הופי
אוכלוסייה | |
---|---|
18,327 (2012) | |
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
אריזונה | |
שפות | |
שפת הופי ואנגלית | |
דת | |
קצ'ינה, נצרות | |
קבוצות אתניות קשורות | |
זוני, אנשי הפואבלו |
הופי (באנגלית: Hopi) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית, שבט המוכר על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית (federally recognized tribe), שבניו חיים בעיקר ב-12 כפרים בשמורת הופי, שמורת אינדיאנים המשתרעת על שטח של 6,557.26 קילומטרים רבועים בצפון מזרח מדינת אריזונה שבדרום-מערב ארצות הברית. כפרי ההופי שוכנים על שלושה הרי שולחן, שלוחות הרריות הפונות דרומה המכונות באנגלית, במילה השאולה מספרדית, מֶסָה (Mesa). שלוש השלוחות מכונות בפשטות "המסה הראשונה", "המסה השנייה" ו"המסה השלישית" (First Mesa, Second Mesa and Third Mesa).[1] נכון ל-2012 התגוררו בארצות הברית 18,327 מבני ההופי. שפת הופי היא אחת מ-30 השפות במשפחת השפות האוטו-אצטקיות.
שמורת הופי מוקפת לחלוטין בשטחה של אומת נאוואחו, שמורה גדולה הרבה יותר. ההופי והנאוואחו נהגו לחלוק את ה"שטח המשותף נאוואחו-הופי", אבל מאז השטח מהווה מוקד למחלוקת. גם חלוקת אזור זה, המכונה ביג מאונטיין (Big Mountain) באמצעות חקיקה בקונגרס ב-1974 וב-1996, גרמה למחלוקת ארוכת שנים.[2][3][4]
היסטוריה
תרבות ההופי היא אחת מהתרבויות הרבות של הילידים של דרום מערב ארצות הברית. כאשר הספרדים נתקלו בתרבויות אלו לראשונה במאה ה-16, הם התייחסו אליהם כאל אנשי הפואבלו משום שחיו בכפרים (פואבלו בספרדית). ההופי וקבוצה אתנית נוספת, הזוני, הם צאצאי אנשי הפואבלו הקדומים ("היסאצינום" בשפת ההופי או "אנסאזי" בשפת נאוואחו) שבנו מכלולים גדולים של מבני מגורים בצפון מזרח אריזונה, צפון מערב ניו מקסיקו ודרום מערב קולורדו. הם חיו לאורך שולי מגיון, בייחוד בין המאה ה-12 למאה ה-13, ואז נטשו את כפריהם הגדולים. אף חוקר לא הצליח לקבוע את הסיבה לכך, אף שייתכן מאוד כי הידלדלות מקורות המים אילצה את התושבים להגר.
אוראיבי
אוראיבי העתיקה (Old Oraibi) היא אחד מארבעת כפרי ההופי המקוריים, ואחד מהיישובים העתיקים ביותר שיושבו ברציפות בארצות הברית. היא נוסדה במקור סביב שנת 1100.[1] בשנות ה-40 של המאה ה-16 העריכו הספרדים כי בכפר התגוררו בין 1,500 ל-3,000 תושבים.[5] היישוב הועתק עם השנים. במקור היה היישוב בבסיס "המסה שלישית" וכיום הוא שוכן על הקצה של "המסה השלישית" מעל העיירה קייקוטסמובי (Kykotsmovi), המרכז המנהלי של השבט.[1] ב-1906 חל פילוג בקרב התושבים בשאלה האם לדבוק במסורות העתיקות או לאמץ סממנים של התרבות האנגלו-אמריקנית, וחלק מהתושבים עזבו והקימו יישוב חדש (ראו בהמשך).
מגע ראשוני עם האירופאים, 1680-1540
המגע המתועד הראשון של אירופאים עם שבט ההופי התרחש ב-1540. הקונקיסטאדור הספרדי פרנסיסקו וסקס דה קורונדו ערך מסע ממקסיקו למערב ומרכז ארצות הברית של ימינו בחיפוש אחר שבע ערי הזהב האגדתיות. באמצע יולי 1540, לאחר שכבש את היישוב אותו כינו הספרדים סיבולה (בפועל פואבלו של בני הזוני המכונה האוויקו) הוא שלח משלחת בפיקודו של הסרן פֶּדְרוֹ דֶה טוֹבַאר (Pedro de Tovar). המשלחת נעה בכיוון צפון מערב לעבר כפרי עם ההופי, אותם כינו הספרדים "טוסאיאן" (Tusayan). בתום מסע בן 70 קילומטרים הגיע דה טובאר לפואבלו אַוַוטַפִּי (Awatovi) בצפון מזרח אריזונה של ימינו. הספרדים לא קיבלו אישור להיכנס לכפר והם השתמשו בכוח על מנת להיכנס. הספרדים שיערו כי באזור התגוררו כ-16,000 מבני הזוני וההופי. אזור ההופי היה עני במתכות יקרות אותם חיפש קורנדו, אבל הספרדים למדו על קיומו של נהר גדול הזורם במערב (נהר הקולורדו). באותו חודש שלח קורונדו משלחת סיור נוספת בראשות גרסיה לופס דה קרדנס (Garcia Lopez de Cárdenas) על מנת למצוא את נהר הקולורדו. משלחת זו חזרה לאזור ההופי על מנת לרכוש אספקה ולגייס מדריכי דרך. חברים במשלחת זו חצו את רמת קולורדו והגיעו לגרנד קניון והיו בכך לאירופאים הראשונים שחזו בתופעת טבע מרהיבה זו.
בשנים 1583-1582 ביקרה את ההופי משלחת אנטוניו דה אספחו (Antonio de Espejo). הוא ציין שהיו להופי כחמישה כפרים שבהם התגוררו 12,000 תושבים. במהלך השנים הבאות הספרדים חקרו ואף התיישבו בדרום מערב ארצות הברית של ימינו, אבל מעולם לא שלחו כוחות גדולים או מתיישבים לארץ ההופי. ביקוריהם בכפרי ההופי היו אקראיים ונדירים, ברוב הפעמים היו הביקורים של משלחות צבאיות.
ההתיישבויות של הספרדים היו לאורך הריו גראנדה, ומשום שהופי לא חיו בסמוך לנהרות שמהם הייתה גישה לריו גראנדה, הספרדים לא השאירו חילות מצב על אדמתם. למשלחות הצבאיות התלוו מיסיונרים קתולים. החל ב-1629 עם בואם של כ-30 כמרים לארץ ההופי, החל התקופה הפרנציסקנית. הפרנציסקנים ייעדו מיסיונרים לכנסייה שנבנתה בפואבלו אַוַוטַפִּי. בתחילה התנגדו ההופי להתנצר, אבל לאחר האירוע שבו החזיר האב פוררס (Porras) לכאורה את מאור עיניו של נער עיוור בכך שהניח צלב על עיניו החלו ההופי בפואבלו אַוַוטַפִּי להאמין בנצרות. מרבית ההופי בכפרים האחרים המשיכו להתנגד להמרת הדת והתמידו בשמירה על דרכיהם הישנות.
מרד הפואבלו של 1680
ההצלחה של הכמרים הקתולים הספרדים בהמרת דתם של ההופי לנצרות הייתה שולית והספרדים התנכלו להם משום שההופי התעקשו לדבוק באמונתם הדתית. בפועל הכובשים הספרדים שעבדו את אוכלוסיית ההופי, חייבו את בני ההופי לעבוד עבורם בכפייה ולהעלות להם כמס מוצרים ויבולים. הדיכוי הספרדי והניסיונות לנצר את ההופי גרמו במשך הזמן לזעם כבוש כנגד הכובשים הזרים. בין 1519 ל-1650 נמחו מספר רב של פואבלו של ההופי בשל מגפות שהביאו האירופאים או עקב מעשי אלימות של ספרדים שחיפשו אוצרות. בסוף של דבר החליטו האינדיאנים בכפרי הפואבלו שלאורך הריו גראנדה להתמרד וביקשו וקיבלו את תמיכת ההופי.[5]
מרד הפואבלו וההופי היה הפעם הראשונה ששבטי אינדיאנים שונים פעלו תוך תיאום על מנת לגרש את המתיישבים הספרדים. במהלך מרד ההופי כנגד הספרדים, הותקפו מיסיונים קתולים, כל הכמרים והנזירים נרצחו ובנייני המיסיון פורקו עד היסוד. למעלה משני עשורים עברו עד שהספרדים הצליחו להשתלט מחדש על הפואבלו שלאורך הריו גראנדה, אבל עם זאת ההשפעה הספרדית על האזור המרוחק יותר של ההופי הייתה מוגבלת יותר. עם תחילת המאה ה-18 החלו הכמרים הספרדים לבנות מחדש כנסייה קטנה יותר בפואבלו אַוַוטַפִּי. בחורף 1701-1700 תקפו לוחמים מכפרי ההופי האחרים את פואבלו אַוַוטַפִּי על פי בקשה ממנהיג הכפר, הרגו את כל הגברים בפואבלו, והעבירו את הילדים והנשים לכפרים אחרים, ואז הרסו לחלוטין את הכפר ושרפו אותו עד היסוד. מאז, למרות כמה ניסיונות בודדים במהלך המאה ה-18, הספרדים לא חידשו את שליטתם בארץ ההופי.
יחסי ההופי-ארצות הברית 1946-1849
ב-1849 מונה ג'יימס קלהון (James S. Calhoun) כסוכן לענייני האינדיאנים (Indian agent) של הלשכה לענייני אינדיאנים של הטריטוריה הדרומית של ארצות הברית. המטה שלו היה בסנטה פה והוא היה אחראי לכל התושבים האינדיאניים של האזור. הפגישה הרשמית הראשונה בין ההופי והממשל האמריקני התרחשה ב-1850 כאשר שבעה ממנהיגי ההופי הגיעו לסנטה פה להיפגש עם קלהון. הם רצו שהממשלה האמריקנית תספק להם הגנה מפני הנאוואחו, שבט דובר שפת האפאצ'י, אך שונה משאר שבטי האפאצ'י. מנהיגם של ההופי בתקופה זו היה "נאקוואייאמטווה" (Nakwaiyamtewa).
צבא ארצות הברית הקים את מבצר פורט דפייאנס (Fort Defiance) באריזונה ב-1851, והציב כוחות באזור הנאוואחו במטרה להתמודד עם האיום שהיוו להופי. הגנרל ג'יימס קרלטון (James J. Carleton) שקיבל סיוע מהסייר קיט קרסון מונה לסייר באזור. הם "לכדו" בני נאוואחו והעבירו אותם למבצר. עקב ההגירה הכפויה המכונה הצעידה הארוכה של הנאוואחו (Long Walk of the Navajo), נהנו ההופי מתקופת שלום קצרה.[6]
ב-1847 התיישבו מורמונים ביוטה וניסו להמיר את דתם של האינדיאנים לדת המורמונית. ג'ייקוב המבלין (Jacob Hamblin), מיסיונר מורמוני, ביקר לראשונה בארץ ההופי ב-1858. הוא הצליח ליצור קשרים חברתיים עם ההופי. ב-1875 נבנתה כנסייה מורמונית על אדמות ההופי.[6]
חינוך
ב-1875 ליווה סוחר אנגלי בשם תומאס קימס (Thomas Keams) את מנהיגי ההופי לפגישה עם נשיא ארצות הברית צ'סטר ארתור בבירה וושינגטון. לולומה (Loololma), מנהיג הכפר אוראיבי בתקופה זו, התרשם מאוד מוושינגטון. מאחר שהגיע למסקנה שחינוך הוא שאפשר את אורח החיים של הלבנים הוא חזר לכפרו נחוש להקים בית ספר מסודר לילדי ההופי.[6] ב-1886 חתמו עשרים ממנהיגי ההופי על עצומה שנשלחה למפקח על ענייני האינדיאנים ובו דרשו שיבנה בית ספר על אדמתם. ב-1887 פתח תומאס קימס פנימייה (Keams Canyon Boarding School) עבור ילדי ההופי ביישוב קימס קניון הקרוי על שמו.[6]
תושבי אוראיבי לא תמכו בבית הספר וסירבו לשלוח את ילדיהם למרחק של 56 קילומטרים מכפריהם. בית הספר לימד את ילדי ההופי את יסודות התרבות האמריקנית-אירופית: אילץ אותם להשתמש באנגלית ולחדול ממנהגיהם המסורתיים. הכריחו אותם להסתפר, ללבוש בגדים אחרים, לשנות את שמם לשמות אנגליים וללמוד אנגלית. הבנים למדו חקלאות ונגרות, והבנות למדו לגהץ, לתפור ולאכול בצורה "תרבותית". בית הספר קימס גם דאג לחשוף את התלמידים לנצרות. הארגון המיסיונרי הבפטיסיטי "American Baptist Home Mission Society" ארגן תפילה כל בוקר ולימודי דת במהלך השבוע. ב-1890 הגיע המפקח על ענייני האינדיאנים לארץ ההופי יחד עם פקידי ממשל אחרים על מנת לבחון את ההתקדמות של בית הספר החדש. מאחר שראה שרק מעט תלמידים נרשמו לבית הספר הוא חזר יחד עם חיילים לארץ ההופי ואיים לאסור את ההורים אם יסרבו לשלוח את ילדיהם לבית הספר. הוא הצליח בכך להשלים מכסת התלמידים בבית הספר.
ארץ ההופי
בעיני ההופי הייתה אדמתם קדושה. חקלאות היוותה חלק חשוב בתרבותם, וכפריהם התפרשו לאורך צפון אריזונה. ההופי ושכניהם מהנאוואחו לא הכירו בתפיסה המערבית של בעלות על האדמה וחלוקתה. הם חיו על האדמה עליה חיו אבותיהם. ב-16 בדצמבר 1682 העביר הנשיא ארתור צו נשיאותי שקבע הקמת שמורה עבור ההופי. הייתה זו שמורה קטנה בהרבה מהשמורה שהוקצתה לנאוואחו, שהייתה הגדולה במדינה.
שמורת הופי הוקמה בלב שמורת הנאוואחו. במקור הייתה צורתה מלבן שצלעותיו 88 על 110 קילומטרים כשאדמות כפרי ההופי מהווים כמחצית משטח זה. הקמת השמורה מנעה פלישה של מתיישבים לבנים לשטחם, אך לא הגנה על ההופי מפני הנאוואחו.
ההופי והנאוואחו המשיכו להיאבק על האדמה, והם ניהלו אסטרטגיות שונות של קיימות, ההופי עסקו בחקלאות והנאוואחו היו רועי צאן. בסופו של דבר פנו ההופי לוועדת הסנאט לענייני פנים (Senate Committee of Interior and Insular Affairs) בבקשה למצוא פתרון לסכסוך. המחלוקת בין השבטים הייתה על שטח של 7,300 קמ"ר בצפון אריזונה. ב-1887 העביר ממשל ארצות הברית את חוק ההקצאה של דוז (Dawes Allotment Act, על שם הסנטור הנרי דוז שהיה היוזם). מטרת החוק הייתה לחלק את השטח הקהילתי המשותף לחלקות פרטיות ברמת משק בית. המטרה הייתה לעודד את האינדיאנים לאמץ את המודל האמריקני-אירופי של חקלאות בת-קיימא על שטחי קרקע בבעלות משפחתית. גודל החלקות המשפחתיות על פי החוק היה 2,600 דונם או פחות. מחלקת הפנים של ארצות הברית הייתה אמורה להכריז על שארית האדמה שלא חולקה, כ"אדמה עודפת" לשם צורכי השבט ולאפשר את מכירתה לאזרחי ארצות הברית. עבור ההופי החוק היה עלול להרוס את יכולתם לעסוק בחקלאות, שהייתה מקור הכנסתם העיקרית. הלשכה לענייני אינדיאנים לא פעלה לחלק את האדמה על פי חוק זה בדרום מערב ארצות הברית.
הפילוג באוראיבי
בעוד שלולולומה, מנהיג הכפר אוראיבי, תמך בהתלהבות בחינוך בני ההופי, היו מבני שבטו שהתנגדו לכך. מרבית תושבי הכפר היו שמרניים וסירבו לשלוח את ילדיהם לבית הספר. תושבים אלו כונו "עוינים" ("hostiles"), משום שהתנגדו לממשל האמריקני ולניסיונותיו לכפות התבוללות. שאר התושבים היו מכונים "ידידותיים" (“friendlies”), בשל הנכונות שלהם לקבל את דרכי האדם הלבן. ב-1893 נפתח בית ספר ללא פנימייה בכפר אוראיבי. אף שבית הספר היה בתוך הכפר, סירבו מרבית ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד בו משום שלא רצו שילדיהם יחשפו לתרבותו של האדם הלבן.
ב-1894 שלח הממשל האמריקני חיילים לכפר. הם אסרו 19 הורים שהודיעו על התנגדותם לשלוח את ילדיהם לבית הספר ושלחו אותם לכלא אלקטרז, שם שהו במאסר במשך שנה. מנהיג אחר של ההופי בשם "לומאהונגייומה" (Lomahongyoma) התחרה עם לולולמה על מנהיגות הכפר. הכפר התפלג ב-1906 לאחר עימות בין ה"עוינים" ל"ידידותיים". העוינים השמרנים עזבו את הכפר והקימו יישוב חדש ושמו "הוטאווילה" (Hotevilla).[6] אף על פי שבעימות ניצחו ה"ידידותיים" היישוב הנוכחי שומר בקנאות על המסורות, אינו שולח נציגים למועצת השבט אינו מוכן לקבל תקציבים ממנה, ואינו מתיר לתיירים המבקרים בכפר לצלם במקום.[1]
ההכרה בהופי
בתחילת המאה ה-20 הקים הממשל האמריקני בתי ספר, ושלח מיסיונרים, יועצי חקלאות ורופאים לכל אחת משמורות האינדיאנים. במסגרת מדיניות זו חויבה כל שמורה להקים כוח שיטור אינדיאני, בתי משפט שבטיים, ולמנות צ'יף שייצג את השבט כלפי הממשל האמריקני. במפקד האוכלוסין של 1910 נמנו בשבט ההופי כ-2,000 אנשים. בני הנאוואחו מנו אז 22,500 איש ואוכלוסייתם גדלה בהתמדה. במהלך השנים הראשונות של המאה ה-20 חיו רק כ-3% מההופי מחוץ לשמורה. ב-1924 הכריז הקונגרס האמריקני רשמית על האינדיאנים בארצות הברית כאזרחים של ארצות הברית.
הקמת הממשל השבטי המודרני
על פי חוק הארגון מחדש של האינדיאנים (Indian Reorganization Act) של 1934, קבעו ההופי חוקה להקמת ממשל השבט, וב-1936 בחרו את מועצת השבט.[6] המבוא לחוקת ההופי קובע שהם שבט בשלטון עצמי, המתמקד בשיתוף פעולה למען שלום והסכמים בין הכפרים במטרה לשמר את "הדברים הטובים באורח החיים של ההופי". החוקה כוללת 13 סעיפים המכסים נושאים שונים: טריטוריה, חברות בשבט, ארגון הממשל בחלוקה לרשות מחוקקת, מבצעת ושופטת, בחירות, זכויות אדם ועוד. החוקה אושרה ב-24 באוקטובר 1936 ועל בסיסה הוקם ממשל חד-ביתי (בניגוד לממשלים המורכבים מבית עליון ובית תחתון) שבו כל הסמכויות רוכזו בידי מועצת השבט. אף שיש זרוע ביצועית (יושב ראש השבט וסגנו) וזרוע שיפוטית, סמכותם מוגבלת על פי חוקת ההופי. הסמכויות המסורתיות של כפרי ההופי נשמרו בחוקה של 1936.[7]
המחלוקות על אדמה בין ההופי לנאוואחו
בין שנות ה-40 לשנות ה-70 של המאה ה-20 התקרבו כפרי הנאוואחו יותר ויותר לאדמתם של ההופי וגרמו בכך לפניה מהופי לממשלת ארצות הברית. פניה זו הובילה להקמת "נפה 6" (“District 6”) שהציבה גבולות סביב כפרי הופי וצמצמה את שטח השמורה ל-2,029 קמ"ר.[6] ב-1962 יצא פסק דין שקבע שממשל ארצות הברית לא העניק לנאוואחו היתר כלשהו להתיישב על אדמות ההופי שהוכרזו ב-1882, ושיהיה שיתוף עם הנאוואחו ביתרת אדמת ההופי.
בין 1964-1951 חתמה מועצת ההופי על הסכמי חכירה עם ממשל ארצות הברית שהתיר לחברות לבצע חיפושים וקידוחי נפט, גז טבעי ומינרלים בשטח ההופי. קידוחים אלו הכניסו 3 מיליון דולרים לקופת שבט ההופי. ב-1974 עבר חוק הסדר הקרקעות הופי-נאוואחו (Navajo-Hopi Land Settlement A). במסגרת החוק הוקמה ועדת נאוואחו-הופי להעתקת מגורים אינדיאנים (Navajo-Hopi Indian Relocation Commission), שכפתה על כל הופי או נאוואחו שחי על אדמת השבט האחר להעתיק את מגוריו. ב-1992 הוגדל שטח שמורת ההופי ל-6,100 קמ"ר.
את שמורת ההופי חוצה כיום כביש מדינתי 264 של אריזונה, כביש סלול נרחב המקשר בין כפרי ההופי הרבים.
ההופי כיום
על פי לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית נמנו בשנת 2012 18,327 בני הופי. כ-10,000 חיים בשמורה ב-12 כפרים, והיתרה, מעל ל-7,000 חיים מחוץ לה.[8] בין בני ההופי בולט היחס הגבוה של לבקנות באוכלוסייה, 1 מכל 200 הופי הוא לבקן.[9]
מבנה הממשל השבטי המודרני של ההופי
שבט ההופי מוכר על ידי הממשל הפדרלי והמטה שלו בקייקוטסמובי (Kykotsmovi) באריזונה.
- פקידי ממשל:[10]
- יושב ראש
- סגן יושב ראש
- מזכיר השבט
- גזבר
- אחראי על הסדר בדיוני המועצה (Sergeant-at-Arms).
- מועצת השבט - במועצה, שהיא בעלת סמכויות נרחבות על פי החוקה, חברים 14 נציגים הנבחרים בבחירות של הקהילה או ממונים על ידי מנהיג הכפר (קיקמונגווי - kikmongwi).[10] כל נציג משרת במועצה למשך שנתיים. כפרי ההופי בוחרים נציגים למועצה, או יכולים לדחות זכות זו. הדחייה אושרה על ידי בית המשפט של ההופי.
- בית המשפט של השבט - ממשל שבט ההופי מפעיל בית משפט ובית משפט לערעורים ביישוב קימס קניון (Keams Canyon). בתי דין אלו פועלים על בסיס החוק השבטי המתוקן שנקבע ב-28 באוגוסט 2012.[11]
כלכלה
מרבית הכנסת שבט ההופי מגיעה ממשאבי טבע. הרי השולחן עליהם שוכנים כפרי ההופי בנויים מתצורות שונות של שכבות אבן חול צבעוניות. שכבות פחם דל גופרית שוכנות בתוך תצורת ופו (Wepo formation) בעומקים שבין 10 מטרים ל-75 מטרים מתחת לפני הקרקע.[1] חברות אמריקניות כורות כמויות משמעותית של פחם בשטח שמורת הופי ומשלמות תמלוגים לשבט. אחת מהחברות הגדולות ביותר הכורות פחם בשטח שמורת ההופי במשך תקופה ארוכה היא חברת הפחם המערבית של פיבודי (Peabody Western Coal Company).[12]
תקציב התפעול של השבט לשנת 2010 עמד על 21.8 מיליון דולרים, והרווחים המשוערים מזיכיונות כרייה לשנת 2010 עמדו על 12.8 מיליון דולרים.[13]
החברה לפיתוח כלכלי של ההופי (Hopi Economic Development Corporation) היא מיזם שבטי שמטרתו לייצר הזדמנויות כלכליות מעשיות מגוונות. החברה מפקחת על המרכז התרבותי של ההופי (Hopi Cultural Center) וניהול פרויקט השיכון וולפי (Walpi Housing Management, דירות להשכרה לצוות הרפואי המטפל בהופי). עסקים נוספים בבעלות החברה כוללים שלוש חוות בקר (Hopi Three Canyon Ranches)[14] בסמוך לערים פלאגסטף, וינסלואו (Winslow) ואיגר (Eagar), מכלול מסעדות על הדרך בשם הופי טרוול פלזה (Hopi Travel Plaza in) בסמוך להולברוק (Holbrook), שלושה נכסים מסחריים בפלאגסטף ואת פונדק קוקופלי (Kokopelli Inn) בסדונה (Sedona).[15]
תיירות היא מקור הכנסה נוסף. ב-2010 נפתח מלון (Moenkopi Legacy Inn and Suites) בן 100 חדרים בסמוך לעיירה טובה סיטי (Tuba City) בכניסה לשמורת ההופי.[16] המלון נועד לארח תיירים בדרכם לשמורת ההופי וכולל בידור, הרצאות והדגמות על חיי ההופי. ב-2009 העריכו כי המלון יעסיק כ-400 עובדים.[17] השבט מפעיל גם את סוכנות הטיולים Tuvvi Travel Center ואת בית הקפה Tuvvi Café בעיירה מואנקופי.
בניגוד לנעשה בשמורות אחרות, הצביעו בני ההופי כמה פעמים כנגד הרעיון להקים בתי הימורים בשטחם כמקור הכנסה נוסף.[18]
תרבות
השם הופי הוא קיצור של השם שבו מכנים בני השבט את עצמם בשפתם "הוֹפּיטוּאֶה שי-נוּ-מוּ" ("האנשים שוחרי השלום" או "הקטנים שוחרי השלום").[19] ההסבר הראשי ב"מילון הופי" למילה הופי היא "אדם שיודע להתנהג, אדם בעל נימוסים, מתורבת, שוחר שלום, אדיב, הדבק בדרכם של ההופי". בעבר נהגו ההופי להשתמש במונח "הופי" ונגזרותיו על מנת להתייחס לאנשי הפואבלו באופן כללי, בניגוד לשבטים אחרים שהיו לוחמניים.
"הופי" היא תפיסה המעוגנת עמוק ברבדים שונים של התרבות: בדת, ברוחניות ובתפיסת המוסר והאתיקה. להיות הופי פירושו לחתור לקראת מימוש תפיסה זו, תהליך הדורש מצב נפשי של רכישת כבוד והערצה מוחלטת לכול, לחיות בשלום עם הכול, ולחיות על פי ההוראות של מאסאו (Másaw),[20] היוצר או המטפל של כדור הארץ. ההופי מקפידים לקיים את הטקסים המסורתיים לטובת העולם כולו.
מסורתית ההופי מאורגנים בחמולות על פי שושלות היוחסין של האם. כאשר הופי מתחתן, הילדים שייוולדו לו יהיו חברים בחמולה של אשתו. חמולות אלו מתפשטות בכל הכפרים. שמם של הילדים נקבע על ידי הנשים בחמולה של האב. ביום השנים עשר לאחר הלידה מתאספות נשות החמולה של האב, כל אישה מביאה שם ומתנה עבור התינוק. בחלק מהמקרים שבהם מתאספים קרובי משפחה רבים, יכול לדוגמה התינוק לקבל מעל ל-40 שמות. הורי הילד בוחרים שם אחד מבין השמות המוצעים. הנוהג העכשווי הוא להשתמש בשם אנגלי או בשם ההופי שבחרו הורי הילד. אדם יכול לשנות את שמו בטקס החניכה כשהוא מתקבל לאחת מהאגודות הדתיות כדוגמת אגודת קצ'ינה או עקב מאורע חשוב שהתרחש בחייו.
ההופי מבצעים מחזור מלא של טקסים מסורתיים, אם כי לא בכל הכפרים משמרים או שמכירים את המחזור הטקסי המלא. מועד ביצוע טקסים אלו נקבע על בסיס לוח שנה ירחי ומקפידים לבצע אותם בכל כפרי ההופי. כמו קבוצות אתניות אחרות של ילידי אמריקה הושפעו ההופי מהנצרות והעבודה המיסיונרית של כמה זרמי דת נוצריים. מעטים בלבד המירו את דתם לחלוטין לנצרות תוך כדי נטישה מוחלטת של מנהגי הדת המסורתיים.
ההופי הם חקלאים מוכשרים מאוד בגידול על חלקות קטנות מאוד, אבל הם משולבים בכלכלה האמריקנית, לחלק גדול מההופי יש עבודות רגילות, אחרים מתפרנסים מיצירות אומנות של ההופי:
- גילוף בובות קצ'ינה (Kachina dolls בהופי katsintithu) - צלמיות המגולפות משורש עץ הכותנה (מין של צפצפה) שנועד להדריך נערות וכלות טריות על הקצ'ינה, הישויות האלמותיות המביאות את הגשם, ושולטות על היבטים אחרים של החברה ועולם הטבע ופועלות כשליחים בין בני האדם לעולם הרוחני.
- יצירת כלי קרמיקה מעוטרים
- עיצוב וייצור של תכשיטים עדינים, בייחוד מכסף סטרלינג
- קליעת סלים
ההופי אוספים ומייבשים את ה-Thelesperma megapotamicum, מין של צמח רב שנתי מקומי ממשפחת המורכבים, המכונה "תה הופי" (Hopi tea), ומשתמשים בו להכנת חליטת צמחים, כתרופה וכצבע צהוב לבדים או לסלים קלועים.[21]
לקריאה נוספת
- Adams, David Wallace. “Schooling the Hopi: Federal Indian Policy Writ Small, 1887–1917.” The Pacific Historical Review, Vol. 48, No. 3. University of California Press, (1979): 335–356.
- Brew, J.O. “Hopi Prehistory and History to 1850.” In Alonso Ortiz, vol. ed., Southwest, vol. 9, in William C. Sturtevant, gnl. ed., Handbook of North American Indians. Washington, D.C.: Smithsonian Institution, 1979: 514–523.
- Clemmer, Richard O. “Hopi History, 1940–1974.” In Alonso Ortiz, vol. ed., Southwest, vol. 9, in William C. Sturtevant, gnl. ed., Handbook of North American Indians. Washington, D.C.: Smithsonian Institution, 1979: 533–538.
- Clemmer, Richard O. “Roads in the Sky.” Boulder, Colorado.: Westview Press, Inc., 1995: 30–90.
- Dockstader, Frederick J. “Hopi History, 1850–1940.” In Alonso Ortiz, vol. ed., Southwest, vol. 9, in William C. Sturtevant, gnl. ed., Handbook of North American Indians. Washington, D.C.: Smithsonian Institution, 1979: 524–532.
- Johansson, S. Ryan., and Preston, S.H. “Tribal Demography: The Hopi and Navaho Populations as Seen through Manuscripts from the 1900 U.S Census.” Social Science History, Vol. 3, No. 1. Duke University Press, (1978): 1–33.
- Pecina, Ron and Pecina, Bob. Neil David's Hopi World. Schiffer Publishing Ltd., 2011. מסת"ב 978-0-7643-3808-3. 86-89
- U.S Department of State, Navajo-Hopi Land Dispute: Hearing before the Committee on Interior and Insular Affairs, 1974. Washington DC: U.S Government Printing Office, (1974): 1–3.
- Whiteley, Peter M. “Deliberate Acts.” Tucson, Arizona: The University of Arizona Press, 1988.: 14–86.
- Clemmer, Richard O. "Roads in the Sky: The Hopi Indians In A Century of Change". Boulder: Westview Books, 1995.
- "Voice of Indigenous People – Native People Address the United Nations" Edited by Alexander Ewen, Clear Light Publishers, Santa Fe NM, 1994, 176 pages. Thomas Banyacya et al. at the United Nations
- Susanne and Jake Page, Hopi, Abradale Press, Harry N. Abrams, 1994, illustrated oversize hardcover, 230 pages, מסת"ב 0-8109-8127-0, 1982 edition, מסת"ב 0-8109-1082-9
- Alph Secakuku, "Hopi Kachina Tradition: Following the Sun and Moon" 1995
- Alfonso Ortiz, ed. Handbook of North American Indians, vol. 9, Southwest. Washington: Smithsonian Institution, 1979. מסת"ב 0-16-004577-0.
- Pecina, Ron and Pecina, Bob. Neil David's Hopi World. Schiffer Publishing Ltd., 2011. מסת"ב 978-0-7643-3808-3
- Frank Waters, The Book of the Hopi. Penguin (Non-Classics), (June 30, 1977), מסת"ב 0-14-004527-9
- Frank Waters, Masked Gods:Navaho & Pueblo Ceremonialism, Swallow Press, 1950; Ohio University Press, 1984, מסת"ב 0-8040-0641-5
- Glenn, Edna; Wunder, John R.; Rollings, Willard Hughes; Martin, C. L. (2008). Hopi Nation: Essays on Indigenous Art, Culture, History, and Law (Ebook ed.). digitalcommons.unl.edu.
- Harry James, "Pages from Hopi History" University of Arizona Press, 1974
- Harold Courlander, "Fourth World of the Hopi" University of New Mexico Press, 1987
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
- New York Times article, "Reggae Rhythms Speak to an Insular Tribe" by Bruce Weber, September 19, 1999
- "Hopi Cultural Preservation Office". Nau.edu. 12 בנובמבר 2009. אורכב מ-המקור ב-2008-06-16. נבדק ב-2014-10-25.
{{cite web}}
: (עזרה) - "Partners". Hopi Education Endowment Fund. 13 בנובמבר 2009. אורכב מ-המקור ב-2009-10-11. נבדק ב-2014-10-25.
{{cite web}}
: (עזרה) - A Summary of Hopi Native American History
- Four Corners Postcard: General information on Hopi, by LM Smith
- The Unwritten Literature of the Hopi, by Hattie Greene Lockett - אתר פרויקט גוטנברג
- Hopi Indians in Catholic Encyclopedia
- Sikyatki (ancestral Hopi) pottery
- Hopi Cultural Preservation Office
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Hopi Places באתר Northern Arizona University
- ^ Short History of Big Mountain – Black Mesa
- ^ Navajo – Hopi Long Land Dispute
- ^ The Navajo-Hopi Land Issue: A Chronology
- ^ 5.0 5.1 James Minahan. Ethnic Groups of the Americas: An Encyclopedia עמ' 178
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 Dockstader, Frederick J. “Hopi History, 1850–1940.”
- ^ Justin B. Richland, Arguing with Tradition: The Language of Law in Hopi Tribal Court עמ' 35-34
- ^ Villages
- ^ Hopi Indians, “cultural” selection, and albinism
- ^ 10.0 10.1 האתר Tribal Government מכיל רשימה עדכנית של שמות בעלי התפקידים והחברים במועצת השבט
- ^ Hopi Code
- ^ Coal permit expansion approved as Hopi chairman resigns
- ^ Hopi Tribal Council’s new structure irks some critics
- ^ Hopi Three Canyon Ranches
- ^ Hopi EDC team off to fast start
- ^ Moenkopi Legacy Inn and Suites
- ^ Hopi hotel showcases Arizona tribe’s culture
- ^ In Arizona, a Native American model for preservation – without the casino
- ^ HOPI: The Real Thing
- ^ Native American Legends Másaw - The Caretaker A Hopi Legend
- ^ Medicinal Plants of the Southwest Thelesperma megapotamicum
29469337הופי