בחירת נשיא מדינת ישראל

במסגרת בחירת נשיא מדינת ישראל בוחרת הכנסת את נשיא מדינת ישראל.

הליך בחירת הנשיא מוסדר בחוק יסוד: נשיא המדינה. כל 120 חברי הכנסת רשאים להציע מועמד שהוא אזרח ישראל ותושב ישראל לתפקיד הנשיא. ההצבעה נערכת בין חברי הכנסת, והיא הצבעה חשאית, זאת על מנת להבטיח כי חברי הכנסת יצביעו לפי שיקול דעתם האישי, ולא לפי שיקולים מפלגתיים ולחצים קואליציוניים. ההצבעה החשאית גרמה למספר הפתעות בעבר. בשנת 1983 גבר חיים הרצוג על מועמד הקואליציה מנחם אלון, ובשנת 2000 ניצח משה קצב את שמעון פרס.

סעיף 8 לחוק יסוד: נשיא המדינה קובע כי על הנשיא להיבחר ברוב של 61 חברי כנסת, בין אם הוא מועמד יחיד, ובין אם מתמודדים מולו מועמדים נוספים. אם אף אחד מהמועמדים לא השיג את הרוב הדרוש, נערכת הצבעה נוספת. כך אירע בשנת 2000, כאשר בסיבוב ההצבעה הראשון קיבל משה קצב 60 קולות, לעומת 57 לשמעון פרס, ורק בסיבוב ההצבעה השני השיג קצב את הרוב הדרוש.

על פי תיקון מס' 9 לחוק,^[1] אם אף אחד מהמועמדים לא השיג את הרוב הדרוש, נערכת הצבעה נוספת שבה משתתפים רק שני המועמדים שקיבלו את קולותיהם של מספר חברי הכנסת הגדול ביותר בהצבעה הראשונה. המועמד שקיבל בהצבעה השנייה את רוב הקולות של חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה ומצביעים בעד אחד המועמדים - הוא הנבחר; קיבלו שני מועמדים מספר קולות שווה, חוזרים על ההצבעה.

בשנת 2003 תוקן סעיף 8,^[2] ונוספה בו הוראה הקובעת כי אם גם בסיבוב שבו נותר מועמד יחיד הוא אינו מצליח להשיג את הרוב הדרוש, ההצבעה נדחית ב-30 ימים. במקרה זה, ניתן להציע מועמדים נוספים. מטרת התיקון להבטיח את בחירתו של הנשיא תוך תמיכה רחבה ככל האפשר של הכנסת, ולמנוע מצב שבו נשיא המדינה נבחר על ידי מיעוט של חברי הכנסת. הוראה דומה נקבעה במקביל גם באשר למבקר המדינה.

עם בחירתו, מתחיל הנשיא בכהונה אחת בת שבע שנים (לפי הלוח העברי). בעבר הייתה תקופת הכהונה חמש שנים, ולא הייתה הגבלה על מספר הכהונות, אך חוק היסוד תוקן בעניין זה ב-1998.^[3] מטרת התיקון הייתה למנוע הישנות המקרה שאירע בבחירת הנשיא באותה שנה, בהן מועמד נוסף (שאול עמור) הציג את עצמו לבחירה אל מול נשיא מכהן (עזר ויצמן).