סדר הירושה
בירושות תפקיד או תואר, סדר הירושה הוא רצף האנשים הזכאים להחזיק במשרה בכירה כגון ראש המדינה או כיבוד כגון תואר אצולה, המסודר לפי סדר קדימותם לקבל אותם במקרה שהמשרה או הכיבוד מתפנים. סדר הירושה יכול להיקבע על פי ייחוס משפחתי או על ידי חוק.
סדר ירושה מוסדר הוא הדרך הנורמלית להעברת משרות שאינן עוברות בירושה, והוא מאפשר את ההמשכיות המידית במקרה של התפנות המשרה באופן בלתי צפוי, כאשר נושאי המשרה מתמנים בתהליך של בחירה. רוצה לומר, המשרה לא צריכה להישאר בלתי מאוישת עד לבחירת יורש. במקרים מסוימים היורש מקבל את תפקידו של זה שקדם לו באופן מלא, כמו במקרה של תפקיד נשיא במדינות רבות. במדינות אחרות בהם מדובר על הורשה לא-משפחתית, ההורשה לא נעשית באופן מלא, אלא ממלא מקום, שממונה על פי קריטריונים להורשה, מקבל את תחומי האחריות של התפקיד, חלקם או כולם, אך לא את המשרה עצמה. לדוגמה, כאשר מתפנה תפקיד האפיפיור, חבר הקרדינלים (Collegium Cardinalium) ממלא באופן קולקטיבי את התפקידים החיוניים של האפיפיור עד לבחירתו של יורש.
מלוכה ואצולה
ערך מורחב – מונרכיה העוברת בירושה
במונרכיה העוברת בירושה, סדר הירושה מגדיר את זהותו של המונרך החדש כאשר הריבון המכהן מת או מפנה את כסאו. סדר ירושה כזה בדרך כלל מפרט תהליך בחירה, על פי חוק או על פי מסורת, שמגדיר מי מבין שארי בשרו של המונרך הקודם, או אנשים אחרים, יכולים לתבוע את התואר עם התפנותו.
לעיתים קרובות, סדר הירושה מוגבל לאנשים מקרב משפחת המלוכה (למעט במקרה של נישואים מורגנטים), כלומר, אלה שהוכרו באופן חוקי ככאלה שנולדו לשושלת השולטת, או שמתייחסים אליה, או למלך קודם. זכאותם של יורשי הכתר וסדר הקדימות שלהם יכולים להיקבע על ידי חוקות, חוקים, חוקי השושלת או נוהג.
בעבר, סדר הירושה נכפה או זכה לחיזוק על ידי הכתרתו של יורש הכתר כמלך-שותף, עוד בימי חייו של המונרך השולט. לדוגמה, הנרי, המלך הצעיר, שהוכתר עוד בעת שאביו, הנרי השני, מלך אנגליה, היה מלך, אך מת לפני אביו. אצל העמים הגאלים היה היורש נבחר מבין הגברים המוכשרים לכך מקרב המשפחה המלכותית. מונרכיות שונות משתמשות בנוסחאות שונות כדי להגדיר את סדר הירושה.
מונרכיות העוברות בירושה השתמשו במגוון של שיטות לחשב את סדר הירושה של מועמדים לרשת את הכתר על פי קרבת דם או קרבת נישואין. היתרון של שיטות אלו התבסס על כך שהיורש בכוח יכול היה לקבל מראשית חייו הכשרה כהכנה לחייו כמלך. שיטות אלו גם הגבירו את היציבות הפוליטית על ידי מיסוד ציפיות ברורות בנוגע לרצף השליטים ובכך הפחיתו את האפשרויות של תחרות על השלטון ותיעלו את פעילותם של בניו הצעירים של השליט לכיוונים חיוביים.
למונרכיות מסוימות היו תהליכי בחירה מיוחדים לזהות השליט, במיוחד עם עלייתה לשלטון של שושלת חדשה. בתקופת הקיסרות הראשונה בצרפת, מוסדה זכות בכורה לזכרים מבין יורשיו של נפוליאון בונפרטה, אך במקרה של אי ההצלחה בהעמדת צאצאים זכרים, התאפשר לקיסר לבחור מי מבין אחיו או אחייניו יירש את כתרו. ממלכת איטליה הנפוליאונית הגדירה את בנו השני של נפוליאון כיורש בכוח לכתר, אך בהיעדר יורש כזה, היא אפשרה לבנו החורג, אז'ן דה בוארנה, לרשת את הכתר, למרות שלא היו לו קשרי דם עם בית בונפרטה. ממלכת סרביה הייתה מונרכיה העוברת בירושה לזכרים צאצאי הנסיך אלכסנדר הראשון, אך עם קטיעתו של סדר הירושה, יכול היה המונרך השולט לבחור יורש מבין קרובי משפחתו ממין זכר מבית קאראג'ורג'ביץ'. ברומניה, עם קטיעתו של סדר הירושה הזכרי מצאצאיו של קרול הראשון, קבעה החוקה שצאצאיו של אחיו, לאופולד, נסיך הוהנצולרן, יירשו את הכתר, ובהיעדר יורש מקרבם, יעלה למלוכה נסיך משושלת מערב אירופאית שייבחר על ידי המלך והפרלמנט. בניגוד לכך, ממלכות אירופאיות וותיקות נטו להסתמך על קריטריונים לירושה שעל פיהם עלו למלוכה יורשים של מלכים קודמים על פי כללים ברורים ששורשיהם היו נטועים בחוק או מסורת זו או אחרת.
העדפת הבן הבכור
- ערך מורחב – העדפת הבן הבכור
במסגרת הכלל של העדפת הבן הבכור (או ליתר דיוק, העדפת הבן הזכר הבכור), בנו הבכור של המונרך וצאצאיו הם בעלי זכות הקדימה על פני אחיהם, אחיותיהם וצאצאיהם. הבן הבכור מקבל זכות קדימה על פני אחיו הצעירים, אך לכל הבנים הזכרים יש זכות קדימה בסדר הירושה על פני הבנות. ילדים מייצגים את הוריהם, במקרה שאלה נפטרו, ולסדר הירושה הבכיר יש קדימות על פני זה הזוטר, וזאת בסדר עדיפות פנימי בכל מגדר. זכות הירושה שייכת לבנו הבכור של המונרך המכהן ולאחר מכן לבנו הבכור. שיטה זו נהוגה בספרד ובמונקו, ועד ל-2011 הייתה שיטה זו נהוגה בממלכות חבר העמים הבריטי.
פייף או תוארי אצולה פעלו גם הם על פי שיטה זו, אך הבנות קיבלו שוויון זכויות בסדר הירושה, לפחות בנוהג הבריטי המודרני. מצב זה יכול היה להתרחש על תנאי במה שהיה קרוי "השהיה" (Abeyance). בימי הביניים, היישום המעשי של תנאי זה היה תלוי בנוהג המקומי. זכותן של נשים לרשת את האחוזות יושמה למעשה על ידי בני זוגן (Jure uxoris) או על ידי בניהן (Jure matris).
העדפת הילד הבכור
כלל העדפת הילד הבכור הוא חוק שעל פיו ילדו הבכור של הריבון יורש את כסאו ללא קשר למינו ונקבות (וצאצאיהן) נהנות מאותם זכויות בסדר הירושה כמו הזכרים. כלל זה מיושם כיום בשוודיה (החל מ-1980), בהולנד (החל מ-1983), בנורווגיה (החל מ-1990), בבלגיה (החל מ-1991), בדנמרק (החל מ-2009) ובלוקסמבורג (החל מ-2011). באוקטובר 2011 הוסכם שכלל העדפת הילד הבכור תיושם בממלכות חבר העמים הבריטי החל מתאריך עתידי. במרץ 2015 הושלם תהליך החקיקה על ידי הפרלמנטים של כל ממלכות חבר העמים.
הירושה האגנאטית
חוק הירושה האגנאטית היה רווח ברובה של אירופה מאז תקופות קדומות. חוק זה הגביל את הירושה רק לצאצאי המונרך המכהן או למונרך קודם שהשתייכו לקו הירושה הזכרי בלבד. יורשים מקו הירושה הנקבי היו זכאים לרשת את המלוכה רק במקרה שלא נותר בחיים אף יורש בכוח מקו הירושה הזכרי.
על פי שיטה זו, סדר הירושה מתחיל מהיורשים ממין זכר מכל ענפי השושלת ורק עם הכחדתו של קו זכרי זה, מתאפשרת הורשת המלוכה לנקבות. המונרכיה האחרונה שפעלה עד לאחרונה על פי שיטה זו היא הדוכסות של לוקסמבורג, שב-2011 חוקקה חוק ירושה שיהיה שוויוני לזכרים ולנקבות. ממלכות שפעלו על פי שיטה זו קודם לכן היו אוסטריה (מאוחר יותר האימפריה האוסטרו-הונגרית), ממלכת בוואריה, ממלכת הנובר, וירטמברג, האימפריה הרוסית, ממלכת סקסוניה, ממלכת טוסקנה וממלכת שתי הסיציליות.
במקרה של אישה שעלתה לכס המלוכה, היא לא הייתה בהכרח היורשת הבכירה על פי משפט הבכורה, אלא בדרך כלל קרובת המשפחה הקרובה ביותר למלך הזכר האחרון. דוגמאות לכך ניתן למצוא בירושתו של כריסטיאן הראשון, מלך דנמרק, שירש את דוכסות שלזוויג-הולשטיין מאמו, עקב מותו ללא צאצאים של דודו. דוגמאות נוספות הן: מריה תרזה (למרות שזכות הירושה שלה אושרה כתוצאה מניצחונה במלחמת הירושה האוסטרית), מארי אדלייד, הדוכסית הגדולה של לוקסמבורג, שארלוט, הדוכסית הגדולה של לוקסמבורג, אן מברטאן, מריה ולדימירובנה רומנובה וכריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק, שעלה לכס המלוכה בזכות אשתו לואיז, נסיכת הסן-קאסל לאחר היכחדותו של הקו הזכרי לבית אולדנבורג.
החוק הסאלי
- ערך מורחב – החוק הסאלי
החוק הסאלי, שבמרכזו עמדה שיטת הירושה האגנאטית, הגביל את מגוון היורשים הפוטנציאליים לזכרים והדיר את הנקבות של השושלת ואת צאצאיהן. החוק הסאלי היה תקף בבתי המלוכה של אלבניה, צרפת, ממלכת איטליה, ממלכת רומניה, ממלכת יוגוסלביה, פרוסיה והקיסרות הגרמנית. כיום החוק מיושם רק בבית המלוכה של ליכטנשטיין.
ב-1830 בספרד, השאלה אם יש ליישם את החוק הסאלי עמדה במרכזה של המחלוקת על ירושתו של פרננדו השביעי, מלך ספרד על ידי בתו איזבלה או על ידי אחיו האינפנטה קרלוס. מחלוקת זו הובילה לפרוץ שורה של מלחמות אזרחים וליצירתה של שושלת טוענים לכתר יריבה הקיימת עד ימינו.
שיטת התורנות
שיטת התורנות (Rota, מונח שמקורו מהמילה בשפה הסלאבית הכנסייתית העתיקה שפרושה "סולם" או "גרם מדרגות"), הייתה שיטת ירושה שהייתה נהוגה (אם כי לא בצורה מושלמת) ברוס של קייב ומאוחר יותר בנסיכות מוסקבה.
על פי שיטה זו, המלוכה הועברה לא באופן ליניארי מאב לבנו אלא באופן רוחבי מאח לאח (בדרך כלל עד האח הרביעי) ולאחר מכן לבנו הבכור של הבכור מבין בני הדור הקודם שישבו על כס המלכות. מייסד השיטה היה יארוסלאב הראשון, נסיך קייב (יארוסלאב החכם), ששלושת בניו מלכו אחריו זה אחר זה.
מונרכיה נבחרת
- ערך מורחב – מונרכיה נבחרת
סדר הירושה יכול להיקבע על ידי מינוי. בין אם על ידי המונרך המכהן או על ידי גוף בוחר שממנה את היורש או מרכיב רשימת יורשים עוד לפני שכס המלוכה מתפנה. מונרכיה יכולה גם להיות נבחרת, למרות שתהליך זה מתבצע רק לאחר שכס המלוכה מתפנה.
במהלך ההיסטוריה, לעיתים די קרובות, אך לא תמיד, הועדפו תהליכים של מינוי או בחירה, או שהם היו מוגבלים לחברים בשושלת מסוימת או במשפחה מורחבת מסוימת. חוקים גנאלוגיים עשויים היו להגדיר מי ראוי לרשת את הכתר ואת סדר הירושה. מצב זה הוביל לעיתים לסדר ירושה שאיזן בין ענפים שונים של שושלת על פי רוטציה.
כיום שיטה זו מיושמת, בווריאציות שונות, בכס ה"קדוש", במלזיה, בקמבודיה, בכוויית, באיחוד האמירויות הערביות, באנדורה, בסווזילנד ובסמואה.
בכירות
בשיטת הירושה על פי בכירות, יורש את המונרך אחיו הבא אחריו, לא ילדיו. במקרים מסוימים נכללים בסדר הירושה על פי שיטה זו גם בני דודים על פי סדר בכירותם, שתלויה בגילם של היורשים או בדרגת הבכירות שלהם בקרב בני משפחתם.
חלוקה
בחברות מסוימות, המלוכה עברה בירושה באופן שבו כל היורשים היו זכאים לחלוק אותה. הדוגמאות הבולטות ביותר הן החלוקות הרבות של האימפריה הפרנקית בתקופת השושלת המרובינגית ובתקופת השושלת הקרולינגית ושיטת ירושה שהייתה נהוגה באיים הבריטיים.
קרבת דם
קרבת דם היא שיטת ירושה על פיה קרוב המשפחה בעל קרבת הדם הקרובה ביותר למונרך הוא היורש אותו, בעדיפות לזכרים על פני נקבות ובעדיפות לאחים בכורים על פני הצעירים. שיטה זו הייתה נהוגה בעיקר בימי הביניים. באוטרמר הייתה שיטה זו בשימוש לעיתים קרובות לבחירת יורשי עצר והיא הופיע בכמה מסכסוכי הירושה על ממלכת ירושלים. בממלכה זו הוכרה שיטה זו גם כדי להגדיר את יורשי הפייפים, בנסיבות מיוחדות: במקרה שהפייף נכבש על ידי הסרצנים, ונכבש מחדש, הוא הועבר לבעל קרבת הדם לשליט האחרון של הפייף.
ירושת הבן הצעיר
על פי שיטת ירושה זו ירש את הכתר הבן הצעיר (או הילד הצעיר). במקרים אלה הבן הצעיר היה זה שדואג להוריו, בשעה שאחיו הגדולים יצאו לעולם ודאגו לעתידם.
ירושה רוחבית
שיטת הירושה הרוחבית או האחוותית פועלת על פי קריטריונים של בכירות בין חברי השושלת או בית האב השושלתי, מתוך מטרה שייבחר המועמד בעל הכישורים הטובים ביותר כמנהיג. המנהיגים נבחרים בתוקף היותם זקני השבט הבוגרים ביותר, שהם בעלי הכישורים והעוצמה הצבאית. בשיטת ירושה זו אין צורך ביורש עצר. שיטה זו עשויה להדיר או שלא להדיר את צאצאיהן של נשים. בפועל, כאשר אין בנמצא מועמד למנהיגות בשל מספיק, מוגדרת אחת הנשים בעלת קרבת משפחה למלך הקודם כיורשתו. דוגמאות לשיטה זו ניתן היה למצוא בחברות שבטיות ממרכז אסיה כמו ההונים. בחירת המנהיג הייתה מתבצעת לאחר מותו של המנהיג הקודם. בראשית ימיה של האימפריה המונגולית, מותם של המונרכים המכהנים, ג'ינגיס חאן ואוגדיי חאן, גרם מידית לעצירתן של המערכות הצבאיות של המונגולים במערב בשל הבחירות המתקרבות.
במזרח אסיה, מתועדת שיטת הירושה הרוחבית לראשונה בתקופה הפרה-היסטורית החל מסוף תקופת שושלת שאנג.
ירושה נשית
על פי שיטת ירושה זו, שהייתה נהוגה במשפחות אצולה במדינת קרלה שבהודו, רכושו ותוארו של הגבר עוברים לילדיו של אחותו ובמקביל, ילדיו שלו מקבלים את ירושתם ואת תוארם מדודיהם מצד אמם. מאז עצמאותה של הודו שיטה זו לא מוכרת יותר על פי החוק.
משבר ירושה
כאשר מונרך מת בלי להניח אחריו יורש ברור, פורץ לעיתים משבר ירושה. לדוגמה, כאשר מת שארל הרביעי, מלך צרפת, פרצה מלחמת מאה השנים בין בן דודו של שארל, פיליפ השישי, ובין אחיינו של שארל, אדוארד השלישי, מלך אנגליה, כדי להגדיר מי יירש את שארל כמלך צרפת. גם כאשר קו הירושה ברור, יכול להיווצר מצב שטוען לכתר עם כוח צבאי או פוליטי, תופס את השלטון בכוח.
כהונה דתית
בבודהיזם הטיבטי קיימת אמונה שמחזיקי תפקידים חשובים כמו הדלאי לאמה הם גלגול נשמות של הקודם בתפקיד. סדר הירושה בבודהיזם הטיבטי מבוסס למעשה על גלגול נשמתו של הדלאי לאמה הקודם שהתגלמה בזה שבא אחריו. כאשר מת המנהיג הרוחני, מתבצע חיפוש בקרב האוכלוסייה הכללית על פי קריטריונים מסוימים שאמורים להצביע שנשמתו המתגלגלת של הדלאי לאמה התגלמה בנשמתו של תינוק שנולד באותה עת. התהליך אורך בדרך כלל 4-2 שנים עד אשר נמצא הילד המתאים לכהן כדלאי לאמה הבא.
בנצרות הקתולית קיימים נהלים קבועים לבחירת אפיפיור או בישוף.
רפובליקות
ברפובליקה, הדרישה לבטחת המשכיות השלטון בכל עת, הביאה להסדרתם של כללים ברורים לסדר הירושה של התפקידים השונים. במדינות בהן מערכות הבחירות מתקיימות במועדים קבועים, כאשר ראש המדינה (הנשיא) מת או מתפטר, הוא מוחלף על ידי סגנו או על ידי ראש הממשלה, שבתורו מוחלף על ידי נושאי משרות מסוימים ברשות המחוקקת או ברשות המבצעת. לדוגמה, כאשר נשיא ארצות הברית מת, או שנבצר ממנו להמשיך ולמלא את תפקידו, סגן נשיא ארצות הברית מושבע כנשיא במקומו. במקרה שגם סגן הנשיא לא יכול למלא את התפקיד, סדר הירושה קבוע בחוקת ארצות הברית ומורכב משורה של בעלי תפקידים מבין בכירי הקונגרס של ארצות הברית ומבין שרי הממשלה.
במדינות רבות אחרות בהן המשטר הוא רפובליקני, במקרה של מוות או נבצרות של הנשיא, מתקיימות בחירות חדשות לתפקיד. בפינלנד, מחליפו של הנשיא הוא ראש הממשלה, ובמקרה שבו אין ראש הממשלה מסוגל למלא את התפקיד עובר סדר הירושה לשר אחר בממשלה על פי הוותק שלו בתפקידו. לנשיא פינלנד אין סגן ובמקרה של התפנות המשרה נערכות בחירות חדשות לתפקיד.
בישראל
נשיא מדינת ישראל
- ערך מורחב – נשיא מדינת ישראל
למעט במקרה בו מסתיימת כהונת נשיא מדינת ישראל בזמנה, קיימים ארבעה מקרים בהם מסתיימת כהונת הנשיא טרם זמנה: התפטרות, העברה מכהונה מחמת התנהגות בלתי הולמת, העברה מכהונה מטעמי בריאות ומוות. בכל אחד מהמקרים הללו ממלא את מקומו של הנשיא יושב ראש הכנסת ובמידה ונבצר מיושב ראש הכנסת למלא את תפקיד הנשיא, ממלא את מקומו סגן יושב ראש הכנסת מטעם מפלגתו של יושב הראש. בחירת נשיא חדש מתבצעת תוך 45 יום ממועד הסיום הבלתי צפוי של כהונת הנשיא.
ראש ממשלת ישראל
- ערך מורחב – ראש ממשלת ישראל
במקרה שכהונת ראש ממשלת ישראל מופסקת טרם זמנה (מחמת נבצרות, הרשעה בעבירה או מוות) בוחרת הממשלה את אחד משריה מטעם סיעתו של ראש הממשלה, שהוא גם חבר הכנסת, כראש הממשלה בפועל. ראש הממשלה בפועל מכהן עד לכינונה של ממשלה חדשה.
ראו גם
22883004סדר הירושה