולם העתיק לעולם לא התכוונו לתת לה.

— מאת צ'יראג בדלאני

ראו גם

• טריסקל
• יער צלב הקרס
• דגל גרמניה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צלב קרס בוויקישיתוף

• סווסטיקה אינפו (גם בעברית)