מרי הראשונה, מלכת אנגליה
| לידה |
18 בפברואר 1516 ארמון פלסנטיה, לונדון, אנגליה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1558 (בגיל 42) ארמון סנט ג'יימס, לונדון, אנגליה | ||||||||
| מדינה | ממלכת אנגליה | ||||||||
| מקום קבורה | מנזר וסטמינסטר, לונדון, אנגליה | ||||||||
| דת | נצרות קתולית | ||||||||
| בן זוג | פליפה השני, מלך ספרד | ||||||||
| שושלת בית טיודור | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
מרי הראשונה (מכונה גם בלאדי מרי - מרי העקובה מדם) (Mary I of England, 18 בפברואר 1516 - 17 בנובמבר 1558), בתם של הנרי השמיני, מלך אנגליה ורעייתו הראשונה, קתרינה מאראגון, הייתה מלכת אנגליה משנת 1553 ועד מותה, לאחר מותו של המלך-הילד אדוארד השישי ממחלה, ולאחר שהכניעה את הניסיון להמלכת ליידי ג'יין גריי. כמו כן היא הייתה מלכת ספרד, נאפולי, סיציליה ופורטוגל כאשתו של פליפה השני.
חייה היו רצופי תהפוכות וסכנות, כבתו הבכירה של המלך הנרי השמיני, שרצה יורש זכר בכל מחיר. לאחר שנואש מלצפות מאמה ללדת לו בן זכר והתיידד עם אן בולין, דאג המלך לבטל את נישואיהם ולהכריז על מרי כממזרה. לאחר שאיבדה את מעמדה כיורשת העצר הוחזרה מרי למעמד זה בעקבות הוצאתה להורג של בולין ולידתו של אדוארד. לאחר מותו של אדוארד, שהיה ילד חולני, ומספר ימי מבוכה, הוכתרה מרי כמלכת אנגליה. בשנת 1554, לאחר הכתרתה, נישאה מרי לפליפה השני, נסיך ספרד (ולימים מלכה), ועוררה בכך חששות גדולים מצד האנגלים שתהפוך בכך את אנגליה לכפופה לספרד, שכן הייתה בעצמה ספרדייה מצד אמה.
המלכה מרי זכורה בעיקר משום שניסתה להחזיר את האנגלים מהנצרות הפרוטסטנטית, אותה אימץ אביה, אל הנצרות הקתולית והכפיפות לאפיפיור ברומא. היא רדפה את הפרוטסטנטים, והרגה כ-300 מהם בשל אמונתם. בעקבות מעשים אלו זכתה מרי לכינוי "הקתולית" או "העקובה מדם" (בלאדי מרי). בתקופתה איבדה אנגליה לצרפת את העיר קאלה, המאחז האחרון של הממלכה באדמת צרפת. מאחר שלא הותירה אחריה צאצאים, ירשה את הכתר אחותה למחצה, אליזבת הראשונה.
מרי קבורה בכנסיית וסטמינסטר בלונדון, יחד עם יורשתה לכס המלוכה, אליזבת. על קברן המשותף נכתב: ”שותפות לממלכה ולקבר, כאן אנו שוכבות, אליזבת ומרי, אחיות, בתקווה לתחייה מחדש.”
עד העלייה לכס השלטון
ילדות ונעורים
מרי הייתה בתו הבכורה של הנרי השמיני ובתה היחידה של קתרין מארגון ששרדה, לאחר שקתרין שכלה את ארבעת ילדיה האחרים בינקותם. עד 1530 לערך (גיל 15) חיה מרי חיי נסיכה. הנרי הכתיר אותה לנסיכה מויילס והעניק לה את טירת לדלו. אמה הייתה מסורה לה והיא זכתה לחינוך הטוב באירופה. בין 1521 ל-1525 התקיימו מגעים במטרה לרקום חוזה אירוסים בין מרי לבין קרל החמישי (קרלוס הראשון מספרד), אולם קרל הציב תנאים בלתי אפשריים למימוש כגון הגעתה המידית של מרי לספרד ונדוניה גדולה. הנרי סירב לתנאים והאירוסים בוטלו. הנרי עשה מאמצים ניכרים להשיא את בתו אך ניסיונות אלה לא צלחו. אולם כאשר הכיר הנרי את אן בולין וביקש לשאתה לאשה, השתנה גם יחסו לבתו הבכורה.
הנרי חפץ בבן שימשיך את שושלת בית טיודור והבין שקתרין לא תלד לו יורש זכר. על מנת למצוא צידוק לביטול נישואיו עם קתרין הכריז הנרי שבשל העובדה שהיא הייתה נשואה בעבר לאחיו, ארתור, הרי שהנישואים בינו ובין קתרין מהווים גילוי עריות למעשה. קתרין טענה שנישואיה לארתור לא מומשו מעולם, אך הנרי היה עיקש לבטל את הנישואים ולשאת לאשה את אן בולין. ההכרזה על נישואיו לקתרין כבלתי חוקיים הפכה את מרי ליורשת בלתי לגיטימית ולממזרה על פי החלטת הפרלמנט שחוקק את חוק הירושה הראשון. מרי, שאהבה את אביה והעריכה אותו, תלתה את השינוי ביחסו אליה ואל אמה בהשפעתה השטנית של אן בולין שכישפה את הנרי. שינאתה של מרי לאן בולין הועברה לבתה, אליזבת.
בצל נשות אביה
לאחר שגירש את אמה, נשא הנרי לאשה את אן בולין. מרי, שהייתה בת אצולה ספרדית מדורי דורות ונצר ישיר לג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, בזה לנערת החצר חסרת הייחוס שלא ראתה בה ראויה להיות מלכה. אמה, המלכה קתרין, שהייתה אהובה על ידי העם, הודחה בבושת פנים. לידתה של אליזבת הפכה מכשול בין מרי לבין הכתר. התינוקת הייתה לאויבת באופן מיידי, שכן אליזבת היא יורשת לגיטימית רק אם מרי איננה לגיטימית, ולהפך. גם סיכויי הנישואין של מרי הלכו ופחתו עם התבגרותה, במקביל למעמדה המתדרדר בחצר. בעוד הנרי היה עסוק בביצור הכנסייה האנגליקנית החדשה שהקים, התקרבו קתרין ומרי אל הנצרות הקתולית ושאבו עידוד ותקווה מן האפיפיור. הנרי ניסה להכריח את מרי להשבע אמונים לכנסייה האנגליקנית ובפרט לו אישית, כראש כנסייה זו, ולהודות בחוסר הלגיטימיות של נישואי אמה, היא עמדה בסירובה, עד שנענתה לבסוף לשכנועי קרל החמישי בעניין, במכתב מ-1536[1]. זמן קצר לאחר מכן סר חינה של אן בולין והיא הוצאה להורג.
נישואיו של הנרי לג'יין סימור והריונה המיידי לקראת לידת אדוארד השישי, הביאו רגיעה לחצר. סימור ביקשה לקרב את המשפחה ובהשפעתה הכיר הנרי במרי כיורשת, מיד לאחר מותה של סימור, והורה לפרלמנט לחוקק ב-1543 את חוק הירושה השלישי (אנ'), שקבע את סדר הירושה כלדקמן: אדוארד (או יורשיו, במקרה וימות ויותיר צאצאים), לאחריו מרי ואחריה אליזבת.
עם אשתו החמישית של הנרי, קתרין הווארד, היו למרי יחסי חברות קרובים, הן היו כמעט באותו גיל (למעשה קתרין הייתה צעירה ממרי, בתה החורגת). חברות זו ארכה לא יותר משנה ומחצה, עד למאסרה של הווארד והוצאתה להורג באשמת ניאוף.
בתקופת שלטונם של אדוארד השישי וג'יין גריי
קתרין פאר, אשתו האחרונה של הנרי, ניסתה לשוב ולקרב את מרי, אליזבת ואדוארד וליצור אווירה טובה בחצר. מאידך, היא הייתה פרוטסטנטית מסורה וחדורת צדק. בניגוד לאווירה עד אז בחצר, שאיפשרה להכיר בסמכותו הריבונית של המלך בלי להכיר במפורש בסמכותו הדתית, האיצה פאר את הפיכת המדינה והחצר לפרוטסטנטים, במיוחד לאחר מות המלך הנרי, כאשר חנכה את אדוארד השישי. בין היתר הטיפה להרס המנזרים וחלוקת קרקעות הכנסייה, מדיניות שבוצעה על ידי המלך-הילד אדוארד השישי ואפוטרופוסיו, בעלה השני, אדוארד סימור, דוכס סומרסט וג'ון דאדלי, דוכס נורת'מברלנד. באותה תקופה ניהלה מרי חיים קתולים כמעט במחתרת.
כאשר מת המלך אדוארד השישי, בן 15 בלבד, הבינו אנשי החצר הפרוטסטנטים שעליהם לנסות ולהעלות לכס יורש פרוטסטנטי על מנת שזה לא ייפול לידיה הקתוליות של מרי. כך נרקמה המזימה להעלות לכס המלוכה את ליידי ג'יין גריי, נינתו של הנרי השביעי שנישאה נישואין חפוזים לגילפורד דאדלי, בנו של דוכס נורת'מברלנד. עם היוודע מותו של אדוארד והכתרתה של ג'יין ב-9 ביולי שהתה מרי בנורפוק. היא נמלטה לטירת פראמלינגהאם בסאפוק והכריזה על עצמה כמלכה. אהדתו של העם (ששמר לה את אהדתו הרבה לאמה ואת תחושת העוול שנעשה לה) שיכנעה אותה לחזור ללונדון ולתבוע את הכתר. כניסתה ללונדון לוותה בתמיכה ציבורית רחבה. היא אסרה את ג'יין ודאדלי במצודת לונדון, אך לא הוציאה אותם להורג. חרף זאת ניסתה לשכנעם לעבור לדת הקתולית.
מלכותה
עד מרד וייאט
ב-19 ביולי 1553 הכריז הלורד ראש העיר של לונדון על מרי כמלכה לקול צהלות הקהל. מרי הוכתרה ב-1 באוקטובר והצעד הראשון שלה בפרלמנט ב-5 בחודש היה הפיכת ההחלטה על הלגיטימיות של נישואי אביה עם אמה. הייתה זו האשה הראשונה לעמוד כריבון עצמאי בראש הממלכה מאז מתילדה הקיסרית (המלכה מוד) במאה ה-12. בימיה הראשונים על הכס הייתה מרי מלכה אהודה. רבים ראו בהכתרתה צדק היסטורי שנעשה לאחר העוול שנגרם לה ולאמה, רבים גם שמחו על הדרתם של אישים כדוכס נורת'מברלנד מהשליטה בחצר המלוכה. פעולתה המרכזית הראשונה של מרי הייתה החזרת אנגליה אל האמונה הקתולית, אך היא הייתה נבונה דיה שלא להחזיר את אדמות המנזרים שחולקו לעם בחזרה אל הכנסייה. חלקים גדולים בציבור, ובהם משפחות חשובות, החזיקו עדיין בקתוליות ולא אימצו את "הדת החדשה", השלמת הכתר האנגלי עם האפיפיור הרגיעה את אלו שחששו חשש כן לעתידם בעולם הבא. האפיפיור מינה כלגאט (שליח) את החשמן הבריטי רג'ינלד פול (נכד אחיו של אדוארד הרביעי, מלך אנגליה) שהתמנה לכהן כארכיבישוף מקנטרברי והיה הקתולי האחרון לכהן במשרה זו.
ב-16 בנובמבר 1553 הכריזה מרי על כוונתה להנשא לפליפה השני, מלך ספרד. הדבר עורר זעם וחרדה בציבור האנגלי שראה במהלך צעד שיוביל לאיחוד של אנגליה עם ספרד וישליט על אנגליה מלך ספרדי. עקב צעד זה התארגן מרד בהובלתו של תומאס וייאט הצעיר, שבשיאו צעדו 4,000 איש מקנט ללונדון. מרי הוכיחה מנהיגות כאשר נאמה ב-1 בפברואר 1554 באולם גילדהול[2] והצליחה לגייס את אהדת תושבי לונדון לצידה. לתושבי לונדון היה תפקיד מכריע בבלימת המרד. בעוד שבמהלך המרד הושמה אליזבת במצודת לונדון, היא שוחררה למאסר בית לאחר שלא נמצאו כנגדה ראיות הקושרות אותה למרד. היא שהתה במאסר בית למעשה עד סוף שלטונה של מרי. בעקבות המרד הוציאה מרי להורג את ג'יין גרי, אשר על חייה חסה לאחר שעלתה לכס המלוכה.
"מרי העקובה מדם"
מרי תפסה את המרד כפעולה דתית יותר מאשר לאומית, כתגובת נגד פרוטסטנטית מול החזרת הממלכה לקתוליות. כתוצאה מכך החליטה מרי לצאת בפעולה נמרצת לדיכוי הפרוטסטנטיות. מאמינים פרוטסטנטים מכל שכבות הציבור נרדפו והוכרחו לוותר על אמונתם החדשה או להיות מוכרזים ככופרים. העונש על כפירה היה העלאה על המוקד, בפרט לבכירים. בעוד שבתקופת הנרי השמיני ניתנה לנידונים הזדמנות לחזור בהם (גם אם תוך הבנה הדדית שההסכמה הניתנת על המוקד אינה כנה לחלוטין), מרי לא איפשרה זכות זו והמועלים על המוקד נשרפו ללא מחילה. צעד זה הסעיר את הציבור. הקהילה הפרוטסטנטית, שהייתה צעירה ובלתי מגובשת, זכתה עקב פעילותה של מרי לאתוס של הקרבה ודבקות באמונה, למנהיגה סמלית בדמותה של אליזבת ולמרטירים ("קדושים" מעונים) הראשונים שלה בדמותם של יו לטימר, הבישוף האנגליקני של ווצ'סטר, תומאס קרנמר, הארכיבישוף מקנטרברי לשעבר וניקולס רידלי, בישוף לונדון לשעבר.
רבים נמלטו למדינות פרוטסטנטיות בחוץ לארץ, אולם רדיפתם לא הסתיימה. מרי שלחה סוכנים ומרגלים לעקוב אחר תנועות כספים ומכתבים בין אישים באנגליה לבין מנהיגים פרוטסטנטיים מחוץ לאנגליה וכל מי שנמצא אשם בסיוע לפעילות פרוטסטנטית הוכרז כבוגד ונידון למוות. מחוץ לגבולות אנגליה נכתבו חומרי תעמולה נגד מרי, החמור שבהם היה ספרו של ג'ון נוקס מ-1558, "תרועת החצוצרה הראשונה נגד שלטונן המפלצתי של נשים" ("First Blast of the Trumpet against the Monstrous Regiment of Women")[3] שהטיף נגד המלכות הקתוליות מרי מלכת אנגליה, מרי מלכת הסקוטים ואמה מארי דה גיז. מרי הורתה שכל מי שיתפס עם הספר יוצא להורג מיד ללא משפט.
שלטון האימה, סוכני החרש, הרדיפות, מערכת ההלשנות ונטיית בתי הדין לפסוק עונשי מוות בשל ראיות קלושות למדי לאמונה אנגליקנית, זיכו את מרי בכינוי "אשת הדמים".
נישואיה עם פליפה מלך ספרד
מיד עם עלייתה לכס השלטון החל המשא ומתן לשידוך מרי לפליפה, בנו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ומלך ספרד. מבחינת מרי היה צורך דחוף ללדת יורש קתולי, מבחינתו של קרל היו רצון והזדמנות להכניס את אנגליה תחת השפעתו של בית הבסבורג. לפי הדין האנגלי, הייתה ההצעה חייבת לעבור את אישורה של המועצה המלכותית, וזו הציבה מספר תנאים שיבטיחו את עצמאותה של אנגליה: שום יועץ ספרדי של פליפה לא יתערב בענייניה הפנימיים של אנגליה; רק שרים ילידי אנגליה יורשו להשתתף בדיונים שיעסקו בעתיד הממלכה; אנגליה לא תבטל את קשריה עם צרפת או תכריז עליה מלחמה, על אף שצרפת הייתה אויבת הקיסר; פליפה לא יורשה להביא לאנגליה חיילים זרים; הוא לא ימנה מינויים ולא יורשה להוציא כסף אנגלי לחוץ לארץ. הקיסר הסכים לתנאים והאירוסין הוכרזו, כאמור, בנובמבר 1553.
ביולי 1554 דרך פליפה לראשונה על אדמת בריטניה. הוא היה בן 26, מרי בת 37. הנסיך שהיה צנום ונמוך קומה אך אלגנטי ושופע קסם מצא חן בעיני מרי, הנסיך, לעומת זאת, מצא את מרי דוחה מבחינה פיזית, היא הייתה זקנה ומכוערת מכפי ששיער[4]. ב-25 ביולי נישאו השניים בקתדרלת וינצ'סטר. מרי ביקשה אמנם מפליפה שיסייע לה מול המועצה המלכותית, אך כיוון שתנאי הנישואין מנעו ממנו למשול באופן מלא, הוא איבד עניין עד מהרה.
באפריל 1555 עברו בני הזוג להמפטון קורט על מנת לאפשר לה לנוח בשלבי ההריון האחרונים. ב-30 באפריל נודע בלונדון על לידת יורש עצר. אך הידיעה הייתה ידיעת שווא. מרי הייתה בהריון מדומה, שום ילד לא נולד.
בהמשך אותה שנה חילק קרל החמישי את הקיסרות והמליך את פליפה למלך ארצות השפלה. ב-29 באוגוסט יצא פליפה להולנד באנחת רווחה. הוא חי חיי נוחות ורווחה ובילה בנשפים כמעט מדי לילה. מרי, מצידה, כתבה לו עשרות מכתבים בהם ביקשה שישוב. אך פליפה היה עסוק בקרב אל מול מינויו של האפיפיור המיועד פאולוס הרביעי, אויב אישי של בית הבסבורג. משהפך פאולוס הרביעי לאפיפיור הוא שם לו למטרה להלחם בפליפה באמצעות ברית עם אנרי השני, מלך צרפת ולגרש את כוחות הקיסרות הרומית ה"קדושה" מעל אדמת איטליה. פליפה כתב למרי שאם תסכים לממן מסע מלחמה לצרפת ולשלוח אליה גייסות, הוא ישוב אליה ללונדון. ואכן, מרי מימנה את מסע המלחמה של פליפה באמצעות 150,000 דוקטים זהב ובינואר 1557 שלחה 6,000 רגלים ו-600 פרשים להולנד, במטרה לסייע למסע נגד צרפת. פליפה חזר ללונדון במרץ ובמשך שלושה חודשים שיכנעו הוא ומרי את המועצה המלכותית להכריז מלחמה על צרפת. ב-7 ביוני יצא פליפה לצרפת. בתחילה שמר על עמדה בעיר קאלה, המעוז הבריטי האחרון על אדמת אירופה היבשתית, אך ב-7 בינואר 1558 נפלה העיר לידי הצרפתים. התבוסה הפילה על מרי מרה שחורה, ממנה לא התאוששה עוד.
מותה
לאחר התבוסה בקאלה התדרדר מצבה הגופני והנפשי של מרי. היא סברה שנית שהיא בהריון ושוב היה זה הריון מדומה (חוקרים מודרניים מאמינים שהיה זה גידול, ציסטה או סרטן שחלות). באוקטובר 1558 הועברה לארמון סנט ג'יימס וחדלה למעשה לתפקד כריבון. אנשי המועצה המלכותית הפצירו בה שתכתוב צוואה ותנקוב בשמה של אליזבת כיורשתה החוקית, על מנת למנוע מלחמת אזרחים. מרי כתבה מספר צוואות ורק באחרונה, מן ה-6 בנובמבר, נקבה בשמה של אליזבת כיורשתה והביעה תקווה שהיא תקבל על עצמה את האמונה הקתולית. היא ציוותה שתערך לה מיסה ולפני מותה אמרה "כשאמות, תפתחו את ליבי ותמצאו שם את קאלה". ב-17 בנובמבר נפטרה והיא בת 42.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
- Duffy, Eamon (2009) Fires of Faith: Catholic England Under Mary Tudor. Yale University Press. מסת"ב 0300152167
- Hoyle, R. W. (2001) The Pilgrimage of Grace and the Politics of the 1530s. Oxford: Oxford University Press. מסת"ב 0199259062
- Porter, Linda (2007) Mary Tudor: The First Queen. London: Little, Brown. מסת"ב 978-0-749-90982-6
- Waller, Maureen (2006) Sovereign Ladies: The Six Reigning Queens of England. New York: St. Martin's Press. מסת"ב 0312338015
- Whitelock, Anna (2009) Mary Tudor: England's First Queen. London: Bloomsbury. מסת"ב 978-1-408-80078-2
- Deary, Terry. The Terrible Tudors. מסת"ב 0-590-55290-2
- Erickson, Carolly. Bloody Mary: The Life of Mary Tudor. (June 1993) מסת"ב 0-688-11641-8
- Loades, David M. Mary Tudor: A Life. (March 1992) מסת"ב 0-631-18449-X
- Loades, David M. The Reign of Mary Tudor: Politics, Government & Religion in England, 1553–58. (May 1991) מסת"ב 0-582-05759-0
- McHarque, Georgess. Queen in Waiting: A Life of "Bloody Mary" Tudor. (June 2004) מסת"ב 0-595-31254-3
- Prescott, H. F. M. Mary Tudor: The Spanish Tudor. (October 2003) מסת"ב 1-84212-625-3
- Ridley, Jasper. Bloody Mary's Martyrs: The Story of England's Terror. (July 2002) מסת"ב 0-7867-0986-3
- Tytler, Patrick Fraser (1839).
- England Under the Reigns of Edward VI and Mary. vol. I. London: Richard Bentley. Retrieved 2008-08-17
- England Under the Reigns of Edward VI and Mary. vol. II. London: Richard Bentley. Retrieved 2008-08-17
- Weir, Alison (1996) Britain's Royal Families: The Complete Genealogy. London: Pimlico. מסת"ב 0712674489
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרי הראשונה, מלכת אנגליה |
- ביוגרפיה באתר שושלת טיודור (באנגלית)
- אתר מקיף כולל ביוגרפיה מחולקת לתקופות חייה ונושאים נוספים (באנגלית)
- מרי הראשונה - עד העלייה לכתר (באנגלית)
- מכתב מקתרין מארגון למרי, אפריל 1534 (באנגלית)
- ביוגרפיה באתר הרשמי של ביוגרפיות מלכי בריטניה (באנגלית)
- ג'ובאני מיכאלי, תיאור של מרי הראשונה שנכתב על ידי השגריר הוונציאני באנגליה (באנגלית)
הערות שוליים
25542734מרי הראשונה, מלכת אנגליה