הפשיטה על דייפ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפשיטה על דייפ
שריונית בריטית מדגם דיימלר דינגו נטושה על חוף דייפ לאחר כישלון הפשיטה
שריונית בריטית מדגם דיימלר דינגו נטושה על חוף דייפ לאחר כישלון הפשיטה
שריונית בריטית מדגם דיימלר דינגו נטושה על חוף דייפ לאחר כישלון הפשיטה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 19 באוגוסט 1942
מקום דייפ, צפון צרפת
תוצאה ניצחון גרמני
הצדדים הלוחמים

כוחות יבשה:
קנדה (1921–1957)קנדה (1921–1957) קנדה
בריטניהבריטניה בריטניה
צרפת החופשיתצרפת החופשית צרפת החופשית
פוליןפולין פולין
צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה צ'כוסלובקיה
ארצות הברית

גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945) גרמניה הנאצית

מפקדים

גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)גרד פון רונדשטט

כוחות

קנדה (1921–1957)קנדה (1921–1957) הדיוויזיה הקנדית ה-2 מתוגברת ברגימנט קנדי משוריין
בריטניהבריטניה, 3 גדודי קומנדו
פלוגת ריינג'רס. סך הכל 6,083 חיילים;
חיל האוויר המלכותיחיל האוויר המלכותי חיל האוויר המלכותי: 74 טייסות - כ-10,500 חיילים
הצי המלכותיהצי המלכותי הצי המלכותי: כ-250 ספינות, בהן 8 משחתות ושני גדודי קומנדו ימי

ורמאכטורמאכט הדיוויזיה הסטטית ה-302
1,500 (לפני תגבור הכוח המגן)

אבדות

קנדה - 950 הרוגים, 2,340 שבויים ופצועים
בריטניה - 600
ארצות הברית - 3 מאנשי יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית

311 הרוגים, 280 פצועים

הפשיטה על דייפ הידועה גם כמבצע ג'וביליאנגלית: Operation Jubilee, "יוֹבֵל") הייתה מבצע נחיתה כושל של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, במסגרתו נעשה ניסיון לכבוש ולהחזיק למשך פרק זמן קצר, את נמל דייפ שבצפון צרפת, הכבושה בידי גרמניה הנאצית. במהלך המבצע, שהתרחש ב-19 באוגוסט 1942, נחתו למעלה מ-6,000 חיילים, רובם קנדים, במספר נקודות בחופי דייפ, בסיוע כוחות ים ואוויר מצבאות בריטניה וארצות הברית.

למבצע היו מספר מטרות. מבחינה פוליטית הוא נועד לרצות את ההנהגה הסובייטית, שדרשה לפתוח "חזית שנייה" במערב אירופה, ולהציג הישג מוחשי להעלאת מורל הציבור בבריטניה ובארצות הברית. מבחינה צבאית, הוא נועד לשמש כמקרה בוחן, ולצבור לקחים חיוניים לצורך תכנון פלישת צבאות בעלות הברית לצרפת (פלישה שהתבצעה בסופו של דבר רק כשנתיים לאחר מכן, במסגרת הפלישה לנורמנדי). מטרה משנית של המבצע הייתה איסוף מידע מודיעיני וטכנולוגי, אם מחקירת שבויים, ואם מתפיסת מכשיר הרדאר הגרמני, שפעל בעיירה פורוויל (Pourville) הסמוכה.

המבצע נחל כישלון חרוץ, ואף אחד מיעדיו לא הושג. מתוך 6,086 החיילים שנחתו בחוף דייפ נהרגו או נשבו 3,623, כשישים אחוזים מהכוח התוקף. חילות האוויר של בעלות הברית כשלו בהגנה על התוקפים ואיבדו 119 מטוסים, בעוד שהצי המלכותי הבריטי ספג 555 אבדות. הניסיון שנצבר במבצע הכושל השפיע על תכנונם של מבצעי פלישה ימיים עתידיים כמבצע לפיד ומבצע אוברלורד.

רקע היסטורי

מיד לאחר מבצע דינמו, שבו פונו מאות אלפי חיילי בעלות הברית מחופי דנקרק לאחר התבוסה במערכה על צרפת, בשנת 1940, נראה היה כי ניצחון במלחמה יושג רק למי שיוכל להנחית כוחות משמעותיים מהים בטריטוריה של הצד השני. כניסתה של ברית המועצות למלחמה, בשנת 1941, והדרישה לפתיחתה של "חזית שנייה", הביאו לעניין מוגבר בבירור אפשרויות הנחיתה מן הים בחופי צרפת.

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שהיה בעברו איש צבא, אך גם בעל קשר הדוק ללוחמה ימית, דחף באופן אישי לבדיקת האפשרויות למבצעי לוחמה אמפיבית, לנחיתה מהים, ולשבירת ההבחנה המסורתית וההדוקה בין הצי ובין צבא היבשה.[1] ביולי 1940 הוקם מטה המבצעים המשולבים. בתחילה פיקד על המטה אדמירל רוג'ר קיז ולצדו גנרל מצבא היבשה. לאחר מכן, באוקטובר 1941, קיבל את הפיקוד לואי מאונטבאטן. המטה עסק בעיקר במבצעי קומנדו ובחקר אינטנסיבי של חופי נחיתה אפשריים, ובצבירת ניסיון שיאפשר נחיתה בקנה מידה גדול בחופי צרפת.

בסוף 1941 הוצעה תוכנית להנחתת 12 דיוויזיות בסמוך ללה הבר, אם ידוללו הכוחות הגרמניים המחזיקים באזור בשל התעצמות הלוחמה במזרח. מתוכנית זו נותרה הצעה לבדיקת מבחן בצורה של "מבצע פרש" (Operation Rutter), שנועד לבחון את האפשרות לתפוס נמל בחופי צרפת ולהחזיק בו לפרק זמן מסוים, תוך התנסות בטכניקות נחיתה והתמודדות עם הבעיות המבצעיות הכרוכות במהלך כזה.

מלחמת הרדאר

לאחר סיום המערכה על צרפת הופנה חלק גדול מהמאמץ המלחמתי הבריטי לפיקוד המפציצים ולהפצצות אסטרטגיות באירופה. במהלך 1941 חל גידול משמעותי באבדות המפציצים, שיוחס על ידי אנשי המודיעין להתקדמות טכנולוגית בתחום המכ"ם. בריטניה וגרמניה היו במרוץ טכנולוגי לפיתוח טכניקות רדאר מתקדמות מזה כעשור, והגרמנים היו בשלב מתקדם מעט יותר בתחילת המלחמה, בשל ההשקעה המאסיבית שהשקיעו בחימוש ובפיתוח אמצעי לחימה.

אנשי המודיעין הבריטי גילו מספר מערכות רדאר שהיו בשימוש הגרמנים, כתוצאה מניתוח מסמכים, בדיקת מטוסים שהופלו על אדמת בריטניה, וחקירת שבויי מלחמה. המערכת הראשונה שהתגלתה כונתה "רדאר פרייה", וזוהתה בצילומי אוויר שבוצעו ליד האג. לאחר זיהוי המערכת ננקטו צעדים טכנולוגיים לחסימתה, והופנו מאמצים להפצצת המתקנים שבהם הותקנה. בנובמבר 1941 התגלתה מערכת נוספת, שכונתה "רדאר וירצבורג", שעבדה בשיתוף פעולה עם ה"פרייה". הפריה הייתה מערכת לטווחים ארוכים, אך לא מדויקת, וה"וירצבורג" הייתה מערכת לטווחים קצרים יותר, אך מדויקת. בפברואר 1942 נתפסה מערכת מסוג זה במבצע בייטינג שבו השתתפו אנשי מטה המבצעים המשולבים. הצלחת המבצע דרבנה את אנשי המבצעים המשולבים ואנשי המודיעין הטכנולוגי לנסות ולתפוס מערכות נוספות. בעיירה פּורוויל, הסמוכה לדייפ, הייתה מערכת רדאר, שלפי המידע המודיעיני שהתקבל, כללה מערכת "פרייה - וירצבורג". מטרה משנית של המבצע הייתה לתפוס רדאר וירצבורג נוסף.

מבצע פרש (Operation Rutter)

ב-13 במאי 1942 אישר הפיקוד של בעלות הברית את "מבצע פרש", שתוכנן להתבצע בחודש יולי. המטרות שהותוו למבצע היו ברורות - לתפוס ולהחזיק בנמל בחופה הצפוני של צרפת לפרק זמן קצר, לאסוף מידע משבויים וממכשירים טכנולוגיים שייתפסו, ולבחון את התגובה הגרמנית לפעולה. המבצע, שתוכנן להיות מבצע ימי, אווירי ויבשתי משולב, נועד גם למשוך את הלופטוואפה לקרב אווירי גדול בשמי תעלת למאנש, בתקווה להסב לו אבדות כבדות. הכוח היבשתי העיקרי שנועד להשתתף בפעולה הייתה הדיוויזיה הקנדית ה-2. השימוש בקנדים נבע מהרצון לספק את רצונם של האחרונים לפעולה, שכן הם שהו על אדמת אנגליה ללא פעולה מזה חודשים רבים, והתמרמרו על כך. התבוסות שנחל הצבא הבריטי בצפון אפריקה גרמו לביקורת גוברת על ממשלת בריטניה בעיתונות הבריטית ובפרלמנט, והגדילו את הלחץ הפוליטי לבצע את הפעולה המתוכננת. בנוסף לכך, היה ברור כי פעולה מוצלחת בקנה מידה גדול בצרפת תתרום להידוק היחסים בין בעלות הברית המערביות לבין ברית המועצות. האחרונה נמצאה במצב צבאי קשה כתוצאה ממתקפת הקיץ הגרמנית בדרום רוסיה (מבצע מקרה כחול), וההנהגה הסובייטית הפעילה לחץ כבד על בריטניה וארצות הברית לפתוח באופן מיידי חזית שנייה במערב אירופה, כדי לסייע לה ולהקל על הלחץ הגרמני. הצלחת אנשי המבצעים המשולבים בפשיטה על סן-נאזר ב-28 במרץ 1942, בה הושמד מבדוק יבש גדול, פעולה שצמצמה מאוד את טווח הפעולה של אוניית המערכה הגרמנית "טירפיץ", הביאה לאופטימיות באשר למבצע.

מתווה המבצע, שאושר במאי, כלל מתקפה עיקרית על נמל דייפ בידי שני כוחות של צנחנים, בסיוע אלף גיחות של מטוסי קרב, והפגזה ימית. בסך הכל היו אמורים להיות מעורבים במבצע עשרת אלפים לוחמים. הדיוויזיה השנייה הקנדית אמורה הייתה להוביל את המתקפה, ולהגיע עד לעיירה ארק (Arques). התכנון המקורי מותן מעט ככל ששעת המבצע התקרבה, וזאת במיוחד מחשש לאבדות אזרחיות. ב-4 ביולי הועלו החיילים על הספינות שעגנו בנמלים באי וייט, אך מזג האוויר הגרוע לא איפשר את היציאה למתקפה. ב-8 ביולי התקיף הלופטוואפה את ריכוז הכוח שעגן בנמל, דבר שהביא לפיזור הספינות בנמלים בדרום אנגליה, ולירידת החיילים מהספינות. הגנרל ברנרד לו מונטגומרי הורה על ביטול המבצע.

תכנון מבצע ג'ובילי

תכנון המבצע

על אף שמונטגומרי היה נחוש בדעתו שלא להמשיך במבצע בכל תנאי שהוא, מאונטבאטן עדיין רצה להוציא את המבצע אל הפועל. כבר ב-11 ביולי, ימים ספורים לאחר כישלון "מבצע פרש", החל תכנון לביצועו מחדש של המבצע תחת שם הקוד "ג'ובילי" (יובל). צ'רצ'יל עמד לצדו של מאונטבאטן. באמצע אוגוסט נסע צ'רצ'יל למוסקבה, לפגישה עם סטלין, וזאת בעוד מתקפת הקיץ הגרמנית שהפכה לאחר מכן לקרב על סטלינגרד נמצאת בעיצומה, והצבא האדום נסוג לאורך מאות קילומטרים אל תוככי רוסיה. מיד לאחר כישלון "פרש" לא שלל צ'רצ'יל אפשרות לפעולה כלשהי של בעלות הברית המערביות בקנה מידה גדול עוד בקיץ 1942, אך סבר כי יהיה זה זהיר שלא לגשת למבצע מסוג זה בטרם ייערך ניסוי בקנה מידה קטן יותר. באוגוסט הבין צ'רצ'יל כי פעולה מעין זו היא בלתי אפשרית, אך כי תחליף נאות למבצע בקנה מידה גדול יהיה החייאתו של "מבצע פרש" במתווה עליו דיבר מאונטבאטן.[2]

הכוח היבשתי

בתכנון המבצע חלו שינויים מסוימים. את הצנחנים, שהיו תלויים בתנאי מזג אוויר, החליפו אנשי הקומנדו של מאונטבאטן, שאמורים היו לתפוס את סוללות התותחים שעל החוף ולהכשיר את נחיתת הגוף העיקרי. פרט לכך שונו במקצת יעדי המבצע, ותוכנן לתפוס גם מפקדה גרמנית ושדה תעופה בסמוך לדייפ עצמה.

הכוח היבשתי העיקרי במבצע היה דיוויזיית הרגלים הקנדית השנייה, בפיקודו של מייג'ור ג'נרל ג'ון המילטון רוברטס. הוא נועד לכבוש את העיירות דייפ, פוייס ופורוויל, בעוד שאנשי הקומנדו של מאונטבאטן, המתוגברים בריינג'רס אמריקנים, ישתקו את סוללות התותחים שעל החוף.

דיוויזיה זו תוגברה בשלושים טנקים חדשים מסוג צ'רצ'יל, שבהנחתתם על החוף ייעשה שימוש בכלי נחיתה חדישים. הטנקים צוידו במגוון של חימוש. חלקם צוידו בתותח 2 ליטראות (37 מ"מ) וחלקם בתותח כבד יותר של 6 ליטראות (57 מ"מ). חלקם צוידו בלהביורים. הטנקים נאטמו והותאמו לפעולה אמפיבית במים הרדודים שליד החוף. סך הכל אמורים היו לפעול ביבשה כששת אלפים לוחמים.

הכוח הימי האווירי

הצי התוקף כלל מאתיים וחמישים ספינות ואסדות נחיתה, ובנוסף להן שולות מוקשים ומשחתות של הצי המלכותי הבריטי ששימשו כסיוע ימי, וכלים שונים כסירות טורפדו שליוו את הכוחות הנוחתים בסיוע באש.

החיפוי האווירי המאסיבי שתוכנן לפלישה כלל כ-70 טייסות, רובן מפיקוד מטוסי הקרב של ה-RAF, לרבות 48 טייסות של מטוסי ספיטפייר וכל שלוש "טייסות הנשר" שהיו מורכבות ממתנדבים בני ארצות הברית שהתנדבו לשורות ה-[3]RAF. אל מול כוח זה עמדו כ-200 מטוסי קרב של הלופטוואפה, המאורגנים בשתי כנפות,[4] רוב מטוסי הקרב היו מדגם Fw 190 החדיש. כן עמדו לרשות המגנים על החוף שתי כנפות של מפציצים שמנו כמאה מפציצים, רובם מדגם דורניר 217. על הנייר היה לבעלות הברית יתרון משמעותי באוויר, לפחות מבחינה מספרית.

ההשתתפות הבינלאומית

המבצע כלל במכוון שיתוף פעולה בין בני לאומים שונים, שלחמו ביבשה, בים ובאוויר.

הכוח המגן

עמדת הגנה גרמנית מצוידת במקלע מסוג MG34 באזור המתקפה בדייפ

נמל דייפ והחופים בקרבתו היו מוגנים על ידי כוחות חלשים יחסית. כ-1,500 חיילים משני רגימנטים, שהשתייכו לדיוויזיית הגנת החופים ה-302 היו פזורים בדלילות לאורך חופי הנמל והעיירות הסמוכות, וחיפו על אתרי נחיתה אפשריים כשהם מצוידים במכונות ירייה, מרגמות ותותחים. ההגנה הייתה מורכבת מעמדות מבוצרות, ששלטו על צירי היציאה מהחופים, וכוחות עתודה שהוחזקו בעורף. מתחמי הגנה מוקמו גם בצוקים ובשטחים הפתוחים הצופים אל החופים. על החוף בדייפ הגן כוח שכלל כ-150 איש, ועל החוף בפואי (Puys)‏ 50 איש נוספים. חיילי הרגימנט הגרמני ה-571 שמרו גם על תחנת הרדאר בפורוויל, ובאזור דייפ פעל גם רגימנט הרגלים ה-570, שהחזיק בגזרה מעט מערבה משם. צ'רצ'יל, בזיכרונותיו, טוען כי כישלון "מבצע פרש", הביא לתגבור הכוח המגן הגרמני בזירת המבצע המתוכנן, ולהעלאת רמת הכוננות של המגינים בתקופה שבין 10 עד 19 באוגוסט, ימים בהם תנאי הגאות התלויים בירח טובים לנחיתה מן הים.[9]

המתקפה

כ-252 כלי שיט יצאו לפעולה מנמלים שונים בלילה של 18 באוגוסט והגיעו לחופי צרפת סמוך לדייפ ב-19 באוגוסט. הפעולה כללה פשיטה של כוחות קומנדו על סוללות תותחי חופים באזור הנחיתה המתוכננת, נחיתות מישניות משני העברים של נמל דייפ (לרבות מתקפה שכוונה אל העיירה פורוויל, סמוך לה נמצאה תחנת רדאר, שהיוותה מטרה משנית של הפעולה), ונחיתה עיקרית בחופי העיר דייפ.

פעולות הקומנדו

המבצע תוכנן כך שקודם לפשיטה עצמה ינטרלו אנשי הקומנדו סוללות תותחים שאיימו על חופי הנחיתה. חלק מהכשל במבצע ואובדן אלמנט ההפתעה היה כי פשיטות הקומנדו קדמו בכשעה וחצי לפלישת הכוח העיקרי, דבר שאיפשר את הערכות המגנים בגזרה העיקרית. על אף שאכן נוטרלו שתי סוללות תותחים בשתי הגזרות שיועדו לאנשי הקומנדו, עדיין נותרו בגִזרה שתי סוללות תותחי חוף שלא נוטרלו, שישה עשר תותחי הוביצר שדה בקוטר 100 מילימטר, וכן שמונה תותחי 75 מילימטר, שהיו מחופרים ומיועדים להגנה על החופים, מספר רב של תותחי נ"מ, מרגמות, מקלעים כבדים וטנקים נייחים, ממוגנים בבטון.[10]

האגף השמאלי, החוף הצהוב, קומנדו מס' 3

מטרת כוח הקומנדו של לוטננט קולונל ג'ון דאנפורד סלייטר הייתה לנטרל סוללת תותחי חוף גרמנית ליד ברנוואל, שיכלה לאיים על הכוח העיקרי שנחת כשישה קילומטרים מערבה לשם. הסוללה כללה שלושה תותחי 170 מילימטרים וארבעה תותחי 105 מילימטרים.

על אף שבשעה 21:30 בליל הנחיתה איתר רדאר חופים בריטי שיירה גרמנית בסמוך לחוף בו אמורים היו אנשי הקומנדו לנחות, לא עודכנו על כך אנשי הקומנדו. סירות טורפדו גרמניות שליוו מכלית גרמנית נתקלו בכוח התוקף בדרכו אל החוף, טיבעו חלק מכלי הנחיתה, והוציאו מכלל פעולה את כלי השיט שליווה את הכוח התוקף למטרת סיוע באש. בחילופי האש שנפתחו הצליח הכוח התוקף לגרום לגרמנים לסגת, אך הכוח התוקף סבל אבדות, ועתה ידעו הגרמנים שעל החוף כי הם צפויים למתקפה באזור זה. רק קומץ של אנשי קומנדו בפיקוד סגנו של סלייטר, מייג'ר פיטר יאנג, נחת והחל לטפס על הצוקים המוגנים בגדרות תיל. לבסוף הגיעו 18 מאנשי הקומנדו למתחם הסוללה אותה אמורים היו להשמיד, והתקיפו את אנשיה באש מכלי נשק קלים. על אף שכשלו בהשמדת המטרה עצמה, הנזק שגרמו לתותחנים הגרמנים מנע מהם לירות באופן יעיל על המתקפה העיקרית.

האגף הימני, החוף הכתום, קומנדו מס' 4

משימתו של כוח הקומנדו מס' 4 בפיקודו של לורד לובאט הייתה להשמיד סוללה של שישה תותחי 150 מילימטרים גרמנית באגפו הימני של הכוח העיקרי. הכוח הצליח לנחות ולהשמיד את מטרתו, והיה הכוח היחיד במתקפת דייפ שהשלים את משימתו. רוב החיילים חזרו לאנגליה בשלום, והלקחים שהופקו מההצלחה היוו מודל לתקיפות מאוחרות יותר במלחמה.

המתקפה העיקרית - האגפים

בנוסף לכוח התוקף את דייפ עצמה, התבצעה גם תקיפה באגפים על העיירות פואי ופורוויל ממערב וממזרח לדייפ. התקיפה בפורוויל נועדה, בין היתר, לקחת שלל את מתקני רדאר וירצבורג המוצבים שם. תקיפות אלו כשלו ומטרתן לא הושגה. מפקד הכוחות הקנדיים, רוברטס, לא הקצה כל כוחות עתודה למתקפות אלו, ומרגע שנחתו החיילים על החוף לא קיבלו כל תגבורת. היחידות הקטנות סבלו מפיקוד לקוי וממנהיגות גרועה ברגעי המשבר.

החוף הכחול - פואי

הנחיתה בחוף פואי, שכונה "החוף הכחול" נועדה להתבצע על ידי 522 מאנשי "הגדוד המלכותי של קנדה", המתוגברים בכוחות נוספים, בהם תותחנים שנועדו להפעיל סוללות תותחים גרמניות, במקרה שייתפסו על ידי הכוח התוקף, וחיילים מגדוד "המשמר השחור". הנחיתה התבצעה באיחור רב, ולכן לא יכלה להסתמך על אלמנט הפתעה. הכוח הגרמני הקטן שהוצב באזור זה, לא התקשה לרתק למקום את הקנדים, שהצליחו להגיע עד החוף, ולמנוע מהם להתקדם. הכוח סבל 225 אבדות, 264 נפלו בשבי, ורק 33 הצליחו לשוב לאנגליה. הכוח המגן הגרמני, שכלל 60 חיילים בלבד, לא ביקש או קיבל תגבורת כלשהי במהלך הקרב.

החוף הירוק - פורוויל

בנחיתה בעיירה פורוויל, הצליחו אנשי גדוד ססקצ'און הדרומי ואנשי ההיילנדרים הקנדים של המלכה לנחות עם אבדות מועטות יחסית. שני הגדודים הצליחו להתקדם לכיוון דייפ, ולהגיע למרחק קצר ממטרתם. לאחר מתן פקודת הנסיגה, סבלו שני הגדודים אבדות כבדות בנסיגה. 341 איש הצליחו לסגת, אך 141 נהרגו ו-265 נפלו בשבי.

מטרה משנית של הנחיתה בפורוויל הייתה תפיסת הרדאר הגרמני המוצב שם. על מנת להשיג מטרה זו נשלח איש ה-RAF ג'ק ניסנטל, שהיה מומחה לרדאר, והיה באפשרותו לפקח על פירוק הרדאר הגרמני לשם משלוחו לאנגליה. ניסנטל היה בעל ידע ייחודי במערך הרדאר הבריטי, וכן הכיר את הרדאר הגרמני, במידה שהייתה מאפשרת לגרמנים לעמוד על מידת ההיכרות הבריטית עם מערך הרדאר שלהם, לו היו שובים אותו. מכיוון שכך, הוצמדו לו שומרי ראש מאנשי גדוד ססקצ'און, ואלו קיבלו הוראה לירות בו אם תהיה סכנה לנפילתו בשבי. ניסנטל לא הצליח לקחת שלל את הרדאר הגרמני. בגזרתו הייתה הלחימה כבדה עד כדי כך, שהקנדים הלוחמים ערמו קיר מגופות חבריהם, וירו בגרמנים מעליו. למרות כל זאת, שרד ניסנטל את הלחימה, והצליח לשוב בשלום לאנגליה.[11]

המתקפה העיקרית

המתקפה העיקרית על העיר דייפ בוצעה על ידי גדוד הטנקים של המלך מקלגרי, במרכז, במזרח גדוד הסקוטים מאסקס, ובמערב גדוד החי"ר הקל המלכותי של המילטון. המתקפה יצאה לדרך כחצי שעה לאחר תחילת המתקפות באגפים, דבר שהביא לאובדן ההפתעה ולמוכנות הכוח המגן. הכוחות נחתו על חופים תלולים, זרועים בחלוקי אבן, אל מול אש כבדה. המתקפה במזרח נעצרה על החוף, ועד לסיום המתקפה איבדו הסקוטים של אסקס 121 הרוגים, ורבים אחרים נפצעו ונשבו. המתקפה במערב הצליחה להחזיק בקזינו שהיה על החוף, אך מעטים הצליחו להגיע אל הכביש והמתקפה נעצרה מבלי שהתקרבה ליעדיה. הטנקים הגיעו באיחור רב וגילו כי נקודת הנחיתה שלהם קשה מאוד למעבר שריון. רק 27 מטנקי הצ'רצ'יל שהועמסו על כלי הנחיתה הצליחו לנחות. היתר לא הצליחו לצאת מכלי הנחיתה, ושניים טבעו במים. מאלו רק חמישה עשר הצליחו לצאת מאזור חלוקי האבן שעל החוף, לחצות את התעלה האנטי טנקית שהייתה במקום ואת המצוקים, ולהגיע אל הטיילת של דייפ, וכל זאת תחת אש עזה מעמדות פילבוקס ועמדות שולטות על המצוקים. הטנקים נעצרו לחלוטין על ידי מכשולי בטון אנטי-טנקיים שחסמו את היציאה מהטיילת. חלקם נעמדו במקומם, וחלקם הצליחו לשוב אל החוף על מנת לחפות על הנסיגה. אנשי ההנדסה הקרבית, שתפקידם היה לפנות מכשולים מסוג זה, לא הצליחו לבצע משימתם תחת אש עזה, שהטנקים לא הצליחו לדכא.

הסיוע שהתקבל מהספינות בסמוך לחוף, והסיוע האווירי, היו חסרי תועלת. הסיוע הימי ניתן ממשחתות מסוג "האנט" שיועדו לליווי שיירות, ולא למתן סיוע ארטילרי. עם תכנון הפעולה לחץ הלורד לואי מאונטבאטן לקבל סיוע ארטילרי מאוניית מערכה כבדות אך האדמירל סיר דאדלי פאונד, הלורד הראשון של הימייה, סירב. אם בשל הצורך בליווי שיירות לברית המועצות, שנראה דחוף יותר, ואם בשל החשש לאבד אוניית מערכה במים הצרים של התעלה האנגלית. באופן דומה אסר ארתור האריס על הפצצה ממפציצים כבדים, על מנת לעמוד בתוכניות ההפצצה שלו לגבי ערי גרמניה. 74 הטייסות של מטוסי קרב יכלו להעניק רק סיוע חלקי לכוחות היבשה, במקלעים אך לא בפצצות כבדות. בקרב האוויר שהתפתח אבדו 106 מטוסים. היה זה שיעור האבדות הגבוה ביותר ביום אחד במהלך המלחמה עד אז, ואחד הגבוהים במלחמה כולה.[12]

הבעיה אך החריפה, כאשר בהסתמך על דיווחים שגויים וקטועים הוטלה למערכה, בשעה 7:00 בבוקר, גם העתודה, שהמתינה בכלי הנחיתה על קו המים. 584 חיילי גדוד הקלעים מונט-רויאל, ספגו אבדות כבדות עם ניסיון נחיתתם על החוף, ורק 125 מהם הצליחו לשוב לאנגליה. 369 אנשי יחידת הקומנדו "A" נתקלו באש כבדה מיד עם נחיתתם. מפקדם, לויטננט קולונל ג'וזף פיליפס הצליח לסמן באמצעות סמפור לשארית הכוח שבפיקודו שלא לנחות, בטרם נהרג. חלק גדול מהכוחות זיהה את הסימון ונסוג. אף אחד מאנשי הקומנדו שנחתו לא הצליח להתקדם מעבר לצעדים ספורים מן החוף. בשעה 10:50 ניתנה פקודת הנסיגה.

אבדות הצדדים היריבים

מספר רב של שבויים קנדים שנלקחו בשבי בדייפ

מתוך 4,963 החיילים הקנדיים שהשתתפו בפשיטה, פחות מ-1600 שבו בשלום לבסיסם. אבדות הכוח הקנדי הסתכמו ב-1027 הרוגים ו-2340 שבויים[13] יחידות הקומנדו הבריטיות, שהשתתפו במבצע, ספגו 275 נפגעים נוספים. בנוסף לכך הופלו 106 מטוסים של בעלות הברית, לעומת 46 מטוסים בלבד שאיבד הלופטוואפה, והצי הבריטי ספג אבדות ניכרות. 29 מ-58 הטנקים שהשתתפו בקרב הושמדו. אבדות המגינים הגרמניים היו קלות יחסית, ועמדו על 311 הרוגים ונעדרים ו-280 פצועים.

רבים מחללי בעלות הברית בפשיטה נקברו בבית הקברות הצבאי הקנדי בדייפ. אחרים, שהוחזרו לאחריה לבריטניה, נקברו בבית הקברות הצבאי ברוקווד.

ההשפעה על גורל שבויי המלחמה

תקרית שאירעה בעת הפשיטה השפיעה על גורל שבויי המלחמה ואנשי הקומנדו שנתפסו בשבי עד לסיום המלחמה. בריגדיר ויליאם סאות'ם נחת כשברשותו עותק של תוכנית הפשיטה. הוא נפל בשבי, ועל אף ניסיונותיו להשמיד את התוכנית, היא נפלה בידי הגרמנים. הגרמנים מצאו כי אחת מההוראות שקיבלו הפושטים הייתה לכבול באזיקים את השבויים שיפלו בידיהם. חלק מהשבויים הללו נמצאו לאחר מכן על החוף, כשידיהם קשורות. יש להניח כי אלו נהרגו מאש הגרמנים בעת הנסיגה. כשהדבר הובא לידיעתו של היטלר, הוא הורה על כבילתם באזיקים של כל השבויים הקנדים, דבר שהביא להוראה דומה של צ'רצ'יל באשר למספר רב של שבויים גרמנים שהוחזק בקנדה. בסופו של דבר הביאה הדינמיקה של החיים במחנות השבויים להקלת מגבלות אלו, גם לאחר תיווך שווייצרי שהביא לריכוך הצדדים. עם זאת, מאוחר יותר באותה השנה, וייתכן שבשל אירועים אלו, הוציא היטלר את "פקודת הקומנדו" שלו, לפיה כל איש קומנדו שייתפס בידי הגרמנים יוצא להורג במקום, גם אם ייכנע ולא יהווה סכנה לכוחות הגרמנים. פקודה זו הביאה למותם של מאות אנשי קומנדו של בעלות הברית במהלך המלחמה.

הפשיטה בתעמולת בעלות הברית

הידיעות הראשונות על הפשיטה הציגו אותה כהצלחה מסחררת של בעלות הברית. בשעות הראשונות לא היה ברור למערכות העיתונים במה מדובר. יש שסברו כי המדובר במהלך שעשוי להוביל לפתיחת "החזית השנייה", והידיעות על מעורבותם של טנקים בלחימה, כמו גם סמיכות הזמנים לשובו של צ'רצ'יל ממוסקבה פורשו ברוח זו. הניו יורק ג'ורנל שפרסם ויליאם רנדולף הרסט יצא בכותרת ענק "ארצות הברית ובריטניה פולשות לחופי צרפת", ואילו הניו יורק פוסט יצא בכותרת "אנו נוחתים בחופי צרפת".[14] רק לאחר זמן מה החלו לזרום ידיעות על כישלון המבצע ומספר ההרוגים. הודעות רשמיות של בעלות הברית הסבירו לציבור כי הייתה לחימה עזה שלוותה באבדות כבדות לשני הצדדים, אך כי המדובר בסך הכל בהצלחה.[15] כישלון המבצע והיקף האבדות האמיתי הוחדרו לציבור בהדרגה, בידיעות כגון ידיעה שסיפרה על טקס אשכבה לחמישים הרוגים קנדים שהתקיים בבית הקברות ברוקווד בלונדון.[16] בשנת 2004 התגלה מסמך על ידי סטודנט לתואר שני בהיסטוריה בשם טימותי בלצר, בו מורה מטה המבצעים המשולבים על הדרך בה יש להציג את הפשיטה בציבור. המסמך נוסח חמישה ימים לפני הפשיטה, "למקרה שהפשיטה תיכשל". המסמך הורה להציג את הפשיטה כמבחן ממשי ליכולת להנחית כוחות וציוד כבד על חופי צרפת, ולהדגיש את גבורת החיילים במבצע, תוך העלמת העובדה כי יעדי הפשיטה לא הושגו. עיתוני קנדה המשיכו לפרסם ידיעות על גבורת החיילים, וקריקטורות בהם מוצגים הקנדים כהולמים בהיטלר. אך שיעור האבדות היה כזה שלא ניתן היה להסתירו, וכאשר, לאחר כחודש, פורסמה רשימת הנופלים, חדרה ההבנה לתודעת הציבור כי מדובר בכישלון יקר.[17]

הערכת תוצאות הפשיטה

שיריונית בריטית נטושה על החוף לאחר כישלון הפשיטה

הגִרסה הרשמית באשר לפשיטה גרסה כי מדובר בניסיון רב ערך, שתרם להצלחת מבצעי נחיתה מאוחרים יותר כמבצע לפיד או מבצע אוברלורד. צ'רצ'יל, בזיכרונותיו, מסביר כי המבצע היה "יקר אך לא עקר", וכדבריו - "מבחינה טקטית היה זה אוצר בלום של ניסיונות. הוא נסך אור חושפני על הרבה ליקויים בהשקפתנו. הוא לימד אותנו לבנות מבעוד מועד כמה וכמה טיפוסים חדשים של מכשירים וספינות לשימוש בימים יבואו. עמדנו שוב על ערכו של סיוע אדיר מצד תותחי צי כבדים בנחיתה נוכח התנגדות, ושיטת ההרעשה שלנו, הן מן הים והן מן האוויר, שופרה אחרי כן. על הכל הוכח כי כשרו וגבורתו של היחיד לא יכריעו את הכף בלא ארגון יסודי ואימונים משולבים, וכי עבודת צוות היא סוד ההצלחה... מבחינה אסטרטגית שימשה הפשיטה להעמיד את הגרמנים עוד יותר על הסכנה לאורך כל חופה של צרפת הכבושה. דבר זה סייע לריתוק צבא ומשאבים במערב, ובכך ניטל משהו מן העומס שעל רוסיה."[18]

גרסה זו אומצה על ידי רבים, שרצו להאמין כי קרבנם של יקיריהם לא היה לשווא. עם זאת, רבים אחרים חשו כי היה מדובר בטבח חסר תכלית וחסר תועלת, בו הוקרבו החיילים הקנדים הבלתי מנוסים למטרה לא ברורה. לורד ביברברוק, איל העיתונות הקנדי, ביטא את הדברים בפנייה ישירה למאונטבאטן, אותו פגש בארוחת ערב רשמית - "רצחת אלפים מבני ארצי... לקחת את החיילים הקנדים האומללים... הם נקצרו באלפיהם, ודמם על ידיך."[19]

ברור כי אכן נעשה ניסיון להפיק לקחים מן הפשיטה, וכי בסופו של דבר הפלישה לנורמנדי התבצעה במתווה אחר. לא השתלטות על נמל מוגן, כי אם על חופים שוממים מאדם. כן הוסקו מסקנות אופרטיביות מסוימות. כך, למשל, התבקש המדען ג'ון דזמונד ברנל להעריך את שיפוע החוף לפני הפשיטה, אך במידע שהתקבל, כי החוף הוא תלול מאוד, לא נעשה כל שימוש, על אף שלדבר זה הייתה השפעה חשובה על כישלון הפשיטה. במבצעים עתידיים נלקח גם נתון זה בחשבון. אך השאלה, מדוע היה צורך בהקרבת אנשים רבים כל כך, כדי להפיק לקחים שחלקם נראים כברורים ומובנים מאליהם, שבה ונשאלת. רבים סבורים כי לפשיטה היו מטרות אחרות, הקשורות ביחסים של בריטניה עם ברית המועצות וארצות הברית.

עם השנים נערכו ניסיונות להערכה מחדש של הפשיטה ויעדיה. ההיסטוריונים פיקנט, פרינס, ופריור בספרם "אש ידידותית" (2005)[20] טוענים כי הפשיטה נועדה ליישב חילוקי דעות בצמרת בעלות הברית. הרוסים דרשו פתיחה מיידית של חזית שנייה, וחשו כי בעלות הברית המערביות אינן ממהרות להתערב בטבח ההדדי בין הקומוניסטים והנאצים. פרנקלין דלאנו רוזוולט, הבטיח לויאצ'סלב מולוטוב בפגישתם בוושינגטון במאי 1942 כי עוד בשנה זו יעורבו 120,000 חיילים במבצע שיקל את הלחץ מן החזית המערבית. חיילים אלו לא יכלו להיות רק חיילים אמריקנים. בשלב זה לא עמד אף מספר קרוב למספר זה לרשות פלישה אפשרית לצרפת. צ'רצ'יל, רדוף מלקחי הנחיתה בגליפולי במלחמת העולם הראשונה, נחרד מן המחשבה על פלישה מסוג זה. התוצאה הייתה מעין "פשרה" שהתגבשה לפשיטת דייפ, שתוצאתה הייתה הורדת רמת הציפיות של כל המעורבים מהצלחה אפשרית של פתיחת חזית שנייה עוד בשנת 1942.

הלך מחשבה דומה הופיע גם בספרים כספרו של הסופר הגרמני גונתר פייס "מראת ההונאה" (Mirror of Deception) ‏(1980) בו טען כי המודיעין הבריטי הזהיר מראש את הגרמנים על הפלישה, כחלק ממזימה מתוחכמת. גרסת ה"קונספירציה" קיבלה ביטוי בסדרת טלוויזיה ששודרה בשנת 1994 ברשת הציבורית הקנדית CBC בשם "דייפ" בה נרמז כי את המבצע יזמו צ'רצ'יל ומאונטבאטן מאחורי גבם של מפקדי הצבא, ובניגוד לרצונו של מפקד הצבא אלן ברוק. כותב הספר, עליו מבוססת הסדרה, בריאן וילה, מסר בראיונות בעת שהסדרה שודרה, כי לדעתו הדליף מאונטבאטן את דבר הפשיטה לגרמנים.[21] הסדרה עוררה ויכוח ער בקנדה בעת שידורה.

לתאוריות אלו אין כל אישוש במסמכים (אם כי עדויות המובאות במספר ספרים מספרות על שבויים גרמנים שנחקרו ומסרו כי התכוננו לפשיטה, ועל אנשי המחתרת הצרפתית שמסרו על כוננות מוגברת). ניתן להסביר את הצלחת המגנים הגרמנים במספר סיבות, לרבות אובדן גורם ההפתעה עקב היתקלות כוחות הקומנדו שיצאו כחלוץ בשיירה הגרמנית, והעובדה כי הכוח העיקרי נחת באיחור רב בחוף.

בקנדה זכורה כיום הפשיטה על דייפ ככישלון צבאי יקר, שהסיבות לו אינן ברורות די צרכן. בדייפ נהרגו יותר קנדים מאשר ביום הפלישה לנורמנדי, או במערכה האיטלקית בת 20 החודשים. מדי שנה נפגשים ותיקי הפשיטה ומעלים את זכר הקורבנות, כאשר מעת לעת מתפרסמים ספרים ומחקרים העוסקים בפשיטה, בסיבות לה, ובתוצאותיה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפשיטה על דייפ בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ג'פרי באסט, צ'רצ'יל, שיעור בגדולה, הוצאת עם עובד, 2001, עמ' 261
  2. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי - ציר הגורל, הוצאת עם הספר, תשכ"א, עמ' 424
  3. ^ טייסת הנשר Airforce Magazine.com
  4. ^ צורת הרבים אינה טעות, ראו את הערך
  5. ^ ירון פלינט, התפתחות הכוחות המיוחדים במלחמת העולם השנייה, מערכות 408, אוגוסט 2006, עמוד 31.
  6. ^ ג'יימס אלטיירי, "ראשי-החנית", הוצאת מערכות, 1965, עמודים 74-76.
  7. ^ אתר גדוד הריינג'רים הראשון
  8. ^ מרטין שוגרמן, "צוות 3 (יהודים), קומנדו מס' 10" אתר "הספרייה היהודית הווירטואלית"
  9. ^ צ'רצ'יל, שם, 424
  10. ^ Cedric Jennings, A Canadian Tragedy, The Toronto Star 15.8.1992
  11. ^ ר. ו. ג'ונס, מלחמה סודית ביותר, הוצאת מערכות, 1984, עמ' 305
  12. ^ Cedric jennings, The Raid on dieppe, The Montreal Gazette, 20.8.1992
  13. ^ Ross Henderson, "Mission's worth doubted, Dieppe raid veterans disilussioned", The Globe and Mail, 20/8/1979
  14. ^ America Stirred by Dieppe Raid, The Palestine post, 20/8/1942
  15. ^ Safe Return After Fierce Fight, The Palestine Post, 20.8.1942
  16. ^ Homage Paid to Canadian Dead, The Palestine post, 24/8/1942
  17. ^ Rod Mickelburgh, "Plan to decieve public htched before Dieppe Raid", Globe and Star, 17.5.2004
  18. ^ צ'רצ'יל, שם, 425
  19. ^ ג'נינגס, טורונטו סטאר, שם
  20. ^ Picknet, Lynn, Clive Prince and Stephen Prior. Friendly Fire: the Secret War Between the Allies. London: Mainstream Publishing, 2005
  21. ^ Dennis Whitaker, "Dieppe... The Real Story", The Toronto Sun, 15.1.1994
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הפשיטה על דייפ36125646Q270517