קרב ההר הלבן
 | ||||||||||||||||||
| קרב ההר הלבן | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת שלושים השנים | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 8 בנובמבר 1620 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | על יד פראג, ממלכת בוהמיה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הכוחות הקיסריים הקתוליים וסיום המרד הבוהמי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
קרב ההר הלבן (בצ'כית: Bitva na Bílé hoře, בגרמנית: Schlacht am Weißen Berg) היה קרב חשוב בשלבים המוקדמים של מלחמת שלושים השנים, שהתרחש ב-8 בנובמבר 1620.
בקרב צבא של 15,000 בוהמים ושכירי חרב תחת פיקודו של כריסטיאן מאנהלט הובס על ידי 27,000 חיילים של הכוחות המשולבים של פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בראשות הרוזן בוקואה הגרמני והליגה הקתולית תחת פיקודו של יוהאן ט'סרקלס פון טילי ב-Bílé hoře ("ההר הלבן") בקרבת פראג.[1] כיום האתר הוא חלק מהעיר פראג.
הקרב סימן את סוף המרד הבוהמי במלחמת שלושים השנים והשפיע על גורלה של צ'כיה במשך 300 שנים. כתוצאה מהקרב השתנה באופן דרסטי הנוף הדתי של כתר בוהמיה, ולאחר שתי מאות של שליטה פרוטסטנטית, השתלטה הנצרות הקתולית על רוב הנחלות הצ'כיות עד שלהי המאה ה-20.
רקע
בתחילת המאה ה-17 רוב הנחלות הבוהמיות, אם כי היו תחת שלטון האימפריה הרומית ה"קדושה" הקתולית, היה בה אוכלוסייה גדולה פרוטסטנטית, אשר הוענק להם זכויות והגנות והתאפשר להם דרגות שונות של חירות פוליטית.
עיקר עניינם של השליטים לבית הבסבורג היה בשימור עוצמתם ברחבי היבשת ובהגדלתה. מסיבה זו נכונו לעיתים לשתף פעולה עם הפרוטסטנטים, במה שרק העצים את המתיחות בין הפלגים השונים. רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ויורשו מתיאס, לא החזיקו בזהות קתולית איתנה ולא לחמו בשמה, שכן ביקשו בעיקר להעצים את בסיס כוחו של בית הבסבורג. בנוסף, קיסרים אלה הצטיינו בסובלנותם, במה שאפשר התפשטותן של הדתות השונות והעצמת המתיחות הבין-דתית. שוודיה ודנמרק היו לותרניות בעיקרן.
המתיחות הבין-דתית הוסלמה לכלל מעשי אלימות בעיר הגרמנית דונאוורת (Donauwörth) בשנת 1606. הרוב הלותרני מנע מהתושבים הקתולים לקיים תהלוכה בעיר והציתו בכך מהומות אלימות בין הפלגים. הדבר גרם לדוכס בוואריה, מקסימיליאן הראשון (1573-1651), להתערב לטובת הקתולים. לאחר ששככו מעשי האיבה בעיר, הקלוויניסטים ברחבי גרמניה (שהיו בשלב זה מיעוט זניח) חשו מאוימים מפני התעמרות קתולית, ולכן בחרו להתאגד בחבר האיחוד האוונגלי תחת הנהגתו של פרידריך הרביעי, הנסיך הבוחר מפפאלץ (1583–1610). מדינתו, אשר שכנה לאורך נהר הריין, נמנתה עם הנסיכויות שאותן שאפה ספרד להשיג. צעד זה של הקלוויניסטים עורר תגובת נגד של הקתולים, אשר התאגדו בליגה הקתולית (נוסדה בשנת 1609) תחת הנהגתו של הדוכס מקסימיליאן הראשון.
מתיאס, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ומלך בוהמיה, מת בשנת 1619 מבלי שהותיר אחריו יורש ביולוגי. בן דודו, פרדיננד משטיריה, ירש אותו כמלך בוהמיה והיה לקיסר פרדיננד השני. הלה היה קתולי אדוק, אשר התחנך על ברכי הישועים, ושאף להחזיר את הקתוליות לגדולתה. משום כך היה בלתי אהוד על ידי תושבי בוהמיה, שהיו קלוויניסטים ברובם. התנגדותם של תושבי בוהמיה למלכם החדש הייתה הניצוץ שחולל את מלחמת שלושים השנה.
המרד הבוהמי
במאי 1618 שלח פרדיננד השני נציגים קתוליים מטעמו לבירת בוהמיה, פראג, על מנת שיכשירו את הקרקע לקראת הגעתו וביסוס מלכותו. תושביה הקלוויניסטים של העיר השליכו את הנציגים בבוז מחלון טירת ראדצ'ני, במה שנודע כ"ההשלכה מהחלון השנייה של פראג". השליחים ניצלו הודות לגל אשפה שהיה מתחת לחלון שממנו נזרקו, אך המסר היה ברור והביא לפריצתו של "המרד הבוהמי". העימות התפשט ברחבי בוהמיה רבתי, הכוללת את מדינות בוהמיה, שלזיה, לוסאטיה ומוראביה, שטחים אשר סבלו בלאו הכי ממתיחות בין קתולים ופרוטסטנטים. האירועים זכו לתהודה רבה ברחבי היבשת, ומהומות בין-דתיות פרצו בערים ובממלכות נוספות. נראה כי לו הוגבל היקף המרד למזרח אירופה בלבד, מלחמת שלושים השנה הייתה מסתיימת כעבור שלושים חודשים לכל היותר. עם זאת, חולשתם של פרדיננד מזה והמורדים הבוהמיים מזה הביאה להתפשטות הלחימה גם לנסיכויות שבמערב גרמניה. פרדיננד נאלץ להזעיק את בן דודו, פליפה הרביעי, מלך ספרד, כדי שיסייע לו לדכא את המרד.
הבוהמים, אשר חיפשו נואשות אחר בני ברית שיילחמו לצידם כנגד הקיסר, גמרו אומר להצטרף לחבר האיחוד האוונגלי בהנהגתו של הקלוויניסט פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ ובנו של פרידריך הרביעי, הנסיך הבוחר מפפאלץ, מייסד האיחוד. הבוהמים רמזו כי אם תאושר הצטרפותם לאיחוד וחסותו תיפרש עליהם, יוכתר פרידריך כמלך בוהמיה. הצעות דומות הוגשו לשליט דוכסות סבויה, קרלו אמנואלה הראשון ולשליט סקסוניה וטרנסילווניה, גאבור בתלן. שליטיה ההבסבורגים של אוסטריה, אשר ריגלו אחר התכתובות היוצאות מפראג, חשפו כפילויות אלה ופגעו משמעותית במעמדה הבינלאומי של בוהמיה, במיוחד בחצר הסקסונית.
עם זאת, בראשית המרד נחלו הבוהמיים הצלחות, תוך שהם נעזרים בגורמים פרוטסטנטים שונים ברחבי אירופה. תמיכה רבת חשיבות הגיעה מאוסטריה העלית, אזור שבו בני האצולה היו לותרנים וקלוויניסטים בעיקרם (מצב זה ישתנה משמעותית בשנים הבאות). הפרוטסטנטים באוסטריה התחתית הצטרפו אף הם למרד ובשנת 1619 מנהיגם, היינריך מתיאס פון תורן, צר על וינה עצמה. במזרח, נסיכה הפרוטסטנטי של טרנסילווניה, גאבור בתלן, זכה לברכתו ולתמיכתו של הסולטאן העות'מאני עות'מאן השני במסעו להונגריה הקתולית.
הקיסר פרדיננד מיהר לשגר צבא שיבלום את הבוהמים ואת בני בריתם מהשתלטות מוחלטת על ארצו. הרוזן בוקואה, בן בריתו של הקיסר ומפקד הצבא האוסטרי-קתולי, הביס את צבאות חבר האיחוד האוונגלי בפיקודו של הרוזן ארנסט פון מנספלד בקרב סבלט, אשר נערך ב-10 ביוני 1619. הדבר פגע בקווי התקשורת והאספקה של הרוזן תורן עם פראג, והוא נאלץ לסגת מהמצור שהטיל על וינה. באותו קרב איבדו הפרוטסטנטים גם בת-ברית מרכזית, דוכסות סבויה, שהתנגדה זה זמן רב להתפשטות ההבסבורגית ושלחה סיוע כלכלי נדיב ואף כוחות צבא שישמשו כחילות מצב במצודות פרוטסטנטיות חשובות בריינלנד.
למרות הכישלון בסבלט, צבאו של הרוזן תורן הוסיף להתקיים כצבא יעיל ומיומן, ואף מנספלד ארגן מחדש את צבאו בצפונה של בוהמיה. הנסיכויות המורדות של אוסטריה העלית והתחתית חתמו על ברית רשמית עם הבוהמים בתחילת אוגוסט, 1619, כאשר ב-22 באוגוסט הוכתר פרידריך החמישי כמלך בוהמיה, במקום הקיסר פרדיננד. בינתיים המשיכו הצבאות הטרנסילבניים להתקדם בהונגריה, ועד שנת 1620 סילקו את כל צבאות הקיסר משם.
ואולם, באותה שנה השתנו פני הדברים: הספרדים שלחו כוח עזר בפיקודו של אמברוסיו ספינולה כדי לתמוך בקיסר, בזמן שהשגריר הספרדי בווינה שכנע את סקסוניה הפרוטסטנטית לצאת נגד בוהמיה. הסקסונים פלשו לבוהמיה, כשהצבא הספרדי במערב מונע מכוחותיו של מנספלד לסייע לה. הספרדים אף ביקשו להשיג את תמיכתו של דוכס בוואריה ומנהיג הליגה הקתולית. תחת פיקודו של יוהאן ט'סרקלס פון טילי, צבא הליגה הקתולית (שבשורותיו שרת, בין היתר, הפילוסוף רנה דקארט כמשקיף), פלש לאוסטריה העלית, בשעה שצבא הקיסר פלש לאוסטריה התחתית. הדבר ניטרל את הגורם הפרוטסטנטי-אוסטרי ממעגל הלחימה.
הקרב
בשנת 1620, יצא הקיסר פרדיננד השני לכבוש את בוהמיה ולשבור את כח המורדים. למלך פרדריק ולמפקד צבאו, הנסיך כריסטיאן מאנהלט, היה צבא פרוטסטנטי מאורגן של 30,000 חיילים; ואילו לפרדיננד היה כוח של 25,000 חיילים, רבים מהם חיילים מנוסים, תחת פיקודו של יוהאן ט'סרקלס פון טילי, אציל פלמי קתולי. הצבא של טילי נהנה מהיתרון של שני מנהיגים צבאיים מוצלח - טילי עצמו ואלברכט פון ולנשטיין. הכוח של טילי היה מורכב משתי קבוצות נפרדות: חיילי הקיסר בפיקודו של הרוזן בוקואה, וחיילים גרמנים מהליגה הקתולית, בפיקוד ישיר תחת טילי. כל צבאות העולם של היום מועסקים רבים שכירי חרב, כולל, על ידי כמה הגדרות, טילי עצמו. מגישים עם הליגה הקתולית באופן רשמי הצופה היה העתיד "אבי הפילוסופיה המודרנית", רנה דקארט.
לאחר כיבוש רוב מערב בוהמיה, הצבא התקדם לעבר פראג, הבירה הבוהמית, שהייתה בשליטת המורדים. הבוהמים ניסו לחסום אותם על ידי הקמת עמדות הגנה, אולם הצבא הקיסרי פשוט עקף אותם. על ידי זירוז אנשיו, כריסטיאן מאנהלט הצליח להקדים את הצבא הקיסרי רק לפני פראג. לכן הוא תפס עמדת יתרון על "ההר הלבן", שהיה למעשה רמה נמוכה, אבל היה לו רק זמן כדי להקים עמדות הגנה. ההתלהבות עבור ההצטרפות לקרב הייתה נמוכה בשני הצדדים. לאחר התהפוכות של מספר השבועות האחרונים צומצם הצבא של כריסטיאן מאנהלט לכ-15,000 איש, עם סיכוי קטן לניצחון. שכירי החרב משני הצדדים לא קיבלו את שכרם בחודשים הקודמים; ועם חורף מתקרב, ומזג אוויר קר ולח, מזג האוויר נעשה פחות אידיאלי ללחימה.
ב-8 בנובמבר כוח קט של הצבא הקיסרי נשלח לסייר את האגף הפרוטסטנטי. להפתעתם נסוגו הבוהמים מראש. טילי שלח במהירות תגבורות, והאגף הבוהמי החל להתפורר. כריסטיאן מאנהלט ניסה להחזיר את המצב על ידי שליחת כוח רגלים ופרשים קדימה בפיקודו של בנו כריסטיאן השני. הפרשים דהרו לעבר כוח הרגלים הקיסרי, וגרמו למספר משמעותי של נפגעים, אולם טילי הגיב בשליחת כוח הפרשים שלו, והכריח את הפרשים הבוהמים לסגת. כוח הרגלים הבוהמי, שעכשיו התקרב לצבא הקיסרי, ראה את חיל הפרשים נסוג, והם ירו מטח אחד לעבר הכוח הקיסרי מטווח קצר לפני שנסוגו. קבוצה קטנה של חיל הפרשים הקיסרי החלה להקיף את הכוחות הפרוטסטנטים, והדפה אותם למרכז שדה הקרב. בקרב הצבא הבוהמי פשטה דמורליזציה, ורובו החל לסגת, מבלי להיכנס למעשה לקרב. טילי ופרשיו הקיסריים התקדמו עם 2,000 הוסרים בווארים, והדפו את הכוחות הפרוטסטנטים בחזרה אל ארמון הכוכבים (ממערב לפראג), שם ניסו המורדים ללא הצלחה להקים קו הגנה.
הצבא הבוהמי לא התקרב לכוחותיו של הקיסר פרדיננד. בפועל הקרב נמשך רק שעה, והשאיר את הצבא בוהמי מובס. כ-4,000 פרוטסטנטים נהרגו או נפלו בשבי, בעוד שלצבא הקיסרי ההפסדים הסתכמו רק ב-700 נפגעים.[2]
תוכנית הקרבה: הכוחות בוהמים למעלה, הכוחות הקיסריים והבוואריים למטה
קרב ההר הלבן (1620)
-NL.svg)
לאחר מכן
עם השמדת הצבא הבוהמי, טילי נכנס לפראג, והמרד התמוטט. המלך פרדריק עזב את הארץ יחד עם אשתו אליזבת (ומכאן הכינוי שלו מלך החורף). ארבעים ושבעה ממנהיגי המרד הועמדו לדין, עשרים ושבעה מהם הוצאו להורג בכיכר העיר העתיקה בפראג. בין אלה שהוצאו להורג היו קרישטוף האראנט ויאן יסניוס. בימינו, 27 צלבים הונחו בתוך המרצפות כמחווה לאותם קורבנות. לפי ההשערה חמש שישיות מהאצילים הבוהמים יצאו לגלות אחרי קרב ההר הלבן, והנכסים שלהם הוחרמו.[3]
צבא חזק פרוטסטנטי נותר בשלזיה תחת פיקודו של יוהאן גאורג, נסיך הוהנצולרן-הכינגן, דוכס קרנוב, אשר המשיך להילחם נגד הצבא הקיסרי במורביה ובסלובקיה של ימינו עד 1623.
בשנת 1621, הקיסר ציווה על כל הקלוויניסטים שאינם לותרנים לעזוב את הממלכה בתוך שלושה ימים, או להמיר את דתם לקתוליות. בשנת 1622 הוא אסר בפועל על האמונה הלותרנית. ובשנת 1626, הוא ציווה על כל הלותרנים (שרובם לא היו מעורבים במרד) להמיר את דתם או לעזוב את הארץ.[4] עד 1627, הארכיבישוף של פראג, ירוסלב בורזיטה ממרטיניצה יצא להמיר את דתם של הכופרים, כפי שהם כונו, על ידי אמצעים לא אלימים; רוב הבוהמים המירו את דתם, אבל מיעוט משמעותי פרוטסטנטי נשאר. הצבא הספרדי, שביקש להקיף את המחוזות ההולנדים המורדים, כבש את נסיכות הבוחר מפפאלץ. בשל האפשרות של תבוסה פרוטסטנטית בגרמניה, דנמרק נכנסה למאבק., ובשנת 1630 גם שוודיה הצטרפה למלחמה לטובת הכוחות הפרוטסטנטים.
לפני המלחמה היו 151,000 חקלאים בנחלות כתר בוהמיה, ואילו עד שנת 1648 נשארו רק 50,000 מהם. באותו הזמן מספר התושבים ירד משלושה מיליון ל-800,000.[5]
התוצאה של הקרב הביא שתי מאות של התחזקות הקתוליות בצ'כיה, ולירידה של של האצולה הצ'כית, כמו גם לירידה של השפה הצ'כית (מלווה עם התחזקות השפעה של האליטה הגרמנית). בוהמיה נותרה בשליטת ההבסבורגים מאז למשך שלוש מאות השנים הבאות.
תבוסה זו הביאה לפירוקו של האיחוד האוונגלי ולהחרמת נכסיו של פרידריך החמישי; ספרד, שביקשה לאגף את ההולנדים לקראת חידוש מלחמת שמונים השנים, השתלטה על אדמותיו של פרידריך לאורך הריין. פרידריך גורש מן האימפריה הרומית ה"קדושה" ותואר הנסיך הבוחר מפפאלץ הועבר לדוכס בוואריה, מקסימיליאן. הגם שנושל מנכסיו, הוסיף פרידריך לבחוש גם ממקום גלותו בפוליטיקה, וניסה לגייס תמיכה במטרותיו בדנמרק, שוודיה ובארצות השפלה. על פי ספרה הקלאסי של פרנסס ייטס, "נאורות רוזנקרויצרית" (Rosicrucian Enlightenment), קיווה פרידריך להגשים רפורמה במציאות התרבותית והפוליטית באירופה, על בסיס השקפת עולם "רוזנקרויצרית", שהייתה מעין מדע אזוטרי שתכליתו "להביא לריפוי ותיקון העולם". שאיפה זו הייתה אמורה להתממש גם בעזרת נישואיו לאליזבת סטיוארט, בתו של מלך אנגליה ג'יימס הראשון, אולם האחרון העדיף לשמור על מדיניות מאוזנת בין הכוחות השונים באירופה ובהם בית הבסבורג, ובכך הוביל בעקיפין לתבוסתו של פרידריך.
יתר-על-כן, התבוסה הייתה מכה ניצחת לגורמים הפרוטסטנטיים באזור. שרידי המרד הבוהמי דוכאו, והחרמות רכוש ודיכוי האצולה הבוהמית היו לנורמה, ובוהמיה איבדה את חירותה הדתית. איכרים ואצילים כאחד עזבו את בוהמיה ואוסטריה, על מנת שיוכלו לשמור על אמונתם הפרוטסטנטית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ The Battle of White Mountain, 11-06-2003 - Radio Prague
- ^ Guthrie, William P. Battles of the Thirty Years War from White Mountain to Nordlingen, 1618–1635. Westport, CT: Greenwood, 2001. Print.
- ^ Consequences of Czech Defeat, U.S. Library of Congress
- ^ Wedgwood, C. V. (1964) [1938]. The Thirty Years War. London: Jonathan Cape. pp. 158, 224.
- ^ The Kingdom of Bohemia during the Thirty Years´ War
