מלחמת שלושים השנים
 | ||||||||||||||
| מפת אירופה בשנת 1648 לאחר שלום וסטפליה. האזור האפור מייצג מדינות גרמניות קטנות בתוך האימפריה הרומית ה"קדושה". | ||||||||||||||
| תאריכים | 1618–1648 (כ־30 שנה) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אירופה, בעיקר גרמניה | |||||||||||||
| תוצאה | שלום וסטפליה | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת שלושים השנים נערכה בין השנים 1618–1648, בעיקר על אדמתה של האימפריה הרומית ה"קדושה" שבמרכז אירופה, הגם שרוב המעצמות האירופיות באותה עת נטלו בה חלק. אף שפרצה כעימות דתי בין פרוטסטנטים לקתולים, המניע העיקרי למלחמה היה שאיפתה של השושלת ההבסבורגית לשמר ולהגדיל את עוצמתה ביבשת.
גורמי המלחמה
במסגרת שלום אאוגסבורג, שנחתם ב-1555 והביא לקץ מעשי האיבה בין הקתולים ללותרנים בגרמניה, הוסכם על מספר עקרונות:
- הנסיכים הגרמניים (225 במספר) רשאים לבחור את הדת השלטת (נצרות לותרנית או נצרות קתולית) בנסיכויותיהם על פי צו מצפונם ואמונתם, בהתאם לעקרון "cuius regio eius religio" (דת השליט - דת האזור).
- לותרנים החיים בנסיכות קתולית (תחת פיקוחו הדתי של בישוף קתולי) רשאים להיוותר לותרנים.
- לותרנים רשאים להחזיק בשטחים שכבשו מהכנסייה הקתולית מאז החתימה על שלום פסאו(אנ') (1552).
- מנהיגים קתוליים (בישופים) שהמירו את דתם לנצרות לותרנית, חויבו להשיב את אדמותיהם לכנסייה הקתולית.
למרות ההסכם, גברה המתיחות הדתית ברחבי אירופה. שלום אאוגסבורג הופר ברציפות לאורך המחצית השנייה של המאה ה-16, שכן בישופים שהמירו דתם לנצרות לותרנית סירבו לוותר על אדמותיהם, כמתחייב מהסכם השלום. נוסף על כך, הלך הרוח הקלוויניסטי התפשט בנסיכויות גרמניה, מה שהוסיף דת נוספת לאזור וערער את היציבות הדתית שהושגה קודם לכן. בנוסף, הקתולים במזרח אירופה (פולין ושליטיה ההבסבורגים של אוסטריה) ביקשו להשיב את מעמד הבכורה של הנצרות הקתולית באזור. ההסכם גם הפך את גרמניה לתשבץ שבו היו בערבוביה נסיכים לותרנים וקתולים. כל עוד דת השליט הייתה דתם של רוב התושבים, המצב היה נסבל, אך אם לא כך היה, החל מצב של כפייה דתית ותסיסה של העם נגד שליטיו.
בראשית המאה ה-17 גברה אף המתיחות הכלכלית והפוליטית בין המעצמות האירופיות. ספרד שאפה להשיג דריסת רגל בנסיכויות הגרמניות, כיוון שמלכה, פליפה השני, היה נצר לבית הבסבורג והחזיק בשל כך בשטחים שהקיפו את גבולן המערבי של הנסיכויות הגרמניות; צרפת אף היא גילתה מעורבות בעניינן של הנסיכויות, כיוון שרצתה לרסן את כוחם העולה של ההבסבורגים אשר הקיפו את גבולה של צרפת (אוסטריה ממזרח, וספרד מדרום); שוודיה ודנמרק ביקשו לספח את הנסיכויות הגרמניות הצפוניות הגובלות בים הבלטי מטעמים כלכליים.
עיקר עניינם של השליטים ההבסבורגיים היה בשימור עוצמתם ברחבי היבשת ובהגדלתה. מסיבה זו נכונו לעיתים לשתף פעולה עם הפרוטסטנטים, במה שרק העצים את המתיחות בין הפלגים השונים. רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ויורשו מתיאס, לא החזיקו בזהות קתולית איתנה ולא לחמו בשמה, שכן ביקשו בעיקר להעצים את בסיס כוחו של בית הבסבורג. בנוסף, קיסרים אלה הצטיינו בסובלנותם, במה שאיפשר את התפשטותן של הדתות השונות והגביר את המתיחות הבין-דתית. שוודיה ודנמרק היו לותרניות בעיקרן.
המתיחות הבין-דתית הוסלמה לכלל מעשי אלימות בעיר הגרמנית דונאוורת (Donauwörth) בשנת 1606. הרוב הלותרני מנע מהתושבים הקתולים לקיים תהלוכה בעיר והציתו בכך מהומות אלימות בין הפלגים. הדבר גרם לדוכס בוואריה, מקסימיליאן הראשון (1573-1651), להתערב לטובת הקתולים. לאחר ששככו מעשי האיבה בעיר, הקלוויניסטים ברחבי גרמניה (שהיו בשלב זה מיעוט זניח) חשו מאוימים מפני התעמרות קתולית, ולכן בחרו להתאגד בחבר האיחוד האוונגלי(אנ') תחת הנהגתו של פרידריך הרביעי (1583–1610), שליט הפאלטינט (Palatinate). מדינתו, אשר שכנה לאורך נהר הריין, נמנתה עם הנסיכויות שאותן שאפה ספרד להשיג. צעד זה של הקלוויניסטים עורר תגובת נגד של הקתולים, אשר התאגדו בליגה הקתולית (נוסדה בשנת 1609) תחת הנהגתו של הדוכס מקסימיליאן הראשון.
מתיאס, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ומלך בוהמיה, מת בשנת 1619 מבלי שהותיר אחריו יורש ביולוגי. בן דודו, פרדיננד משטיריה, ירש אותו כמלך בוהמיה והיה לקיסר פרדיננד השני. הלה היה קתולי אדוק, אשר התחנך על ברכי הישועים, ושאף להחזיר את הקתוליות לגדולתה. משום כך היה בלתי אהוד על ידי תושבי בוהמיה, שהיו קלוויניסטים ברובם. התנגדותם של תושבי בוהמיה למלכם החדש הייתה הניצוץ שחולל את מלחמת שלושים השנה, אותה ניתן לחלק לארבעה שלבים עיקריים: המרד הבוהמי, ההתערבות הדנית, ההתערבות השוודית וההתערבות הצרפתית.
המרד הבוהמי (1625-1618)
במאי 1618 שלח פרדיננד השני נציגים קתוליים מטעמו לבירת בוהמיה, פראג, על מנת שיכשירו את הקרקע לקראת הגעתו וביסוס מלכותו. תושביה הקלוויניסטים של העיר השליכו את הנציגים בבוז מחלון טירת ראדצ'ני(אנ'), במה שנודע כ"ההשלכה השנייה מהחלון של פראג". השליחים ניצלו הודות לגל אשפה שהיה מתחת לחלון שממנו נזרקו, אך המסר היה ברור והביא לפריצתו של "המרד הבוהמי". העימות התפשט ברחבי בוהמיה רבתי, הכוללת את מדינות בוהמיה, שלזיה, לוסאטיה ומוראביה, שטחים אשר סבלו בלאו הכי ממתיחות בין קתולים ופרוטסטנטים. האירועים זכו לתהודה רבה ברחבי היבשת, ומהומות בין-דתיות פרצו בערים ובממלכות נוספות. נראה כי לו הוגבל היקף המרד למזרח אירופה בלבד, מלחמת שלושים השנה הייתה מסתיימת כעבור שלושים חודשים לכל היותר. עם זאת, חולשתם של פרדיננד מזה והמורדים הבוהמיים מזה הביאה להתפשטות הלחימה גם לנסיכויות שבמערב גרמניה. פרדיננד נאלץ להזעיק את אחיינו, פליפה הרביעי, מלך ספרד, כדי שיסייע לו לדכא את המרד.
הבוהמים, אשר חיפשו נואשות אחר בעלי ברית שיילחמו לצידם כנגד הקיסר, גמרו אומר להצטרף לחבר האיחוד האוונגלי בהנהגתו של הקלוויניסט פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ ובנו של פרידריך הרביעי, הנסיך הבוחר מפפאלץ, מייסד האיחוד. הבוהמים רמזו כי אם תאושר הצטרפותם לאיחוד וחסותו תיפרש עליהם, יוכתר פרידריך כמלך בוהמיה. הצעות דומות הוגשו לשליט דוכסות סבויה, קרלו אמנואלה הראשון ולשליט סקסוניה וטרנסילבניה, גאבור בתלן. שליטיה ההבסבורגים של אוסטריה, אשר ריגלו אחר התכתובות היוצאות מפראג, חשפו כפילויות אלה ופגעו משמעותית במעמדה הבינלאומי של בוהמיה, במיוחד בחצר הסקסונית.
עם זאת, בראשית המרד נחלו הבוהמים הצלחות, תוך שהם נעזרים בגורמים פרוטסטנטים שונים ברחבי אירופה. תמיכה רבת חשיבות הגיעה מאוסטריה העלית, אזור שבו בני האצולה היו לותרנים וקלוויניסטים בעיקרם (מצב זה ישתנה משמעותית בשנים הבאות). הפרוטסטנטים באוסטריה התחתית הצטרפו אף הם למרד ובשנת 1619 מנהיגם, היינריך מתיאס פון תורן, צר על וינה עצמה. במזרח, נסיכה הפרוטסטנטי של טרנסילבניה, גאבור בתלן, זכה לברכתו ולתמיכתו של הסולטאן העות'מאני עות'מאן השני במסעו להונגריה הקתולית.
הקיסר פרדיננד מיהר לשגר צבא שיבלום את הבוהמים ואת בעלי בריתם מהשתלטות מוחלטת על ארצו. הרוזן בוקואה, בעל בריתו של הקיסר ומפקד הצבא האוסטרי-קתולי, הביס את צבאות חבר האיחוד האוונגלי בפיקודו של הרוזן ארנסט פון מנספלד בקרב סבלט, אשר נערך ב-10 ביוני 1619. הדבר פגע בקווי התקשורת והאספקה של הרוזן תורן עם פראג, והוא נאלץ לסגת מהמצור שהטיל על וינה. באותו קרב איבדו הפרוטסטנטים גם בעלת-ברית מרכזית, דוכסות סבויה, שהתנגדה זה זמן רב להתפשטות ההבסבורגית ושלחה סיוע כלכלי נדיב ואף כוחות צבא שישמשו כחילות מצב במצודות פרוטסטנטיות חשובות בריינלנד.
למרות הכישלון בסבלט, צבאו של הרוזן תורן הוסיף להתקיים כצבא יעיל ומיומן, ואף מנספלד ארגן מחדש את צבאו בצפונה של בוהמיה. הנסיכויות המורדות של אוסטריה העלית והתחתית חתמו על ברית רשמית עם הבוהמים בתחילת אוגוסט, 1619, כאשר ב-22 באוגוסט הוכתר פרידריך החמישי כמלך בוהמיה, במקום הקיסר פרדיננד. בינתיים המשיכו הצבאות הטרנסילבניים להתקדם בהונגריה, ועד שנת 1620 סילקו את כל צבאות הקיסר משם.
ואולם, באותה שנה השתנו פני הדברים: הספרדים שלחו כוח עזר בפיקודו של אמברוסיו ספינולה כדי לתמוך בקיסר, בזמן שהשגריר הספרדי בווינה שכנע את סקסוניה הפרוטסטנטית לצאת נגד בוהמיה. הסקסונים פלשו לבוהמיה, כשהצבא הספרדי במערב מונע מכוחותיו של מנספלד לסייע לה. הספרדים אף ביקשו להשיג את תמיכתו של דוכס בוואריה ומנהיג הליגה הקתולית. תחת פיקודו של יוהאן ט'סרקלס פון טילי, צבא הליגה הקתולית (שבשורותיו שרת, בין היתר, הפילוסוף רנה דקארט כמשקיף), פלש לאוסטריה העלית, בשעה שצבא הקיסר פלש לאוסטריה התחתית. הדבר נטרל את הגורם הפרוטסטנטי-אוסטרי ממעגל הלחימה. לאחר מכן התאחדו הצבאות ונעו צפונה לכוון בוהמיה. בקרב ההר הלבן, שנערך סמוך לפראג בשנת 1620, הכניע הקיסר פרדיננד השני את מלך בוהמיה, פרידריך החמישי. בוהמיה נותרה בשליטת ההבסבורגים מאז למשך שלוש מאות השנים הבאות.
תבוסה זו הביאה לפירוקו של האיחוד האוונגלי ולהחרמת נכסיו של פרידריך החמישי; ספרד, שביקשה לאגף את ההולנדים לקראת חידוש מלחמת שמונים השנים, השתלטה על אדמותיו של פרידריך לאורך הריין. פרידריך גורש מן האימפריה הרומית ה"קדושה" ותואר הנסיך הבוחר מפפאלץ הועבר לדוכס בוואריה, מקסימיליאן. הגם שנושל מנכסיו, הוסיף פרידריך לבחוש גם ממקום גלותו בפוליטיקה, וניסה לגייס תמיכה במטרותיו בדנמרק, שוודיה ובארצות השפלה. על פי ספרה הקלאסי של פרנסס ייטס, "נאורות רוזנקרויצרית" (Rosicrucian Enlightenment), קיווה פרידריך להגשים רפורמה במציאות התרבותית והפוליטית באירופה, על בסיס השקפת עולם "רוזנקרויצרית", שהייתה מעין מדע אזוטרי שתכליתו "להביא לריפוי ותיקון העולם". שאיפה זו הייתה אמורה להתממש גם בעזרת נישואיו לאליזבת סטיוארט, בתו של מלך אנגליה ג'יימס הראשון, אולם האחרון העדיף לשמור על מדיניות מאוזנת בין הכוחות השונים באירופה ובהם בית הבסבורג, ובכך הוביל בעקיפין לתבוסתו של פרידריך.
יתר-על-כן, התבוסה הייתה מכה ניצחת לגורמים הפרוטסטנטיים באזור. שרידי המרד הבוהמי דוכאו, והחרמות רכוש ודיכוי האצולה הבוהמית היו לנורמה, ובוהמיה איבדה את חירותה הדתית. איכרים ואצילים כאחד עזבו את בוהמיה ואוסטריה, על מנת שיוכלו לשמור על אמונתם הפרוטסטנטית. סיומו הרשמי של שלב הלחימה הראשון במזרח גרמניה בא עם החתימה על הסכם שלום בין הקיסר לבין נסיך טרנסילבניה גאבור בתלן בינואר 1622, שבמסגרתו זכה האחרון להחזיק בשטחים רבים שכבש במזרח הונגריה.
שרידי הצבא הפרוטסטנטי, בהנהגתו של מנספלד, עוד ניסו לנוע מערבה במטרה לחבור עם הצבא ההולנדי. ואולם צבאו של טילי קטע את נתיב התקדמותם, וב-6 באוגוסט 1623, נפגשו הצבאות בסטדלון (Stadlohn). כשני שלישים מצבאו של מנספלד, אשר מנה קרוב ל-21,000 חיילים, אבדו בקרב. ללא אספקה, כח אדם והון זמין, פיזר מנספלד את צבאו בשנת 1624.
ההתערבות הדנית (1625–1629)
השלב הדני של המלחמה נפתח כאשר מלכה הלותרני של דנמרק, כריסטיאן הרביעי (1577–1648), שיגר חיל משלוח דני כדי לסייע לפרוטסטנטים המובסים בגרמניה נגד האימפריה הרומית ה"קדושה", כמכת נגד בטרם תנסה האחרונה לאיים על ריבונותה של דנמרק כממלכה פרוטסטנטית. תחת שרביטו של כריסטיאן נהנתה ממלכת דנמרק מיציבות רבה ומעושר כלכלי שאין שני לו באירופה כולה, דבר שסייע לה לבנות כוח צבאי איתן. בנוסף, הקרדינל רישלייה, השר הראשי בממשלתו של מלך צרפת, לואי השלושה עשר, היה נכון – מטעמיו הוא – לממן פלישה דנית לנסיכויות גרמניה. כוח הפלישה הדני שבראשו עמד כריסטיאן הורכב מכ-20,000 שכירי חרב, ומומן כמעט כולו מהונו הפרטי.
על מנת לבלום את המלך הדני, שכר הקיסר פרדיננד השני את שירותיו הצבאיים של אלברכט פון ולנשטיין, בנו הלא חוקי של אציל בוהמי עשיר שעלה לגדולה כ"קבלן צבאי". וולנשטיין הסכים להעמיד את צבאו, אשר מנה בין 30,000 ל-100,000 חיילים, לרשות הקיסר, בתמורה לזכות לבזוז את השטחים שיכבוש. כריסטיאן, שלא ידע כלל על קיומם של וולנשטיין וצבאו בעת הפלישה, נאלץ לסגת במהרה לפני שישמידו הוא וטילי את צבאו. מזלו של כריסטיאן אתרע בשנית כאשר כל בעלי בריתו הפוטנציאליים סירבו לעמוד לצדו: צרפת ואנגליה היו בעיצומן של מלחמות אזרחים, שוודיה לחמה לחיים ולמוות בפולין, ונסיכויות ברנדנבורג וסקסוניה לא הסכימו להפר את השקט במזרח גרמניה. בסופו של דבר השיג צבאו של טילי את הצבא הדני בשנת 1626, והכה בו בקרב לותר.
צבאו של ולנשטיין התקדם צפונה וכבש את נסיכויות מקלנבורג, פומרניה ובסופו של דבר גם את יוטלנד עצמה. עם זאת, היעדר צי מנע ממנו לכבוש את הבירה הדנית באי זילנד. הוא צר על שטרלזונד, נמל האויב היחיד לחופי הים הבלטי שבו ניתן היה להקים צי שיאפשר כיבוש האיים הדניים, אך נכשל במשימתו זו. הקיסר עצמו הבין כי מימון צבאו של וולנשטיין איננו נבון כלכלית, במיוחד לאור הרווחים שניתן היה להשיג מהמלחמה עם דנמרק. לכן, בשנת 1629 נחתם הסכם ליבק, שבו ויתר כריסטיאן הרביעי על תמיכתו בפרוטסטנטים בגרמניה על מנת לשמור על ריבונותה של דנמרק.
המלחמה יכולה הייתה להסתיים בשלב זה, אלמלא דחקה הליגה הקתולית בפרדיננד השני להשיב לחזקת הכנסייה נכסים לותרניים, שעל פי שלום אאוגסבורג בעליה החוקיים היה האפיפיור. מדובר היה בשתי ארכיבישופויות, שש-עשרה בישופויות ומאות מנזרים.
ההתערבות השוודית (1630–1635)
ב-1630 נחלץ מלך שוודיה, גוסטבוס אדולפוס, לעזרת הפרוטסטנטים בגרמניה. כמו כריסטיאן הרביעי, אדולפוס ביקש למגר את התוקפנות הקתולית נגד אדמותיהם וכן לזכות בהשפעה כלכלית בנסיכויות הגרמניות השוכנות על חופי הים הבלטי. בנוסף, בדומה למלך הדני, זכה אדולפוס למימונו הנדיב של הקרדינל רישלייה הצרפתי, ואף של גורמים בחצר ההולנדית. פרדיננד, שפיטר באותה שנה את אלברכט פון ולנשטיין מטעמים פוליטיים (חשד כי וולנשטיין מנסה לנגוס בעוצמתו הפוליטית), נאלץ להזעיקו בשנית שנתיים אחר כך. בין השנים 1630 ו-1634 נחלו השוודים שורת ניצחונות נגד האימפריה הרומית ה"קדושה", דחקו את רגלי הקתולים והשיבו שטחים רבים לחזקה פרוטסטנטית.
ללא צבאו של וולנשטיין, נשען הקיסר בעיקר על תמיכת צבא הליגה הקתולית בפיקודו של טילי. ואולם בקרב ברייטנפלד, שנערך ב-17 בספטמבר 1631, הביס אדולפוס את הצבא הקתולי. שנה אחר כך נפגשו הניצים בשנית, והפעם נהרג הגנרל טילי בקרב (1632). עם מותו של טילי, נדרש פרדיננד השני לפנות בלית ברירה לוולנשטיין ולצבאו הגדול. וולנשטיין ואדולפוס נפגשו בקרב ליצן (1632), שהסתיים בניצחון השוודים, אם כי המלך השוודי עצמו נהרג באותו קרב. שנתיים אחר כך נוצחו הפרוטסטנטים בקרב נורדלינגן (1634).
חשדותיו של פרדיננד השני בכוונותיו של וולנשטיין שבו ועלו בשנת 1633, כאשר וולנשטיין ניסה לתווך בין הקתולים והפרוטסטנטים הלוחמים. פרדיננד חשש, ככל הנראה, כי וולנשטיין מתכוון לערוק לטובת הצד הפרוטסטנטי, ולפיכך הדיחו מהפיקוד וציווה לעוצרו בחשד לבגידה. בסופו של דבר נרצח וולנשטיין ב-25 בפברואר 1634, על ידי אחד מחייליו, סרן דברה (Devereux), בעודו מנסה ליצור קשר עם השוודים בעיירה הגרמנית אגר (Eger).
משא ומתן בין השוודים לקתולים נפתח כעבור מספר חודשים. השלב השוודי של המלחמה הגיע לקיצו הרשמי עם החתימה על שלום פראג (1635), אשר קבע כי:
- נכסים פרוטסטנטים (לותרנים) וקתוליים שלא החליפו בעלות בין השנים 1552 ו-1627 יוותרו בחזקת בעליהם, ולא יועברו לצד שכנגד. בכך בוטלה התביעה הקתולית להשבת ארכיבישופויות, בישופויות ומנזרים שנותרו בידי לותרנים.
- איחד את צבא הקיסר יחד עם צבאות הנסיכויות הגרמניות לכדי צבאה הרשמי של האימפריה הרומית ה"קדושה".
- אסר על כריתת בריתות פנימיות בין הנסיכויות הגרמניות.
- ביטל את האיסור החוקי על הקלוויניזם.
- פתר בהצלחה את המחלוקות הדתיות שעמדו במוקד מלחמת שלושים השנים.
מוצלח ככל שיהיה, חוזה השלום לא היה לשביעות רצונם של הצרפתים, כיוון שההבסבורגים נותרו חזקים מאוד. הדבר הוביל לשלב האחרון של מלחמת שלושים השנים, השלב הצרפתי.
ההתערבות הצרפתית (1635–1648)
ערך מורחב – מלחמת צרפת-ספרד (1635-59)
אף שהייתה ממלכה קתולית, רחשה צרפת יריבות היסטורית עזה כלפי האימפריה הרומית ה"קדושה" וספרד, ועתה נכנסה למלחמה כבעלת בריתם של הפרוטסטנטים. הקרדינל רישלייה, השר הראשי בממשלתו של לואי השלושה עשר, הניח כי ההבסבורגים עודם חזקים יתר על המידה, כיוון שהחזיקו במספר שטחים בגבולה המזרחי של צרפת ונהנו מהשפעה רבה בארצות השפלה.
לפיכך, הכריזו הצרפתים מלחמה על האימפריה הרומית ה"קדושה", והתייצבו לצד שוודיה וההולנדים. בתגובה, פלשה ספרד למחוזות הצרפתיים שמפיין ובורגונדי, ואף איימה על פריז בשנת 1636. הצבאות ההבסבורגיים, בפיקודם של הגנרל יוהאן פון וורת (Johan von Werth) והמפקד הספרדי הקרדינל פרדיננד הבסבורג, נחלו הצלחות ראשוניות, ואולם בסופו של דבר ספגו תבוסה משמעותית בקרב קומפיין מידי הגנרל הצרפתי ברנרד דה סקס-ויימר, אשר איים לדחוק רגליהם מצרפת. קרבות רבים נערכו בין הצדדים במהלך השנים הבאות, ואולם עד מהרה הדרדרה החזית למצב קיפאון, כשלאף צד אין יתרון ברור על האחר.
בשנת 1642 מת הקרדינל רישלייה. שנה לאחר מכן מת לואי השלושה עשר, ויורשו, לואי הארבעה עשר, עלה לשלטון בגיל חמש בלבד. העוצר, הקרדינל מזראן, יורשו של רישלייה בתפקיד השר הראשי בממלכה, החל לפעול לטובת קידום השלום וסיום המלחמה.
בשנת 1645 הביס הגנרל השוודי לנארט תורסטנסון את הצבא הקיסרי בקרב ינקאו סמוך לפראג. גם הצבא הבווארי הקתולי נחל תבוסה בקרב נורדלינגן (1645)(אנ'). בקרב זה אף נהרג המפקד המוכשר האחרון של הכוחות הקתוליים, הרוזן פרנץ פון מרסי.
ב-14 במרץ 1647 חתמו בוואריה, צרפת ושוודיה על הסכם הפסקת האש באולם(אנ'). שנה לאחר מכן הביסו השוודים והצרפתים את הצבא הקיסרי בקרב זוסמרשהאוזן(אנ') ובקרב לאנס(אנ'). רק אדמותיה הקיסריות של אוסטריה נותרו תחת שליטה הבסבורגית איתנה.
שלום וסטפליה
- ערך מורחב – שלום וסטפליה
התבוסה שהנחילו הצרפתים לספרדים בקרב רוקרואה(אנ') (Rocroi) בשנת 1643 הביאה לפתיחת משא ומתן רשמי בין הכוחות הלוחמים. בדיונים נכחו פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", הצרפתים, הספרדים, ההולנדים, השווייצרים, השוודים, הפורטוגלים ונציגי האפיפיור. בסופם חתמו הצדדים על הסכם שלום וסטפליה ב-24 באוקטובר 1648.
השלכות
ההרס שחוללה מלחמת שלושים השנים ביבשת היה במוקד מחלוקות רבות בקרב היסטוריונים. הערכות בדבר מותם של קרוב לשלושים אחוזים מכלל אזרחי הנסיכויות הגרמניות נתפסות היום כמוגזמות. המלחמה אמנם זעזעה את כלכלתה של מרכז אירופה, אף ייתכן כי עיקר השפעתה הייתה בהחרפת תהפוכות קיימות שהתרחשו במסחר האירופי מבלי שהיו קשורות קשר ישיר למלחמה.
התוצאה המיידית של המלחמה הייתה כינונה של האימפריה הרומית ה"קדושה" כאוסף נסיכויות רבות, שחרף חברותן ארוכת השנים באימפריה עד לקריסתה הסופית ב-1806, נהנו מריבונות מלאה דה פקטו. היו שטענו כי חולשה מבנית זו הייתה בבחינת גורם מרכזי להיווצרות המיליטריזם הגרמני של המאות ה-19 וה-20.
מלחמת שלושים השנים עיצבה מחדש את הסדר הפוליטי באירופה, וחוללה שינויים חשובים בחלוקת העוצמה במערכת הבינלאומית. השינוי המשמעותי ביותר היה האצת דעיכתה של ספרד בעקבות המלחמה, קבל-עם ולעיני כל. ספרד הייתה מאז גילוי אמריקה המדינה העשירה באירופה, אך היא בזבזה את הונה הרב על מלחמות הדת שהחלו בסכסוך עם בריטניה בראשות הנרי השמיני ובתו אליזבת הראשונה, המשיכו במרד ההולנדי והסתיימו במלחמה הזאת. ב"שלב הצרפתי", בעוד שספרד נלחמת בצרפתים, הכריזה פורטוגל על עצמאותה (פורטוגל הייתה עד אז תחת כיבוש ספרדי מתקופת המלך פליפה השני, אשר ניצל את עובדת מותו של מלך פורטוגל ללא יורש כדי להשתלט על המדינה). ז'ואאו הרביעי מבית ברגנסה הוכתר למלך פורטוגל. לעומת שקיעתה של ספרד התחזק מעמדה של צרפת, והיא הלכה ונתפסה בעקבות המלחמה כמעצמה השולטת באירופה.
לקראת סופה של מלחמת שלושים השנה (1643–1645) התפתח עימות אלים בין שוודיה לדנמרק, המכונה מלחמת תורסטנסון. הניצחון השוודי במלחמה זו, כמו גם סיום המלחמה באירופה עם חתימת שלום וסטפליה בשנת 1648, הפכו את שוודיה למעצמה אירופית מן הדרג הראשון.
חתימת שלום וסטפליה הניחה את התשתית לערכי היסוד של מדינת הלאום הריבונית המודרנית. עם קביעת גבולותיהן הטריטוריאליים הקבועים של מדינות ונסיכויות רבות שנטלו חלק במלחמה (וגם של כאלה שהוקמו לאחריה), הוסכם כי אזרחיה של כל מדינה כפופים בראש ובראשונה לחוקיה ולנוהליה של ממשלתם הם, ולא לאלה של ממשלות שכנות, תהא דתם ומידת אדיקותם אשר תהא. קביעה מהפכנית זו הייתה מנוגדת ניגוד מוחלט לחפיפת הנאמנויות הדתיות והמדיניות, שהייתה מקובלת בעבר ובשלביה הראשונים של מלחמת שלושים השנים.
רשימת קרבות במלחמת שלושים השנים
המרד הבוהמי
- קרב פילזן (1618)
- קרב זבלט (1619) (אנ') (Sablat)
- קרב ויסטרניץ (1619) (אנ') (Wisternitz)
- קרב ההר הלבן (1620)
- קרב ויסלוך (1622)(אנ') (Wiesloch)
- קרב וימפפן (Wimpfen)
- קרב הכסט (אנ') (Höchst)
- קרב פלורוס (1622)(אנ') (Fleurus)
- קרב סטדלון (1623)(אנ') (Stadlohn)
ההתערבות הדנית
- קרב גשר דסאו (1626)
- קרב לותר אם ברנברג (1626) (Lutter am Berenberge)
- המצור על שטרלזונד (1628) (Stralsund)
- קרב וולגסט (1628) (Wolgast)
ההתערבות השוודית
- קרב פרנקפורט על האודר (1631) (אנ')
- קרב מגדבורג (1631)(אנ') (Magdeburg)
- קרב ורבן (1631) (Werben)
- קרב ברייטנפלד (1631) (Breitenfeld)
- קרב ריין (1632)(אנ') (Rain)
- קרב פורת (1632) (אנ') (Fürth)
- קרב לוצן (1632) (אנ') (Lützen)
- קרב אולדנדורף (1633) (אנ') (Oldendorf)
- קרב נורדלינגן (1634) (Nördlingen)
ההתערבות הפרנקו-שוודית
- קרב ויסטוק (1636) (אנ') (Wittstock)
- קרב ריינפלדן (1638) (אנ') (Rheinfelden)
- קרב ברייסך (1638) (אנ') (Breisach)
- קרב קמניץ (1639)(אנ') (Chemnitz)
- קרב ברייטנפלד (1642) (אנ') (Breitenfeld)
- קרב רוקרואה (1643)(אנ') (Rocroi)
- קרב טוטלינגן (1643) (Tuttlingen)
- קרב פרייבורג (1644) (Freiburg)
- קרב יוטרבוג (1644) (Jüterbog)
- קרב ינקאו (1645) (Jankau)
- קרב מרגנטהיים (1645) (אנ') (Mergentheim)
- קרב נורדלינגן (1645)(אנ') (Nördlingen)
- קרב זוסמרשהאוזן (1648)(אנ') (Zusmarshausen)
- קרב פראג (1648)
- קרב לאן (1648)(אנ') (Lens)
ראו גם
לקריאה נוספת
Parker, Geoffrey, The Thirty Years' War, New York: Routledge, 1997.
קישורים חיצוניים
- סטפן ליט, היום שבו השליכו פקידים קיסריים מחלון בפראג, בבלוג הספרייה הלאומית, מאי 2018
- גיטה אבינור, "מלחמת שלושים השנה מנקודות ראות שונות", הפורטת על הפסנתר הכחול: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1974.
- מיכאל הר-סגור, שיחה היסטורית - "ממלחמת דת למאבק פוליטי - על מלחמת שלושים השנים", באתר יוטיוב, 52 דק'
- מלחמת שלושים השנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מלחמת שלושים השנים30418271Q2487