עקרון העונג
עקרון העונג (או עקרון ההנאה) הוא עקרון שפיתח זיגמונד פרויד בפסיכואנליזה שלו. את המונח "עקרון העונג" (גרמנית: Lustprinzip) לא טבע פרויד, אלא לפניו גוסטב פכנר. לטענת פרויד, העקרון מניע את האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. לפעולה לפי עקרון העונג אחראי האיד, שהוא חלק מהלא-מודע שבנפש. ההנאה שמדבר עליה פרויד היא הנאה ביולוגית-גופנית, ובדגש על הכמיהה היצרית למימוש תאוות.
על פי התאוריה הפרוידיאנית, תינוקות פועלים על פי עקרון העונג בלבד (לא מסוגלים לדחות סיפוקים, מעוניינים בסיפוקם במהלך השלב האוראלי של התפתחותם). במהלך החיים, מתפתח מ"עקרון העונג" גם עקרון המציאות, שבו אדם אמנם מחפש סיפוקים ונמנע מכאב, אך מוכן לדחות סיפוקים במידת הצורך. ההתנגשות בין הרצון לסיפוק והצורך לדחות סיפוקים הוא שורש הקונפליקט שבין האדם לחברה.
במספר מחקרים דווח, כי הסובלים מבעיות במוח, למשל מתסמונת קורסקוף, מאבדים את "עקרון המציאות" וחוזרים להתנהגות המונעת מדחפים לא-מודעים[1].
הערות שוליים
- ^ מרק סולמס, שובו של פרויד, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר-נובמבר 2004
