מוהאבי

מוהאבי

צעיר בן שבט המוהאבי שסיים לימודיו, 1900
אוכלוסייה
967-2,000
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
(אריזונה)
שפות
מוהאבי ואנגלית
דת
ילידית, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
מריקופה, ואלאפאי, יאוואפאי והוואסופאי

מוהאבי (באנגלית: Mohave או Mojave, בשפת המוהאבי Aha Makhav') הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית שתחום מחייתם ההיסטורי היה לאורך נהר הקולורדו במדבר מוהאבי. בני השבט מתגוררים בשמורת האינדיאנים פורט מוהאבי (Fort Mojave Indian Reservation), שמורת אינדיאנים המשתרעת על שטח של 96 קילומטרים רבועים בגבול המדינות אריזונה, קליפורניה ונבדה, ובשמורת האינדיאנים של נהר קולורדו (Colorado River Indian Reservation) המשתרעת על שטח של 1,120 קילומטרים רבועים בשטחן של קליפורניה ואריזונה, שבה שוכנים גם בני הצ'מהואווי (Chemehuevi), ההופי והנאוואחו.

שמורות נהר קולורדו ופורט מוהאבי המקוריות הוקמו ב-1865 וב-1870 בהתאמה. שתי השמורות קיבלו זכויות שימוש משמעותיות במי הקולורדו אותם הם שואבים להשקיה בחקלאות שלחין.

בני ארבעת השבטים השותפים בשמורת האינדיאנים נהר קולורדו פועלים כיחידה גאופוליטית אחת המוכרת על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית (federally recognized tribe) כשבטי האינדיאנים של נהר קולורדו (Colorado River Indian Tribes). כל שבט ממשיך לשמור ולקיים את המסורת, הדת השונה והזהות התרבותית הייחודית שלו.

המטה, הספרייה והמוזיאון של שבטי האינדיאנים של נהר קולורדו שוכנים בפארקר באריזונה (34°08′41″N 114°17′23″W), כ-65 קילומטרים צפונית לכביש בין-מדינתי 10. חגיגת ימי האינדיאנים הלאומיים נערכת מדי שנה בפארקר, מיום חמישי עד ראשון במהלך השבוע האחרון של ספטמבר. גם הרודיאו הכלל אינדיאני נחגג מדי שנה בסוף השבוע הראשון של דצמבר. אתרי קראוונים זמינים לאורך הקולורדו.

היסטוריה

רוב ההיסטוריה של המוהאבי אינה כתובה, מכיוון שלשפת המוהאבי לא היה כתב לפני התקופה הקולוניאלית. ההיסטוריה והתרבות שלהם עברה דרך סיפורים בעל פה מדור לדור. המגפות שהביאו האירופאים, תרבויות חיצוניות והפלישה לתחומם פגעו במארג החברתי. מצב זה יחד עם ההכרח להסתגל לתרבות הרוב של שפה אחרת גרמו להפסקה כמעט מוחלטת של מסורת סיפור ההיסטוריה מדור לדור.

שם השבט תותעק לספרדית ואנגלית ביותר מ-50 גרסאות, דוגמת Hamock avi‏, Amacava‏, A-mac-ha ves‏, A-moc-ha-ve‏, Jamajabs‏ ו-Hamakhav. עובדה זו גרמה לפירוש מוטעה של שם השבט, ובחלקה לשגיאת תרגום בספרו של האנתרופולוג האמריקני פרדריק הודג' (Frederick Webb Hodge‏; 1956-1864) מ-1917 Handbook of the American Indians North of Mexico (מדריך על האינדיאנים האמריקניים צפונית למקסיקו). בספר זה נטען בטעות שהשם מוהאבי נגזר מהלחם בסיסים של המלים "המוק" (hammock – שלוש בשפת מוהאבי) ו"אבי" (avi – הר). על פי מקור זה השם מתייחס לפסגות ההרים המכונים באנגלית "The Needles" (דה נידלס – "המחטים", פסגות בקצה רכס הרי מוהאבי), בסמוך לנהר הקולורדו (העיירה נידלס שוכנת כמה קילומטרים צפונית לפסגות אלו). אבל המוהאבי מכנים פסגות אלו בשם "Huqueamp avi" שפירושו "המקום בו התחולל הקרב", בהתייחסות לקרב בו קטל מסטאמהו, בן אליל מיתולגי, את נחש הים.

צ'ארלי-ארי-ואה-ואה (מוהאבי), 1872

היסטורית השתרעו אדמות המוהאבי לאורך הנהר מהקניון השחור של הקולורדו, שם מגיחים מעל לנהר העמודים הגבוהים של הבית הראשון של מאטווילייה, הבורא בדת המוהאבי, דרך "אבי קוואמה" (Avi Kwame) או הר ספיריט (Spirit Mountain – "הר הנשמה") בנבדה, לב הדברים הרוחניים, ועד עמק קווצ'אן (Quechan Valley), שם מתחילות אדמותיהם של שבטים אחרים. בהתייחס לתוואי נוף מודרניים, החלו אדמותיהם צפונית לסכר הובר והסתיימו כ-150 קילומטרים דרומית לסכר פארקר על נהר הקולורדו או aha kwahwat בשפת בני המוהאבי.

בני המוהאבי היו לוחמים, וניהלו קרבות לעיתים קרובות עם השבטים השכנים ולעיתים עברו מרחקים גדולים במסגרות מלחמות אלו. הם היו בני ברית של היומה, הצ'מהואווי, האפאצ'י המערביים והיאוואפאי ואויביהם המסורתיים היו בני שבטי הפימה, הטוהונו אואדהם, המריקופה והקוקפה.

משלחת הקונקיסטאדור חואן דה אונייטה (Juan de Oñate‏; 1626-1550) עברה ב-1604 בארצם של בני המוהאבי, אבל עד 1775 הם לא ראו אדם לבן עד שהגיע לאזור המיסיונר וחוקר הארצות הפרנציסקני פרנסיסקו גרסס (Francisco Garcés‏; 1781-1738). ביומן שרשם הוא תיאר את האינדיאנים כידידותיים. הגברים הסתובבו ערומים בעוד שלבוש הנשים היה מעורות של ארנבות או בונים. הוא כינה את המוהאבי "חאמאבב" (Jamabab).

המאות ה-19 וה-20

ב-1826 הגיע לאזור הסייר וצייד הפרוות ג'דדיה סמית בראש משלחת ציידי פרוות. אף שבתחילה התייחסו בני המוהאבי בידידות לצייד הפרוות, היחס בין הילידים לציידים הפך בהמשך לעוינות ושנאה. המואהבי מאמינים שלכל בעלי החיים יש מקום והיה זה בלתי מתקבל על הדעת שהציידים השאירו את גוויות הבונים על החוף לאחר שפשטו את פרוותם. ב-1827 התחולל קרב בין בני המוהאבי לציידים שהניחו מלכודות לבונים. המוהאבי דרשו לשווא לקבל סוס בתמורה מהלבנים. בתום יומיים היו שני ציידי פרוות ו-16 בני מוהאבי הרוגים. באותה שנה תקפו המוהאבי שוב את הקבוצה של ג'דדיה סמית והרגו תשעה ציידים. במהלך עשרים השנים הבאות האלימות בין הלבנים לבני המוהאבי התגברה לאחר שהציידים מחברת מפרץ הדסון הרגו 26 בני מוהאבי.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 גרמה הבהלה לזהב למעבר של מחפשי זהב דרך אדמות המוהאבי.

אוליב אוטמן (Olive Oatman‏ 1903-1837), בת למשפחה מורמונית, שרובה נטבחה על ידי אינדיאנים מבני היאוואפאי ב-1851, נמכרה לבני המוהאבי. סיפורה התפרסם כאשר ארבע שנים אחר כך היא שוחררה תמורת כופר (וחשש מפעולת תגמול של הלבנים). קורותיה יצאו בספר "חיים בין האינדיאנים" (Life Among the Indians) שהיה רב מכר בזמנו. היא סיפרה כי קיבלה יחס טוב מבני המוהאבי שהתייחסו אליה כאחת משלהם.

מלחמת מוהאבי

ערך מורחב – מלחמת מוהאבי

ב-1858 פרץ עימות עם מחפשי זהב שעברו דרך שטחם שהסלים להתקפה על שיירתם. בתגובה נשלח באמצע אפריל 1859 כוח צבא אמריקני מחיל המשלוח של הקולורדו, בפיקודו של לויטנט קולונל ויליאם הופמן (William Hoffman) שעלה במעלה הנהר לתוך הטריטוריה של המוהאבי במטרה מוצהרת להקים מבצר צבאי. מטרתו הייתה להגן על המהגרים והמתיישבים הלבנים ממוצא אירופאי שהחלו לפלוש לאדמות המוהאבי. הופמן שלח שליחים לשבטים, והזהיר שהמבצר יוקם בכוח אם הם או בני בריתם יחליטו להתנגד. המבצר הוקם בלא התנגדות של הילידים וניתן לחזות כיום בשרידיו.

לוחמי המוהאבי נסוגו כאשר חיל המשלוח הגדול של הופמן התקרב והכוח הקים מחנה סמוך למקום בו תוקם שמורת האינדיאנים של פורט מוהאבי. הופמן הורה לגברים בני המוהאבי להתאסף במכלאה סמוך למטהו. יומיים אחר כך ב-23 באפריל 1859 הגיעו ראשי החמולות כפי שצוו על מנת לשמוע את התנאים של הופמן להסכם שלום. הופמן הציב בפניהם את הברירה כניעה או מוות ולקח חמישה מראשי החמולות בני ערובה לפורט יומה במטרה למנוע התקפות עליו. חלקם נהרגו כשניסו להימלט. על מנת להוכיח לבני המוהאבי שהתנגדות נוספת חסרת תועלת הם שלחו את אחד הצ'יפים ללוס אנג'לס ולוושינגטון די. סי. על מנת שיכיר בכוחם של האמריקנים. הוא התרשם וכשחזר השתמש בהשפעתו על מנת לשכנע את המוהאבי להסכים לתנאי השלום עם הלבנים. ההערכה היא שאז חיו כ-4,000 בני מוהאבי בסך הכל שהתחלקו ל-22 חמולות המזוהות על ידי טוטם.

פורט מוהאבי

במרבית התקופה של השלטון הצבאי היו המוהאבי לכאורה תחת השיפוט של הלשכה לענייני אינדיאנים שבמחלקת הפנים של ארצות הברית. חוקית הם השתייכו לשמורת נהר קולורדו לאחר שזו הוקמה ב-1865. אבל כאשר בני מוהאבי רבים סירבו לעזוב את אדמות אבותיהם בעמק מוהאבי, התנגד משרד המלחמה לנסות ולכפות עליהם לעקור לשמורה. הסוכן לענייני האינדיאנים לא היה מסוגל לפקח עליהם מרחוק. כל עוד היה חיל מצב בפורט מוהאבי יכלו בני המוהאבי באזור לנוע בחופשיות ולשמור על מנהגי השבט. באמצע קיץ 1890 פינה משרד המלחמה את הכוחות, לאחר תום תקופת ההגירה ומלחמות האינדיאנים.

המוצב הועבר לחזקת מחלקת הפנים של ארצות הברית והלשכה לענייני אינדיאנים שלה. החל באוגוסט 1890 החלה הלשכה לענייני אינדיאנים בתוכנית נמרצת להטמעה. המדיניות הפדרלית הייתה מבוססת על האמונה שזו הייתה הדרך היחידה שהילידים יוכלו לשרוד. הסוכן מטעם הלשכה אילץ את המוהאבי ושבטים אחרים החיים בשמורות לשלוח את בניהם לפנימיות על מנת שילמדו לדבר, לכתוב ולקרוא אנגלית. פורט מוהאבי הפך לפנימייה עבור הילידים בסביבה. עד 1931, ארבעים ואחת שנים מאוחר יותר, כל ילדי וילדות המוהאבי בגילאים בן שש לשמונה עשרה אולצו לחיות בבית ספר זה או בפנימייה אחרת לאינדיאנים רחוקה מפורט מוהאבי.

באותה תקופה ניסה הממשל הפדרלי להטמיע את האינדיאנים בתרבות האמריקנית-אירופאית באמצעות שבירה של התרבות והשלטון השבטי. בתי הספר למדו תרבות אמריקנית, מנהגים ואנגלית, ועמדו על כך שהילדים האינדיאנים יחויבו לרכוש את מנהגי תרבות הרוב. בבית הספר נדרשו התלמידים לקצר את שערותיהם ולהסתפר, להתלבש, לאכול, לישון, להשתמש בשירותים, להקפיד על נימוסים בסגנון אמריקני-אירופאי, ולדבר בשפה האנגלית. נאסר עליהם לדבר בשפתם ובמנהגיהם. הם נעשו אם חרגו מכללים אלו. חמש מלקות שוט היו העונש על הפעם הראשונה שבה נתפסו דוברים בשפתם. עונשי גוף אלו של הילדים הרגיזו מאוד את בני המוהאבי, שלא הטילו משמעת על ילדיהם בצורה כזו.

המנהלנים של מערכות בתי הספר של השמורות נתנו לילידים שמות אנגליים. הם נרשמו במחלקת הפנים כחברים בשני שבטים: שבט המוהאבי בשמורת נהר קולורדו ושבט המוהאבי ששמורת האינדיאנים פורט מוהאבי. חלוקה זו לא שיקפה את מערכת החמולות וקרובי המשפחה המסורתית של המוהאבי. בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20 שרדו 18 מתוך החמולות המסורתיות.

תרבות

בשנות ה-30 של המאה ה-20 ביצע ז'ורז' דוורה, אנתרופולוג הונגרי-צרפתי ממוצא יהודי, עבודת מחקר מעשית כשחי בקרב בני המוהאבי במשך תקופה ארוכה. הוא פרסם כמה ספרים על תרבותם ושילב חשיבה פסיכואנליטית בניסיונו להסביר את תרבותם. דוורה אהב מאוד את בני המוהאבי, וכשנפטר ב-1985 הובא אפרו לקבורה, בהתאם לצוואתו, בבית הקברות של בני המוהאבי בפארקר.

אורח חיים

היסטורית היה שבט זה חברה אגררית שבניה נהגו לזרוע ולשתול במישור ההצפה הפורה של הנהר בתקופה שלא רוסן על ידי סכרים. עונת הזריעה החלה מיד לאחר שמי השיטפון של הקולורדו נסוגו. בניגוד לחלק מחקלאי המדבר מזרחית להם שנהגו לבצע פולחן דת בכל שלב מהזריעה ועד הקציר המוהאבי לא הכירו שום טקס הקשור ליבול. בנוסף לחקלאות השלחין השלימו המוהאבי את תזונתם בדגים שדגו בנהר ובירקות בר.

היחידה החברתית החשובה ביותר אצל המוהאבי הייתה המשפחה המורחבת שנקבעה על פי האבות. לא היו יישובים קבועים, אבל היכן שהייתה קרקע מתאימה לעיבוד היו מפוזרים בתים. השדות היו שייכים למשפחה שעיבדה את הקרקע. המנהיגות הרשמית אצל המוהאבי היה הצ'יף, שהשתמש במשרתו שהגיעה בירושה כמדריך ויועץ. לבני המוהאבי הייתה זהות שבטית חזקה, שבלטה בזמנים של מלחמה. אדם הוערך על פי הצלחתו ואומץ לבו בקרב, שבו השתתפו כל הגברים הבריאים פיזית בהנהגת צ'יף לוחם. הלוחמים חולקו לקשתים, נושאי אלות ומטילי חניתות.

רבים מבני המוהאבי חיים מחקלאות או מעבודה שכירה בעיירות הסמוכות, כדוגמת נידלס בקליפורניה. כמה מנשות המוהאבי מייצרות כובעים מקושטים בחרוזים, אבל אמנות זו כמעט חסרת משמעות.

דת

אוליב אוטמן עם הקעקוע של בני המוהאבי

הבורא על פי המוהאבי קרוי "מאטווילייה" (Matevilya). הוא שנתן לאנשים את שמותיהם ואת חוקיהם. בנו הוא מאסתמהו (Mastamho), גיבור התרבות שנתן למוהאבי את הנהר ולימד אותם חקלאות. לחלומות היה תפקיד מרכזי בדת של המוהאבי ושימשו כמקור היחיד לידע. כמעט כל דבר בתרבות של המוהאבי היה קשור לחלומות. אפילו את המיתוסים היה צריך לחלום שוב ושוב משום שמסורת שעברה בעל פה לא הייתה יכולה להחליף את "ההשתתפות הפעילה" במאורעות המיתיים בחלום. מכיוון שלחברים שונים בשבט היו חלומות שונים, הם נידונו לעומק, והיו שרויים במחלוקת לעיתים קרובות. השמאן על פי אמונתם היה מסוגל לחלום חלומות מלאי עוצמה המרפאים מחלות, אבל גם עלולים לחולל אותן. משום כך היה מעמדו לא ברור.

המוהאבים הכירו 30 טקסים ופולחנים, שבהם שרו, הרעישו והכו על כדים במטרה לרפא. כל טקס נמשך לילה או יותר וכלל בין 100 ל-200 שירים. טקסים ציבוריים כללו שירי מחרוזת שתוכנם הוא סיפור אגדה, בדרך כלל סיפור מסע. חלק מהמחרוזות כללו מאות שירים.

הם נהגו להשתמש בצמח הדטורה בפולחן הדתי. בטקס מעבר של ילד מוהאבי לבוגר הוא חייב לאכול מהצמח על מנת להגיע למעמד תודעה חדש.

את המתים נהגו לשרוף וגם את רכושם על מנת שילווה אותם לארץ המתים. המוהאבי נהגו לקעקע את פניהם בתבניות של קווים ונקודות. כשהמטרה המוצהרת שכשיגיעו לארץ המתים יזוהו כבני מוהאבי על ידי אבותיהם הקדמוניים. על מנת להוכיח את אהבתם למת נהגו האבלים לצרף למדורה חפצים השייכים להם. שמותיהם של המתים לא הוזכרו יותר לעולם.

גם בימינו מבצעים רבים מהטקסים. סקר שביצעו פדמנטליסטים נוצרים במסגרת מיזם יהושע (Joshua Project) גילה ש-65% מהמוהאבי נוצרים (שני שלישים פרוטסטנטים), 20% מחויבים לדת המסורתית ו-15% אתאיסטים.

שפה

שפת מוהאבי שייכת לענף נהר יומן (River Yuman) במשפחת השפות יומן-קוצ'ימי (Yuman–Cochimí languages). ב-1994 דיברו בשפה 75 אנשים בסך הכל בשמורות פורט מוהאבי ונהר קולורדו, לפי מחקרה של הבלשנית לין הינטון (Leanne Hinton) מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. השבט הדפיס מסמכים על השפה, ויש מאמצים ללמד את השפה לילדי השבט. אף על פי שמחצית מבני מוהאבי מדברים את שפתם בצורה שוטפת, דרג ארגון SIL International את שפת המוהאבי בדירוג 8a – "שפה גוססת".

אוכלוסייה

האומדנים לגבי האוכלוסיות של מרבית קבוצות הילידים בקליפורניה מלפני המפגש עם הלבנים השתנו בצורה משמעותית. המיסיונר וחוקר הארצות הפרנציסקני פרנסיסקו גרסס (Francisco Garcés‏; 1781-1738) העריך ב-1776 שאוכלוסיית המואבי מנתה כ-3,000 נפשות. גם אלפרד קרובר העריך את האוכלוסייה של בני המוהאבי ב-1770 בכ-3,000 נפשות.

קרובר העריך שב-1910 מנתה אוכלוסיית המוהאבי 1,050 נפשות. מחקרה של לוריין שרר (Lorraine M. Sherer) הראה שב-1963 חיו בפורט מוהאבי 438 בני מוהאבי ובשמורת נהר קולורדו קרוב ל-550.

לקריאה נוספת

• Devereux, George. 1935. "Sexual Life of the Mohave Indians", unpublished PhD Dissertation, Department of Anthropology, University of California.
• Devereux, George. 1937. "Institutionalized Homosexuality of the Mohave Indians". Human Biology 9:498-527.
• Devereux, George. 1939. "Mohave Soul Concepts," American Anthropologist 39:417-422.
• Devereux, George. 1939. "Mohave Culture and Personality". Character and Personality 8:91-109, 1939.
• Devereux, George. 1938. "L'envoûtement chez les Indiens Mohave. Journal de la Société des Americanistes de Paris 29:405-412.
• Devereux, George. 1939. "The Social and Cultural Implications of Incest among the Mohave Indians". Psychoanalytic Quarterly 8:510-533.
• Devereux, George. 1941. "Mohave Beliefs Concerning Twins". American Anthropologist 43:573-592.
• Devereux, George. 1942. "Primitive Psychiatry (Part II)". Bulletin of the History of Medicine 11:522-542.
• Devereux, George. 1947. "Mohave Orality". Psychoanalytic Quarterly 16:519-546.
• Devereux, George. 1948. The Mohave Indian Kamalo:y. Journal of Clinical Psychopathology.
• Devereux, George. 1950. "Heterosexual Behavior of the Mohave Indians". Psychoanalysis and the Social Sciences 2(1):85-128.
• Devereux, George. 1948. "Mohave Pregnancy". Acta Americana 6:89-116.
• Fathauer, George, H.. 1951. "Religion in Mohave Social Structure", The Ohio Journal of Science, 51(5), September 1951, pp. 273–276.
• Forde, C. Daryll. 1931. "Ethnography of the Yuma Indians". University of California Publications in American Archeology and Ethnology 28:83-278.
• Garcés, Francisco. 1900. On the Trail of a Spanish Pioneer: The Diary and Itinerary of Francisco Garcés. Edited by Elliott Coues. 2 vols. Harper, New York. (on-line)
• Hall, S. H. 1903. "The Burning of a Mohave Chief," Out West 18:60-65.
• Hodge, Frederick W. (ed.) Handbook of the American Indians North of Mexico (2 vols., Washington, D.C., 1917), I, 919
• Ives, Lt. Joseph C. 1861. Report Upon the Colorado River of the West, 36th Cong., 1st Sess., Senate Exec. Doc. Pt. I, 71. Washington, D.C.
• Kroeber, A. L. 1925. Handbook of the Indians of California. Bureau of American Ethnology Bulletin No. 78. Washington, D.C.
• Sherer, Lorraine M. 1966. "Great Chieftains of the Mohave Indians". Southern California Quarterly 48(1):1-35. Los Angeles, California.
• Sherer, Lorraine M. 1967. "The Name Mojave, Mohave: A History of its Origin and Meaning". Southern California Quarterly 49(4):1-36. Los Angeles, California.
• Sherer, Lorraine M. and Frances Stillman. 1994. Bitterness Road: The Mojave, 1604-1860, Menlo Park, California: Ballena Press.
• Stewart, Kenneth M. 1947. "An Account of the Mohave Mourning Ceremony". American Anthropologist 49:146-148.
• Whipple, Lt. Amiel Weeks. 1854. "Corps of Topographical Engineers Report". Pt. I, 114.
• White, Helen C. 1947. Dust on the King's Highway. Macmillan, New York.
• Report of the Secretary of the Interior, 1890–1891, II, vi
• Reports of the Secretary of the Interior, 1891–1930, containing the annual reports of the superintendents of the Fort Mojave School from 1891 through 1930.
• Pritzker, Barry M. A Native American Encyclopedia: History, Culture, and Peoples. Oxford: Oxford University Press, 2000. מסת"ב 978-0-19-513877-1.
• Sherer, Lorraine Miller. 1965. "The Clan System of the Fort Mojave Indians: A Contemporary Survey." Southern California Quarterly 47(1):1-72. Los Angeles, California.
• Zappia, Natale A. (2014). Traders and Raiders: The Indigenous World of the Colorado Basin, 1540-1859. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוהאבי בוויקישיתוף

• Fort Mojave Indian Tribe, official website
• Colorado River Indian Tribes, official website
• Mohave - Encyclopedia of World Cultures
• National Park Service: History & Culture
• "Creation Songs of the Mohave people", NPR audio documentary

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26320666מוהאבי