נוגע בעדות
| תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא, דף כ"ט עמוד א', מסכת בבא בתרא, דף מ"ד עמוד א', מסכת קידושין, דף מ"ג עמוד ב', מסכת סנהדרין, דף כ"ג עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות עדות, פרק ט"ו הלכות עדות, פרק ט"ז |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן ל"ז |
נוגע בעדות הוא דין בדיני ממונות המונע מעד או דיין, להעיד או לדון בבית דין במקרה שיכול להיות להם טובת הנאה מהעדות או מפסיקת הדין.
דין זה תלוי בשיקול דעתו של הדיין ביחס להשפעה של טובת ההנאה על הדין[1].
מקור הדין
דין זה נפסק בתלמוד בבלי בכמה מקומות. למשל, רבין בר שמואל[2] פוסל את המוכר שדה לחבירו, ובא מערער וטוען שהשדה שלו, להעיד עם עוד עד שהשדה של הקונה, מפני שעל ידי עדותו מעמיד את השדה לבעל חובו שיוכל לגבות את חובו משם (אם השדה הייתה משועבדת לבעל החוב לפני המכירה), ובכך המוכר נמנע מלהיות מוגדר כ'לוה רשע ולא ישלם' אם אין לו ממון אחר לפרוע את חובו[3].
טעם הפסול
בספרות הראשונים נאמרו שני טעמים מרכזיים לפסול:
- לדעת ראשונים רבים, הנוגע נחשב ל"קרוב" הפסול לעדות, שכן הנוגע בעדות קרוב אצל עצמו[4]
- טעם נוסף נאמר שמא הנוגע משקר בעדותו להנאתו האישית[5].
לפי הטעם הראשון פסול הנוגע בעדות מדאורייתא, מדין קרוב הפסול לעדות בגזרת הכתוב[6], אך לפי הטעם השני אין הפסול אלא חשש דרבנן שמא משקר בעדותו[7]
יש שחילקו בין נוגע בעדות ברווח ישיר או עקיף, מי שיש לו רווח ישיר פסול מדאורייתא, מדין קרוב, ואילו מי שיש לו רק רווח עקיף מעדותו פסול רק מדרבנן מחמת החשש שמא ישקר לטובת הפקת הרווח[8].
חילוקי דינים בטעמי הפסול
חילוקי הדינים הנובעים ממחלוקת ראשונים זו:
- נוגע שמעיד לחובתו - מדיני קרוב אינו יכול להעיד אף לחובתו[9], ואילו אם החשש הוא רק שמא ישקר, הרי שבמעיד לחובתו אין חשש זה וממילא יכול להעיד[5].
- עדות שידועה כאמת - למשל עד החתום בשטר, כשבעל הדין מודה באמיתות השטר: מדיני קרוב - השטר פסול, שכן קרוב פסול מגזרת הכתוב[10]; ואילו אם החשש הוא רק שמא ישקר, הרי באופן שאין לנו לחשוש לשקר, השטר כשר[11].
- עד שאינו חשוד לשקר - פסול אף לסוברים שהחשש הוא שמא ישקר, שכן הנגיעה מעוור את האדם לדמות שדבריו אמת[12]. אך יש שכתבו שאף במקרה זה לפי סברא זו - העד כשר[13]
- במלתא דעבידא לאגלויי - כל דבר שאפשר לבררו גם שלא באמצעות עדותו של הנוגע: אם החשש הוא שמא ישקר, הרי שבמקרה זה הנוגע כשר לעדות, שבמילתא דעבידא לאגלויי אין משקרים[14]. אך לדעת הסוברים שנוגע פסול מדין קרוב - גם במקרה זה העד פסול.
- כשלפי עדותו אינו נוגע - למשל כשחתם על שטר הנושא תאריך מוקדם לזמן בו נעשה נוגע בעדות: אם הטעם הוא מדין קרוב, הרי בשעה שחתם לא היה קרוב, ולכן העד כשר[15]. אך אם החשש הוא שמא ישקר, אנו חוששים שמא משקר הוא בעדותו וחתם עליו בשלב מאוחר יותר לאחר שנעשה נוגע, ולכן העד פסול[7].
- במיגו - כשמעיד להיפטר מתשלום, בשעה שיש לו "מיגו" - דרך נוספת להיפטר: אם הטעם הוא מדין קרוב, גם במקרה זה העד פסול; ואם הטעם הוא משום שמא ישקר, הרי כאן אילו היה רוצה לשקר - היתה לו דרך להיפטר באופן אחר[16].
- כשנוגע רק אם עדותו אמת - כשמעיד על דבר שרק אם נקבל את עדותו ייחשב כנוגע בעדות: אם הטעם הוא מדין קרוב, גם במקרה זה העד פסול, שכן יש לו צד קורבה בעדות זו; ואם הטעם משום שמא ישקר, הרי על הצד שהוא משקר - אין לו נגיעה בדבר, שכן עצם היותו נוגע יתברר לנו רק אם נאמין לדבריו[17].
- נוגע בעדות לקיום הדבר - כגון עדי קידושין או גירושין הנוגעים בעדותם, יש ראשונים הסבורים שאין הקידושין חלים, או שחלים רק מספק, שכן נוגע פסול מדין קרוב[18], ויש ראשונים הסבורים שנוגע פסול משום שמא ישקר, וכיון שהעד הנוגע יכול להסתלק מהנאתו וממילא תהיה אשת איש, הרי שמלכתחילה הכשירו חכמים את הקידושין על פיו[19].
אם הנוגע חשוב עד
יש שכתבו שהנוגע בעדות יורד לשורש היותו עד, שכן המעיד לעצמו אינו בגדר 'עד' כלל, אלא בגדר בעל דין;[20] אולם יש חולקים על הגדרה זו[21].
דינים התלויים בכך
להגדרה זו ישנן כמה השלכות:
- עדות שבטלה מקצתה - כת של 3 עדים שאחד מהם נמצא נוגע בעדות, אם הנוגע אינו עד - הרי שמעולם לא היו כאן 3 עדים, אלא שנים בלבד, והעדות כשרה[22]; ואילו אם הנוגע בעדות עדיין נחשב כעד, הוא פוסל את כל העדות[23].
- פלגינן דיבורא - כשעדותו משליכה על מספר דברים, שרק בחלק מהם הוא נוגע בעדות, אם הנוגע אינו עד - הרי שאין צריך לחלק דיבורו, וניתן להאמין לחלק שאינו נוגע בעדות אף לדעת הסוברים שאין אומרים 'פלגינן דיבורא' במקרה זה[24]; אך אם הנוגע עדיין נחשב לעד, אין עדותו נחשבת לפי דעה זו[23]. אמנם אם טעם הפסול הוא מחשש שמא ישקר, בכל מקרה לא פלגינן דיבורא, ואין העדות נחשבת, שכן חשוד לשקר בכל עדותו[25].
- תחילתו בפסלות וסופו בכשרות - למשל שותפים המעידים זה על זה, במקרה שהשותף המעיד מסתלק מהשותפות לפני העדות, כדי שלא יהיה נוגע בעדות[26]: אם הנוגע אינו עד, אם כן נעשה לעד רק לאחר שנסתלק מנגיעתו, וממילא נחשב כעד כשר, לפי שתחילתו וסופו בכשרות[27]; אך אם הנוגע עדיין נחשב לעד - נמצא שתחילתו בפסול ואינו כשר אף לאחר שאינו נוגע[28]. אמנם אם פסק מנגיעתו רק לאחר שהעיד כבר - אינו כשר שוב להעיד, שכן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד[29]. אמנם אם טעם הפסול הוא מחמת חשש שמא ישקר, נמצא שאין הפסול בגוף העד, אלא מחמת נגיעתו הממונית, ואין במקרה זה הפסול של "תחילתו בפסלות וסופו בפסלות", כיון שיכול להסתלק מנגיעתו מיד[30]
גדר הנגיעה
עד שיש לו רווח ממון מעדותו, אפילו בעקיפין, או מניעת הפסד, או שמקבל שכר על עדותו, נחשב לנוגע בעדות ופסול[31]. ונחלקו הדעות ברווח זוטר אם נחשב לנוגע או לא[32].
נגיעה שאינה של ממון - יש שסוברים שכשר לעדות כמו אוהב ושונא[33], ויש שפסלו עד כזה[34]. ונחלקו הראשונים בפרטים רבים באופנים שונים של נגיעה שאינה של ממון. יש שחילקו שנגיעה של ממון - פסולו מדאורייתא משום קרוב, ונגיעה שאינה של ממון - פסולו מדרבנן מחשש שמא ישקר[35]
עדות של קרוב לנוגע בדבר - גם אם טעם פסול נוגע בעדות הוא מדין קרוב, נחלקו הדעות אם גם במקרה זה העד פסול, שכן בעדותו ייהנה קרובו מזה[36], או שמא מכיון שאין העדות על ממון קרובו אלא על הנאתו - העד כשר[37]. ויש שחילקו בין הנאת ממון הנחשבת נגיעה, להנאה שאינה של ממון שלא נחשבת נגיעה[38]. אמנם חברו ואוהבו של נוגע בדבר - לכולי עלמא אינו נחשב כנוגע, משום שלא נחשדו ישראל על כך[39].
הנוטל שכר על עדותו רק אם יזכה בדין - חשוב נוגע בעדות[40]. וכן שדכן, שאם יתבטל השידוך יחזיר את הכסף, נחשב נוגע בעדות[41]. אך אם בכל אופן נוטל שכר על עדותו, אף אם יותר משכר טרחתו, נחלקו הדעות, אם נחשב נוגע או לא[42].
לקריאה נוספת
- מתיבתא בבא בתרא ח"ג, אוצר עיונים מערכה כח.
- הערך "נוגע בדבר", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הרב עובדיה יוסף טולידאנו, משפט העדים, עמ' רנט, באתר אוצר החכמה
קישורים חיצונים
- עדות חוקרים פרטיים באתר עולמות.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ט"ז, הלכה ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ד עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ה עמוד א'
- ^ עליות דרבינו יונה, בבא בתרא דף מה עמוד א', וכן הוכיחו האחרונים בדעת הרמב"ם, משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ט"ו, הלכה א'. ראו נודע ביהודה שו"ת מהדורא קמא אבן העזר כז ד"ה ואומר אני.
- ^ 5.0 5.1 רבי יוסף חביבא, נימוקי יוסף, בבא בתרא דף מג עמוד א'
- ^ רבי מרדכי יפה, לבוש, עיר שושן סימן ל"ז, א; רבי בנימין אהרן סלניק, משאת בנימין, סימן צ"ח.
- ^ 7.0 7.1 מהר"י בן לב, שו"ת מהריב"ל, ח"א כלל ג' סימן יח
- ^ רבי אריה לייב הלר, קצות החושן, סימן לז ס"ק ה'
- ^ רבי יהונתן אייבשיץ, אורים ותומים, סימן ל"ז ס"ק כא
- ^ רבי אריה לייב הלר, קצות החושן, סימן לז ס"ק כה; רבי יעקב לוברבוים, נתיבות המשפט, סימן לז ס"ק ל'
- ^ סמ"ע סימן סו ס"ק נד; ש"ך סימן סו ס"ק עב
- ^ הרב משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, כרך ג סימן תלב.
- ^ רבי יצחק טייב, ספר הזכרון, מערכת הנ', תוניס תשמ"ח, דף כא
- ^ רש"י, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א', ד"ה גלוי.
- ^ רבי יעקב לוברבוים, נתיבות המשפט, סימן לז ס"ק א'
- ^ ראו: רבי יעקב ישראל קניבסקי, קהילות יעקב, קידושין סימן מא.
- ^ חידושי הריטב"א, כתובות דף פד עמוד ב; רבי שמעון שקופ, חידושי רבי שמעון שקופ, בבא בתרא, סימן יג; רבי יצחק מאיר אלתר, חידושי הרי"מ, חושן משפט, סי' לו סעיף א'
- ^ חידושי הרשב"א, מסכת קידושין, דף מג עמוד ב'
- ^ חידושי המאירי, מסכת קידושין, דף מג עמוד ב'
- ^ ר"י מיגאש, בבא בתרא דף מה עמוד א'; רמב"ן, חידושי הרמב"ן, בבא בתרא דף מג עמוד א', ריב"ש, שו"ת הריב"ש, סוף סי' קסח.
- ^ רשב"א, בבא בתרא דף מג עמוד א'
- ^ שו"ת הריב"ש, סימן קצח
- ^ 23.0 23.1 רבינו אשר, שו"ת הרא"ש, כלל ג סימן יג
- ^ ריב"ש, שו"ת הריב"ש, סימן שלט
- ^ שפתי כהן, חושן משפט, סימן ל"ד, סעיף כ"ח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ג עמוד א'
- ^ רמב"ן, חידושי הרמב"ן, בבא בתרא דף מג עמוד א'. וכן דעת הרמב"ם והשו"ע
- ^ הגהות מיימוניות, הלכות עדות פרק ט"ז הלכה א', בשם רבינו ברוך; רמ"ה, בבא בתרא, דף מג עמוד א', אות קל. וכן פסק הש"ך
- ^ רבי יחזקאל לנדא, שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר סימן כז
- ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף מ"ג עמוד א', ד"ה וליסלקו; הרב בן יעקב צבי יהודה, נוגע ואוהב לדון באתר 'פסקים'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ט"ו, הלכה א' והלאה.
- ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף מ"ז עמוד א', ד"ה קבלן.
- ^ שו"ת מהרי"ט, חלק א' סימן יד; חלק ב' סימן צז
- ^ מהריב"ל, חלק ג' סימן קכא; שפתי כהן, חושן משפט, סימן ל"ז, סעיף י', וכן משמעות דברי הרמב"ם שכתב "צד הנאה"
- ^ רבי אלחנן וסרמן, קובץ שיעורים, מסכת כתובות אות נז.
- ^ שער משפט, סימן קכ"ג ס"ק י'
- ^ מחנה אפרים, הלכות עדות, סימן א'
- ^ רבי יעקב לוברבוים, נתיבות המשפט, סימן לז ס"ק ל'
- ^ שו"ת מהרי"ט, חלק ב', חושן משפט סימן פ
- ^ בית יוסף, חושן משפט, סוף סימן לז
- ^ כנסת הגדולה, חושן משפט, סימן ל"ז סעיף קטן מה
- ^ שו"ת מהריב"ל, חלק א' סימן יט
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
| המשפט העברי | ||
|---|---|---|
| בית דין והדיינים | ערכאות של גויים • איגרות בית דין • איסור הטיית משפט • איסור שוחד • כבוד הבריות במשפט העברי | |
| העדות | כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד • עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה | |
| עדים | עדים זוממים • פסולי עדות • נוגע בעדות • לא תישא שמע שווא • אין עד נעשה דיין • נמצא אחד מהן קרוב או פסול | |
| סדר הדין | לא תגורו מפני איש • בצדק תשפוט עמיתך • דרישה וחקירה • דין מרומה | |
| תובע ונתבע | הולכין אחר הנתבע • כתב סירוב • הודאת בעל דין | |
| דיני טענות | טענת ברי • ברי ושמא • ספק וודאי • קים לי • מרא קמא • כופר הכל • מודה במקצת • מיגו • טענו חיטין והודה לו בשעורין • טוען וחוזר וטוען • הוחזק כפרן | |
| פסק בית דין | המוציא מחברו עליו הראיה • יחלוקו • יהא מונח עד שיבוא אליהו • כל דאלים גבר • שודא דדייני • מי שפרע • פשרה • עביד איניש דינא לנפשיה • הפקר בית דין הפקר • חזקת ממון • תפיסה • גוד או איגוד | |