התאוריה הנורדית
צבע אדום - "גזע נורדי"; צבע ירוק - "גזע אלפיני"; צבע צהוב - "גזע ים-תיכוני"
התאוריה הנורדית ("נורד" פירושו צפון) הייתה תאוריה של עליונות גזעית, אשר הייתה שכיחה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ואשר טענה כי העמים הצפון אירופאים מהווים גזע עליון הודות לכישוריהם התורשתיים, לכאורה, למנהיגות. התאוריה הנורדית הייתה רבת השפעה במערב אירופה ובארצות הברית בראשית המאה ה-20, והיוותה מקור השפעה מרכזי לאידאולוגיה הנאצית.
התאוריה הסתמכה על מודל אנתרופולוגי של קטגוריות גזעיות, אשר היה שכיח באותה התקופה, שגרס כי האירופאים התחלקו לשלושה גזעי משנה של ה"גזע הקווקזי": תת-הגזע ה"נורדי", תת-הגזע ה"אלפיני", ותת הגזע ה"ים-תיכוני". תת-הגזע הנורדי זוהה עם צפון אירופה, במיוחד, אם כי לא באופן בלעדי, עם דוברי השפות הגרמאניות, והתאפיין בצבע שיער בלונדיני, אדום או חום בהיר, וצבע עיניים כחול, אפור או ירוק. תת-הגזע האלפיני זוהה עם עמי מרכז אירופה ודוברי שפות קלטיות, ונטען כי לבניו ובנותיו קומה נמוכה, שיער כהה, עיניים כהות, כתפיים צרות וראש עגלגל באופן יחסי. לבסוף, תת-הגזע הים תיכוני זוהה עם עמי דרום אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה, ונטען כי הוא מאופיין בשיער כהה, עיניים כהות וכתפיים צרות, חזות כהה, קומה בינונית עד גבוהה, וגולגולת בגודל בינוני.
גישות אירופאיות מוקדמות
כותבים אחדים מהעת העתיקה התייחסו להבדלים שבין אירופאים צפוניים ודרומיים, כאשר אלו הצפוניים נחשבו, בדרך כלל, כברברים. אריסטו ציין את ההבדל בין יוונים לבין בני הצפון, בהאמינו כי העליונות היוונית גלויה לעין בגוון עורם ה"בינוני", בהשוואה לצפוניים ה"חיוורים" והאפריקאים ה"כהים".
לעומתו, ההיסטוריון הרומאי טקיטוס העריץ את השבטים הגרמאנים, באומרו כי צבע עורם הבהיר ושיערם הבלונדיני היו סימני יופי, וכי תרבויותיהם ישמרו את טוהרם הגזעי, בניגוד לרומאים הרב-גזעיים. רומאים רבים חלקו את הערכתו זו של טקיטוס ליופי גרמאני. נשים רומאיות, שלרוב היו שחורות שיער, שילמו ממון רב תמורת פאות עשויות שיער בלונדיני או אדום, שנגזז מראשם של שבויים גרמאנים וקלטים.
מקורות התאוריה הנורדית
במרוצת המאה ה-17, עם עליית כוחן הכלכלי והפוליטי של מדינות מערב אירופה וצפונה, החלו בני אזורים אלו לטעון לעליונותם הם. במחצית המאה ה-18 בהבחנתו של המדינאי האמריקאי החשוב בנג'מין פרנקלין בין אירופאים "לבנים" ל"כהים", וקריאתו להעדפת גרמנים צפוניים ואנגלים "לבנים" על פני גרמנים דרומיים, רוסים, צרפתים, ספרדים, שוודים ואיטלקים "כהים".[1]
רעיונות אלו היו שוליים, יחסית, עד לעליית רעיון הגזע הארי החל באמצע המאה ה-19. תאוריה זו גרסה כי דוברי שפות הודו-אירופיות (לכאורה "ארים") מהווים באופן מולד ענף עליון של האנושות הודות לתרומתם המכרעת להתפתחותה. ההוגה המרכזי של רעיון זה היה ארתור דה גובינו, שפיתח אותו בספרו רב ההשפעה "המסה על אי השוויון בין גזעי האדם" משנת 1854. דה גובינו לא טען, אמנם, לזהות בין הארים לעמים הנורדיים, אולם הוא טען כי הגרמנים הם הייצוג המודרני הטוב ביותר של הגזע הארי (זה שכביכול הקים את האימפריה הפרסית). באמצו את טיעוניהם של טקיטוס ושל כותבים רומאיים אחרים, טען דה גובינו כי הצפונים ה"טהורים" הפיחו רוח חיים באירופה לאחר דעיכת האימפריה הרומית בעקבות "הדלדלותה הגזעית" של מנהיגותה.
גם הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר אחז בתפיסה היררכית ומובחנת של ההיסטוריה. הוא שייך עליונות ציביליזטורית ל"גזעים הלבנים", אשר זכו לאינטליגנציה שלהם ולרגישותם בתהליך ממושך של זיקוק בתנאי המחיה הקשים של הצפון:
"הציוויליזציה והתרבות הגבוהה ביותר, להוציא את ההינדואים העתיקים והמצרים, נמצאת באופן ייחודי בקרב הגזעים הלבנים; ואפילו בקרב עמים כהים רבים, צבעה של הקסטה השלטת בהיר יותר מהשאר ומכאן, באופן ברור, כי היא קבוצת מהגרים, למשל, הברהמינים, האינקה, ושליטי איי הים הדרומי. כל אלו הם הודות לעובדה כי הצורך הוא אם כל המצאה מכיוון שעל שבטים אלו שהיגרו תחילה לצפון, ושם הפכו הדרגתית ללבנים, היה לפתח את כוחותיהם האינטלקטואליים ולהמציא ולשכלל את כל אומנויותיהם במאבקם עם הצורך, המחסור והמצוקה, אשר בצורותיהן הרבות היו תוצאה של האקלים. היה עליהם לעשות כן על מנת לפצות על קמצנות הטבע ומתוך כל זאת נוצרה הציוויליזציה הגבוהה שלהם."[2]
בעוד ששופנהאואר גרס כי במעברם לצפון אירופה הפכו הארים ל"לבנים" ונוצרה עליונותם, בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 טענו מספר בלשנים ואנתרופולוגים כי מקורם של הארים הוא צפון אירופה עצמה. תיאודור פוש (Poesche) הציע כי מקור הארים בצפון, אך היה זה קרל פנקה (Penka) אשר הפך לפופולרי את הרעיון כי מקור הארים בסקנדינביה, וכי ניתן לזהותם במאפייניהם הנורדיים הבולטים: שיער בלונדיני ועיניים כחולות. חוקר הטבע הנודע תומאס הנרי האקסלי (Huxley) הסכים עם פנקה, ותבע את המונח "הגזע הקסנטוכרוי" (Xanthochroi) המציין אירופאים בהירי עור (בניגוד לאירופאים דרומיים כהי עור וים תיכוניים, אותם כינה "הגזע המלאנכרוי").[3] חלוקה זו הדהדה גם בספרו של צ'ארלס מוריס (Morris) "הגזע הארי" (1888), אשר בו טען כי ניתן לזהות את מקור הארים על פי שיערם הבלונדיני ומאפיינים נורדיים אחרים, כגון היותם "דולישוספליים" (dolichocephaly, כלומר בעלי ראשים מוארכים, יחסית, ביחס לרוחבם). התאוריה קיבלה דחיפה נוספת בידי האנתרופולוג הצרפתי ג'ורג' ואשה דה לפוג' (Vacher de Lapouge) בספרו "הארי ותפקידו החברתי" (L'Aryen et son rôle social), בו טען כי עמים "דולישוספליים בלונדיניים" היו מנהיגים טבעיים, שנועדו לשלוט על העמים ה"ברשוספליים" (brachiocephalic, כלומר בעלי ראשים פחוסים, יחסית, ביחס לרוחבם).
הפילוסוף פרידריך ניטשה התייחס גם הוא בכתיבתו ל"חיות בלונדיניות": הרפתקנים חסרי מוסר שאמורים היו להיות אבותיהם הקדמוניים של תרבויות יצירתיות. בספרו לגניאולוגיה של המוסר כתב ניטשה: "בלטינית malus [...] יכול לציין את האדם הוולגרי כזה הכהה, במיוחד כזה בעל השיער השחור, כתושב הפרה-ארי על האדמה האיטלקית אשר ייחד עצמו בבירור באמצעות צבעו מהבלונדינים אשר הפכו לאדוניו, דהיינו הגזע הארי הכובש."
בראשית המאה ה-20 הייתה התאוריה הנורדית מבוססת היטב במידה כזו שסוציולוגים השתמשו בתפיסה של "הגזע הבלונדיני" כדי לעצב את ההגירות של המרכיבים היצירתיים והחדשניים ביותר, לכאורה, של האוכלוסיות האירופאיות. עד שלב מאוחר כשנת 1939 כתב האנתרופולוג קרלטון קון (Coon) כי: "הפולנים שבאו לארצות הברית במרוצת המאה ה-19, והעשורים המוקדמים של המאה ה-20, לא ייצגו חתך רוחב של האוכלוסייה הפולנית, אלא קבוצה גבוהה יותר, בלונדינית יותר, בעלת ראשים ארוכים יותר מאשר הפולנים באופן כללי".[4] ההבחנה בין בעלי ראשים מוארכים ופחוסים הפכה גם היא למקובלת בשפה.
רעיון "הגזע הנורדי"
המושג "נורדי" עצמו הוצע תחילה כקבוצה גזעית בידי האנתרופולוג הצרפתי ג'וסף דניקר (Deniker). שימושו של דניקר במושג "נורדי" (בצרפתית: Nordique) נועד לציין את התואר "צפוני" ועבורו הייתה משמעות המושג דומה לקבוצה אתנית (מושג שגם אותו תבע דניקר) מאשר ל"גזע ביולוגי". היה זו ספרו הקנוני של הסוציולוג הכלכלן ויליאם ז. ריפלי, גזעי אירופה (The Races of Europe) משנת 1899, אשר הפך את רעיון שלושת הגזעים האירופאים לפופולרי. יתרה מזאת, הוא גם שאל את הטרמינולוגיה של דניקר (בעבודתו המוקדמת יותר השתמש במושג "טווטוני"). בספרו זה סיווג ריפלי את אוכלוסיית אירופה לשלושה גזעים על פי מדידות אנתרופומטריות (Anthropometry) (ענף באנתרופולוגיה העושה שימוש בגוף האדם כאמצעי להשוואה בין אנשים ובין קבוצות אנושיות), אך התמקד בעיקר באינדקס ספלי ובקומה.
בראשית המאה ה-20 היה המודל המשולש של ריפלי אודות נורדי/אלפיני/ים תיכוני מבוסס למדי. יחד עם זאת, האדרת הנורדי לא נשארה ללא ביקורת. העובדה כי בני הים התיכון היו מחולליהן של הציוויליזציות העתיקות הגדולות הייתה בעיה גלויה בתאוריה. האנתרופולוג האיטלקי ה"אנטי-נורדי", ג'יספה סרג'י (Sergi) טען בספרו החשוב הגזע הים תיכוני (1901) שהים תיכוניים היוו את "הגזע העליון ביותר בעולם", בעל יצירתיות שנעדרת מהגזע הנורדי. הים תיכוניים היו יוצרי כל הציוויליזציות העתיקות העיקריות, החל במסופוטמיה וכלה ברומא. לטענות אלו השיבו ה"נורדיסטים" בטענה הספקולטיבית כי הנורדים היוו את הנדבך העליון בתרבויות העתיקות, אשר שקעו כאשר גזע דומיננטי זה נטמע והתבולל. נורדיסטים רבים טענו כי לגזע הים תיכוני אכן היו מעלות רבות, אחדים אפילו הודו כי הים תיכוני היה עליון על הנורדי במונחים אומנותיים ואינטלקטואליים. אולם הגזע הנורדי נחשב עדיין לעליון בהסתמך על כך שלמרות שבני הגזע הים תיכוני היו מתוחכמים תרבותית, היו אלו הנורדים שהיו חדשניים וכובשים, הודות לרוח ההרפתקנית שלא הייתה שנייה לה בקרב בני גזעים אחרים. הגזע האלפיני נחשב, בדרך כלל, נחות לשני האחרים, בהרכיבו את מעמד האיכרים האירופי המסורתי, בזמן בו הנורדים הרכיבו את האצולה והובילו טכנולוגית ואילו הים תיכוניים היו בעלי דמיון מפותח יותר.
בארצות הברית היה זה האאוגניקי מדיסון גרנט (Madison Grant) הדובר העיקרי בשם רעיון ה"נורדיות". גרנט השתמש בתאוריה כצידוק למדיניות כנגד הגירה בשנות ה-20 של המאה ה-20, בטענו כי המהגרים מדרום אירופה וממזרחה השתייכו לסוג נחות של אירופאים, וכי אין להגדיל את מספרם בארצות הברית. נוסף על כך טענו גרנט ואחרים כי יש להגביל לחלוטין את ההגירה לבני ה"גזע הקווקזי" בלבד, ולמנוע ממי שאינם כאלו, כגון יפנים וסינים מלהגר לארצות הברית. התמיכה במדיניות זו הובילה לחקיקת חוק ההגירה של 1924, אשר נועד לצמצם הגירה מדרום אירופה ומזרחה, להפסיק את ההגירה ממזרח אסיה ומהודו, להגביל את ההגירה מאמריקה הלטינית ולהעדיף הגירה מערב אירופאית. גרנט טען כי הגזע הנורדי היה האחראי להישגיה הגדולים של האנושות, כי "ערבוב" גזעי הוא "התאבדות גזעית", וכי אם לא ינקטו מספר מדיניויות אאוגניות, יתפסו גזעים נחותים את מקומו של הגזע הנורדי. ספרו המשפיע משנת 1916 The Passing of the Great Race, or the Racial Basis of European History אודות נורדיזם, השפיע רבות על חשיבה במונחי גזע, מדיניות ממשלתית, ואפילו על תרבות עממית. כך, למשל, נתן פרנסיס סקוט פיצג'רלד במה לרעיונותיו של גרנט באמצעות דמות בספרו גטסבי הגדול, והילאיר בלוק (Belloc) כתב בצורה סאטירית בפרוזה ובשירה על הסטריאוטיפים של הנורדים, האלפינים והים תיכוניים.[5]
"התאוריה הנורדית" בין שתי מלחמות העולם
לאחר מלחמת העולם הראשונה היה רעיון "הגזע הנורדי" מבוסס היטב. כך, בשנת 1920 כתב הפסיכולוג הבריטי ויליאם מקדוגל (McDougall) כדלקמן:
"מבין כל המחלוקות וחוסר הוודאוויות של האתנוגרפים אודות גזעי אירופה, עובדה אחת מתבלטת בבירור - כלומר, שביכולתנו להבחין בגזע בעל תפוצה צפונית ומקור צפוני, המאופיין פיזית בשיער, עור ועיניים בהירות, בעל קומה גבוהה וראש מאורך, ומנטאלית באופי עצמאי, יוזמה אישית, ובעל כוח רצון עקשני. בשמות רבים נעשה שימוש לציון טיפוס זה [...]. הוא נקרא גם טיפוס נורדי."[6]
מעט לאחר מכן פרסמו האתנוגרפים הגרמניים ארווין בור (Baur), יוג'ין פישר (Fischer) ופריץ לנץ (Lenz) את עבודתם Human Heredity, בה טענו לעליונות מולדת של "הגזע הנורדי". באמצם את טיעוניהם של ארתור שופנהאואר ואחרים לתאוריה דרוויניסטית, טענו בור ופישר שתכונות היוזמה וכוח הרצון שאובחנו בידי כותבים מוקדמים יותר מקורם בברירה טבעית, כתוצאה מהסביבה הקשה בה התפתחו העמים הנורדיים. תהליך זה הבטיח כי יחידים חלשים לא ישרדו. מקורו של טיעון זה באאוגניקאים מוקדמים וברעיונות של דרוויניזם חברתי.
יתרה מזאת טענו בור ופישר כי מקורן של השפות ההודו-גרמאניות (קרי האריות) הוא צפון אירופה. לטענתם, היו אלו מהגרים נורדיים שהפיצו את הציוויליזציה ההודו-גרמאנית עד להודו, וכי תווי הפנים של ההודים בני הקסטה העליונה חושפים את מוצאם הנורדי.[7]
בזמן העלאת טיעונים אלו, תאוריות של גזע ושל עליונות גזעית היו כבר מוכרות בגרמניה הודות לנוכחותה הארוכה של התנועה העממית (Völkish) והפילוסופיה שגרסה כי הגרמנים היוו אומה ייחודית שבניה קשורים זה לזה בקשר דם. אולם, בעוד שהתנועה העממית תפסה לה אחיזה בקרב המעמדות הנמוכים והייתה גרסה רומנטית של לאומיות אתנית, התאוריה הנורדית משכה אל קרבה אנתרופולוגים ואאוגניקאים גרמנים.
הגרמני המשפיע ביותר בשדה זה היה הנס גונתר (Günther), אשר חיבורו "אתנולוגיה קצרה של העם הגרמני" (Short Ethnology of the German People) משנת 1929 זכתה לתפוצה רחבה. גונתר זיהה חמישה "גזעים אירופאים", במקום שלושה, והתמקד בתכונותיהם המנטאליות השונות לכאורה. גונתר גם יקר את רעיון העממיות בטוענו כי הגרמנים לא היוו אחידים מבחינה גזעית[דרושה הבהרה], אלא היו אחד מהעמים בעלי הגיוון האנושי הגדול ביותר באירופה. אף על פי כן נאמנים רבים של רעיון העממיות שילבו עממיות עם נורדיות וקיבלו את רעונותיו של גונתר.
"נורדיות" ונאציזם
אדולף היטלר קרא את החיבור Human Heredity זמן קצר בטרם כתב את מיין קמפף, והתייחס אליו כהוכחה מדעית לבסיסה הגזעי של הציוויליזציה. גם האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג חזר על טיעון זה בספרו מיתוס המאה ה-20 (Der Mythus des zwanzigsten Jahrhunderts; 1930). רוזנברג טען כי הגזע הנורדי התפתח לחופה של צפון מערב אירופה, היגר לסקנדינביה ולצפון אירופה ומשם התפשט דרומה, עד לאיראן והודו, מקום בו התהוו התרבויות האריות הזורואסטריות וההינדואיזם. בדומה לגראנט ואחרים טען רוזנברג כי תכונת ה"יזמות" הנורדית התנוונה כאשר הם התערבו עם "גזעים נחותים".
עם עלייתו של היטלר לשלטון הפכה התאוריה הנורדית להגמונית בתרבות הגרמנית. בהקשרים אחדים ובמקרים מסוימים הפך רעיון ה"נורדיות" מקטגוריה גזעית פשוטה לאידיאל מופשט. למשל, בשנת 1933 כתב הרמן גוש (Gauch) כי ניתן להסביר את העובדה כי ניתן ללמד ציפורים לדבר טוב יותר מאשר חיות אחרות באמצעות המבנה הנורדי של פיהן. הוא הוסיף וטען כי בקרב בני אדם מבנה החניכיים הנורדיות מאפשר תנועת לשון עליונה, המהווה בתורה את הסיבה לכך שהדיבור והשירה הנורדים עשירים יותר.[8] על אף שדעות שכאלו היו קיצוניות, ביטויים רווחים יותר של התאוריה הנורדית מוסדו.
האנס גונתר (Günther), אשר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1932, הועלה על נס כחלוץ בתחום החשיבה הגזענית והנורדית. מרבית ההתייחסויות הנאציות לתאוריה הנורדית התבססו על עבודתו של גונתר ואלפרד רוזנברג העניק לו אות כבוד על עבודתו בתחום האנתרופולוגיה. ספרו של מדיסון גרנט היה הספר הלא-גרמני הראשון שתורגם ופורסם בידי ההוצאה לאור של הרייך השלישי. גרנט, מצידו, הציג בגאווה מכתב מהיטלר עצמו בו כתב כי ספרו של גרנט הוא "התנ"ך שלו".
גרמניה הנאצית עשתה שימוש ברעיונות שכאלו אודות ההבדלים בין "גזעים אירופאים" כחלק מפרויקט ה"היגיינה הגזעית" שלה, ובמיני מדיניות כפייה ואפליה שונות, שהגיעו לשיאן בשואת יהדות אירופה.
באופן אירוני, בעוד שבמהדורה הראשונה לספרו סיווג גרנט את הגרמנים כ"נורדים" ברובריהם[דרושה הבהרה], הרי שבמהדורה השנייה, שראתה אור לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, שינה גרנט את סיווג הגרמנים, שעתה היו אויבי ארצות הברית, ל"אלפינים" "נחותים" יותר. עבודתו של גונתר עלתה בקנה אחד עם זו של גרנט, והאנתרופולוג הגרמני הצהיר תכופות כי ללא עוררין גרמנים רבים אינם "נורדים". מסיבה זו המעיט היטלר עצמו בחשיבותה של התאוריה הנורדית בהגות הנאצית מאוחר יותר. המודל הנורדי המשולש סיווג את מרבית אוכלוסייתה של גרמניה הנאצית בקטגוריה האלפינית, במיוחד לאחר האנשלוס בשנת 1938. בשנת 1939 זנח היטלר את הרטוריקה הנורדית לטובת רעיון אחדותם של הגרמנים כולם בזכות מעלותיהם הרוחניות. אף על פי כן, מדיניויות נאציות אאוגניות המשיכו להעדיף "נורדים" על פני "אלפינים" וגרמנים בני קבוצות מוצא אחרות.
דעיכת התאוריה הנורדית
עוד לפני עליית הנאציזם איבדה תפיסתו של גרנט אודות גזע את מעמדה בארצות הברית לאור הקיטוב הפוליטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, ההגירה הגדולה במסגרתה היגרו מיליוני אמריקאים-אפריקאים ממדינות הדרום למרכזים התעשייתיים בצפון, והשפל הגדול. ההגירה הגדולה הביאה לטשטוש הקטגוריות הגזעיות, אך המודל הדו-גזעי המוחלט של שחור/לבן נשמר באמצעות קטגוריזציה של אנשים ממוצא מעורב כ"שחורים". תהליך זה חייב את זניחת הגדרתו ההדרגתית של גרנט ל"לבן" לטובת חוק הטיפה היחידה, שאומץ בידי מאמינים ב"עליונות לבנה" ו"פטריוטים שחורים" כאחד. מבין אלו האחרונים ניתן למנות, למשל, את מרקוס גארבי ואת ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז.
לאחר מלחמת העולם השנייה חדל סיווגן של קבוצות אנושיות ל"עליונות" ו"נחותות" מלהיות מקובל בשיח הפוליטי והמדעי. אף על פי כן, המשיכו מספר מדענים, שהבולט ביניהם היה קרלטון קון בספרו מוצא הגזעים (1962), להשתמש בחלוקת המשנה של "קווקזים" ל"נורדים", "אלפינים" ו"ים-תיכונים" עד לשנות ה-60. התקדמות המחקר אודות גנטיקה של אוכלוסיות חתרה גם היא תחת הקטגוריזציה של אירופאים לקבוצות גזעיות המובחנות זו מזו בצורה ברורה.[9] בקרב חלק מתומכי רעיון העליונות הלבנה ניתן עדיין למצוא הדים לתאוריה הנורדית, למשל בכתביהם של רוג'ר פירסון (Pearson) וריצ'רד מקקולוך (McCulloch), אשר אימץ את המונח "הגזע הנורדי".
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Benjamin Franklin, Observations Concerning the Increase of Mankind, Peopling of Countries, etc., 1751
- ^ Arthur Schopenhauer, Parerga and Paralipomena, Volume II, Section 92, 1851
- ^ Huxley, T.H. "The Aryan Question and Pre-Historic Man", 1890; Huxley, T.H., "On the Geographical Distribution of the Chief Modifications of Mankind", 1870
- ^ Coon, C. The Races of Europe (1939), chapter 1, "Theory and Principles of the Concept Race"
- ^ Hilaire Belloc, "Talking (and singing) of the Nordic Man", in Short Talks with the Dead (1926)
- ^ William McDougall, The Group Mind, p.159, Arno Press, 1973 edition; Copyright, 1920 by G.P. Putnam's Sons.
- ^ Baur, I., Fischer, E., Lenz, F., (trans Eden and Cedar Paul) Human Heredity, Allen and Unwin, 1931, p.191
- ^ Snyder, Louis, Encyclopedia of the Third Reich, p.281
- ^ 1; 2; 3; 4; 5
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] התאוריה הנורדית26370556