כבוד הבריות במשפט העברי
כבוד הבריות הוא ערך במשפט העברי, והוא כולל זכויות שונות ככבוד הגוף, מניעת קלון ושוויון. המשנה קובעת: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות,[1] שנאמר: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'" (ספר שמואל א', פרק ל', פסוק ב').
כבוד הבריות אינו ערך מוסרי בלבד, אלא יש לו השלכות לעיצוב נורמות הלכתיות והוא מהווה כלל משפטי הדוחה לעיתים כללים משפטיים אחרים כפי שקבעו חכמים: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כאשר הכוונה אך ורק לאיסורי דרבנן.[2]
הרציונל הרוחני-המוסרי לכבוד הבריות
נחום רקובר סבור שמקור כבוד הבריות הוא בכבוד הבורא, שכן המקורות אינם מדברים על כבוד "האדם" אלא על כבוד "הבריות". במילה "ברייה" יש רמיזה לבורא העולם, וכאשר מדברים על "הבריות"- אלו הן בריותיו של הבורא.[3] לכן הוגדר כבוד הבריות על ידי חכמים כערך "גדול" שכן חל על כל הברואים, בני כל העמים והלשונות, בני ברית ושאינם בני ברית.[4] יעקב בלידשטיין חולק על כך. לדעתו, אין למינוח "בריות" משמעות תאולוגית.[5] הרב אהרן ליכטנשטיין רואה במושג "כבוד הבריות" ביטוי למעלת האדם שנברא בצלם אלוקים.[6] מבחינה זו הביטוי "כבוד הבריות" מבטא מחויבות לא רק לכבודו של האחר, אלא גם לכבודו העצמי של האדם. בנוסף, בגין הזיקה שבין כבוד הבריות לבין כבוד המקום אין אדם רשאי למחול על כבודו.
היקף ה'זכויות' בכבוד הבריות
במשפט, בישראל ובעולם, מוגדר 'כבוד האדם' כזכות יסוד. בנוגע לשאלה מה כוללת זכות זו, המחקר הדן בגישת המשפט הישראלי מלמד על שתי אסכולות: האחת נוקטת עמדה מרחיבה: "יש לכלול במסגרת 'כבוד האדם וחירותו' את השוויון, חופש הביטוי, חופש האמונה והדת, חופש היצירה, האספה וההתאגדות. כל אלה הם ביטוי לכבוד האדם וחירותו במדינה יהודית ודמוקרטית".[7] לעומת זאת, לפי הגישה המצמצמת, 'כבוד האדם' כולל את מעגל המשמעות המיידית, הטבעית והפשוטה של המילה כבוד: ההימנעות מן החילול, הביזיון, הבושה והמבוכה, הפוגעים בצלם האדם.[8]
במשפט העברי הערך כבוד הבריות כולל זכויות שונות:[9]
- כבוד הגוף: בהתייחסות ההלכה לשמירה על 'כבוד הבריות' הושם דגש רב על מניעת ביזיון הנוגע לגוף. איסורי שבת שונים נדחו, כדי לאפשר לאדם לשמור על ניקיונו גופו אחרי עשיית צרכיו.[10] כך הותרה העברת גופת מת ממקום חם למקום מוצל, כדי שלא תעלה צחנה, אף אם הדבר כרוך בדחייה של איסורי שבת מסוימים.[11] מקצת מן התקנות שתיקן יהושע בן נון בכניסת בני ישראל לארץ,[12] אף מתירות פגיעה בבעלות פרטית כדי לשמור על כבוד האדם הכרוך בבזיון גופו. כך הותר לקבור מת בשדה אחרים, אם גופתו נמצאה מוטלת שם. כמו כן, הותר לאדם להתפנות מאחורי גדר בשדהו של חברו, ואף הותר לו לעבור בדרך שבבעלותו של אחר, אם הדרך הציבורית היא בוצית ומטנפת את הבגדים.[13]
- הימנעות מקלון: הרמב"ם גורס שאין לפגוע בכבוד עבריין, אלא במידה הנדרשת להענשתו על פי דין.[14] גישה זו באה לידי ביטוי כבר במקרא, המזהיר את השופט שלא להכות את המורשע בדין, יותר מכפי עונשו, כדי שלא יבוא לכדי קלון: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ".[15] כך גם בדיון התלמודי בעונש המוות, אחד הכללים המנחים הוא 'ברור לו מיתה יפה'.[16][17] כלומר עבריין שנידון למוות, יוּצַא להורג באופן שבו ייפגע כבודו במידה המינימלית. מקור נוסף לדרישה להימנע מקלון חברו, הוא הפטור מלחימה הניתן למי שאירש אשה ולא לקחה או לבונה בית חדש ולנוטע כרם חדש. פטור זה נועד לשחרר משדה הקרב את 'הירא ורך הלבב',[18] מבלי שפחדו יהיה ניכר בפומבי.[19][20] גישה דומה משתקפת במדרשים הקוראים להימנע מלהפיץ את זהותו ומעשיו של עבריין. כשזיהה ר' עקיבא את מקושש העצים בשבת[21] וקבע שזהו צלפחד, התריס נגדו ר' יהודה בן בתירא: "בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק".[22]
- שוויון: השוויון נחשב על ידי רבים כמרכיב יסוד בכבוד האדם. כך לדוגמה הבהיר השופט חיים כהן: 'הכבוד האסור בפגיעה והזכאי להגנה אינו רק שמו הטוב [של האדם] כי אם גם מעמדו כשווה בין שווים. הפגיעה בכבודו [...] בהפליה וקיפוח, במשוא פנים ובהתייחסות [...] משפילה'.[23] בדומה לכך קובע ר' עקיבא שכל בני האדם זכאים לפיצוי שווה-ערך בגין בושתם, וזאת, ככל הנראה, משום שזכותם לכבוד כרוכה בזכותם לשוויון. כיוצא בזה, חז"ל תקנו תקנות שונות הקובעות אחידות בטקסי הוצאת המת ובניחום אבלים. האחידות והשוויון נועדו להגן על כבודם של עניים על רקע אי יכולתם הכלכלית.[24]
כבוד הבריות כמעצב נורמות הלכתיות
דוגמה בולטת לכך שערך כבוד הבריות מעצב נורמות הלכתיות ניתן למצוא בקנס המוטל על גנב. התורה מחייבת גנב לשלם קנס לבעלים על גנבת בהמתו, במקרה שלא ניתן להחזיר אותה בשל כך שהיא כבר נטבחה או נמכרה. אולם הקנס על גנבת שור הוא גבוה מזה המוטל בגין גנבת שה: מי שגנב שור וטבחו או מכרו חייב לשלם לבעלים פי חמישה מערכו, לעומת הגונב שה וטובח או מוכר אותו החייב לשלם לבעלים רק פי ארבעה מערכו. לדברי חכמים דין זה נובע מהערך כבוד הבריות:
אמר רבן יוחנן בן זכאי בֹּא וראה כמה גדול כבוד הבריות - שור שהלך ברגליו חמִשה, שה שהרכיבו על כתפו ארבעה.
רש"י בפירושו לדברים אלה מסביר: ”שה שהרכיבו הגנב על כתיפו וזלזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב"ה עליו בתשלומין”. כלומר, כיוון שבעת הגנבה נאלץ הגנב להרכיב את השה על כתפיו, פעולה שיש בה ביזיון, התורה התחשבה בכך והפחיתה את הקנס המוטל עליו. התורה אם כן מעניקה כבוד גם למי שלכאורה לא היה ראוי לכך בשל מעשיו (עבריין), וקובעת כי יש לכבדו בהיותו אדם.[25]
מהו "כבוד"?
ר' יצחק בלאזר סבור שכבוד הבריות נמדד לפי האדם המסוים ובוחנים את כבודו מנקודת מבטו האישית (מבחן סובייקטיבי)[26] לעומת זאת, לדעת ר' נפתלי אמשטרדם, פגיעה בכבוד הבריות תחשב ככזו רק כאשר מדובר בגנאי בעיני כל אדם, ולא בעיני אדם מסוים, לפי תכונתו ומעמדו (מבחן אובייקטיבי).[27][28]
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק מבחין בין שני סוגי כבוד הבריות הנזכרים בדברי חכמים:[29]
- כבוד "שלילי" - מניעת ביזיון מן האדם: כאן התירו לעבור על איסור מדרבנן באופן אקטיבי (קום ועשה), ועל איסור מן התורה באופן פסיבי (שב ואל תעשה).
- כבוד "חיובי" - הענקת כבוד לאדם: ניתן להיטמא למת לכבוד מלכים, רק משום שיש להיתרו של איסור זה זה סמך בתורה. אכן, איסורי דרבנן אחרים אינם נדחים לצורך הענקת כבוד לאדם. לפיכך, אסור להוציא ספר תורה בשבת לכרמלית לכבוד המלך.[30]
כבוד האדם מול כבוד ה'
בסוגיית התלמוד הדנה בכבוד האדם,[31][32] מצינו שני עקרונות הנראים סותרים:[33]
- "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'":[34] דיני התורה גוברים על כבוד הבריות, ואדם חייב לוותר על כבודו כאשר הוא נוגד מצווה מהתורה, שכן קיום מצוות התורה מבטא כבוד לנותנה.
- "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה": לפי עקרון זה הערך כבוד הבריות גדול יותר מן החובה להישמע לצו ההלכתי.
שני עקרונות אלו נפגשים בנסיבות בהן אדם מוצא כלאיים בבגדו בשוק (ברחוב) ונשאלת השאלה האם הוא מחויב לפשוט את בגדו בשוק ולהיוותר ערום (בשל איסור לבישת בגד כלאיים). מסקנת הגמרא היא כי "כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב". מכאן עולה לכאורה כי כאשר עומדים זה מול זה חילול כבוד הבריות וחילול כבוד ה', ניתנת עדיפות לכבוד ה'. בהמשך הסוגיה מבחין התלמוד בין מצוות חכמים (דרבנן) ובין מצוות התורה (דאורייתא). רק מצוות דרבנן נדחות מפני כבוד הבריות שכן חכמים מחלו על כבודם והסכימו שיעברו על דבריהם משום כבוד הבריות (רש"י). כך, למשל, המלווים את האבל מבית העלמין לביתו רשאים להיטמא למת משום כבודו של האבל, ובלבד שטומאה זו היא מדרבנן (טומאת בית הפרס). הסוגיה מאפשרת לעבור אף על מצוות מדאורייתא לטובת כבוד הבריות. כך מצוות שעניינן ממון, עשויות להדחות מפני כבוד הבריות, משום שניתן להתנות ולמחול עליהם. לפיכך כאשר חכם מוצא אבידה, הריהו פטור מלהשיבה. כבודו של החכם גובר על החובה להשיב את האבדה.[35] כיוצא בזה, מצוות מהתורה שהן ב'שב ואל תעשה' תדחנה מפני כבוד הבריות. לכן, ההולך לשחוט קורבן פסח או למול את בנו ומוטל עליו בדרכו לקבור מת מצווה, רשאי להיטמא למת על אף שבשל כך לא יוכל להקריב את קורבן הפסח.[36]
כך נוצר איזון בין שני העקרונות הנזכרים: מצד אחד, "אין חכמה ואין תבונה כנגד ה'" – ודוק: כנגד ה' – כנגד איסורי התורה הרגילים. מצד אחר: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". משמע, לא תעשה שבתורה מסוים והוא "לאו דלא תסור", שהוא מקור ההסמכה לאיסורי דרבנן.[3]
לעומת התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי קובע תחולה רחבה יותר לכלל "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". לפי הירושלמי אף מצוות 'בקום עשה' שמקורן בתורה עצמה עשויות להידחות מפני כבוד הבריות ("כבוד הרבים"),[37] באופן ארעי - 'שעה אחת'.[38][39] ספרות הפוסקים צועדת בעקבות התלמוד הבבלי, וממשיכה לצמצם את תחולתו של כבוד הבריות, כאשר הוא מתנגש עם "לא תעשה שבתורה", גם כשמדובר באיסורי דרבנן. כללית, ניתן לומר שספרות הפוסקים נוטה לראות את רשימת המקרים שבתלמוד הבבלי (בהם כבוד הבריות גובר על איסורי דרבנן) כרשימה סגורה (שו"ת ריב"ש, סימן רכו: "שאין לנו לדמות כבוד הבריות זה לזה. כי אם התירו טומאה, משום כבוד מת מצווה, או לכבוד אבל, או לכבוד מלכים, או בזקן ואינה לפי כבודו גבי השבת אבדה, או בכלאים דרבנן שלא לפשטו בשוק שלא יתבזה; אין לדמות לאלו, כבוד האב במלבושי התנוק..."), ויותר מכך: הרשימה הסגורה, אף היא, מתפרשת באופן דווקני ומצומצם (שו"ת חוות יאיר, סימן צה: "ואני קוהה מאד אפילו במידי דרבנן לומר דנדחה מפני כבוד הבריות בדברים שלא נזכרו בש"ס..."). מכאן שכבוד הבריות איננו עקרון יסוד או עקרון-על במשפט העברי, אלא עקרון בעל חשיבות משנית יחסית.
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד ב'.
- ^ 3.0 3.1 נחום רקובר, גדול כבוד הבריות, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"ט, עמ' 147
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ד, הלכה י'
- ^ יעקב בלידשטיין, כבוד הבריות וכבוד האדם, שאלה של כבוד, כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, עמ' 97
- ^ הרב אהרן ליכטנשטיין, כבוד הבריות, מחניים 5, עמ' 10
- ^ אהרן ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מא, ג, 1994, עמ' 279
- ^ יהודית קרפ, מקצת שאלות על כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משפטים כה, תשנ"ה, עמ' 136
- ^ יעקב בלידשטיין, גדול כבוד הבריות: לגלגוליה של הלכה, שנתון המשפט העברי ט-י, תשמ"ב-תשמ"ג, עמ' 140-141
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"א עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ד עמוד ב'
- ^ תקנות יהושע בן נון, באתר בית המדרש הווירטואלי
- ^ נח עמינח, 'תקנות יהושע בן נון, שנתון המשפט העברי ט-י, תשמ"ב-תשמ"ג, עמ' 318-321
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ד, הלכה ט'
- ^ ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה ה'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה א'
- ^ ספר דברים, פרק כ', פסוק ח'
- ^ ספרי דברים, פיסקא קצב
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ה'
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים ל"ב-ל"ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ו עמוד ב'
- ^ חיים כהן, ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית: עיונים בחו"י: כבוד האדם וחירותו', הפרקליט: ספר היובל, תשנ"ד, עמ' 32
- ^ יעקב בלידשטיין, כבוד הבריות וכבוד האדם, שאלה של כבוד, כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 113-115
- ^ נחום רקובר, כבוד הבריות, באתר דעת
- ^ שו"ת פרי יצחק, סימן נב וסימן נד.
- ^ שו"ת פרי יצחק סימן נ"ג
- ^ משה אליעזר הלוי רבינוביץ', כבוד הבריות בפסיקה ההלכתית, צהר מ, תשע"ו, עמ' 8-9
- ^ אור שמח, הלכות יום טוב, פרק ו', הלכה י"ד
- ^ שו"ת כתב סופר, אורח חיים, סוף סמן לז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ' עמוד א'
- ^ יצחק ברנד, גדול כבוד הבריות, סידרא כא, תשסו, עמ' 16-19
- ^ ספר משלי, פרק כ"א, פסוק ל'
- ^ ספרי דברים, פיסקא רכב (מהדורת פינקלשטיין, עמ' 256)
- ^ אור שמח, הלכות אבל, פרק ג, הלכה ח
- ^ יצחק ברנד, גדול כבוד הבריות, סידרא כא, תשסו, עמ' 9-10
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט', הלכה ב' (דפוס וילנא: דף ל"ב, עמוד ע"א)
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ג', הלכה א' (דפוס וילנא: דף ו', עמוד ע"ב)
31319854כבוד הבריות במשפט העברי