דוד רובינגר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד רובינגר
לאום ישראלי
תחום יצירה צילום
דוד רובינגר, 2014
יוני 1967: הצנחנים בכותל המערבי

דוִד רוּבִּינגֶר (29 ביוני 1924 - 2 במרץ 2017) היה צלם עיתונות ישראלי, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשנ"ז.

ביוגרפיה

דוד (דיטריך) רובינגר (Rubinger) נולד בשנת 1924 בווינה בירת אוסטריה. לאחר האנשלוס ב-1938 סולק מבית הספר התיכון בשל יהדותו. אביו נכלא במחנה הריכוז דכאו והוא עבר עם אמו להתגורר ברובע היהודי. בסתיו 1939 הצליח לעלות לארץ ישראל כחבר תנועת "השומר הצעיר"[1] בסיוע עליית הנוער והתגורר בקיבוץ בית זרע. עם הגיעו לגיל 18 התגייס לבריגדה היהודית ובשנים 1942–1945 שירת בצפון אפריקה ובאירופה[2]. שם הכיר עם תום המלחמה את אנני, ניצולת השואה, נשא אותה לאישה על מנת לאפשר לה לקבל אשרה וחזר איתה ארצה. הם מעולם לא התגרשו[1].

את מצלמתו הראשונה, מסוג 'ארגוס', קיבל ב-1945 כמתנת פרידה מחברה בפריז[3], והחליט להיות צלם עיתונות. הוא החל לצלם בשנת 1946 וכעבור שנים אחדות, בהן התפרנס בדוחק ובסיוע רעייתו, "גילה" אותו אורי אבנרי והפכו לצלם מערכת השבועון "העולם הזה" ושל ידיעות אחרונות, שלימים רכשו את הארכיון שלו[4]. משימות אקראיות לעיתוני TIME/LIFE בשנות ה-50, התפתחו לקשר קבוע ובשנת 1970 הפך לחבר מערכת TIME. בשנת 2010, בגיל 86, הסתיים החוזה של רובינגר עם המגזין ולא הוארך.

רובינגר צילם בחייו כחצי מיליון תמונות[2] ואלכס ליבק כתב עליו ש"הוא נעשה ל"צלם של המדינה""[5]. במובן מסוים הוא היה "צלם הבית" של דוד בן-גוריון[2]. רובינגר חזר פעמים רבות על המשפט, שכאשר הוא היה בראשית דרכו כצלם - הוא חלם להיות צלם גדול כמו פאול גולדמן, ממנו שאב השראה.

לאחר מות רעייתו אנני ב-2000[6], היה רובינגר חברה לחיים של ציונה ספיבק, עובדת סוציאלית לשעבר, אשר נרצחה ב-2004 על ידי גבר פלסטיני שעבד אצלה כגנן[7]. רובינגר היה אב לשני ילדים מנישואיו לאנני, סופר הילדים והמאייר אמי רובינגר, ותמי.

רובינגר נפטר ב-2 במרץ 2017 ממחלת הסרטן ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

מצילומיו המפורסמים

ספטמבר 1955: נפט פורץ בשדה חלץ

רובינגר תיעד רגעים מכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אולם לא היה "צלם מטעם". כשצילם אישים הוא בחר לצלם אותו בזויות כאילו אישיות שנתנו תחושה של הכרות ואינטמיות בין הצלם למצולמים[4] והסביר ש"אין פוליטקאי שלא אוהב להצטלם[8].

הערכה

  • טדי קולק, ראש עיריית ירושלים לשעבר, אמר על רובינגר:

קשה לנסות לבטא במילים את התחושה שאתה חווה נוכח צילומיו של דודו רובינגר, שכן אם יש הרגשה אחת שאינה מרפה ממך נוכח מילים, הריהי אי-מספיקותן. לסיפור סיפורה של ישראל כפי שעושים הצלמים הללו יידרשו כרכים שלמים, ואפילו הם יחטיאו את המטרה. סיפורה של ישראל הוא סיפורם של אנשים מכל רקע שרק יכול אדם להעלות בדמיונו. זהו סיפור של ירושלמים בני דור שמיני ושל עולים חדשים שאך זה יצאו מפתח מטוס או ירדו מכביש אניה. זהו סיפור של צעירים וזקנים, של חזקים וחלשים, של שופעי מרץ ושל מותשים. זהו סיפור של יהודים, נוצרים ומוסלמים, שכל אחד מהם הולך בדרכי אבותיו, צועד בנתיב משלו, ועם זאת קשורים כולם בקשרים משותפים. זהו סיפור התפתחותה של אומה צעירה, סיפור הישגיה ובעיות אין-קץ שלה. זהו סיפור ירושלים היפהפה, המגלמת מורשת דורות. אפשר שמקור העוצמה האמיתית של כשרונו של דודו היא עינו, היא יכולתו להמחיש מציאות הנושאת את בשורתה-היא. דוד ומצלמתו הם חזיון מוכר בירושלים. לא אחד מצילומיו היה לסמל היסטורי. ובמיוחד אמורים דברים בצילום שלושת החיילים, שעמדו מול הכותל המערבי ב-7 ביוני 1967. לאנשים רבים ברחבי העולם קרנו עיניהם של השלושה בשורת על תקוה לשלום לכל ובכל.

ארנולד מ' דרפקין, עורך תצלומים של שבועון טיים, אמר עליו:

אם אמנם עיתונאות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, כי אז דמויותיו של דודו רובינגר יעניקו את תמציתה של תקופתנו לדורות הבאים במלוא הבירות, שכן הוא באמת תיעד רגעי-חטף רבי-משמעות ושימר אותם למען יהיו נחלת הכל.

ספריו

  • עד לתקופה (הקדמה: יורם קניוק), תל אביב: נהר וידיעות אחרונות, תשמ"ח 1988.
  • כנסת נכבדה (כתיבה: לימור גריזים; עריכה ועיצוב: יוסי ג’יברי), תל אביב: משכל, 1998. (צילומים "מאולם המליאה וממזנון הכנסת, מהדקות ההיסטוריות בחיי האומה ומהרגעים הקטנים של מנהיגים וחכי"ם")
  • דוד רובינגר, רות קורמן, ישראל מבעד לעדשה: 60 שנה כצלם עיתונות (מאנגלית: כרמית גיא), ירושלים: כתר, 2008. ("סיפורו של איש אחד עם מצלמה ובה בעת תיעוד ויזואלי של לידתה והתפתחותה של מדינה".)

לקריאה נוספת

  • "Rubinger, David (Dietrich)", in Handbuch österreichischer Autorinnen und Autoren jüdischer Herkunft 18. bis 20. Jahrhundert / herausgegeben von der Österreichischen Nationalbibliothek ; Redaktion, Susanne Blumesberger, Michael Doppelhofer, Gabriele Mauthe, München: K.G. Saur, 2002., Bd. 2, p. 1160. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דוד רובינגר

בעקבות מותו:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 David Snider, Story of a Nation by David Rubinger - The Digital Journalist, digitaljournalist.org
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 "הלך לעולמו הצלם חתן פרס ישראל דוד רובינגר בגיל 92". כלכליסט - www.calcalist.co.il. 2017-02-03. נבדק ב-2017-09-22.
  3. ^ "לזכרו של דוד הצלם דוד רובינגר, מתעד ההיסטוריה הישראלית". העין השביעית. נבדק ב-2017-09-22.
  4. ^ 4.0 4.1 ליבק, אלכס (2008-09-23). "נוגע באולימפוס". הארץ. נבדק ב-2017-09-22.
  5. ^ ליבק, אלכס (2017-03-02). "הג'נטלמניות והדיסקרטיות של רובינגר סללו את דרכו לרגעים האינטימיים של המנהיגים". הארץ. נבדק ב-2017-09-22.
  6. ^ ערן אלדר, הצלם של המדינה, באתר nrg,‏ 23 במרץ 2008
  7. ^ "החשוד ברצח ציונה ספיבק: גנן פלסטיני שפיטרה". ynet. 2004-12-30. נבדק ב-2017-03-02.
  8. ^ ויינברג, אורין (2017-02-03). "הכי ישראלי: הצילומים הבלתי נשכחים של דוד רובינגר". Ynet. נבדק ב-2017-09-22.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25408737דוד רובינגר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דוד_רובינגר&oldid=790942"