וולטר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף וולטייר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וולטר
מתוך דיוקן שצויר על ידי מוריס קוונטין דה לה טור (בסביבות 1736)
מתוך דיוקן שצויר על ידי מוריס קוונטין דה לה טור (בסביבות 1736)
לידה 21 בנובמבר 1694
ממלכת צרפתממלכת צרפת פריז
פטירה 30 במאי 1778 (בגיל 83)
ממלכת צרפתממלכת צרפת פריז
שם לידה פרנסואה-מארי ארואה
לאום צרפתי
עיסוק סופר ופילוסוף
שפות היצירה צרפתית
סוגה רומן, מעשייה, תיאטרון, מסה
זרם ספרותי עידן הנאורות
יצירות בולטות קנדיד, זאדיג
וולטר (לאחר 1724-1725)

ווֹלטֶרצרפתית: Voltaire) הוא שם העט של פרנסואה-מארי ארואה (בצרפתית: François-Marie Arouet;‏ 21 בנובמבר 1694 - 30 במאי 1778), פילוסוף וסופר צרפתי.

וולטר היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של "עידן הנאורות", והאמין שהספרות היא הדרך להובלת השינוי החברתי. כתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופיים הציגו את סלידתו מהנצרות, מחוסר הסובלנות ומהרודנות.

רקע

ערך מורחב – עידן הנאורות

עידן הנאורות, הידוע גם כעידן ההשכלה או האורות, החל בפתח המאה ה-18 באירופה. מחולליו היו אנשים שנקראו פילוסופים - הוגים שהגיעו מתחומי דעת שונים כגון ספרות, אמנות, מוזיקה ומדעים. הם עודדו אנשים לשפוט על-פי שכלם והבנתם, ולא להיסחף אחר הזרם שקובע הרוב או מוסדות גדולים וחזקים. הקריאה שלהם הופנתה לקהל הרחב, שלרוב נתפס כבלתי שקול בדיאלוג הציבורי, הפילוסופים היו נפגשים בסלונים ומציגים איש בפני רעהו את רעיונותיהם, דעותיהם, ויצירות הספרות או המחזות שכתבו. דרך יצירותיהם הכתובות הביעו לא פעם את דעתם על החברה. רעיונותיהם באו לידי ביטוי גם באנציקלופדיה (Encyclopédie) עליה שקדו מאה וארבעים כותבים, שכתבו, תוך כמה שנים, למעלה מ-72,000 ערכים. אלו כונו אנציקלופדיסטים.

אצל רבים ההשכלה נתפשה כדת של ממש – דת הומנית הדוגלת בקידמה, כלומר באמונה שהקידמה תשפר את חייהם של בני האדם. המשכילים האמינו שבני האדם מתפתחים, בנוסף על ההתפתחות הטכנולוגית גם מבחינה מוסרית, ולכן לא היה להם ספק שהעתיד צופן בחובו טוב. לשיטתם, כדי להגיע לקידמה צריכים בני האדם להיחלץ מהאמונות הטפלות ולהתחיל לחשוב בעצמם. האמונה בקידמה היא אולי ההבדל הגדול בין זרמים דטרמיניסטיים בדתות לבין תנועת ההשכלה. זרמים אלו טוענים כי האדם אינו יכול לשנות את גורלו. ההשכלה, לעומת זאת, טוענת שיש בידו של האדם לשנות את מצבו ואת מצב החברה בה הוא נמצא, על ידי פיתוח החשיבה והמוסר. המשכילים סלדו מן הדת בכלל ומן הנצרות בפרט, אותה ביקרו בחריפות וטענו נגדה שאין זה מוסרי לכפות על בני אדם אמונה בדת מסוימת, וכמו כן אין להענישם בשל אמונתם. טענות אלו ואחרות הפכו את ההשכלה לאויבת מושבעת של הנצרות, ששלטה באותם ימים באירופה כולה. וולטר היה אחד המבקרים הגדולים של הנצרות, ומשום כך אולי גם אחד השנואים עליה ביותר.

המשכילים פעלו בכל אירופה, משוודיה בצפון ועד ספרד בדרום, מרוסיה במזרח ועד בריטניה במערב. לא היה גוף או ממסד מסוים אליו השתייכו כולם, אך דעותיהם בנושאים שונים היו קרובות למדי. מרכז ההשכלה באותם ימים היה בצרפת, ובעיקר בירתה פריז. המשכילים בפריז (וולטר, ז'אן-ז'אק רוסו, מונטסקייה ואחרים) נאבקו נגד השלטון האבסולוטי בצרפת ונגד הכנסייה הקתולית ששלטה באזור. הם הציעו מגוון דרכים לשיפור המשטרים באירופה ולשיפור מעמדו של האזרח, כגון רעיון הפרדת הרשויות של מונטסקייה, או "האמנה החברתית" של רוסו. רעיונות אלה נקלטו בצרפת, ובמידה רבה שימשו ככר הרעיוני ממנו צמחה המהפכה הצרפתית, שלאחריה יושם חלק ניכר מרעיונות ההשכלה. לתנועת הנאורות הייתה גם השפעה ניכרת מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ובייחוד על החשיבה של האבות המייסדים של ארצות הברית.

קורות חיים

וולטר נולד כפרנסואה-מארי ארואה ב-21 בנובמבר 1694 בפריז, בנו של נוטריון. בילדותו סבל ממחלות רבות, ולא פעם היה על סף מוות. בגיל צעיר התייתם מאמו, ואביו שהתקשה לגדלו לבד, שלח אותו ללמוד בבית הספר הישועי לואי לה-גראן. בבית הספר החל וולטר לגלות סלידה מן הדת ולימודיה, ולהימשך אל מקצועות הספרות והחברה.

בגיל 16 עזב וולטר את בית הספר, ובניגוד לשאיפת אביו שרצה שיהיה עורך דין, החליט להתקיים אך ורק מכתיבתו ושנינותו. ואכן, חלק גדול מהונו של וולטר נרכש בזכות כתיבתו, אך וולטר השיג ממון רב גם בעסקים שונים. בזכות כספו יכול היה וולטר להביע את דעותיו ללא חשש.

וולטר היה סאטיריקן מושבע, והצלחתו בקרב המעמד הגבוה נבעה במידה לא מבוטלת מקסמו האישי הרב ומשנינותו, אולם זו האחרונה גם סיבכה אותו לא פעם בחייו. בשנת 1717, לאחר שנחשד בפרסום עלון התרסה כנגד השלטון, נשפט וולטר ונשלח ל-11 חודשים בבסטיליה, בית הכלא האכזרי לאסירים פוליטיים. הוא כתב את Oedipe ("אדיפוס") בזמן שריצה את עונשו, מחזה שהיה להצלחתו הראשונה של וולטר בתחום התיאטרון.

לאחר שהשתחרר מהכלא, החל להיקרא "ארואה דה וולטר", שם המרמז על ייחוס אצילי. מקור הכינוי "וולטר" אינו לחלוטין ברור, אך ישנן שתי השערות בעניין. ההסבר הפחות מקובל הוא שהכינוי וולטר הוא שיבוש של Le Volontaire, "הדעתן", כינוי שדבק בו בהיותו בבית הספר. סברה אחרת גורסת כי הכינוי הוא סירוס אותיות כלשהו של Arouet Le Jeune, "ארואה הצעיר". מכל מקום, ההחלטה הנועזת יותר של וולטר הייתה להוסיף לשמו את קידומת האצולה "דה", למרות שלפי מוצאו לא היה ראוי לכך. וולטר היה מלא בהערכה עצמית, וכך ב-1718 היה ל-"ארואה דה וולטר", השם בו התפרסם.

בשנת 1726, לאחר שהזמין אציל בשם שבלייה דה-רואן לדו-קרב, נכלא שוב בבסטיליה, ולאחר זמן קצר הוצבה בפניו הברירה – מאסר ממושך או גלות. וולטר בחר בגלות, ועבר לגור באנגליה. בזמן שהותו באנגליה הכיר דמויות בולטות כבולינגברוק, ג'ונתן סוויפט ואלכסנדר פופ, ולמד את עבודתם החשובה של משכילים כג'ון לוק הפילוסוף, אייזק ניוטון המדען, וכמה מתמטיקאים מצליחים. וולטר התעניין מאוד בדרכי השלטון והדת באנגליה, וסבר שהן מתאימות לאופיו המיוחד של העם האנגלי. ב-1729 חזר לצרפת והחל לשקוד על כתיבתו של ספר חדש העוסק בדרכיהם המיוחדות של האנגלים בעניינים אלו. תוכן הספר התקבל כהתגרות בשלטון הצרפתי, ובשנת 1734 הסתבך שוב עם השלטון.


וולטר אולץ לעזוב את פריז פעם נוספת, ועבר לגור ב"שאטו דה סירה" - אחוזתו של המרקיז די שאטלה. הוא הוזמן לאחוזה על ידי מאדאם די שאטלה, ונשאר לגור שם כ-15 שנה. עד מותו ב-1749.

בשנה בה נפטר המרקיז, הוזמן וולטר לארמון סנסוסי שבפוטסדם, פרוסיה על ידי מלכה הנאור פרידריך הגדול. בין וולטר ו"פרדי" התפתחה מערכת יחסים הדוקה. לשניים הייתה אישיות דומה, ואף דעות דומות בענייני השלטון ודת. בשנת 1753 עזב וולטר את חצרו של המלך ואת פרוסיה לאחר כמה שערוריות עסקיות, ותקרית בה פרסם כתב נאצה נגד נשיא האקדמיה למדעים של פרוסיה.

'פרנה', בית האחוזה של וולטר

ב-1755 התיישב בז'נבה, אך לאחר שאחד ממחזותיו הוחרם, עזב אותה וקנה ב-1758 אחוזה בשם "פרנה" (Ferney), על גבול צרפת-שווייץ. לימים, הפכה פרנה לבירתה האינטלקטואלית של אירופה כולה. באחוזה זו המשיך לכתוב כמעט עד יום מותו. הוא כתב עשרות ספרים, מאות מאמרים, ואלפי מכתבים לחבריו באירופה. לפרנסתו גידל תולעי משי ושיווק בהצלחה את תוצרתן. הוא נקט בתחבולת פרסום חדשנית, כשנהג לשלוח גרבי משי לידועניות תקופתו עם בקשה שיציגו את גרבי המשי שלו בפני רבים ככל האפשר, ויספרו מי ייצר עבורן את הגרביים.

ב-1778, בגיל 83, חזר וולטר לפריז. כנראה, ההתרגשות שבחזרה לעיר מולדתו הייתה רבה מדי עבורו, והוא נפטר עם הגיעו לעיר. הכנסייה, שתיעבה אותו, לא איפשרה לו קבורה דתית, והוא נקבר הרחק בחבל שמפאן. לאחר המהפכה, בשנת 1791, הועברו עצמותיו לפנתיאון בפריז.

עמדותיו של וולטר

כתב-יד של וולטר במכתב לז'אן לה רון ד'אלמבר, המסתיים בחתימתו המפורסמת "למחוץ את השיקוץ"

וולטר נלחם כל ימיו נגד הדת הרודפת והשלטון חסר הסובלנות שהיה בימיו. הוא העלה על נס את חופש המחשבה ויצא בנחישות נגד הכנסייה הקתולית. סלידתו מחוסר סובלנות התבטאה גם במילים בהן נהג לחתום את מרבית מכתביו - "למחוץ את השיקוץ". ייחודו של וולטר היה בעיקר ביציאתו נגד המדע ולא רק נגד הדת, זאת בהתחשב בזמן ובמקום בו נכתבו דבריו, תעיד על כך העובדה שבספרו קנדיד הפרק הראשון עוסק בפנגלוס אשר מייצג את המדע ובביקורת צינית על האיש.

על הדת

עוד מימי לימודיו בבית הספר הישועי שנא וולטר את מנהגי הדת הנוצרית. בבגרותו הייתה הנצרות לאחת המטרות העיקריות של חצי שנינותו ולעגו, כמו גם האמונות הטפלות שלטענתו הרכיבו אותה. הוא כתב בין השאר ש"כל אדם המכבד את עצמו מוכרח להימלא חלחלה לנוכח הכת הנוצרית". אחד העניינים שהוא יצא נגדם בקביעות בספריו הוא "הצדק האלוקי" שבו הנוצרים האמינו, לפיו אלוקים יכול לעשות רק טוב וכל דבר רע שקורה בעולם הוא מוצדק. עם זאת וולטר לא היה אתאיסט, אלא האמין שאלוקים ברא את העולם, אלא שהסיפורים הנוצריים על מופתים על-טבעיים והתגלות הם שיקריים.(דאיזם). הוא האמין שהאמונה בקל אחד הייתה אמונה ראשונית של האדם, ושהדת הראשונה הייתה הדאיזם, למרות שקשה ליישב טענה זו עם טענות אחרות שלו.

במילון הפילוסופי, תחת הערך 'כיתות' כתב וולטר:

מה היו פניה של הדת האמיתית, לולא קיומה של הנצרות? הייתה זו דת שאין בה כיתות, ואשר בהכרח הייתה שוררת בה הסכמה בין הבריות. והנה, בדבר איזו תורה באו כל הבריות לכלל הסכמה? בדבר הסגידה לא-ל אחד ובדבר היושר. כל הפילוסופים שהחזיקו אי פעם בדת אמרו מאז ומעולם: 'יש אלוקים, והוא צודק בהכרח.' הנה לנו אפוא הדת האוניברסלית שנכונה בכל הזמנים ובקרב כל האנשים!

על יהדות ויהודים

למרות פתיחות המחשבה שלו, וולטר היה אנטישמי מובהק, וכתביו מלאים ארס המכוון כלפי עם התנ"ך, וכלפי היהודים במצבם בימיו.[1] ניתן לתלות זאת בכך שוולטר לא היה מסוגל לסלוח לעם שממנו צמחה הנצרות.[2] במילון הפילוסופי, בערך "יהודים", הוא מביא ראיה מהתוכחות של נביאי ישראל שכבר היהודים הקדמונים היו אנשים רעים וחטאים, רודפי שלמונים, סרסורים ונושכי נשך, וטוב עשו הרומאים כשהחריבו את מדינת היהודים. לדעתו, משאת נפשם של היהודים בגולה היא להרבות צאצאים ולצבור כסף, רק בכך מתגלים כישרונותיהם, ואין בהם משוררים, ציירים או פילוסופים. בין היתר כתב שם: "אומות גדולות לא יכולות לקחת את חוקיהן ותורתן מאת עם קטן, בלתי-ידוע ומשועבד... האומר שהמצרים הפרסים והיוונים למדו את תורתם מהיהודים משול למי שיגיד שהרומאים למדו את תורתם מאזרחי ברטאני"

בערך "סובלנות" כתב וולטר:

אני מדבר בצער על היהודים: אומה זו היא במובנים רבים, הבזויה ביותר שאי פעם מילאה את כדור הארץ..."[3]

דברים אלו עוררו את היהודי הפורטוגזי יצחק דה פינטו לחבר בשנת 1762 ספר תשובה בשם "הרהורי ביקורת", המתפלמס בחריפות עם דברי וולטר. במכתב תשובה ששיגר לדה פינטו הודה וולטר כי "שגיתי כשייחסתי את פשעי היחידים לעם שלם", והבטיח לתקן במהדורות הבאות, אך בו זמנית המשיך לבקר את היהדות.[4][5]

עם זאת, לוולטר הייתה השפעה עקיפה מכרעת על תהליך האמנציפציה ליהודים, כפי שכתב ההיסטוריון ברנאר לזר: "אם וולטר היה אנטישמי נלהב, הרי שהרעיונות שהוא והאנציקלופדיסטים ייצגו לא היו עוינים ליהודים, מאחר שהיו רעיונות של חופש ושוויון אוניברסליים."[6]

על השלטון

וולטר שנא עריצות בכל צורה שהיא, אך לא האמין שצורת משטר אחת טובה מצורת משטר אחרת. הוא ראה בדמוקרטיה רעיון מעניין, אך לא מושג קדוש. כמו מקיאוולי חשב וולטר שהאנושות נמצאת במעגל תמידי של תרבות וברבריות, ולכל היותר שלטון מסוים מסוגל להביא להארכת חייה של התרבות, אך לא לדחות את הנפילה לברבריות עד אין קץ (שכן זהו מצבה הטבעי של האנושות). אך כותב הנסיך היה פסימי מכותב קנדיד. זה האחרון, האמין שבאמצעות שיפור השלטון ניתן לשפר את מצבה של האנושות, או לעשות אותו גרוע פחות (וולטר תפש את הטוב בעולם על דרך השלילה: כיצד ניתן לגרום פחות סבל).

השלטון תחתיו חי וולטר היה משטר אבסולוטי. במשך חייו של וולטר הכתר החליף ראשים פעמיים, מלואי ה-14 ללואי ה-15, וממנו ללואי ה-16. וולטר ביקר את השלטון באותה חריפות בה נלחם בנצרות, ובשל כך הסתבך ונשלח למאסר מספר פעמים. יחס השלטונות אליו היה הפכפך, כשבתקופות מסוימות היה אורח כבוד של המלך, ובאחרות נאלץ לפרסם את ספריו בשמות בדויים (את ספרו קנדיד "תרגם ד"ר ראלף מגרמנית", לדוגמה).

הסופרת אוולין ביאטריס הול תמצתה בספר עליו מ-1906 את תמיכתו של וולטר במקרה מסוים בחופש הביטוי באימרה (במילותיה של הול): "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם". פעמים רבות מיוחסת האמרה לוולטר עצמו, ואכן נורברט גוטרמן מצטט בספר משנת 1963 שורה דומה שכתב וולטר במכתב בשנת 1770, "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם".[7] אך למעשה הוא לא אמר זאת.[8]

לזכות וולטר, שהיה איש המילים, עמדו גם מעשים. ב-1762 נלחם בשלטון ובדת גם יחד כשניסה להפוך את גזר דינו של אדם בשם ג'ון קלס, שעונה והוצא להורג באשמת רצח בנו ללא כל ראיות. מאוחר יותר התברר שגם וולטר המציא ראיות משל עצמו על מנת להגן על ג'ון קלס. האשמה שיוחסה לג'ון קלס הייתה רצח בנו על רקע של רצונו של הבן לאמץ את הקתוליות במקום הדת של משפחתו הפרוטסטנטיות; אביו, ג'ון קלס הואשם שרצח את בנו על מנת שזה לא יאמץ את הדת הקתולית. וולטר האמין, בצדק, שהסיבה לגזר הדין הייתה רדיפה דתית. וולטר פעל לשינוי גזר הדין, והצליח. מקרה זה התפרסם באירופה כולה והעצים את חיבת ההמונים אליו.[9]

על מוסר

וולטר לא האמין שטבע האדם רע מיסודו, אלא שאמונות טפלות ובורות הופכים אותו לכזה. תרבות והשתחררות מאמונות אלו הופכות את האדם למרושע פחות. הוא האמין שישנו מוסר אחד שנכון לכל העמים והתרבויות, ומוסר זה כולל אמיתות אוניברסליות כגון "אסור לרצוח בני-אדם", "רעב וכאב הם דברים רעים", וכדומה. וולטר האמין שיום יבוא ותהיה תרבות אוניברסלית שתהיה מבוססת על מוסר כלל-אנושי.

כתיבתו של וולטר

וולטר בכתיבתו

וולטר כתב, ללא הפסקה, במשך כל חייו - שירים, מחזות, מאמרים בנושא היסטוריה, ספרים, סיפורים קצרים ועוד. הוא התכתב עם כל מי שנחשב באירופה של אותם ימים - תכתובתו כוללת כ-3000 מכתבים. בזכות הכתיבה התעשר והתפרסם, ובגללה גם נעצר ונאלץ לברוח מביתו. נראה שוולטר לא ראה בכתיבה רק אמצעי נוח להתבטאות, אלא גם כלי להגדרה עצמית, ולכן כפה על עצמו משטר עבודה חריף ביותר, ולא הפסיק לכתוב בין אם היה במעצר, במיטת חולים או בדיכאון. כיום, רק מעט מכתביו רלוונטיים וקריאים, הן משום שיצירותיו קשורות במידה רבה למקום ולזמן שבו חי, והן משום שהם מאוד חדגוניים. אך ליחן של המפורסמות ביצירותיו לא נס עד היום:

  • בספרו הקצר "קנדיד" נלחם וולטר בפילוסופיה של גוטפריד לייבניץ לפיה אלוקים, בהיותו מושלם, ברא את העולם הזה כ"טוב מכל העולמות האפשריים". את העיקרון הזה מסבירה בספר דמותו של ד"ר פנגלוס לנער הנאיבי קנדיד. במהלך הספר מגלה קנדיד עד כמה אין העולם מושלם, כשהוא נקלע לשרשרת אינסופית של קטסטרופות איומות, ובסופו של דבר מגלה שהאושר טמון בטיפוח גינתו.
  • זאדיג, או "הגורל", היא "מעשייה מזרחית" המנסה להחליט האם יש סדר בקיום האנושי, או שהכול "תמהונות אקראית". מעשייה זו פחות ריאליסטית מקנדיד ומתרחשת בבבל הקדומה.
  • ב"מיקרומגס" מציג וולטר את חיי האדם מנקודת מבטו של חוצן ענק בשם מיקרומגס, בדומה לדרך שבה בוחר סוויפט להראות את האנושות מנקודת ראותם של ננסים, ענקים וסוסים.
  • בערוב ימיו שקד וולטר על כתיבתו של היומן הפילוסופי המקיף בו הוא מגדיר ערכים כגון "למה?", "דת", "חופש", "אושר" ועוד. כל ערך הוא מאמר בפני עצמו, שבו וולטר מציג את דעותיו לגביו.
  • ב"מכתבים אנגליים" פרסם וולטר עשרות מכתבים שכתב לאנשי רוח, מדע ומדינה אנגליים וצרפתים כאחד, ובהם הוא משווה בין אנגליה לצרפת. גישתו הייתה בעיקרה להלל את הסובלנות האנגלית ואת החופש שנקטו בו באמנות ובמדע, ולעומת זאת לשבח גם את השמירה הצרפתית על כללי הקלאסיקה באמנות.

וולטר לא השאיר מורשת רחבה בתחום הפילוסופיה המוצהרת והעקבית, ונודע כאדם שגילם את תפיסת ההשכלה באורח חייו, כאיש אשכולות, וכסאטיריקן.

וולטר באחרית ימיו, בפסל של ז'אן-פרנסואה אודון
וולטר מאת ז'אן אנטואן אודון בארמיטז'

השפעת וולטר על ימינו

לא התפללתי לקל אלא פעם אחת יחידה, וזו הייתה תפילה קצרה ביותר: 'הו, אלוקים, עשה את אויבי מגוחכים'. והקל מילא את בקשתי.

וולטר

השפעתו הייחודית של וולטר היא חלק בלתי נפרד מהשפעת ההשכלה על העולם, במיוחד מאחר שיותר מכל אדם אחר הוא גילם את אורחות החיים שנבעו ממנה.

מאז ימי וולטר פחתה השפעת הדת באופן דרמטי בחלקים נרחבים בעולם. העקרונות עליהם נלחם – חופש המחשבה והאמונה, החיפוש אחר האמת בתחום ההיסטוריה, והחופש מעריצות הם עקרונות מקובלים בחשיבה הדמוקרטית בעולם המודרני.

הנצחה

על שמו נקרא מכתש וולטר שעל פני דימוס, אחד משני ירחי המאדים.

העיירה בה גר, לא רחוק מז'נבה, בשם "פרנה" (Ferney), שינתה את שמה ל"פרנה-וולטר" על שמו.

כתביו (מבחר)

עם למעלה מ-700 כתבים (אותם הכתיב למזכירה לפחות בערוב ימיו) וולטר השאיר אחריו את אחת היצירות הגדולות והמקיפות ביותר בספרות ובהיסטוריה האינטלקטואלית. פרטי ההדפסה וההוצאה לאור של כתבים רבים עדיין נמצאים היום במחקר, בין השאר בגלל נסיבותיהם הלא ברורות ולעיתים קרובות הכמעט קונספירטיביות. אבני דרך בביבליוגרפיה שלו הם עבודותיהם ורשימותיהם של אדריאן-ז'אן-קנטן בֶּשוֹ (Adrien-Jean-Quentin Beuchot), ז'ורז' בנז'סקו (Georges Bengesco), לואי מולאן (Louis Moland) ותיאודור בסטרמן (Besterman).

  • 1736: איש החברה הגבוהה (Le Mondain)
  • 1738: מסה בחרוזים על האדם (Discours en vers sur l´homme)
  • 1763: מסה על סובלנות (Traité sur la tolérance)
  • 1764: מילון פילוסופי (Dictionnaire philosophique)
  • 1767: התם (L'Ingénu)
  • 1768: נסיכת בבל (La Princesse de Babylone)

כתבים שתורגמו לעברית

ליקוטי כתבים:

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וולטר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ליאון פוליאקוב מכנה את וולטר "האנטישמי הצרפתי הגרוע ביותר במאה ה-18" ב: Souvenirs des temps passés, Revue de la Shoah n°158, עמוד 23.
  2. ^ שנאת ישראל ואנטישמיות, כרכים 6–7 מאת יוסי גולדשטיין, אוניברסיטה הפתוחה
  3. ^ המילון הפילוסופי, פרק א
  4. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה (המספר שוולטר מזכיר מתים במגפה ולא בידי יהודי)
  5. ^ שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם עמוד 545
  6. ^ ברנאר לזר, L'Antisémitisme : son histoire et ses causes, VI. L'antijudaïsme depuis la Réforme jusqu'à la Révolution française, 1894
  7. ^ בירור בשאלה מי אמר את המשפט, אתר Classroomtools (באנגלית)
  8. ^ 'I will defend to the death your right never to have said it' - profdavidkatz, sites.google.com
  9. ^ L'AFFAIRE CALAS (בצרפתית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0