מרגרט בופורט, רוזנת ריצ'מונד ודרבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מרגרט בופורט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. ליידי מרגרט בופורט, רוזנת ריצ'מונד ודרבי (באנגלית: Lady Margaret Beaufort, Countess of Richmond and Derby;‏ 31 במאי 1443 – 29 ביוני 1509) הייתה אמו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, שמלך מ-22 באוגוסט 1485 ועד מותו, בתאריך 21 באפריל 1509.

מרגרט הייתה נינתו של ג'ון מגונט[1], דוכס לנקסטר. ג'ון, בנו של המלך אדוארד השלישי ודודו של המלך ריצ'רד השני, היה אחד האנשים החזקים באנגליה[2][3] ובעל קרבת דם לשושלת המלכים מבית לנקסטר ששלטה באנגליה[4][5]. היא הייתה היורשת היחידה של ג'ון מגאונט וירשה אחוזות, אדמות ונכסים רבים. נכסיה הרבים, בנוסף לקרבת הדם שלה לשושלת לנקסטר, הפכו אותה לאחת הנשים החזקות בממלכה ובעלת אפשרות לרשת את כס המלוכה[1][6].

מרגרט הייתה נשואה ארבע פעמים, אך נישואיה היו משניים לשאיפתה להעלות את בנה לשלטון ומערכות יחסיה עם בעליה נבעו מצורך פוליטי ולא מרגשות אישיים[7]. היא מתה בשנת 1509, כחודשיים לאחר מותו של בנה המלך ולאחר נישואיו והכתרתו של נכדה, המלך הנרי השמיני[8]. היא השאירה אחריה מורשת של הקמה ותמיכה באוניברסיטאות וארגונים דתיים ובעיקר – של אמו של מלך מהחשובים באנגליה, שעלייתו לשלטון סימנה את איחוד משפחות יורק ולנקסטר ואת סיום מלחמת השושנים[9][10].

ביוגרפיה

משפחתה והקשר שלה לבית המלוכה האנגלי

מרגרט בופורט הייתה בתם היחידה של מרגרט ביושמפ (Beauchamp) וג'ון בופורט, דוכס סומרסט ונכדו של ג'ון מגאונט[2][3]. משפחת בופורט הייתה תולדה של הקשר של ג'ון מגאונט עם קתרין סויינפורד (Katherine Swynford), כאשר סבה של מרגרט מצד אביה היה בנו הבכור של ג'ון[1], אך מפני שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים, לא יכלו ילדיהם של ג'ון וקתרין לשאת את שם משפחתו של אביהם ולכן ניתן להם השם "בופורט" (Beaufort), על שם אחת מטירותיו של ג'ון בצרפת[2].

לאחר מותה של אשתו, בשנת 1394, קיבל ג'ון אישור מהאפיפיור להתחתן עם קתרין, שהפכה לאשתו החוקית, כשנתיים לאחר מכך[11]. מעשה זה הפך גם את ילדיהם לחוקיים וכך, הפכה משפחת בופורט למקורבת למלך ריצ'רד השני ולחצר המלוכה באופן רשמי[4][5].

בשנת 1397 אישר הפרלמנט האנגלי את הלגיטימציה של משפחת בופורט והם קיבלו אדמות ונכסים רבים, אך כאשר המלך הנרי הרביעי (בנו של ג'ון מגאונט ואשתו הראשונה) עלה לשלטון שנתיים לאחר מכן, הוא הוסיף סעיף שלא יאפשר למשפחת בופורט למלוך בעצמם. הייתה לכך השפעה גדולה על המשפחה, מכיוון שחוזי הנישואים נעשו בין משפחות ממעמד דומה וסעיף זה הגביל את יכולתם למצוא לילדיהם בני זוג הולמים, שיקדמו את מעמדם בחצר המלוכה ובאריסטוקרטיה האנגלית[12].

בריאותו של המלך הנרי השישי, נכדו של הנרי הרביעי, הייתה מעורערת. החשש מהתמוטטות שלטונו וחוסר יכולתו להביא יורש לעולם יצרו מצב מיוחד, שבו היה צורך לחפש את היורש לכתר, במקום להעבירו בירושה מאב לבן. משפחת בופורט היוותה אפשרות טובה לירושה[13]. אחד האנשים החזקים בממלכה וקרוב משפחתם של משפחת בופורט, ויליאם דה לה פול (William de la Pole), הדוכס מסאפוק, הבין את המצב. הוא שכנע את המלך הנרי השישי לשנות את הסעיף שהוסיף סבו לאישור החוקיות של משפחת בופורט ולתת לו את מרגרט בופורט, כבת חסותו[14]. מטרתו של הדוכס מסאפוק הייתה להשיא את בנו למרגרט, במטרה לקרב את בנו לכתר ואולי אף להמליך אותו דרכה[15][16][6].

יורש אפשרי נוסף, היה ריצ'רד, הדוכס מיורק (אביו של המלך אדוארד הרביעי, שירש בסופו של דבר את מקומו של אביו בשושלת הירושה, לאחר שאביו נהרג בקרב). ריצ'רד היה מעשירי הממלכה ודמות פוליטית חשובה מאוד. הוא ודודה של מרגרט, אדמונד בופורט, דוכס סומרסט נלחמו על השפעה על המלך הנרי השישי והמדינה כולה סבלה מחוסר יציבות פוליטית ומרידות[13].

מלחמות הירושה האלו הפכו למה שאנחנו מכנים כיום כ"מלחמת השושנים", מלחמות אזרחים, שהתרחשה במאה ה-15 באנגליה, בשנים 1455-1487 [17] ויש שאומרים 1450–1509. "מלחמת השושנים" מהווה את התקופה הארוכה והמורכבת ביותר של מלחמת אזרחים באנגליה עד היום[9]. עד לשנת 1460 לא היה כל ניסיון להוריד מהשלטון את המלך הנרי השישי מבית לנקסטר, למרות מצבו הבריאותי. החל משנה זו החל ריצ'רד מיורק, אביו של אדוארד (אדוארד הרביעי לעתיד), לנסות לעלות לשלטון במקומו של המלך[10]. כתוצאה מכך התחלף השלטון שבע פעמים בין משפחות לבית יורק ולנקסטר (במהלך מלחמות השושנים מלכו חמישה מלכים שונים, כאשר שניים מהם מלכו פעמיים: הנרי השישי ואדוארד הרביעי), עד לעלייתו לשלטון של הנרי טיודור (הנרי השביעי)[9], בנה של מרגרט בופורט, בשנת 1485[18].

ילדות ונעורים

תקופת ילדותה של מרגרט הייתה שקטה ומאושרת, יחסית לאחת מהיורשות החשובות בממלכה. היא גדלה ביחד עם חמשת אחיה ואחיותיה מנישואיה הראשונים של אמה לסר אוליבר סנט ג'ון ונהנתה מחברתם של בני דודיה הרבים. מערכות יחסים אלו נשתמרו לאורך כל חייה ואפשרו לה להיות מקושרת מבחינה פוליטית וחברתית[19][20].

אך שני אירועים מרכזיים העיבו על ילדותה של מרגרט והשפיעו על חייה, אף על פי שקרו לפני שנולדה: האישור שהתקבל מהאפיפיור על חוקיותה של משפחת בופורט והתקבלותה של המשפחה לחצר המלוכה והאריסטוקרטיה, לא סייעו בהפחתת תפיסתם כ"ממזרים"[4]; האירוע השני היה מותו של אביה. אביה של מרגרט היה איש צבא, המקורב למלך ולחצר המלוכה. לאחר מספר מהלכים צבאיים לא מוצלחים, שהובילו לנפילתו בשבי הצרפתי למספר שנים, ירד אביה של מרגרט מגדולתו. הוא חזר לביתו בבושת פנים והעדויות מצביעות על כך שהוא התאבד. המורשת הטראומטית הזו לא עזבה את מרגרט ואת משפחתה למשך שנים ארוכות[21][22].

בתור בתם היחידה של הוריה, הייתה מרגרט היורשת היחידה של אדמותיהם ונכסיהם הרבים[1]. אף על פי שדודה נשאר בחיים לאחר מות אחיו (אביה של מרגרט) התואר דוכס סומרסט עבר אליו; אך האדמות והנכסים של אביה נשארו בידיה והיא הפכה לאחת הנשים העשירות בממלכה[6]. מכיוון שאביה מת כשהייתה קטינה ובשל קרבתו הביולוגית לכתר, אדמותיו היו שייכות למלך וכך הפכה מרגרט לבעלת ערך פוליטי רב והשאלה עם מי היא תתחתן הייתה קריטית לעתידה של אנגליה. כתוצאה מכך, החסות שלה ונישואיה הוחלטו על ידי המלך[23][16].

כשהייתה מרגרט בת 7, התעוררה השאלה לגבי יורש למלך הנרי השישי (הנרי באותה עת היה נשוי מספר שנים, אך ללא יורש או יורשת). הדוכס מסאפוק, שקיבל מהמלך את החסות על מרגרט ניסה להשיא אותה לבנו, ככל הנראה במטרה לקרב את בנו ואת משפחתו לכתר[15][16][6]. כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1453, נקראה מרגרט לחצרו של הנרי השישי והוצגה בפניו[13]. הוא ביטל את נישואיה לבנו של הדוכס מסאפוק והודיע לה שעליה להינשא לאחיו למחצה, אדמונד טיודור, רוזן ריצ'מונד. אדמונד היה בן 22 ומרגרט בת עשר בלבד[24].

לאחר אותו אירוע חזרה מרגרט לבית משפחתה, שם קיבלה יחס שונה מבעבר. החינוך שלה נעשה יותר אינטנסיבי והיא החלה ללמוד על חצר המלוכה ושאר הממלכה, כיאה ליורשת אפשרית למלוכה[25].

נישואים

נישואים ראשונים

נישואיה הראשונים של מרגרט, כאמור, היו לבנו של הדוכס מסאפוק, ג'ון דה לה פול. אף על פי שנישואים אלו לא מומשו, בגלל גילם הצעיר של הילדים, היחס אליהם היה כאל נשואים לכל דבר. בשנת 1453 ביטל הנרי השישי את חוזה הנישואים והודיע שמרגרט תתחתן עם אחיו למחצה, אדמונד טיודור, רוזן ריצ'מונד[15]. מטרתו של המלך במהלך זה הייתה הענקת לגיטימציה לאחיו למחצה כיורש החוקי שלו, כל עוד לא היו למלך ילדים משלו. מרגרט הייתה זו שיכלה להעניק לאחיו את הלגיטימציה הזו והיא הייתה יקרה מפז במובן הזה[26].

נישואים שניים

בגיל תשע עברה מרגרט טקס נישואים עם אדמונד טיודור ועברה לגור בטירתו בפמברוקשייר שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1455 והיא בת 12. היא נכנסה להריון מיד[27], דבר שלא היה מקובל אז, שכן היה נהוג לחכות עד גיל ארבע עשרה. ככל הנראה אדמונד רצה ליהנות מאדמותיה ונכסיה הרבים, דבר שלפי החוק, היה מתאפשר לו רק לאחר לידת יורש[28][29]. נראה שמרגרט הבינה שנעשה לה עוול והטראומה שעברה בלידה הייתה קשה מאוד (נראה שמסיבה זו, שנים לאחר מכן, היא דרשה לדחות את נישואיה של אחת מנכדותיה למלך ג'יימס הרביעי מסקוטלנד, בשל גילה הצעיר של הנערה והפחד שהמלך לא יחכה כדי לממש את הנישואים)[30][31].

כחודשיים לפני שילדה את בנם, בשנת 1456, מת אדמונד ממגפה, לאחר שבריאותו התדרדרה בעקבות שבי אצל הדוכס ריצ'רד מיורק[27][32]. מותו של בעלה השאיר את מרגרט מבודדת ופגיעה באזור ללא חוק והיא חיפשה מקלט אצל אחיו של אדמונד, ג'ספר טיודור (Jasper Tudor) וילדה את בנה הנרי, לימים הנרי השביעי, בטירת פמברוק בוויילס בתאריך 28 בינואר 1457[31][33]. לאחר הלידה הקשה מרגרט ותינוקה היו בסכנת חיים; ככל הנראה סבלה מרגרט מנזק פיזי בלתי הפיך ומעולם לא הרתה שוב[31][33][34][35]. היא קראה לבנה הנרי, על שם המלך הנרי השישי ולא על שם אביו או סבו, כפי שהיה נהוג באותה העת[36].

נישואים שלישיים

חודשיים לאחר שילדה את בנה והיא בת 13 בלבד, נסעה מרגרט ביוזמתה עם גיסה, ג'ספר טיודור לדוכס מבקינגהאם כדי לבדוק אפשרות של נישואים עם בנו השני, הנרי סטאפורד. מטרתה הייתה לשמור עליה ועל בנה, כמו גם על האינטרסים שלו, שכן הוא היה יורש פוטנציאלי לבית לנקסטר ובנוסף לתכנן בעצמה את חייה ואת עתידה ועתידו של בנה[31][33][37].

נישואים כאלו סיפקו לה לא רק הגנה, אלא גם את היכולת לבחור בעצמה את בן זוגה[31][37]. היא הביאה עמה כסף ועושר, אדמות ואחוזות ואת קרבת משפחתה למלך[1].

אף על פי שהייתה יורשת לבית לנקסטר והתחתנה עם גבר נאמן לביתה, הצליחו מרגרט והנרי סטאפורד לשמר את מעמדם, גם כאשר אדוארד הרביעי, לבית יורק, עלה לשלטון[1][38]. בשנים 1469–1471 הצליח הרוזן מווריק, הידוע בכינויו "ממליך המלכים", שתמך בעבר בבית יורק, לקחת את המלך בשבי. בשנים האלו, שראו מאבקים ושינויים במלוכה, אירעו מספר מקרים שבהם מרגרט ומשפחתה עשו דברים שהיו מנוגדים למלך ולחצרו ובעד שושלת לנקסטר[39]. כדי להימנע מפגיעה ונישול מנכסיהם, נאלץ בעלה להפגין נאמנות לחצר המלוכה של יורק, כשנלחם למען המלך אדוארד ואף נפצע באחד הקרבות. מרגרט השתמשה בכך כדי להראות את נאמנותם לכתר וכך הם הצליחו לשרוד מבחינה פוליטית[40].

מרגרט שילמה מחיר כבד על נאמנותה לכתר. כדי לשמור על זכויותיו של בנה, היה נאלצה להיפרד ממנו למספר שנים, כשהיה בן ארבע בלבד. הנרי עבר לגור עם לורד ויליאם הרברט והפך לבן חסותו[1][38][41]. הוא גדל בביתו של הרברט בצורה מכובדת ונוחה וקיבל חינוך שמתאים לילד במעמדו. הרברט ואשתו אף חשבו להשיא אותו לבתם הבכורה[42]. מרגרט שמרה על קשר עם בנה לאורך שנות ילדותו ואף הצליחה לבקר אותו מדי פעם, אצל לורד הרברט[43][38]. ככל הנראה הפרידה ממנו הייתה קשה, במיוחד לאור העובדה שלא היו לה ילדים נוספים. היא שמרה איתו על קשר בכל תקופת ילדותו[38] ועל האינטרסים שלו באנגליה ועל תאריה ונכסיה שלה, כדי להבטיח שתהיה לו ירושה טובה[44][45].

בשנת 1469 שוב הרוזן מווריק נלחם כנגד אדוארד הרביעי ולקח אותו בשבי. מרגרט ניצלה את ההזדמנות כדי לנהל משא ומתן על חסותו של בנה ועל התארים והאדמות שלו, כדי לשמר אותם ולהעביר אותו לחסותו של גיסה, ג'ספר טיודור[46]. אדוארד ביקש עזרה מהרברט והוא, ביחד עם הנרי, בן חסותו, שהיה אז בן 12 בלבד, נלחמו כדי לסייע למלך להימלט מהשבי. לאחר קרב עקוב מדם, בו נהרג הרברט, הצליח הנרי לברוח משם[47].

בשנת 1470 חבר הרוזן מוורוויק אל אשתו של הנרי השישי והגלה את אדוארד הרביעי אל הולנד. הנרי השישי חזר למלוך באנגליה ומרגרט הביאה אליו את בנה. ג'ספר טיודור, שברח לסקוטלנד עם עלייתו של אדוארד הרביעי, חזר עם הנרי לוויילס והנרי נשאר תחת חסותו[48][49][42]. באותה פגישה, ככל הנראה אמר הנרי השישי למרגרט משהו בקשר לתפקיד שבנה יגלם באיחוד העם האנגלי. מרגרט יצאה מהפגישה בתחושה מחוזקת שבנה יהיה קשור לכס המלוכה ושעליה לסייע לו להגיע לשם[50].

בשנת 1471 נחת אדוארד בחופי אנגליה וכבש בחזרה את כס המלכות. לאחר שראתה מרגרט כי הוא אינו מכבד הסכמים שנעשו, כדי לשמור על חייהם של אנשים שנלחמו נגדו, ביקשה מג'ספר שיבריח את בנה לצרפת. הם נמלטו למחוז בריטני לגלות ארוכה וחסרת וודאות[51].

מאוחר יותר באותה השנה מת הנרי סטאפורד ומרגרט שוב התאלמנה. מותו היווה מכה קשה עבורה[51]. למרות זאת, הישרדותה ומטרתה היו מעל לכל ועוד לפני תום שנת האבל המסורתית, היא התחתנה עם בעלה הרביעי, הלורד תומאס סטנלי[52][45].

נישואים רביעיים

בשנת 1472 התחתנה מרגרט עם לורד תומאס סטנלי. גם נישואים אלו נעשו משיקולים פרקטיים בלבד. הוא העניק לה הגנה והשפעה מוגברת בחצר המלוכה, שנשלט על ידי בית יורק. בנוסף, נישואים אלו אפשרו לה לחזק את קשריה עם משפחת וודוויל (Woodville) החזקה, שאחת מבנותיה, אליזבת וודוויל, התחתנה עם אדוארד הרביעי והייתה מלכת אנגליה באותו הזמן. מרגרט, מצידה, סיפקה לבעלה החדש השפעה טריטוריאלית נרחבת יותר[52][53], עם האדמות והאחוזות שקיבלה כירושה לא רק מהוריה, אלא גם משני בעליה הקודמים[54].

ואכן, נישואיה הביאו לה כבוד רב בחצר המלוכה והיא השתתפה בטקסים שונים בתור אחת הנשים המכובדות באנגליה[55][38][45]. לאורך כל הזמן הזה, היא לא הפסיקה לשאת ולתת על נכסיו של בנה, כמו גם על חזרתו הביתה בשלום[56][55] ובשנת 1482 הוחזר לבנה התואר רוזן ריצ'מונד, שהיה של אביו, אדמונד טיודור. בשנת 1483 מת המלך אדוארד הרביעי ואחיו, ריצ'רד השלישי, עלה לשלטון, הכריז על ילדיו של אדוארד כממזרים ובכך הפך את עצמו ליורש הלגיטימי היחיד[57]. מרגרט ניסתה לנצל את ההזדמנות כדי להשיג ברית עם המלך החדש ולהחזיר את בנה בשלום הביתה. אף על פי שהייתה מקורבת לחצר המלוכה (היא זכתה בכבוד של החזקת שמלתה של אן נוויל, אשתו של ריצ'רד, בזמן הכתרתה), המלך לא בטח בבעלה[58][59][60]. אך גם מרגרט בעצמה ניסתה לקשור כנגד המלך. היא קשרה קשר עם אליזבת' וודוויל, אלמנתו של המלך אדוארד הרביעי, להשיא את בנה עם בתה של אליזבת' ולהשתלט על המלוכה[61][62][63].

המרד נכשל ומרגרט מצאה את עצמה במצב מסוכן מאוד. היא הצליחה להיחלץ ממנו הודות לבעלה, שנשאר נאמן למלך ריצ'רד. אך היא נענשה. בעלה נאלץ לכלוא אותה ולמלא את תפקיד הסוהר, בעוד שכל הונה ואדמותיה עברו לידיו, כולל אלו שהייתה אמורה לרשת מאמה[64][65][66]. אך לורד סטנלי איפשר למרגרט להמשיך לתקשר עם בנה וסייע להם במטרתם[18]. בשנת 1485, 14 שנים לאחר שיצא לגלות, חזר הנרי לוויילס ביחד עם ג'ספר טיודור וניצח בקרב בוסוורת' את המלך ריצ'רד השלישי. בזאת הוא הפך למלך הנרי השביעי[18][67].

אמו של המלך

לאחר שסייעה להנרי להשיג את כס המלכות, התפנתה מרגרט לשימור מלכותו, על ידי העסקה של רשת מרגלים, לא רק בחצר המלוכה, אלא בכל אנגליה. לאורך השנים צצו יורשים ומתחזים שונים, שניסו להחליף את בנה כמלכי אנגליה: אדוארד פלנטג'נט (Edward Plantagenet), בן דודה של המלכה מצד אביה; למברט סימנל, שהתחזה לאדוארד פלנטג'נט, אף על פי שזה היה כלוא במצודת לונדון באותו הזמן; פרקין וורבק, שהתחזה לאחיה של המלכה, יורש העצר של המלך אדוארד הרביעי ולכן המלך החוקי של אנגליה; ואדמונד דה לה פול, קרוב משפחתה של מרגרט, בעל קרבה חזקה יותר למשפחת המלוכה ממנה ומבנה[68][69].

הנרי גמל טובה לאמו על עזרתה במהלך שנות ילדותו ונעוריו (כאשר בחלקן היה בגלות) ולאחר שעלה לשלטון החל להעניק לה אחוזות ואדמות כאות תודה וכבוד[70]. בנוסף, כל אדמותיה ונכסיה הוחזרו לה והפרלמנט אישר את ההסכם שערכה עם בעלה לפני הנישואים ובו סוכם שאדמותיה יישארו שלה[71]. היא נהנתה מכבוד רב בחצר המלוכה ובאנגליה כולה ונהנתה מקדימות מלכותית. היא אף התלבשה בצורה ובתלבושות דומות לאלו של המלכה עצמה[72] וקיבלה את אות מסדר הבירית ביחד עם המלכה, לבושה בצורה זהה לה[73]. היא ליוותה את בנה בביקורים וסיורים מלכותיים[74] ונפגשה עם הנרי בצורה סדירה ומתמשכת. כאשר ישנו מחוץ לארמון, הם ישנו בחדרים צמודים או בעלי חדר הסבה מקשר, כדי שיוכלו להתבודד, לדבר על נושאים פוליטיים שונים או לשחק בקלפים. אף על פי שלא התראו במשך רוב חייו של הנרי, היחסים ביניהם היו מאוד קרובים[75][76] והם שיתפו פעולה בדרכים רבות, בין אם בקשרי חוץ ובין אם בקשר בין המועצות שלהם[77]. הקרבה ביניהם לא נבעה רק מכך שהיא ויתרה על הכתר בשבילו (שהרי היא הייתה זו שאמורה לרשת את הכתר לפניו), אלא גם מכך שהיו להם נושאי עניין משותפים, כגון חינוך, דת וספרות[78]. השפעתה של מרגרט בחצר המלוכה הייתה מאוד גדולה ולעיתים אף מאיימת, סימן לכבוד הגדול שקיבלה מבנה[79] והיא הייתה בעלת הכוח לשכנע אותו לשנות את דעותיו ועמדותיו בנושאים שונים[78].

כוחה היה כה רב, עד שבשנת 1499 היא הפסיקה להשתמש בחתימה M. Richmond והחלה להשתמש בחתימה Margaret R.. לא ברור האם ה- R. הייתה עבור Richmond או עבור Regina – מלכה, אך ככל הנראה היה מדובר באפשרות השנייה[80]. באותה השנה היא נשבעה שבועת התנזרות, באישורו ובנוכחותו של בעלה, סטנלי. זה היה תקדים, מכיוון שבאותה העת, נשים נשבעו שבועות התנזרות לאחר מות בעליהן[81]. שבועה זו אפשרה לה לקבוע לעצמה את משקי הבית שלה וככל הנראה גם שיקפה את רצונו של בנה, שהכוח הרב של אמו לא יעבור אל בעלה, באופן אוטומטי[82][83]. כוחה גבר עוד יותר כאשר ביקשה את אישורו של הפרלמנט להעניק לה מעמד של Femme Sole. החל מהמאה ה-14 ואילך, מעמד משפטי זה איפשר לאישה תואר ונכסים משלה וחופש, לא להיות תחת מרות של גבר, ככל שהדבר נגע למסחר, ניהול עסק, העברת כספים וסחורות והעסקת שוליות[71].

מרגרט יצרה בכך תקדים, שכן היא הייתה האישה האריסטוקרטית הראשונה שהכריזה על עצמה כ- Femme Sole. הרכוש שהגיעה עמו לנישואיה חולק בינה לבין בעלה סטנלי, אך ההון הרב שצברה לאחר עלייתו של בנה לשלטון היה שלה בלבד[71]. היא שימשה כשופטת באזורים בהם שלטה, דבר שהיה חדש בימי הביניים המאוחרים[84] וסייעה לבעלה הרביעי בבית המשפט שלו בתור פוסקת[44][85].

מרגרט לא שכחה את בני משפחתה, גם כשהייתה אמו של המלך. היא עזרה להם גם כאשר האינטרסים שלהם היו מנוגדים או אף הזיקו לאינטרסים של בנה[86]. השפעתה הרבה במהלך שלטונו של בנה נבעה מנכסיה הרבים ועושרה הגדול. הכסף איפשר לה לממן את משקי ביתה ולפעול בעבור פטרונות דתית או חינוכית. היא גם תרמה רבות לילדים עניים וסיפקה להם מגורים ובגדים. לאחר מותו של בעלה וקבלת ירושתו, גדלה הכנסתה ואפשרה לה להקים את Christ's Church באוניברסיטת קיימברידג'[87], אחד מהמקומות הרבים שמרגרט הייתה הפטרונית שלהם[88].

בשנים 1507–1508 חלה הנרי ומרגרט עברה לגור קרוב אליו ועזרה לטפל בו[89]. בשנת 1509 הוא מת ובנו, המלך הנרי השמיני עלה לשלטון[90]. מרגרט ארגנה את הלווייתו של בנה ואת הכתרתו של נכדה. למעשה, היא כתבה פרוטוקולים מדויקים להלוויות, הכתרות וחתונות[91].

מותה

בימי הביניים, מוות של אצילים בעלי נכסים היה עניין חשוב והחל מגיל 30, בעלי אדמות רבים כתבו צוואות, כדי להבטיח שאדמותיהם ורכושם יעברו לידיים הנכונות. מרגרט לא הייתה שונה בזה. היא החלה לכתוב את צוואתה הראשונה בשנת 1472, בגיל 29. נכסיה היו אמורים לעבור לבנה וצוואתה התפתחה עם השנים, כדי לכלול את המוסדות בהן תמכה, את האנשים שעבדו אצלה, את אלו שבהם תמכה מבחינה כלכלית ואת המוסדות שסייעו לעניים, בהם תמכה גם במהלך חייה[92].

השנים האחרונות לחייה לא היו קלות. כלתה ושניים מנכדיה מתו שנים קודם לכן ועתיד הממלכה נפל על כתפיו של נכדה המתבגר, הנרי, שהומלך לאחר מות אביו כהנרי השמיני. בתחילת 1509 חלתה מרגרט בצורה חמורה, אך הצליחה להתאושש ולהאציל חלק מסמכויותיה על ג'ון פישר ושני גברים נוספים, שגם הוציאו לפועל את צוואתה לאחר שמתה. ביוני של אותה שנה, כחודשיים לאחר מותו של בנה, חלתה מרגרט בזמן חגיגות נישואיו והכתרתו של נכדה ומתה בתאריך 29 ביוני 1509[8]. היא נקברה בכנסיית ווסטמינסטר בלונדון, במקום בו נקברו בנה וכלתה, בתאריך 9 ביולי 1509[93].

דמותה של מרגרט ביופורט באמנות ובכתיבה היסטורית

בימי הביניים, כתיבת יומנים לא הייתה מנהג נפוץ ולא נשתמרו כמעט מכתבים מאותה התקופה. לכן, קשה לעיתים להסיק על אופיים של אנשים מסוימים, כמו גם על המניעים והמטרות שלהם בפעולות מסוימות. הדבר נכון גם במקרה של מרגרט בופורט, אך בניגוד לרבים אחרים שחיו בתקופתה, ניתן למצוא מידע רב לגבי אופייה, בספר הזיכרונות של הכומר המוודה שלה, ג'ון פישר. ג'ון פישר הכיר את מרגרט היטב והיא אישרה את הפצת ספר הזיכרונות שלו, עם סיפוריו עליה, בצוואתה[94].

מטרתו העיקרית של הכומר הייתה להציג את מרגרט כאישה אדוקה ואת תהליך החשיבה וההבנה שלה את העולם, באמצעות סיפורים שסיפרה לו: ביום שבו נקראה מרגרט הילדה אל המלך הנרי השישי, לביטול נישואיה לג'ון דה לה פול והכרזת נישואיה לאדמונד טיודור, ביקש ממנה המלך להחליט עם מי תרצה להתחתן. מרגרט סיפרה לכומר המוודא שלה, ג'ון פישר, את האירועים שקרו באותו היום. המלך ביקש ממנה לבחור בין ג'ון דה לה פול ובין אדמונד טיודור ומכיוון שלא ידעה במי לבחור, החליטה מרגרט להתפלל לסיוע בבחירתה. בלילה היא חלמה שהקדוש סנט ניקולס, דמות לבושה לבן, כמו בישוף, מייעצת לה לבחור באדמונד וכך עשתה. מכיוון שפישר פרסם את סיפורה רק לאחר מותה, חוקרים מעריכים שלא היה לה כל אינטרס בסיפור ולכן, ככל הנראה, הוא נכון[95]. העיקר במקרה הזה, הוא שמרגרט לא פנתה אל כומר או אל מישהו מהשלטון, אלא לקחה את העניינים לידיה וקיבלה את ההחלטה הזו בעצמה[25].

אופייה החזק וכוחה של אישיותה של מרגרט משתקף לא רק בפורטרטים שלה, אלא גם בביוגרפיות שנכתבו עליה. היא הייתה פרגמטית וניהלה את חייה כמו אשת עסקים ממולחת[96][97]. היא כיבדה והעריכה קשיחות, יעילות ופעלתנות[97]. היא הייתה מאוד מאורגנת ומסודרת ומסדרי יום שלה שנשתמרו מאותה תקופה ניתן לראות את המשמעת האישית שלה[7]. האדמיניסטרציה של נכסיה הייתה מהיעילות שבתקופתה והיא הייתה מאוד פעילה ועסוקה ופיקחה על רכושה באופן צמוד, דבר שהיה נדיר אצל אישה בימי הביניים ובטח אצל אריסטוקרטית[98].

אך מרגרט התהלכה בתחושה של חוסר ודאות תמידית ופחד מהעתיד. גם רגעים של ניצחון לוו אצלה בתחושה מאיימת. לאחר שאיבדה את אביה בגיל צעיר, תחושת אובדן עמוקה ליוותה את חייה והפחד והאימה שחוותה בלידתה את בנה היחיד השפיעו עליה מאוד[99]. היא ראתה את אביה כקורבן ואת עצמה כשורדת, שמטרתה תיקון טעויות הגורל ואת המוניטין של אביה ומשפחתה. היא הייתה מוכנה לסכן הכל כדי לקדם את השאיפות והמוניטין של משפחתה[3]. גם לאחר שבנה, המלך הנרי השביעי עלה לשלטון ושחזר את החוק משנת 1397 שנתן לגיטימציה למשפחתה, מרגרט עדיין הייתה אובססיבית כלפי הייחוס שלה ושל בנה[36].

למרות החיים הלא קלים של מרגרט, היא התגברה על קשיים וסכנות רבות. היא מעולם לא ראתה את עצמה כקורבן ותמיד פעלה ולחמה כדי לקדם את האינטרסים והנכסים של בנה. היא הייתה אמיצה ופיקחית, אדוקה בדתה אך פרגמטית, שאפתנית ובעלת אופי חזק[100].

מורשתה

מרגרט אהבה לקרוא ועודדה אחרים לקרוא. היא תמכה בייצור וקניית ספרים, תרגמה ספרים בעצמה וקנתה עותקים רבים מספרים שונים שהחלו לצאת לדפוס באותה העת[101].

מבין כל המוסדות שהיו תחת פטרונה של מרגרט, תשומת לבה העיקרית הופנתה אל אוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד. אלו היו קהילות של כמרים, שהתפללו בדומה לנזירים בעבור הנשמות של המיטיבים שלהם, תוך כדי לימודים חילוניים ודתיים[102]. לאחר תקופה מסוימת של פטרונות, החלה מרגרט להתמקד בעיקר בקיימברידג'[103] ופעלה כדי להגדיל את מספר התלמידים שלמדו בה ואת איכותה[104].

בקיימברידג' הקימה מרגרט את Jesus College[104], את Christ's Church[105], את בית החולים John the Evangelist [106] והפכה למיטיבה העיקרית של Queen's College[104]. היא דאגה למורים שלימדו שם, למשכורת שנתית, בעוד שעד אז הם נאלצו למצוא מקורות אחרים של הכנסה[107][104].

לאחר מותה, עבר חלק מרכושה למוסדות שהקימה וחלק למשפחתה ולאלו שעבדו במשקי הבית שלה[108].

היסטוריוגרפיה

היסטוריונים רבים חקרו את מרגרט בופורט והיא נודעה בגלל האמביציה והכישורים הפוליטיים שלה, כמו גם אומץ ליבה וגבורתה. אך מפני שלנשים בתקופתה לא היה כוח אמיתי והן נאלצו לפעול מאחורי הקלעים בהשגת מטרותיהן, היא תוארה כאישה מסוכנת מחד, או כאדוקה וצדיקה מאידך[109][110]. אלו שהתייחסו אליה כבעלת אומץ וראיה למרחוק, כגון ברנרד אנדרה, תירצו את תכונותיה אלו כיוצאות דופן אצל נשים[111]. פולידור וורג'יל (היסטוריון, כומר ודיפלומט איטלקי, שהיה מוכר כ"אבי ההיסטוריה האנגלית") נתן למרגרט תפקיד חשוב ואקטיבי יותר מאנדרה ותיאר את הקשר שקשרה ביחד עם אליזבת' וודוויל, להפלת ריצ'רד השלישי, עליית בנה לשלטון ונישואיו עם בתה של אליזבת'. ניתוח זה של מרגרט כפעילה ואחראית על גורלה עולה גם במחזותיו של שייקספיר[112].

בתור מקורבת לבית לנקסטר, תביעתה של מרגרט לכתר הייתה חזקה, אך היא ויתרה עליה בעבור בנה. היסטוריונים מסוימים טוענים שהוויתור נעשה מתוך ענווה, אך ג'ון ברייטון, שתיאר את מרגרט בכתביו בצורה שלילית, טען שמניעיה היו אמביציוזיים ותו לא[113]. מכיוון שנשים באותה תקופה לא יכלו לשלוט, היא הניחה שבית לנקסטר ובמיוחד בית יורק לא יקבלו אישה כמלכה ולכן היה עדיף בעיניה להמליך את בנה במקומה[113].

הביוגרפיות של מרגרט השתנו עם השנים, כאשר במאה ה-16 היא תוארה כמקימה ומטפחת של השושלת המולכת, שושלת טיודור, אך במאה ה-19 היא תוארה כמגינה של בנה. קרוליין הלסטד, שפרסמה את הביוגרפיה שלה בסמוך לעלייתה של המלכה ויקטוריה לשלטון, במאה ה-19, טענה שלאחר עלייתו של בנה לשלטון, נסוגה מרגרט אל מאחורי הקלעים, בצייתנות וכניעה (כפי שהיה נהוג אצל נשים בתקופה הוויקטוריאנית שבה חיה הסופרת)[114]. אך כתבים, מסמכים וחפצים שנשתמרו מאותה התקופה מראים שהמצב היה אחרת ושמרגרט בופורט הייתה מאוד פעילה בתקופת שלטונו של בנה, קיבלה את הכבוד הראוי לה כאמו של המלך, סייעה לו לעלות לשלטון ואף למלוך ונהנתה מזכויות ומחופש שלא היו מנת חלקן של נשים אחרות באותה התקופה.

תארים

  • 1443-1455 הליידי מרגרט בופורט
  • 1455-1456 רוזנת ריצ'מונד
  • 1456-1458 הרוזנת האלמנה ריצ'מונד
  • 1458-1471 ליידי סטאפורד
  • 1472-1485 ליידי סטנלי
  • 1485-1509 רוזנת ריצ'מונד ודרבי

לקריאה נוספת

  • Cunningham, S. (2007). Henry VII. Routledge, London and New York, NY
  • Hicks, M. (2010). The Wars of the Roses. Yale University Press, New Haven and London
  • Jones, D. (2014). The Hollow Crown: The wars of the Roses and the Rise of the Tudors. Faber and Faber Ltd., London
  • Jones, M. (2011). Margaret Beaufort. In Gregory, P., Baldwin, D., & Jones, M. (Eds.) The Women of the Cousins' War. Simon & Schuster UK Ltd
  • Jones, M. K., & Underwood, M. G. (1992). The King's Mother: Lady Margaret Beaufort Countess of Richmond and Derby. Cambridge University Press
  • Lockyer R. (2014). Tudor and Stuart Britain 1485-1714. Routledge, New York, NY
  • Storey, R. L. (1968). The Reign of Henry VII. Blandford Press, London
  • Van Cleave Alexander, M. (1981). The First of the Tudors – A Study of Henry VII and His Reign. Croom Helm Ltd., London
    • Norton Elizabeth (2010). Margaret Beaufort: Mother of the Tudor Dynasty. Amberley Publishing
  • Halsted Caroline A. (2012). Life Margaret Beaufort, Countess of Richmond and Derby, Er Mother of King Henry. Forgotten Books, London

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרגרט בופורט, רוזנת ריצ'מונד ודרבי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Jones & Underwood, p.41
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Jones & Underwood, p.17
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Jones, M., p. 242
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Jones & Underwood, p.20
  5. ^ 5.0 5.1 Jones, M., p. 243
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Storey, p. 49
  7. ^ 7.0 7.1 Jones & Underwood, p.253
  8. ^ 8.0 8.1 Jones & Underwood, p.236
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Hicks, p. 3
  10. ^ 10.0 10.1 Storey, p. 33
  11. ^ Jones & Underwood, p.19
  12. ^ Jones, M., p. 244.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Jones, M., p. 247
  14. ^ Jones, M., p. 246
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Jones & Underwood, p.25
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 Jones, M., p. 250
  17. ^ Storey, p. 31.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Jones & Underwood, p.64-65
  19. ^ Jones, M., p. 248
  20. ^ Jones & Underwood, p.31
  21. ^ Jones & Underwood, p.29-30
  22. ^ Jones, M., p. 234-241
  23. ^ Jones & Underwood, p.93.
  24. ^ Jones, M., p. 251
  25. ^ 25.0 25.1 Jones, M., p. 253
  26. ^ Jones & Underwood, p.38
  27. ^ 27.0 27.1 Jones & Underwood, p.39
  28. ^ Jones & Underwood, p.95
  29. ^ Jones, M., p. 254
  30. ^ Jones, M., p. 254-255
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 Jones & Underwood, p.40
  32. ^ Jones, M., p. 255
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 Jones, M., p. 256
  34. ^ Cunningham, p. 11-12
  35. ^ Jones, D., p. 160
  36. ^ 36.0 36.1 Jones & Underwood, p.26
  37. ^ 37.0 37.1 Jones, M., p. 257
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 38.4 Jones, M., p. 260
  39. ^ Jones & Underwood, p.50
  40. ^ Jones & Underwood, p.57
  41. ^ Jones, D., p. 281
  42. ^ 42.0 42.1 Storey, p. 53
  43. ^ Jones & Underwood, p.48
  44. ^ 44.0 44.1 Jones & Underwood, p.98
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 Jones, D., p. 282
  46. ^ Jones & Underwood, p.49
  47. ^ Jones, M., p. 275-276
  48. ^ Jones & Underwood, p.51
  49. ^ Jones, M., p. 278
  50. ^ Jones, M., p. 278-279
  51. ^ 51.0 51.1 Jones & Underwood, p.58
  52. ^ 52.0 52.1 Jones & Underwood, p.59
  53. ^ Jones, M., p. 288
  54. ^ Jones & Underwood, p.97
  55. ^ 55.0 55.1 Jones & Underwood, p.60
  56. ^ Jones, M., p. 291
  57. ^ Jones & Underwood, p.61
  58. ^ Jones & Underwood, p.62
  59. ^ Jones, M., p. 294
  60. ^ Storey, p. 55
  61. ^ Jones & Underwood, p.63
  62. ^ Jones, M., p. 294-295
  63. ^ Jones, D., p. 307
  64. ^ Jones & Underwood, p.64
  65. ^ Jones, M., p. 296
  66. ^ Jones, D., p. 311
  67. ^ Jones, M., p. 297
  68. ^ Jones & Underwood, p.76
  69. ^ Lockyer, p. 1-3
  70. ^ Jones & Underwood, p.66-67
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 Jones & Underwood, p.98-99
  72. ^ Jones & Underwood, p.69
  73. ^ Jones, M., p. 300.
  74. ^ Jones & Underwood, p.71
  75. ^ Jones & Underwood, p.73-74
  76. ^ Jones, M., p. 300
  77. ^ Jones & Underwood, p.80
  78. ^ 78.0 78.1 Van Cleave Alexander, p. 167
  79. ^ Jones & Underwood, p.75
  80. ^ Jones & Underwood, p.86
  81. ^ Jones & Underwood, p.153
  82. ^ Jones & Underwood, p.154
  83. ^ Cunningham, p. 183
  84. ^ Jones & Underwood, p.87, 89
  85. ^ Jones, M., p. 289
  86. ^ Jones & Underwood, p.82
  87. ^ Jones & Underwood, p.91, 115
  88. ^ Jones & Underwood, p.90
  89. ^ Jones & Underwood, p.78, 91
  90. ^ Jones & Underwood, p.79
  91. ^ Jones & Underwood, p.92
  92. ^ Jones & Underwood, p.232
  93. ^ Jones & Underwood, p.237
  94. ^ Jones, M., p. 282
  95. ^ Jones, M., p. 252
  96. ^ Jones, D., p. 243
  97. ^ 97.0 97.1 Jones & Underwood, p.251
  98. ^ Jones & Underwood, p.252
  99. ^ Jones & Underwood, p.256
  100. ^ Jones, M., p. 233.
  101. ^ Jones & Underwood, p.183
  102. ^ Jones & Underwood, p.202
  103. ^ Jones & Underwood, p.204
  104. ^ 104.0 104.1 104.2 104.3 Van Cleave Alexander, p. 168
  105. ^ Jones & Underwood, p.115
  106. ^ Jones & Underwood, p.230
  107. ^ Storey, p. 199
  108. ^ Jones & Underwood, p.240-241
  109. ^ Jones, M., p. 258.
  110. ^ Jones & Underwood, p. 4
  111. ^ Jones & Underwood, p. 1-2
  112. ^ Jones & Underwood, p. 2
  113. ^ 113.0 113.1 Jones & Underwood, p. 10-11
  114. ^ Jones & Underwood, p. 9, 12
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31062240מרגרט בופורט, רוזנת ריצ'מונד ודרבי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מרגרט_בופורט,_רוזנת_ריצ%27מונד_ודרבי&oldid=1908507"